Posts Tagged ‘ארגוני זכויות אדם’

מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

30 ביוני 2011

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אלבייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האינורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאוליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.


3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אלבייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדולאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.


4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.


לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com

הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)

17 בינואר 2011

יותם פלדמן

התפתחות התנועה לזכויות אזרח אדם בישראל היתה עניין די מרכזי בילדותי. כבן לאחד מאבותיה של  תנועה זו, גיליתי עניין די פעיל בטכניקות עינויים של השב"כ כמו גם במסלוליהם המסתוריים של כדורי גומי תועים שהתעקשו לעלות מעלה-מעלה אל האיברים החיוניים במקום להישאר בגובה הגפיים שאותם נועדו לרוצץ. אפילו החלפתי כמה מכתבים עם מרדכי ואנונו בשנות המאסר הראשונות שלו. כשביקשתי להקריא את אחד המכתבים בכיתה בשיעור "אקטואליה", הטיל על כך המורה לחקלאות וטו גורף. הוא דרש דרש לעיין בעצמו בתוכן האיגרת (שכבר עברה, מן הסתם, עשרות עיניים בוחנות של השב"כ קודם לכן), לפני שחברי לכיתה ייחשפו לה.

אך הביטויים הברורים יותר לצמיחת קהילת זכויות האדם בישראל, התגלמו במציאות החומרית של חיי. בשנות השמונים והתשעים, לא רק שצמחה קהילה של זכויות אדם, אלא שגם חבריה החלו להתפרנס מכך באופן סביר ומעלה. מכונית הסובארו הלעוסה-מהוהה של אבא שלי, הפכה לפז'ו, הפז'ו להונדה, וההונדה ל-BMW. כך גם הדירה השכורה ביפו שקודם לג'נטריפיקציה היתה לבית די מרווח בתל אביב (בו אני מתגורר כיום). אין ספק שקבוצה נאיבית יחסית ומחויבת באופן אותנטי לעקרונות של צדק ודמוקרטיה, החלה לראות גם תמורה כספית ליגיעתה.

כשהגיעה העת לפרנס את עצמי, פניתי גם כן לתחומים שמקושרים באופן כזה או אחר למצב הדמוקרטיה הישראלית. כתבות ותחקירים שכתבתי ב"הארץ" עסקו בתחום שאפשר להגדירו בהכללה כזכויות אדם, והעניקו לי עיסוק מהנה ומשכורת לא-רעה. אז התחלתי להבין גם שיש דבר מה בלתי הפיך בהשתייכות לקהילה זו. נדמה היה לי כי מי שקשר את גורלו – כתוצאה מייחוס משפחתי או החלטה פרטית – בגורל הארגונים הבלתי ממשלתיים בישראל  הבטיח לעצמו פרנסה, ולו מינימאלית, אך לפחות מספקת, למשך לרוב חיי הבוגרים.

בשנים האחרונות גיליתי שהמקרה של משפחתי ושלי עצמי אינו לגמרי יוצא דופן.  עובדה ידועה אך לא מאוד מדוברת היא שחלק ניכר מאוד מפעילי השמאל בתל-אביב מתפרנסים בצורות שונות מענף זכויות האדם. רבים מבין הפעילים הבולטים ולעתים הקולניים ביותר בהפגנות,  הם דוברים בשכר, אנשי יחסי ציבור, מפיקים ורכזים וכמובן עורכי דין שעומדים בראש הפירימידה של ארגונים אלה. מדובר במצב מבלבל למדי, שכן בעומדך בהפגנה, או אפילו בשעת שיחת חולין לא ברור אם האדם שלצידך מביע את דעותיו כתוצאה מהתגייסות פנימית או כחלק בלתי נפרד מהמשרה שלו, כמו הטלפון החכם, רשימת התפוצה לקומוניקטים או חשבון הטוויטר הארגוני.

פרויקט democra-T. זכויות האדם וההיפסטר. תצלום: גוני ריסקין
אני די משוכנע – גם אם אין לי הוכחות לכך – שכמה ממכרי שמזוהים עם מאבקים פוליטיים שמאלניים – מקבלים תשלום כדוברים או יחצ"נים של ארגון כלשהו. כפי שכתב יצחק לאור, כמה מארגוני השמאל שמובילים את קמפיין זכויות האדם נשענים על יותר פעילים בתשלום מאשר מתנדבים. אם ניקח בחשבון את אלה שמתפרנסים בעקיפין מארגוני זכויות האדם: עיתונאים שמתבססים על עבודתם, סטודנטים מתקדמים שכותבים על "המצב" ועוד, נקיף את רוב השמאל הרדיקאלי בתל-אביב. מכאן שלולא שפע היוזמות הניאו-קולניאליות של האיחוד האירופי לפתרון סכסוכים, שמירה על זכויות אדם וכינון ממשל תקין, סביר שלא מעט ממכרי היו מוצאים עצמם נטולי פרנסה.

כאן טמון אולי אחד המניעים האותנטיים יותר שהביא אנשים למחות על מצב הדמוקרטיה. הדרישה לחקירת מקורות המימון של  ארגוני זכויות אדם, והאיום המקופל בתוכה לגדוע את קווי האספקה שלהם דורך על נקודה רגישה במיוחד. עניין טורדני הרבה יותר מרצף האירועים עליהם היה אפשר לקרוא בעמודים השכוחים של עיתוני הימים שקדמו להפגנה: חיסולים מהאוויר בעזה, הוצאות להורג במחסום בקעות ובחדרי שינה בדרום הגדה המערבית. האיום להפסיק את המימון האירופי לארגוני זכויות אדם, עשוי לאיין באופן בלתי-הפיך את הבסיס החומרי לקיומם של כמה אלפי אנשים בתל אביב.

איום זה חושף את היסוד החומרי השברירי של קבוצה זו. דורות קודמים של אנשי שמאל ראדיקלים ידעו לדאוג לעצמם. חוגים קומוניסטים שהתגוררו בירושלים השכילו להשתלב בעסקי המשפט האזרחי והנדל"ן המניב, ולהמיר את כנסי רק"ח בכנס דה-מרקר. הדור הנוכחי של השמאלנים, לעומת זאת – זה שגילו נע כיום בין 30 ל-40 – הימר בטעות על זכויות אדם.

כמובן שאין שום דבר שלילי במאבק של חברים בקבוצה על זכותם להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. אני אומר זאת ללא טיפת ציניות, שכן ידוע לי כי רבים מהמועסקים בתחום זה, מתקיימים ממנו רק בקושי, ולכן האיום עליהם הוא מוחשי ביותר. יחד עם זאת, אם זה נושא המאבק האמיתי הרי דרושה מידע של שקיפות וגילוי נאות על מטרותיו – לא למען זכויות אדם, אלא למען זכויותיהם של העוסקים בזכויות אדם.

שאלה חשובה יותר היא המחיר של המצב יוצא הדופן בישראל – שדירה פוליטית ראדיקלית שמבוססת במידה לא מבוטלת כלל על מועסקים בשכר. לכאורה, מדובר בפתרון לא רק בכלל – במקום ששמאלנים יבלו את הבקרים בעבודה חסרת משמעות בקופירייטינג, ואת הערבים בהפגנות, הם יכולים להשתכר ממה שמעניין אותם ולעסוק בכך כל העת. אך בפועל, נדמה לי שלאותם ארגונים קוד גנטי עצמאי כמעט, שמשפיע על עובדיהם לא פחות מכפי שהם משפיעים עליו.

"המאבק על הדמוקרטיה" היא דוגמה לא-רעה לכך. לא רק משום שהתובעים את הדמוקרטיה נאבקים, לפחות במידה-מה, גם על קיומם העצמי, אלא גם כי התביעה מקפלת בתוכה פיסה של בלבול ושל עליבות פוליטית. קהל היעד המיידי של הפנייה להצלת הדמוקרטיה הוא השלטון עצמו. הוא מתבקש להושיט יד מלטפת וסלחנית יותר למתנגדיו, לא לחקור אותם או להטיל עליהם סנקציות משפטיות מרחיקות לכת. במקרה הגרוע יותר, קהל היעד נמצא מחוץ לישראל, במדינות אירופה. משלמי מסים בגרמניה, צרפת ואנגליה שמביטים מפעם לפעם על המתארע בישראל, כעל קברט אבסורד בניחוחות שום וזעתר, יכולים להניד ראשם בטירדה ולהגיש את צרור האירו מהקרן הבאה בתור לשימור פני הדמוקרטיה. כך או כך, הפנייה אינה למי שחש כי אינו מיוצג על ידי השלטון והיה רוצה לשבור אותו לו היה מוצא את השותפים המתאימים.

פנייה זו אל השלטון ואל "העולם" אינה שונה במיוחד מזו שבוקעת מדו"חות על מצב זכויות האדם בשטחים. אלה פונים בראש ובראשונה לצה"ל (שקציניו הנוכחיים קוראים אותו בעיון) או לקהילה הבינלאומית, אך בכל מקרה לא לפלסטינים שהרי יודעים כבר שמצבם די על-הפנים.

אך לא רק קהל היעד של הפנייה מושפע מזהותם של ארגוני זכויות האדם שעומדים מאחורי הקמפיין הנוכחי. תוכן הפנייה כתובה אף הוא בשפתם של ארגונים אלה, שהיא בראש ובראשונה משפטית. הדרך לדבר על זכויות אדם, בישראל כמו בכל מקום אחר, עוברת דרך מטחנת המושגים של עקרונות המשפט הבינלאומי. זו קוצצת  דק דק את העקרונות הפוליטיים והמוסריים שאולי עומדים בבסיס התשוקה הראשונית להתנגד ומתאימה אותה לסטנדרטים של משפט בינלאומי וחוקתי. בדו"חות על זכויות אדם בישראל נגלה בדרך כלל שאם קורה דבר לא טוב הוא בוודאי קשור בירידת קרנו של עקרון משפטי כלשהו או, אבוי, במצבה הסופני של הדמוקרטיה עצמה.

אבל מה, הבעיה היא שמעולם לא היתה יותר דמוקרטיה בישראל.  בהיעדר שינוי מגמה, נדמה לי שישראל של 2021 תהיה דמוקרטית יותר מישראל של 2010. אבל כדי להבין זאת, צריך להבין מה זו דמוקרטיה.

המוסדות שהוקמו בישראל בשנים האחרונת כדי לחזק את האחיזה בשטחים הפלסטיניים מתבססים באופן אותנטי על כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, ועל עקרונות הדמוקרטיה. אין עוד מדינה שבה בית המשפט העליון מעורב בכל תו ותג של מיזם צבאי לאומי כמו חומת ההפרדה, במעט מדינות יש יועצים משפטיים שמלווים את חיל האוויר לפני שהוא מפציץ מטרות, בזמן שהוא עושה כן ואף לאחר מכן, הפרקליטות בישראל חזקה וכך גם המשטרה ומערכת המשפט – כשהן מטפלות בפוליטיקאים וגם באנרכיסטים. בנייה של חומה בלב אדמות פלסטיניות או מחיקת שכונת מגורים בביירות בלחיצת כפתור, אינן פרברסיה של הדמוקרטיה או סטייה ממנה, זו ההתגלמות העכשווית והמשוכללת ביותר של שלטון העם.

בית המשפט העליון או הייעוץ המשפטי לצבא אינם רק עטיפה פרחונית וקלילה לפעולות מדינתיות אנטי-דמוקרטיות, הם מוסדות דמוקרטיים שמצליחים פעם אחר פעם לעמוד במבחני מציאות מפרכים. הקהילה שמגדירה את מבנה הדמוקרטיה של ימינו – בין אם היא נמצאת במחלקה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בבית המשפט העליון האמריקאי או בבית הדין האירופי לזכויות אדם – נושאת אליהם לא פעם עיניים מקנאות ומשתאות על מידת הצלחתם ומידת התפתחותם.

אפילו פתרונות חדשים וראדיקליים יחסית, כמו שלילת אזרחות, אינם בהכרח אנטי-דמוקרטים, אפשר לחשוב עליהם כפיתוח של הדמוקרטיה, לפחות כל עוד יש למי שנשללה אזרחותו אפשרות לקבל אזרחות אחרת. בעוד שהחזקה אזרחות כלשהי היא זכות שמורה, אין בעייה עקרונית לשלול באופן מנומק את אזרחותו של אדם במדינה מסוימת.

שכן דמוקרטיה אינה מושג אידאלי, מושא שמימי ובלתי-מושג לעולם. הדמוקרטיה היא הדמוקרטיה האקטואלית, כפי שהיא מתנהלת במדינות שאנו מדברים עליהן כדמוקרטיות. בבדיקה השוואתית, קשה לומר שהמתרחש בישראל שונה מאוד מהמתרחש בגרמניה או בצרפת, שם פעילים פוליטיים מוחזקים במעצרי מנע למשך חודשים, או בארה"ב שמענה חשודים באמצעות קבלני משנה במדינות עולם שני ושלישי. על רקע זה שקשה עוד יותר להבין מדוע שארגונים ישראלים יביאו להקמת שלטון מוצלח יותר מזה שמתקיים במדינות שמממנות את אותם הארגונים.

במצב זה, נדמה שאפשר אולי להניח לתשוקה להגדיר את השלטון, ולהתמקד בפעולות שהוא עושה ובהשפעתן על המציאות. אפשר גם לוותר על הפנייה אל השלטון עצמו או אל קהל בינלאומי. בהיעדרם קל יהיה יותר לראות את הרבים שרואים עצמם כניגוד מוחלט של השלטון. אלה שאין בגופן עצם אחת ממנו, שנואשו מזמן מהפנייה אליו ומהציפייה שישנה את עצמו.