Posts Tagged ‘אקולוגיה’

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

בולו'בולו – קווי מיתאר לפרויקט

5 ביולי 2011

P.M.

מתוך בולו'בולו. תרגום מגרמנית: יאיר אור. מהדורה חדשה של הספר, עם הקדמה מעודכנת של המחבר, יוצאת לאור בימים אלה.

המפלצת שגידלנו, ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית (מע"פ). אם נרצה להפוך את ספינת החלל/המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם-כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה, בלי שהיא תשמיד אותנו?

כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה? את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות בשם סוּבּוורסיה (Subversion): "חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו בשם סוּבְּסְטְרוּקְציה (Substruktion): "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה.

הסובסטרוקציה היא בעת ובעונה אחת גם תהליך וגם פרויקט. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה. המהלך של היסטוריית הנגד הזאת תלוי איפוא בשאלה, איזו "אוטופיה" אנחנו מבקשים להגשים בתוכה. המשאלות שאנחנו מגייסים כעת נגד המכונה צפויות להשתנות בתוך כך. הפרויקט שלנו, אם כן, אינו בגדר תוכנית שאותה ורק אותה עלינו לבצע – זוהי רק הצעה זמנית, נקודת מוצא. אף על פי שהסוף "פתוח", מן ההכרח שנבוא כבר עכשיו לידי הסכמה בשאלות כמו לאן מכוונות משאלותינו, ואילו גבולות אנחנו תופסים כמתקבלים על הדעת. לצורך הסכמה זו אנו זקוקים לשפה משותפת, למעין דקדוק משאלות.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המיתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית. מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה. זוהי מטרתו של בולו'בולו.

לא חסרים דימויים ורעיונות העוסקים בחברה פוסט-תעשייתית. פריצתו של עידן הדלי, חילופי פרדיגמות, חברת הרביעון, כלכלה דואלית, אֶקוֹטוֹפיה, חברה מבוזרת, חשיבה ריזוֹמאטית, תרבות מרושתת, מחזורים קטנים, טכנולוגיה רכה – אלה הן אחדות ממילות המפתח של הספרות האלטרנטיבית והאקולוגית ההולכת וגדלה. מדברים על משבר שלא היה כדוגמתו, על שינוי אדיר, על קץ הימים, על עידן חדש. האקולוגיה חשובה משום שהתכנים רבי-הערך שלה חוצים גבולות. חשוב להכיר אותה. אבל מה שחסר הוא רעיונות בדבר אפשרויות חדשות, בדבר העושר החדש הנפרשׂ בפנינו, אם נשאיר את המכונה מאחורינו. יתר על כן, לעתים קרובות התיאוריות האלטרנטיביות האלה נאיביות או אינן מלאות, כאשר עומדת על הפרק השאלה האסטרטגית, שאלת הריסתה של המכונה. חסר גם המבט העולמי, הפלנטארי. ברוב המקרים ההצעות רק חלקיות (אנרגיה, תחבורה, רפואה), או נוגעות לחברות המתועשות בלבד.

בולו'בולו הוא הניסיון לנסח בקווים כלליים פרויקט פלנטארי. הצדדים הבונים של התנועות הסובסטרוקטיביות באים לכדי תמונה מלוכדת. זהו תצלום רגעי של משאלותינו (משאלותיי?) כרגע ושל הערכתם העכשווית של הגבולות הטכנולוגיים/­ביולוגיים. בנקודות רבות יוצבו הגבולות באופן צר ומגביל מדי; באחרות יהיו דווקא המשאלות מוגזמות ומרחיקות לכת. לא זה העניין. מה שחשוב הוא לקדם הסכמה על פרויקט פלנטארי משותף. חלפו הזמנים שבהם בזבזנו את מרצנו בוויכוחים חלקיים וביוזמות מקומיות. אנחנו חיים רק 70 שנה, והמשאלות שלנו קיימות כדי שנגשים אותן כבר בעתיד הקרוב, נאמר עד שנת 1987.

לוח זמנים

אם הכול ילך כשורה, ניתן להגשים את בולו'בולו עד סוף שנת 1987. אולי הדבר יתעכב בעוד כמה שנים, אך יהיה זה חבל מאוד. רק אנחנו בעצמנו אחראים לעיכובים. לוח הזמנים הבא יוכל לשמש אותנו להערכת התקדמותנו:

1984 – עלונים, כרזות וסמלים של בולו'בולו מופצים ברחבי העולם בשפות החשובות. קשרי א-ב-ג מתפתחים בשכונות ובערים, קשרים של סיוע הדדי נוצרים ומתהדקים. מתהווים הטריקואים הראשונים. אחדים מהם הופכים לבולואים חלוציים וניסיוניים. במספר שכונות בוחנים התושבים את כשירותם של מבנים לשמש כבולואים, סאדים וכו'. מכינים תוכניות צללים. תנועת המכוניות מצטמצמת, כבישים נחסמים. המכונה הפוליטית סובלת ממשברי לגיטימציה במקומות רבים, ומצליחה לשמור על שליטתה רק במאמץ רב. המשטרה והצבא מגיבים בצורה מגושמת ומסורבלת.

1985- נוצרות רשתות של טריקואים ודיסקואים, הממלאות יותר ויותר את משימות היום-יום: עזרה הדדית באספקת מצרכי מזון, חסויות פלנטאריות, יחסי חליפין עם חקלאים או עם דיסקואים חקלאיים. מתקיימים ויכוחים סוערים על תוכניות הצללים. בכל המקומות נוצרים בולואים ניסיוניים, היוצרים קשרים ביניהם. המדינה מנסה להרוס את הבולואים, אך סובלת מהתקפות סובסטרוקטיביות. פוליטיקאים פרגמטיים מתייצבים לצד בולו'בולו ומבקשים לייצג את הרעיון, אך נכשלים.

1986 – מספר אזורים מבודדים מצליחים להשתחרר מאחיזתה של המכונה, ביניהם ווילס, שבדיה, קולומביה, אסטוניה, ויסקונסין, שווייץ, ניגריה, סקסוניה, מינדאנאו ודרום אפריקה. החקלאות באותם אזורים מוסבת לצריכה עצמית, נחתמים הסכמים להחלפת תוצרת, ונבנות רשתות פלנטאריות. לקראת סוף השנה נוצר פסיפס עולמי של אזורים אוטונומיים, צרורות של בולואים, בולואים מבודדים, שרידי מדינות, חלקי מכונה ו"ערי ביטחון" צבאיות. פורצות מהומות בכול. המכונה מנסה לרסק את הבולואים באמצעים צבאיים וכלכליים, ולנקות את שרידי המדינות מדיסקואים. ברוב המקרים הגייסות מתמרדים, או נשמעים לפקודות רק למראית עין. שתי מעצמות-העל מוותרות על משחק היריבות הבין-גושית הישן שלהן, וחוברות זו לזו תחת השם USSAR (United Stable States and Republics). הפרויקט הראשון של USSAR הוא בניית אזור תעשייה חדש ומטוהר באסיה התיכונה – מוֹנוֹמָאט.

1987 – מערכות התובלה והתקשורת הבינלאומיות מתמוטטות, המסחר העולמי נפסק. 200 אזורים אוטונומיים מקיימים את ההתכנסות הפלנטארית הראשונה שלהם בביירות, שכבר אינה במלחמה, במטרה ליזום צעדים ראשונים להקמתה של רשת עולמית. תוכניות תמיכה פלנטאריות לאזורים ולבולואים עם קשיי מעבר יוצאות לדרך. רק מונומאט ועוד עשרות אחדות של מאחזים חיצוניים נשארים עדיין בשליטת USSAR. מסעי הטיהור שלה נערכים שוב ושוב ללא תוצאות. בסתיו מוקמת בכל העולם תשתית של סיוע עצמי, הרעב ומדינות הלאום נעלמות. בדצמבר בורחים עובדי מונומאט לאזורי בולו. מספר מפקדי צבא של USSAR נוטלים על עצמם מרצונם את פירוק מאגרי הנשק הגרעיני, ומארגנים את מבצע הפיקוח על המצבורים הרדיואקטיביים. USSAR נעלמת ללא כל טקס רשמי וללא צורך לשרוף את דגלה האדום-לבן המעוטר בכוכב כחול.

1988 – עד 2346: בולו'בולו

2347 – בולו'בולו מאבד מכוחו, כאשר "הלבנים" (מגיפה תרבותית) מתפשטים, וכל סוגי הבולואים האחרים מחליפים זהויות. מתחיל עידן של הרהורים שלווים ושל כאוס. אוכלוסיית העולם צונחת למיליונים אחדים.

2764 – תחילתו של יוֹבוּאוֹ (YOVUO). כל הדיווחים על הפרה-היסטוריה (עד 2763) אבדו. טוֹהוּאַק (Tawhuac) מחליף דיסקט

נתזים: ברית החזיר השחוט

28 באוגוסט 2010

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.

 

העולם מיותר – יש את אווטאר

3 בפברואר 2010

משהו מוזר קורה לעולם ממש בימים אלה. בלי לשים לב, היחסים שלנו עם הטבע נכנסים לשלב חדש לגמרי. אני לא מדבר על תהליכים של עשרות ומאות שנים, אלא על משהו שקורה ממש עכשיו, בחודש האחרון, או ליתר דיוק: מאז ש"אווטאר" יצא לאקרנים.

מעייף כבר לדבר על אווטאר. לכולם יש מה להגיד על אווטאר, וכל יום מתפרסמת תיאוריה חדשה על מה שהסרט הזה בעצם אומר. בכל מקרה, נראה שהדבר הטריוויאלי והבסיסי ביותר שאפשר להגיד על הסרט הזה הוא שזה "סרט ירוק". ג'יימס קמרון עצמו אמר ש"אנחנו עומדים ללמוד בדרך הקשה שכדאי לנו לתפוס שכל ולהתחיל לחיות בצורה מאוזנת עם המחזורים הטבעיים של החיים בכדור הארץ". שיהיה.

רבים אמרו בצדק שהחזון האקולוגי של קמרון הוא פשטני, כמו הדמיון הפוליטי שלו. מהאפיפיור ועד רחל טל שיר – לכולם יש ביקורת. אבל אם שמים בצד את מה שאווטאר מתיימר להגיד, ומסתכלים על מה שקורה בפועל ככל שהסרט נצפה על ידי מאות מיליונים בעולם, מגלים תופעה אחרת לגמרי: אווטאר מבטל את העולם. הוא בא במקומו. התחושה הראשונית של מי שמוריד את המשקפיים בסוף אווטאר היא שהעולם הוא מיותר. יש לו תחליף הרבה יותר טוב, וקוראים לו פנדורה.

כך שלכאורה, אווטאר מדבר על איך הורסים את כוכב הלכת, או איך שומרים עליו, אבל תוך כדי כך הוא עושה דבר הרבה יותר משמעותי: הוא יוצר כוכב לכת חדש. במונחים צרכניים, מי שנכנס לאווטאר, ורואה בתלת מימד את השרכים הזרחניים והמפלצות דמויות הקרנף, מקבל סחורה לא פחות טובה מזו שהוא מקבל מהטבע שבחוץ. בסוף הסרט, הוא יודע על הצמחים של פנדורה הרבה יותר משהוא יידע אי פעם על רוב הצמחים ביערות האמזונס או בערבה התיכונה.

לכן, זה בכלל לא משנה שכל החיות והצמחים האלה לא באמת קיימים. מבחינת רובנו, כלומר אלה שמקבלים את הטבע שלהם בצורת מצגות פאוורפוינט וסרטים בנשיונל ג'אוגרפיק או ביוטיוב, המערכת האקולוגית שיצר קמרון היא יותר טובה מהמקור. לא רק שהיא יותר מדהימה ויותר דרמטית; יש לה יתרון אחד נוסף: לא צריך להתאמץ כדי לשמור עליה. היא חסינה מהכחדה, כי היא שמורה כקובץ על ההארד דיסק.

כל זה נשמע כמו תרגיל אינטלקטואלי, אבל זה רציני לחלוטין. המינים של כדור הארץ באמת מוחלפים בקבצים על ההארד דיסק. אני מתכוון כמובן לפרויקטים ההולכים ומתרחבים לשמירת דגימות דנ"א של חיות בסכנת הכחדה, שמיועדים לכאורה להציל את הקוד הגנטי של החיות האלה כדי שניתן יהיה לשבט אותן בעתיד. כמו שכתבתי במקום אחר, פרויקט כזה מתבצע אפילו בישראל. "הוצאתי מהנמר 80 אלף תאים. תיאורטית אני יכול להפיק מזה 80 אלף נמרים", אמר הד"ר עמיר ערב, האיש שעומד מאחורי פרויקט "תיבת נוח" בצופר שבערבה. "אנחנו מתכוננים שזה יעמוד שם 100 שנה, 200 שנה – כמה זמן שיהיה צורך – עד שהחיות האלה ייעלמו, ואין ספק שהן ייעלמו. אם אנחנו רוצים שהנכדים של הנכדים שלנו יראו איך נראה פיל – נצטרך לעשות שיבוט כזה".

לד"ר ערב ולדומיו יש כוונות טובות, אבל אי אפשר שלא לתהות על ההיגיון שבבסיס המודל שלהם. שהרי, אם האזורים שבהם חיים הנמרים מתמלאים ביישובים, והחיות שמהן הם ניזונים נכחדות, אין ממש סיבה שמתישהו בעתיד פתאום יהיה לנמרים מקום על פני כוכב הלכת הזה. אם היערות של האמזונס נכרתים כדי לפנות מקום למטעי ביו-דיזל, אין ממש סיבה שפתאום בעתיד יתפנה מקום כדי לשחזר אותם ולהחזיר עטרה ליושנה.

למעשה, אף אחד לא ממש מצפה שהדנ"א שעל ההארד דיסק באמת ישמש לשחזור עולם החי – מלבד, אולי, דוגמיות פה ושם. אבל עצם העובדה שהקוד הגנטי של החיות שהולכות ונכחדות מסביבנו שמור איפשהו, מצליחה באופן כלשהו להרגיע אותנו. זאת המשמעות של מנטליות הגיבוי. באווירה תרבותית שבה הגנטיקה היא הכול, דיסק און קי ועליו גנום של כבש רעמה שקול לגמרי לכבש רעמה חי ודוהר. עכשיו אפשר להכחיד אותו בלי רגשי אשמה. יש לו גיבוי.