Posts Tagged ‘אקדמיה’

האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"?

5 באוגוסט 2013

כפיר כהן

לאחרונה פרסם עיתון הארץ את אחד המחקרים החשובים בתולדותיו. למרות שרבים מודעים היטב ליחס בין מעמד ופוליטיקה בישראל המחקר של מכון מדלן מביא אותנו קרוב יותר להבנה מלאה יותר של המציאות בישראל ולאשליה העמוקה שבה חי השמאל, אם בכנסת אם בספירה הציבורית. למרות שלמחקר תפיסה צרה של מושג המעמד הרי שיש תואם מספיק בין רמת ההכנסה והקניין לבין דפוס ההצבעה על מנת לגזור כמה מסקנות חשובות. המחקר מראה שככל שהמעמד גבוה יותר כך הנטיה היא להצביע למה שמכונה כאן, בבעיתיות לא קטנה, "מרכז-שמאל" (קרי עבודה, מרצ, יש עתיד). ככל שהוא נמוך יותר כך הנטיה היא להצביע ימין. הדפוס כמובן מוכר מאוד, משמעותו, עם זאת, מודחקת תדיר. להלן כמה מן המסקנות שניתן להסיק:

1. אם השמאל טוען שהימין מקדם מדיניות של הפרדה ורק הוא יכול להביא שלום עם הפלסטינים, הרי שהמחקר מראה, באופן פרדוקסלי, שהשלום כלל לא קשור בפוליטיקה, אלא בכלכלה. שכן, לו היה השמאל טורח לשפר באופן ממשי את רווחתם הכלכלית של בני המעמדות הנמוכים, שרובם מזרחים, פלסטינים, אתיופים, ורוסים כך שאלה היו מגיעים למעמדות הביניים הרי שאז אלו היו מצביעים בעבורו ובא הקץ למדיניות ההפרדה ולסכסוך. אבל לשמאל אין שום כוונות כאלו, לא בספירה הציבורית ובוודאי שלא בספירה הפוליטית.

2. על אף ההצהרות הפומביות של שלי יחימוביץ ואחרים, הרוב המוחלט של חוגי השמאל בישראל מקבל את הקפיטליזם ואת הפער המעמדי שהוא מייצר כעובדת טבע שאין עליה עוררין. לאף אחד ממנהיגי השמאל אין שום כוונה לקדם מדיניות סוציאליסטית ממשית, שתפתור את בעיית המעמדות. הסיבה לכך היא בחלקה סיבה מעמדית: מפלגות ה"שמאל", במיוחד "יש עתיד", לא יכולות לקדם מדיניות סוציאליסטית שהרי אז ייאלצו להיפרד ממצביעיהם מהמעמדות הגבוהים והכסף וההשפעה שמחוברים אליהם. על הימין אין על מה לדבר בכלל: בין אם הם קיצוניים או לא, כולם נשענים על הון מקומי או אמריקאי.

3. ניתן לומר אם כך שהסדר הקפיטליסטי והפער המעמדי חוצים ימין ושמאל. למעט אחת או שתיים, המפלגות בישראל פועלות בפועל נגד האינטרס הכלכלי של מצביעיהם מן המעמדות הנמוכים, המהווים את רוב האוכלוסיה. משום הסתירה בין המעמד להתנהלות המפלגתית הכלי העיקרי לגיוס בוחרים אלה הוא רטורי ולא לוגי: הימין מקדם רטוריקה לאומנית-גזענית-דתית, ואילו השמאל רטוריקה הומניסטית-אתית-חילונית. הימין מוכר את דת הלאום והאתניות, השמאל את דת הדמוקרטיה וזכויות האדם. שתי האידיאולוגיות הללו הן אידיאולוגיות "רוחניות" המנותקות מהסיבות לפער המעמדי בישראל. (אשמח להרחיב על עניין זה בפוסט נוסף.)

 4. הפרלמנט בישראל אם כך לא מייצג את רוב העם, ויותר מכך, הוא דואג בפועל ובחריצות רבה להשאיר את רוב האוכלוסיה ענייה. אחת המסקנות המתבקשות כאן היא ששינוי עמוק בפער המעמדי בישראל ומכאן לפתרון הסכסוך, לא יכול להגיע דרך רפורמה פרלמנטרית אלא דרך כיכרות החירות. המסקנה הזו הולכת ומבשילה אט אט הן בדעת הקהל הליברלית (ראו מאמרו של גיא רולניק), הן בחוגים אקטיביסטים.

5. בהעדיפו את שאלת הלאומית על פני השאלה המעמדית, גם השמאל האקדמי, ה"אנטי-ציוני" שמספר לעצמו שהוא "רדיקלי", הפנה עורף לשורש המציאות הישראלית. מכיוון שהמציאות המעמדית היא זו שמכתיבה (יחד עם המציאות הגיאופוליטית) את גבולות האפשר של הדיון הפוליטי הלאומי, יש להסיק ששמאל זה איננו מסוגל להכיר בתנאי המציאות בישראל. סיבה לעיוורון זה של שמאל זה נעוצה שוב במעמד, שכן הרוב המוחלט של הסגל האקדמי, לפי מחקרה של נינה תורן, מגיע ממשפחות אשכנזיות, ורוב המשפחות האשכנזיות משתייכות למעמד הבינוני גבוה. מאז קום המדינה שמאל זה (יחד עם הימין) מקיים משטר הפרדה מחמיר באקדמיה ומטהר אותה באופן קבוע ושיטתי ממזרחים, ערבים ואחרים, זאת אומרת בני מעמדות נמוכים. מתוך כלל הסגל האקדמי, אשכנזים מונים 90%, מזרחים 9%, ערבים 1%. אנא חישבו על מספרים אלו בפעם הבאה שאתם שומעים אקדמאי "רדיקלי" המדבר על הפרדה.

 שמאל זה המקדם אידיאולוגיה אתית ולא פוליטית כלל שוב ושוב מוצא את עצמו "מגן" על עקרונות הייצוג של הדמוקרטיה בעוד שהוא נשאר עיוור לתנאי אפשרותה הממשיים. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בסערה שהתחוללה עם הכוונה לסגור את המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מחלקה המונה אחת עשרה מרצים הצליחה לשכנע את הספירה הציבורית בישראל ואת העולם האקדמי האירופי והאמריקאי שפיטוריהן של מרצים אלו ייחשב פגיעה בעקרון החופש האקדמי. אין ספק שיש להגן על החופש האקדמי מפני המדינה, אך כאשר בודקים מי נהנה מחופש אקדמי זה מתגלה תמונה לא דמוקרטית בעליל. שכן, על פי מרכז אדווה לא רק שיותר משישים אחוז מהאוכלוסיה המסיימת תיכון לא זכאית כלל לתעודת בגרות אלא שרק רבע ממנה נכנס בשערי האקדמיה. זאת אומרת שהחופש האקדמי שייך מראש רק לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה, רובו ככולו אשכנזי ממעמד הביניים. ולמרות זאת, במקרה של אחת עשרה המרצים ייצר השמאל תחושת חירום בלתי רגילה לפיה הדמוקרטיה עצמה בסכנה ואילו במקרה של רוב האוכלוסיה בישראל המודרת באופן קבע מן האקדמיה, לא נמצא ולו ציוץ טויטר אחד.

בחיבורו "התזות על מושג ההיסטוריה" מ-1940 התיאורטיקן הגרמני ולטר בנימין כתב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' בו אנחנו חיים [פאשיזם, כ.כ] איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל". אני מציע לתפוס את בנימין לא כתיאורטיקן יהודי, כפי שהפילוסופית הליברלית האמריקאית יהודית בטלר מציעה, אלא כתיאורטיקן מזרחי, ולהחליף בהתאם את ה"מדוכאים" ב"מזרחים". הפער בין תפיסת הזמן של השמאל האנטי ציוני (יוצא מן הכלל) ותפיסת הזמן של המעמדות הנמוכים/מזרחים (כלל) הוא אחת הסיבות לשוליות ההולכת וגוברת של שמאל זה. ההמשגה של הזמן הפוליטי-חברתי היא אחת האופנים בו ניתן לתפוס הן את עומקי המציאות הישראלית והן את הביטוי המודחק שלה במושגים הפוליטיים של השמאל ובאופני ההופעה האמנותיים שלו. (גם על נקודה זו אשמח ארחיב בפוסט אחר).

ניתן לומר אם כך שלמרות השיח הפופולרי, עתידה של החברה הישראלית מבית איננו נקבע בגבולותיה ואיננו קשור לשאלה הלאומית. להיפך, נראה שעתידה הכלכלי מבית הוא זה שקובע את גבולות השאלה הלאומית ואין זה מקרה שמאז התגברות המדיניות הניאוליברלית מאמצע שנות השמונים זז הציבור הישראלי ימינה באופן מבהיל. ההבדל בין הפרספקטיבה העולה מן המחקר של מכון מדלן ובין זו של השמאל מסתכמת בשאלה הבאה: בעוד שהשמאל מתעסק בשאלה האופנתית "יהודית ודמוקרטית?" הרי שהמחקר מעלה שאלה דחופה הרבה יותר – האם ישראל יכולה להיות "מדינה קפיטליסטית ודמוקרטית"? להבדיל מהשאלה הראשונה, המאפשרת לנציגי השמאל לנוע בעולם כנציגי החילון והאוניברסלי, לשאלת הקפיטליזם בישראל אין עדיין לשון אוניברסאלית, ולא בכדי. נסו אתם להכנס לכנס אקדמי בארה"ב ולדבר על מעמדות בישראל; רוב הקהל לא יבין מדוע שאלה זו עולה כלל ויחשוב שמדובר באיזה עניין איזוטרי מקומי.

לסיום: בניגוד למשה דיין שהסביר פעם שאי אפשר להרים את הדגל החברתי והדגל הלאומי יחדיו הרי שהמחקר האחרון מראה בבירור את הקשר הדיאלקטי בין השניים. הלאומיות משמשת לעיכוב התיקון החברתי, ואילו מנגד תיקון הפער המעמדי יביא גם להחלשת הלאומיות ופשעיה. ועם זאת אין להשאיר דיאלקטיקה זו לשמאל הפרלמנטרי או האקדמי ויש להתחיל לקדם חלופות אחרות באתרים חלופיים.

הדימוי: נדלויוביץ', ברשיץ' וקואריץ', הפירמידה הקפיטליסטית, 1911


פורסם גם בבלוג "תנאי האפשר"

קול קוראת

2 ביולי 2012

אריאלה אזולאי

 
קבוצת הלקסיקון לפילוסופיה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שבה אני חברה, פרסמה קול קורא המזמין כותבות וכותבים שונים לשלוח מאמרים קצרים לספר שעוסק במחאה החברתית של קיץ 2011. הספר אמור לראות אור עוד בקיץ הזה. בתגובה לאותו קול קורא, נעמה קטיעי פתחה בפייסבוק דיון סביב השאלה האם ספר המחאה נותן "מקום למי שהודר, מודר וכנראה ימשיך להיות מודר מבימת המחאה". בהמשך לשיחה שהתפתחה כתבתי את הטקסט המופיע כאן. נעמה אפיינה את הטקסט שלי כ"קול קוראת" וממנה שאלתי את כותרתו (במקום הכותרת הראשונה שנתתי לו – "סופרת בלב, סופרת בקול”). על כך תודתי נתונה לה. השמות הפרטיים האחרים המוזכרים בטקסט הם של חברות בקבוצה או שותפות לשיחה בפייסבוק. 
 

האקדמיה לבנה.
האקדמיה יהודית.
האקדמיה בריונית.
זרוע של מדינת ישראל
(אמרנו?)

ובכל זאת,
כמו בוועד הבית
כמו בשכונה,
כמו במקום העבודה של נעמה בהיי טק
כמו בקפה שבו עבדה בתי
לא כולם לבנים – גם אם מרביתם
ולא כולם גברים – גם אם ככל שמטפסים למעלה – רובם
ולא כולם יהודים – גם אם בגילמן אלה שאינם
בקושי מהווים מנין
עם או בלי אלה שאומרים
אנחנו יהודים ערבים
או ערבים יהודים

גם באקדמיה הלבנה מתנהל מאבק
אבל האם הכרח הוא
שאזרחיות
אלה אשר מקפידות
לתפוס מרחק מהשלטון
דווקא מול אזרחיות אחרות
ישכחו את תשוקתו הגדולה של השלטון
שהן ישימו את עצמן מרצון
לשופטות –
ואת המאבק האזרחי של אחרות
ידרגו, יפסלו,
שלוש נקודה שתים במידרג האותנטיות
ועוד פחות מזה בדרגת הדחיפות

סטודנטיות פלסטיניות מציבות דוכן ספרים בכניסה לקמפוס
הדוכן
כמו קופת גמל
פיתה עם ספר מאוייר בערבית
לבן, לבת
בבוא היום

מרצות וסטודנטיות יהודיות וערביות
אמנם מעבר לגדר
יחד מדברות את הנכבה
כאסון
לא אסון של
כי אם אסון

פוסט קולוניאליזם במסדרונות
ועוד בילקוט
תיאוריות מפה ומשם
מלים ומושגים
תבניות לשון לגזל
שעל שלל הסתעפויותיו
לא ייבלע בגרון
יוגורט קטיפה
מחווה גלילית

גם מאבק כשל נעמה
עד אתמול מתוך האקדמיה,
זמנית, היום, מחוצה לה,
שימו לב, היא אומרת,
בדקו!
היש מספיק מזה ומזה?
וגם אם יש,
אולי לא די
ואליה מצטרפות לירון, ורועי, ולין, ואריאל, ומיכל, ומרב
מתוך האקדמיה
נגדה.
יחד "דד ליין של שבועיים"
הפך בסיס למשא ומתן,
ו"קול קורא"
לקול כותבת
"אחותי”,
כתבי,
זירה לפעול בה
ככלות הכל מבוצרת היא פחות מדירת עמידר
עוד אין בה שוטרים עם כלב
ועדין לא מסתובב בה
"רקון" – משוריין שבתוך ההמון
מצלם דיוקנאות
ליום הדין,
ועד שזה יבוא "רוכש" את צלמם של פלסטינים
ומוסרם
בידי כוח שמתחזה לחוק

האם ספר מחאה
אקדמי, כן – זו לא מילה גסה
האין הוא זירה שממנה כמו בת קול
אפשר לחזור על קולות המעברה
occupy את הבמה
שירה בדואט
זעם במקהלה

הספר של המחאה
ייחסר את הקול של זו המניחה שאין לה שם קול
אם
כשהיא אומרת בקולה
היא סופרת גם את עצמה
ולא אומרת אין
כשהיא יש

יום אחד
אם וכאשר
ורק אם –
העולם ייראה אחרת,
מוטב שנגלה שלא כל האקדמיה
דמתה לבסיס צבאי
ופה ושם
באדמה החרוכה שמדשא מוריקה
מישהו הצליח להנביט
גם אם על תנאי ובלי שכר
מחקר על זה
והגיג על זה
ובמקום התמדת הקיום
כמושא למחקר סוציולוגי
מבית היוצר של אסכולה ירושלמית
או הישארות החומר
ביד היוצר של דוד
ההוא שעל שמו
סמוך לביתי
קראו שדרה,
ואין בה שלט
או אזכור למעשי ידיו
הנוראים
רעים

שמו ממשיך להיות נישא ברחובות
ואחריו לא נגרר שובל תמונות
מן האסונות שיצר
מגירוש ועד גזזת
אותם,
בשחור לבן וצבע
מתוך האקדמיה
גם בלי קתדרה או תוכנית מחקר
בלי תקציבים והרשאות
נמשיך לחקור
יודעות חן
נוסעות מזדמנות
בדרך אל לב מאפלית 48
קרן רנטגן מייננת
לבטן המשטר שתלש שערות
ושדד מזרחיות
ושדד פלסטיניות
ושדד את כל הנשים
כולל הלבנות
אלה שגוייסו להלבין את גוף הבוחרים
לדלל את הקול הפלסטיני,
שגם כך
המעט שנשאר
תחת משטר צבאי
חרק בקושי רב

את כל האזרחיות
אשכנזיות ומזרחיות
הרחיק המשטר
לתפארת מדינת ישראל
רחוק מכל הכרעה
במדינה שכל כולה מנגנון שליטה
ועד היום
החלטותיה
פרי של קומץ גברים לובש מדים
ב-ר-י-ו-נ-י-ם
ופייטנים לעת מצוא

במשך שנים,
עד הקיץ האחרון,
הפנתרים לבד
השכונות לבד
הפלסטינים לבד –
אלה שכאן ואלה שבגיטו
בגיטו בגיטו
הנשים לבד
המעברות לבד
המזרחים לבד
הימאים לבד
הגיי'ס לבד
התופרות לבד
הפליטים לבד
חסרי הניירות לבד
וגם באקדמיה
המעטים שישנם
המעטות שמנסות
גם הן לבד
האֹמניות לבד
המשוררות לבד
הפועלות לבד
ואלה שביחד
אבוי אבוי
להיפרד עכשיו
רק ניר ואסמה
לא ינום ולא תישן

 בקיץ האחרון
אולי באמת זה קרה
ואולי רק משאלת לב
נפתחו שערי שמים
כולן דיברו בבת אחת
לא בהרמוניה
נחישות וזעם וכעס
ואף אחת לא תשתוק
ולא תחזור לשתוק
כי כשתידם תיבת התהודה
של ספר המחאה פה
או של העוקץ שם
מאהל פה
או ספריה שם
העולם כולו ימשיך לצעוד
ויצעד
ויצעד
עד אשר הכדור כולו
יחולק מחדש
–  אחרת

אבל לא די לדבר יחד
כדי לסלק את התחושה
ואת הוודאות
שקולה לא נשמע
שמאבקה לא נראה
לא די לדבר יחד
כי העולם כמנהגו נוהג
והאימפריה מכה שנית
ושלישית
ועד שקואליציות לא יתרחבו
יאפשרו למאבקים נפרדים
להתקיים ככוח-יחד
לא תהיה
תקנה לעולם

ולמה,
למה בדיוק מאבקן של נשים באקדמיה לא ראוי
למה לא לחבור למאבק של כמה גברים אשכנזים,
גם הם הרי מעטים,
לפחות אלה שמנסים,
ומתאמצים שגם באקדמיה לא כולם יהיו אשכנזים.
למה?
ולמה כשהם בכל זאת לא לבד
עוד פעם אותי לא סופרים
אה טוב, את
את לא מזרחית
אה טוב, את
את לא פמיניסטית
טוב אז אל תספרו אותי
אבל אני אמשיך לספור אתכן
לכל מקום אליו אני נכנסת
אני סופרת
לפעמים בלב ולפעמים בקול
ותמיד יש פחות מדי,
פחות פלסטיניות
פחות מזרחיות
פחות נשים
אבל כשלא סופרים אותי
יש עוד פחות

ולא
לא אתפרק מרצון
מהידע שלמרות האקדמיה
רכשתי
באקדמיה,
ולמרות מה שהיא לא מלמדת
הצלחתי אני ללמד בה
לזמן מה,
את מה שלמדתי גם ברחוב,
עד שגורשתי ממנה
לא,
מכל הקואליציות
זו עם הבודדות באקדמיה
שלא רק כותבות על האקדמיה
אלא גם מנהלות מאבקים קטנים באקדמיה
אינה קואליציה אסורה
וגם לא מגונה

תצלומי הרקון: אריאלה אזולאי

במעגל המצטמצם

24 בדצמבר 2010

בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.

יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.

כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.

בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.

כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.

זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:

1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:

עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.

2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.

3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.

חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –

בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,.  ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?

נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.

*

בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.

עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.

על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.

אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.

אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.

*

מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.

וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.

אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.

אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".

אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.