המוות בנזונה אדום שפתיים

תהל פרוש

החיים דפוקים ואין מה לעשות נגד זה כמעט כלום. חם כאן נורא, הרחובות לוהטים, האספלט נמס לתוך עצמו, בניינים קורסים ומתקלפים בגלל הלחות, ואנחנו דביקים, נדבקים לכל דבר, כמו אנשים פסיכים צוחקים אחד על השני ומלקקים גלידות באחוות מנוצחים ומדברים על התוכניות שלנו כשהמוות בנזונה אדום שפתיים בוהה בנו מקרוב וטועם הכל. שומע הכל.

*

לדוד שלי שמת קוראים אהרון. הוא היה ג'ינג'י והיו לו רווחים בין השיניים ועיניים כחולות בוערות, קול חם ורועם ותאוות חיים. זה היה דוד שלא היה ממש דוד, במשפחת פרוש שנמצאת בגן ערפל וצללים. כשנסעתי לשבעה דמיינתי איך אני מבקשת מבני הדודים שלי שיספרו לי מה הם יודעים על העבר שלו, כלומר על הבית שלו ושל אבא שלי, אחיו. אבל בני הדודים שלי לא ידעו כלום – אפילו עוד פחות ממני. הגעתי לשם כדי שיספרו לי אבל לא היה מה כי אהרון שתק כמו שאבא שותק. שותקים ושותקים. מה היה איום כל כך שלא ניתן לדבר אותו אני לא יודעת. אבל היה איום ובלתי ניתן לסיפור.

*

אבא שלי מופיע בתמונות שאני מוציאה מתוך המעטפות שדוד אהרון הטמין באלבומים. הוא הכניס עשרות תמונות של אבא שלי לשם. אבא נראה נער רציני ואז מופיע כבחור צעיר יפהפה ודק ומטורזן שמתגנדר בשפם דקיק ובמשקפיים אופנתיים. הוא בתוך חבורות של בני אדם שאין לי מושג מי הם ועומד לפעמים עם נערים אחרים ולבד. כשהבטנו בתמונות אני ואחי החלטנו שזה לא הוא. זה לא הוא אמרנו אחד לשני – לא יכול להיות – הוא דק מדי גבוה מדי נראה כמו שחקן יפה בסרט. הבלורית שלו גבוהה ושחורה ונופלת בגל מושלם על המצח שלו. זה לא יכול להיות הוא, הכל מלא הבטחה עבור גבר יפה כל כך, שיש לו טעם עדין כל כך. אני מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי מה השתבש.

*

סבא יחיאל היה מתאגרף וכדורגלן בפולין. סבתא רבקה היתה מאוהבת בו. הוא מת לפני שנולדתי כשאבא שלי היה בן 21. אבא שלי אומר שהוא מת בגלל שברון לב מהעבודה. הוא עלה לפה כשהיה בן 35 בשנות ה-30 של המאה הקודמת והתיישב בירושלים והתחתן כאן עם רבקה שבאה אחריו ובגלל זה לא מתה בשואה יחד עם שאר המשפחה שלה. הוא הקים כאן קואופרטיב לייצור נעליים עם עוד עשרים חברים והדבר הזה היה מרכז החיים שלו, אבא אומר שהוא עבד משבע בבוקר ועד הלילה. כל יום. הקואופרטיב הצליח איזה תקופה במלחמת העולם השנייה, כי אז הם מכרו המוני נעליים לבריטים, אבל אחר כך קרה משהו. החברים רבו או שלא רצו לעבוד והקואופרטיב התמוטט והלב של סבא יחיאל נשבר. הוא נעשה פקיד בכל מיני חברות ולא התאושש אף פעם. החיים אזלו ממנו. אבל לפני שמת באופן סופי הוא הספיק להיות גבר אלים בכל מיני אופנים שאין לי מושג עליהם ועברו בירושה לאבא שלי וממנו אלי.

*

אבא, העבודה שלך, אני חושבת שהיא הורגת אותך או שהרגה אותך. כשהייתי ילדה יצאת בכל בוקר מהבית בשעות לא סבירות והלב שלי דפק כששכבתי במיטה ורציתי להרוג את כולם ואת עצמי בגלל שנאלצת לקום מוקדם ולנסוע ולנסוע, ריחמתי עליך כי העיניים שלך הרגו אותך, הרכבת משקפיים מיוחדים, השמש סינוורה אותך ובלילה לא ראית כלום, ובכל זאת נסעת במין נאמנות כלבית למקום הזה, תמיד היית נאמן למקום העבודה שלך בכלביות הזאת. לא משנה איזה מקום עבודה זה, עשית חשבונות של רואה חשבון ומנהל חשבונות בכל מיני מקומות: פעם ב-הסנה שם היית מנכ"ל חברת ההשקעות ואז היא התמוטטה ונסגרה והופרטה והלב שלך נשבר, אחר כך ניסית להיות עצמאי והלכת לעבוד באיזה בנק פולני ואחר כך החלטת לחזור להיות שכיר והלכת לעבוד בכור שגם היא הופרטה ופוטרת ואז נסעת לאפריקה לעבוד בסולל בונה וחטפת התמוטטות עצבים בגלל הלריאם שנתנו לך כדי לחסן אותך מהמחלות של אפריקה. הלריאם לא עבד בכלל. התקשרת אלינו בוכה מאפריקה, אבוד וחלש וקטן. אמא שברה את הרגל, אני למדתי משפטים, צביקה היה איתה ודאג לה ואני דיברתי איתך בטלפון והרגעתי אותך. הכל בסדר אמרתי לך. אחר כך נהנית, רואים בתמונות שהיה לך טוב, היה לך חיוך קטן וסודי ליד האשה השחורה הגדולה שעמדה לימינך, וליד קטנוע שנסעת בו, וליד המון דגים שפתאום אכלת שם וכאן התנגדת להם בכל תוקף. אחר כך הסניף באפריקה נסגר וחזרת לכאן ונתנו לך לנהל איזו מחלקה בשיכון בינוי – שוב חברה של שרי אריסון, וכל הזמן היית במתח כי כל הזמן היו עבודות קשות לסגירת רבעון ואף פעם לא היתה הפוגה אף פעם לא היית מרוצה, ולא ידעתי כלום ממה שאתה עושה מלבד זה שיש לחץ ואתה לחוץ והכל לחוץ מאוד ומתנפח מאוד מרוב לחץ עד שיש סיכוי שיתפוצץ המקום ואיתו כל העולם. הלכת בעולם בתוך עולם שלא היה לי בו חלק וזה היה העולם היחיד שלך ואת כולך הכרת לאנשים זרים והשארת לי צדודית בשעות מאוחרות מול מסכי טלוויזיה שעם השנים נהפכו דקים וגדולים יותר דקים וגדולים יותר ועוד יותר. אבא. אבא. רציתי לעבוד איתך במשרד. שתיקח אותי למשרד. שתיקח אותי ביד לשם. שתיתן לי לעשות חשבונות. עשיתי חמש יחידות במתמטיקה וקיבלתי תשעים וחמש כדי להיות טובה בחשבון. אבל לא לקחת אותי אף פעם. למה לא קיבלת מאה? צחקת. אבל זה היה הצחוק היחידי שלנו. לא היה אחד נוסף. וכל זה היה נמשך ונמשך ככה חשבתי שיימשך עד שנמות אבל נעשית פתאום חולה ולא סתם חולה אלא סופני. וזה היה הסוף שלך. סוף העבודה. סוף הצדודית, תחילת מראה הפנים. התחלת האהבה שלך. ככה נס הסוף קרה לנו.

*

בערב, אחרי הלוויה של דוד אהרון, הלכתי לבית ביאליק. הערב היה עמוס משוררים, משוררים נתלו בו מהגדרות. כולנו הקראנו בלי להפסיק לתוך המוות הדפוק האדום עם השפתיים ולא יכולנו להפסיק גם אם רצינו, ורצינו. או שאולי רצינו להמשיך דווקא, רצינו שלא לעזוב את הבמה כי היא נותנת אשליית חיים. האורות האלה נותנים, מי שמסתכלים. את שואלת את עצמך, האם יש מי שמסתכלים?

הייתי שתויה מאוד מלמברוסקו והמוות הציץ לי מעבר לכתף. היינו יצורים דו ראשיים ראש אחד פחדן ראש אחד אמיץ ועלינו לבמה עם שניהם. כולנו שנאנו אחד את השני ואהבנו  שניים או שלושה שהחלטנו שהם יקרים לליבנו מהשאר, מסיבות אישיות ופואטיות שכמו באהבה תמיד, קשורות למציאת שפה אישית שאין לה כלום עם הגיון. לא הגיוני כתוב לרגש הזה על המצח ואנחנו מנסות לנמק אותו במילים ומילים אבל המילים נופלות כאילו רצחו אותן. ברור שיש מחדל במילים שמנסות להסביר אהבה, לא משנה כלפי מי או מה.

*

דימויים: שלושה ציורים של דנה שוץ. תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

היפסטרים, עכברושים וחיי נצח: ראיון עם אוברי דה גריי

יונתן יעקבזון

כוס היין הנוספת, שנהוג להשאיר בליל הסדר, אמורה להמחיש את אמונתנו בגאולה העתידה לבוא בעודנו ממתינים לשובו של מבשרה, אליהו הנביא, מהשמיים אליהם עלה בסערה. עבור ד"ר אוברי דה גריי (49), מומחה לגנטיקה וביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' שנחת בארץ בשבוע שעבר, אין שום צורך להשאיר כוס מיותמת, למרות ש"נביא המלחמה במחלת הזקנה", כפי שהוא מכונה בחיבה בפיהם של רבים ממעריציו, ודאי ישמח על המחווה. בכלל, נדיר למצוא את הד"ר ללא משקה בידו, לכן אולי לא מפתיע שאירועי ההמשך לקונגרס האירופאי ה-8 לביוגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון ולכבודו הגיע הנה, התקיימו ב'פסאז" ו'אפריקה', צמד ברים תל-אביבים היפסטרים למהדרין.

זקנו הארוך והעבות של דה גריי כבר זיכה אותו בהשוואות לדמויות רבות מלבד הנביא המקראי וכן כינויים רבים מספור, ביניהם "רספוטין", "מתושלח" ו"איש הנצח". האחרון מביניהם הוענק לו בעקבות ציטוטו המפורסם ביותר, כשלעיני מצלמות הצהיר כי: "האדם הראשון שיחיה 1000 שנה, במידה ולא יתרחשו קטסטרופות גלובליות, הוא בוודאי צעיר רק ב-10 שנה מהראשון שיגיע ל-150". למעשה, מבהיר דה גריי, אין כוונתו שמישהו ימציא בוקר אחד תרופה שתאפשר לאנשים להישאר צעירים לפרק זמן דמיוני זה, אלא "התהליך יתחיל בטיפול שיאפשר לגוף להישאר צעיר זמן ממושך יותר, כך שההידרדרות תחל רק בגיל 50 וכך, במשך הזמן ועם ההתקדמות הטכנולוגית, הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב". אך למען הסר ספק, אחד המדענים השנויים במחלוקת ביותר בעולם והעומד בראשו של מכון המחקר SENS (ראשי תיבות של Strategies for Engineered Negligible Senescence – "אסטרטגיות להנדסת מנגנוני ההזדקנות"), בכלל טוען שהוא סולד מהשימוש במילה "אלמוות" – "היא יוצרת רושם מוטעה לגבי העבודה שלי, שהיא בריאות. אני מעוניין להבטיח שאנשים יישארו צעירים לגמרי, כמו מבוגרים צעירים, למשך כל חייהם".

שלהבת מלחמת החורמה כנגד ההזדקנות והמוות של הרספוטין המדעי הזה החלה לבעור בשלב מאוחר יחסית בחייו. דה גריי הצעיר כלל לא התעניין במדעי החיים, אלא כבוגר תואר ראשון במדעי המחשב הקדיש את זמנו לפיתוח תכנות מחשב ועבודה בתחום האינטילגנציה המלאכותית, שם ניסה למצוא פתרונות שישפרו את איכות חיינו. היה זה רק לאחר שפגש את אשתו, אדלייד קרפנטר, גנטיקאית ידועה בפני עצמה המבוגרת ממנו בעשרים שנה, שהחלה דרכו לעבר הביולוגיה בכלל והגרנטולוגיה בפרט. כמו מחקרו היום, גם דרכו אל עבר הדוקטרט ופריצתו התודעתית הגיעו בדרך לא אורתודוקסית – בשנת 1999 פורסם ספר מחקר פרי עטו ("The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging"), אשר כתב באופן עצמאי ואוטודידקטי לחלוטין וזיכה אותו בתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. "חמישים-חמישים", הוא עונה בסקפטיות כשנשאל לגבי סיכוייו להרוויח אישית מן הטיפולים שהוא מפתח בגילו "המופלג". לדבריו, סיכוייה של אדלייד אשתו הם כמעט אפסיים, אבל הד"ר מבהיר שהמוטיבציה מאחורי הפרויקט אינה נשענת על עובדות אלה: "אנחנו לא יודעים את חיי מי נציל בפיתוחים המדעיים הללו, אבל זה ממש לא משנה. בכל שנה מדובר בכ-30 מיליון חיי אדם – חייבים לעצור את הטבח הזה!"

את קמפיין ההסברה שלו מאפיין הנתון הבא בו הוא אוהב לנופף: "100 אלף איש ואשה מתים בעולם מדי יום ממחלות הקשורות בזקנה. כבר עכשיו, בלי מאמץ מרוכז, תוחלת חיי האדם מתארכת בכשנתיים בממוצע מדי עשור. אם המאמץ יהיה מספיק מרוכז, נוכל להגיע ליום תמורת יום". לפני שבועיים בבר 'הפסאז', בין לגימה אחת לשניה מכוס הבירה שלו, הוא פסע צעד נוסף במסע הצלב שלקח על עצמו, נעמד מול הנוכחים ובאופן נונשלנטי ומתורגל בדק: "כל מי שרוצה לחלות היום באלצהיימר שירים את היד". כשנוכח שאין מתנדבים בקהל, המשיך ושאל: "ומה לגביי אלצהיימר בגיל 80?", אך גם שאלתו האחרונה נענתה בדממה אותה הפרו רק צוותי הסיקור, שעדיין התאימו את זוויות המצלמות וסידרו את התאורה הבוהקת, שבוודאי לא סתרה את דמיונו לנביא מקראי. מתוך 300 הסקרנים והמעריצים שהצטופפו למרגלותיו, נתח מכובד הורכב מאותם "מבוגרים צעירים" שבדרך כלל פוקדים את המקום תחת נסיבות שונות לחלוטין. לצידם, על שורות הכסאות הלבנים שהוצבו לרגל ההרצאה, ישבו גם אורחים מבוגרים יותר ושכיחים פחות, אשר כמו אוברי דה גריי עצמו, עלולים כבר למצוא את עצמם בצדה הלא נכון של המשוואה, אם וכאשר חזונו הביולוגי ייתגשם.

בניגוד לכנס בבאר שבע, הפעם ניצב מול הד"ר קהל מאזינים שחסר ברובו את הדיפלומות והרקע המדעיים הנחוצים להבנת משנתו, לכן לאחר מכן פרס את תמציתה בפשטות: "התרגלנו לחשוב שההזדקנות היא חלק בסיסי מהחיים, בלתי נמנע ובלתי ניתן לריפוי, אבל זאת טעות. תהליך ההזדקנות הוא בסך הכל תופעת לוואי של חילוף החומרים שלנו, בלאי שנגרם לתאים במהלך פעולתם במרוצת השנים. את הנזק הזה אפשר לסווג לשבעה סוגים – ארבעה מהם ברמת התא ושלושה ברמה המולקולרית". את ההצהרה שוברת-המוסכמות הזאת הוא דואג גם לגבות באחרת ולא פחות דרמטית, כשהוא טוען כי: "השיטה כבר עובדת בפועל, בין אם בניסויים קליניים או כאלה שמתבססים על טכנולוגיות קיימות. תוך 10 שנים כל חלקי הפרויקט להשבת הנעורים יעבדו באופן מלא ואפקטיבי על עכברי מעבדה. 15 שנים לאחר מכן נוכל להשתמש בהם על בני אדם, בהתחשב כמובן במגבלות כספיות שעומדות כרגע בפנינו". לרוב האנשים, דברים אלה ודאי נשמעים כפרי עטו של תסריטי סרט מדע בדיוני כזה או אחר ולא כחלק מהרצאה של ד"ר ידוע-שם מקיימברידג', אך דה גריי בטוח ביכולתו להגשים את חלומם של לא מעטים ופחדם של רבים אחרים.

ֿ

את דבריו מגבות תופעות טבעיות כמו מדוזת ה-"הידרה", אך גם מחקרים שונים שמאחורי חלקם הוא עומד: "כבר הצלחנו להכפיל את תוחלת החיים של זבובי פירות ותולעים ולשלש את זאת של עכברושים. בנוסף, הצלחנו להאריך את החיים של עכברי מעבדה ננסיים למקבילה של 140 שנות אדם". בהתחשב בכל אותם הישגים שכבר זקף לזכותו, ד"ר דה גריי לא מתבייש להביע את חוסר האמונה שלו בשיטות הטיפול הקיימות: "אני מאמין שהבנתנו את מנגון הזקנה, למרות שהיא עדיין רחוקה משלמות, מספיקה כדי שנוכל להתערב בו באופן רפואי. לעומת זאת, הצלחתה של הגריאטריה תמיד תהיה מוגבלת, שכן תפקידה הוא רק לעכב את מה שנתפס כבלתי נמנע והידע שלנו על התהליך המטבולי הוא עדיין מוגבל, כך שגם הגרנטלוגיה לא מציעה פיתרון מספק – לכן הגישה הביוגרנטולוגית צריכה לעמוד בראש סדר העדיפות הרפואי והכלכלי. אם המחקר הזה היה מקבל קדימות דומה לזו שקיבל פרויקט פצצת האטום במלחמת העולם השנייה, היינו יכולים אפילו להקדים את התחזיות שלי".

"עצם העובדה שלא ניכנע עוד למחלות הקשורות בזקנה אין משמעה שנפסיק למות באופן גורף; בין אם נדרס כשאנו חוצים את הכביש, ע"י הכשה של נחש או בידיהן של מחלות שונות ומשונות", כך מנסה ד"ר דה גריי "להרגיע" את שלל החרדים מעבודתו ואחת השאלות שחוזרות ונשנות בפיהם. כנגד השגות אחרות בנושא השלכות עתידיות של מחקרו,לדוגמה פיצוץ אוכלוסין כתוצאה מצמצומו הדרמטי של שיעור התמותה ויכולתו של כדוה"א להתמודד עם כך, הוא מזכיר כי זה הכל עניין של למצוא את האיזון הנכון: "כאשר הטיפולים ייעשו זמינים, אין ספק שנגיע לשלב של פיצוץ אוכלוסין. נצטרך למצוא את היחס הנכון בין שיעורי הילודה לתמותה. דברים דומים כבר קרו, כשפחות או יותר חיסלנו את התמותה בקרב תינוקות וכשהמצאנו את ההיגיינה והאנטיביוטיקה, מה שהוביל להארכה משמעותית של תוחלת החיים האנושית". ידו נכנסת כמסרק אנושי אל תוך מעמקי זקנו, הולכת לאיבוד וצצה חזרה בתנועה מהירה, כשהוא מפטיר: "אני לא סוציולוג, כלכלן או תיאולוג. אין לי מושג איך החברה תחליט להתמודד האספקטים השונים ברגע האמת ואני לא יכול להיות אחראי לכל ההשלכות שיש לעצירת ההזדקנות. אבל כיום חובתנו כמדענים היא להעניק לאנשי העתיד את יכולת הבחירה. אם נחליט עכשיו לא לחקור את הנושא, אנחנו למעשה דנים את דורות העתיד למוות בגיל צעיר יחסית".

אך עצירת ההזדקנות מבית מדרשו של הד"ר הכחוש וגבוה מעוררת עליה התנגדות גם מבית. ב-2005 סקר פול בוטין, כתב ועורך במגזין 'Wired' האמריקאי ובוגר אוניברסיטת MIT, את הביקורת שדה גריי ספג מהקהילה המדעית. במרכזה עמדה הטענה שהוא לא חוקר אמיתי בתחום, אלא בסה"כ בעל תשוקה לנושא: "ללא שום ניסיון בחקר הביולוגיה של תהליך ההזדקנות, הוא נמצא תחת הרושם המוטעה שניתן לעשות מניפולציה על תהליך זה תוך עשור או שניים". ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני, כתב באותה שנה מאמר חריף ל-'Technology Review' ובו טען כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתזה של גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. בעקבות זאת, הציע המגזין פרס של 20 אלף דולר למי שיצליח לכתוב מאמר שיפריך את השערתו של דה גריי כי ניתן לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שיש בנמצא, ולשכנע בכך צוות שופטים. מבין המאמרים שנשלחו למערכת שלושה התפרסמו וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה. בהתייחסם לאותו עוף מוזר ושנוי במחלוקת בנוף המדעי, גם ד"ר נולנד ודומיו לא מכחישים כי מדובר ב"מוח מבריק", שמסביר את סוד הצלחתו בצניעות המשולבת בביטחון עצמי קורן: "היה לי מזל של מתחילים, לא הגעתי מהתחום ולא הייתי כבול לדרכי המחשבה המקובלות בביולוגיה. מדעי המחשב עזרו לי לחשוב באופן מכוון מטרה".

ואכן, אוברי דה גריי הינו אדם מוכוון מטרה, אך לא רק במחשבתו, אלא גם במעשיו. במהלך ביקורו הקצרצר בישראל, בן הארבעה ימים, הוא הספיק "לשאת דברים בכנס בבאר שבע, להרצות חמש פעמים ולהשתתף בארבעה ראיונות שונים לכלי התקשורת ולסרטים דוקומנטריים". כוונתי הראשונית לשוחח איתו אחרי האירוע ב-'פסאז" טורפדה על ידי עדת מעריצים, שחסמו את דרכי והתגודדו סביבו, כשהם מנסים להשיג את חוות דעתו על תרופה כזאת או אחרת, או סתם להגניב נגיעה מרפרפת בזקן המפורסם. במקום זאת, נאלצתי לארוב לו למחרת בבוקר ב'אפריקה', שם הצלחתי לגזול מזמנו היקר בין הרצאה מצומצמת לראיון עם ה-'BBC' דרך ה-'סקייפ'. הצמד הדינאמי של "דה גריי את קרפנטר" לעולם לא נח, כך שבזמן שאני והבעל יושבים על ספסל מחוץ לבר ומדברים על רקע רעשי השיפוצים שנערכים בבניין לידנו, בפנים אשתו ממשיכה מהנקודה שבה הוא נקטע ועונה על שאלותיהם של שאר הנוכחים. "מטרתי בביקור הייתה לעורר מודעות לנושא בקרב החברה הישראלית. אני חושב שהמון אנשים פה, שלא ידעו על העבודה שאנחנו עושים קודם לכן, מודעים לה עכשיו וזה בדיוק מה שרציתי להשיג. קיבלתי לא מעט תגובות נלהבות מצדם של אנשים שרוצים לעזור בדרך כזאת או אחרת, מה שעשוי לקדם את התהליך וזה כל מה שמעניין אותי", כך מסכם דה גריי את עלייתו לארץ הקודש – באובייקטיביות מדעית נטולת כל זכר לנימוס בריטי אופייני. עם זאת, בצל ביקורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ועם רצון לסחוט ממנו התייחסות כלשהי להשפעתה של תרופתו על סכסוכים ומלחמות שונות, שאלתי אותו על השפעתה האפשרית על תפיסות כמו "טוב למות בעד ארצנו". "כבר היום, עם הגידול בתוחלת החיים בעידן המודרני, ניתן לראות שאנשים פחות ופחות מוכנים להקריב את חייהם למען מטרות 'גדולות מהם'. ללא ספק, אני חושב שכאשר נצליח להגשים את חזוננו אנשים לא יהיו כל כך ששים אלי קרב, שכן חייהם יהיו יקרים יותר".

בעוד שד"ר אוברי דה גריי עשוי להחזיק בחידוש מדעי שלא יזכה להכרה רק בתחומו, אלא גם יעניק לו פרס נובל לשלום, נראה כרגע כי אובמה ודומיו יעדיפו להמשיך ולהזרים את כספי תקציביהם לפתרונות צבאיים. עובדה זאת נעוצה אולי בהילה הפנטזיונרית שסובבת רעיונות מסוג זה, וכשביקשתי את "שני הסנט" שלו על הקשר בין מדע למדע בדיוני הוא אמר: "אני חושב שבדר"כ למדע בדיוני יש השפעה חיובית על חלוציות מדעית ועוזר למדע להמשיך ולהתקדם, אבל יש יוצאים מן הכלל. אני מאמין שהעבודה שלי היא דוגמה מובהקת לכך. למעשה, כשאדם כותב ספר או סרט מדע בדיוני, חשוב לו שאנשים יסיימו אותו מלאי ביטחון ועם הרגשה טובה לגבי מה שהוצג שם. לצערי, אנשים אמנם מרותקים ע"י הרעיון של עולם בו אנו לא מזדקנים, אבל הנושא מוצג בדר"כ כדבר נוראי ולכן אנשים אח"כ חושבים שזה דבר טוב שאנחנו לא יכולים, לכאורה, לעשות שום דבר לגבי המחלה הזאת. זה נורא בשבילי, מכיוון שלאחר מכן קשה לי יותר לשכנע אנשים שעלינו להילחם בזיקנה". למרות שחשוב לו להפריד בין ההשלכות המדעיות להשלכות החברתיות, הכלכליות והדמוגרפיות של עצירת תהליך ההזדקנות, אוברי (את הנימוסים השארנו בפנים, יחד עם אשתו והמחשב שלי) סיפר לי שהוא כלל לא מזניח את האספקטים הללו ודואג בכל זאת לממן מומחים מאותם תחומים שיחקרו את הנושא: "אחד הפרויקטים הגדולים שאנחנו ממנים יושב באוניברסיטה של דנבר. הם מצוידים במערכת מתוחכמת, שפותחה במשך 30 שנה ונמצאת בשימושם של כמה ארגונים גדולים, ביניהם מחלקת ההגנה של ארה"ב. בעזרתה הם מנסים לחזות את השינויים השונים שייתרחשו כתוצאה מהבסתה של מחלקת הזקנה. אבל גם המערכת הזאת, כמו כל אחת אחרת בעולם, לא מסוגלת לחשב תרחישים בהם סיכון התמותה לא עולה אצל אדם במרוצת השנים. בעוד שנה הפרויקט אמור להסתיים ואני מקווה שנוכל לאחר מכן לנהל דיונים משמעותיים עם פורומים מקבילים, אצל חברות וארגונים".

לסיום, ניסיתי לרדת לשורשה של הדמות האקסטרווגנטית שיושבת מולי ולברר מה למעשה דחף אותו לצאת לאותה מלחמה מייסרת, מתישה ושנויה במחלוקת. תשובתו היתה מפתיעה בפשטותה: "אני רוצה ליהנות מחיי, מה שלא קורה כרגע. באופן אידאלי הייתי יכול לסיים את כל הפרויקט הזה והתנועה להבסת הזיקנה הייתה הופכת לדבר שגרתי ופופולרי, שמורכבת מאנשים שטובים ממני בכל מיני תחומים, בהם אני עדיין נחוץ. כך הייתי יכול לקחת צעד אחורה ולסגת לאנונימיות מפוארת, בה הייתי מבלה את שארית חיי בתוך אמבט חם. זה מה שאני רוצה – להירגע ולמשוך את ידיי מכל העניין. אבל הגעתי למסקנה שאני עוסק עכשיו בהשקעה לטווח הארוך, ככל שאעשה יותר כנגד המחלה הזאת כך גוברים הסיכויים שלי ליהנות מהטיפולים שיהיו זמינים ולחיות כאדם צעיר ובריא כל חיי". לאחר אקורד סיום זה, דברי התודה וההוקרה שלי לא נראו כמותירים רושם מיוחד מדי על הד"ר, שאמר לי בדרכנו חזרה פנימה: "אתה יודע מה? אם אתה באמת רוצה להודות לי, פשוט תזמין אותי לכוס גולדסטאר".

*

דימויים: מתוך Future Perfect, מירי סגל ואור אבן טוב (2010). תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

התקווה

דברים שנישאו ביום שישי 31.8.2012 מול כמה שוטרים וכעשרים מפגינים ליד כלא סהרונים

איסיאס טקלברהן 

אחים ואחיות יקרים, תודה לכולכם שבאתם.

בשם כל אלה שבאו לכאן היום, ובשם כל הפליטים כאן בישראל, נעביר היום את דברינו בחמלה:

גבירותיי ורבותיי תושבי ישראל, מכובדיי –

התכנסנו היום מול מחנה הכליאה סהרונים, לא כדי למחות בזעם, אלא כדי לחלוק איתכם את סיפורנו.

לא באנו לכאן להאשים, אלא כדי לפנות ללבכם.

היום, אנו מבקשים מכם הבנה.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי –

מסענו לישראל היה מסע מלא תלאות.

עזבנו מאחורינו את הארץ שבה גדלנו, ושיקרה ללבנו. אנו מתגעגעים לריח של ביתינו, להמולת הרחובות, לאהבה של העם. ולפעמים הגעגועים לבית מביא אותנו לידי שיתוק. אבל אין לנו ברירה.

אמרנו שלום למשפחות שלנו, להורים שגידלו אותנו, לאחים ולאחיות שטיפלו בנו, לשכנים שצחקו איתנו, לחברים שהלכו איתנו באש ובמים. חיבקנו אותם בפעם האחרונה, או עזבנו בחשאי מתוך חשש לחיינו.

ולפעמים האהבה כלפיהם מביסה. אבל אין לנו ברירה.

רצנו בלילה, מעבר לגבול, יודעים שעלולים לירות בנו במקום אם תגלה.

חיינו במחנות פליטים בסודאן, יודעים שחלומותינו ועתידנו ימותו אם נישאר.

צעדנו בחום לא נתפש, מתים כמעט מצמא. נאבקנו במחלות בלי עזרת רופא, בלי מיטה לנוח בה.

מצאנו את עצמנו חטופים על ידי כנופיות פושעי במדבר סיני, שעינו אותנו בברזל מלובן ובזרמי חשמל בעודנו מדברים עם יקירינו בבית או באירופה או באמריקה – כדי שקרובינו ישלמו כופר להציל את חיינו.

נכבלנו כמו עבדים במערות במדבר, עם שלשלאות על רגלינו.

ניצבנו בפני פחד נורא להיטבח לצורך סחר באיברים. לרבים מאחינו ואחיותינו פתחו את הגוף, והשאירו אותם למות. כמו חיות טבוחות במדבר. אבל לא יכולנו להציל אותם. משפחותיהם לא שמעו מהם שוב.

נאנסנו, גברים ונשים כאחד. ואחיותינו מגדלות עכשיו תינוקות בארץ זרה, לבדן.

ניצבנו בפני סכנת המוות פעמים רבות בזמן מסענו לישראל, וכשהפחד היה נורא במיוחד, בכינו. רצינו למות, כדי שהכאב והפחד ייפסקו.

ולפעמים, הזכרונות ממה שהתרחש בזמן המסע לישראל לא מניחים לנו לישון. יש זכרונות קשים מדי מכדי להתמודד איתם, אפילו עכשיו. אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג'וב בתל אביב.

נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם.

חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.

אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות.

ובסוף הגענו לישראל. ארץ דמוקרטית. עם ערכים מערביים של חירות וכבוד לחוק הבינלאומי. חברה פתוחה, עם מוסדות חופשיים, בחירה חופשית, גיוון וכבוד.

מצאנו שער לתקווה חדשה.

ועכשיו –

"אמאיס להם את חייהם…"!!!

"עד שאוכל לגרש אותם, אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם…"

אלה הן מילותיו של שר הפנים אלי ישי מ-16 באוגוסט. אנחנו, שחווינו יותר אומללות וסבל ממה שרוב האנשים יסבלו במשך חיים שלמים. שעזבנו את מה שהתקשורת המערבית מכנה "הכלא הגדול ביותר באפריקה". ועכשיו מאיימים עלינו שניזרק למחנה הכליאה הגדול ביותר בישראל.

מכובדיי,

אנו מתחננים לרחמים.

ראינו את אחינו ואחיותינו שהגיעו לכאן מותקפים על ידי קיצונים, נשרפים ומוכים.

אנו מתחננים להגנה.

מאיימים שיגרשו אותנו חזקה לידיו של הדיקטטור.

אנו מתחננים לביטחון.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי,

היום איננו פונים אליכם כפליטים לפוליטיקאים. לא כשחורים ללבנים.

כי יש בינינו אמהות ואבות, ילדים, סטודנטים, מוסיקאים, חיילים, רופאים, עובדי ציבור, גיאולוגים וסוחרים.

בחיים, אנו חולקים כולם אותם פחדים ואותן תקוות.

על בסיס זה, אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם… לכבוד.

תרגום מאנגלית ותצלומים: עפרי אילני

הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגון. הכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.

Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

נתזים (16): לכל איש יש קב"א, שנתן לו הצבא

כידוע, כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אבל מבחינת ראש אכ"א כולנו כוח אדם איכותי. עבודתו של זאב לרר (בהנחיית יהודה שנהב) עוסקת לראשונה בהיסטוריה של המיון האתני בצה"ל. במרכז המחקר, שכותרתו קבוצות של איכות: היסטוריה חברתית של המיון בצה"ל, עומד כלי המיון הראשי של הצבא – הקב"א ("קבוצת איכות"), ולצדו עוד כמה מממערכות הנשק המתוחכמות של המאבחנות הפסיכוטכניות: הדפ"ר, "רמת ההשכלה", "רמת העברית" וריאיון "הדר"כ" (דרוג כללי). הוא מבוסס על ניתוח של מסמכים צבאיים ארכיוניים הנוגעים למערכות המיון, ועל נתונים סטטיסטים אודות הזיקה בין נתוני המיון לחלוקת העבודה האתנית בצבא. לדברי לרר, "הקב"א היווה שומר סף, או מסוט, המוודא את 'מערביות' זהותם החברתית של הנכנסים בשערי הסגמנט הראשי של הצבא".
כבר מראשית הפעלתם היה ברור כי נתוני המיון השונים מייצרים אבחנה ברורה בין אשכנזים לבין מזרחים. זאת, בכפוף ל"עקרון המערביות" שנוסח בשנות החמישים – שהוא, להגדרת המחבר, "משטר שיח אוריינטליסטי אשר ראה את 'מערביותו' של הצבא כמקור כוחו מול המרחב הערבי". במשך הזמן, "'עקרון המערביות' הגלוי והמדובר של שנות החמישים הוצפן בתוך ה'איכות' אשר הפכה למסמן מקודד של אתניות צבאית. האבחנה הגלויה בין 'מערביות' ל'מזרחיות' הוצפנה בתוך המושגים רבי הכוח 'איכות גבוהה' ו'איכות נמוכה'".
בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים).

אלכסנדר דיינקה, פיונר, 1932

מאמרו של שאול מגיד "Constucting Women from Men: The Metaphysics of Male Homosexuality Among Lurianic Kabbalists in the Sixteenth Century Safed" שפורסם בכתב העת Jewish Studies Quarterly מנתח את יחסם המורכב של מקובלי צפת למשכב זכר באמצעות (איך לא) תיאורית הג'נדר של ג'ודית בטלר, דגם 1993. חידושו העיקרי של מגיד בתחום (שמפרנס בשנים האחרונות קהילה שלמה של קווירו-קבליסטים) הוא קריאת הטקסטים הקבליים בקונטקסט ההיסטורי של היחס למשיכה הומו-אירוטית בתרבות העותמאנית-אסלאמית של המאה ה-16, שבתוכה פעלו המקובלים. על סמך כמה מקורות, מסיק המחבר שפרקטיקות הומוסקסואליות היו נפוצות בחברה שבה פעלו המקובלים, גם אם הוטל עליהן איסור. על בסיס הנחת היסוד הזאת הוא מפרש את הטופוגרפיה המינית האינטר/ביסקסואלית של הזכר הקוסמי הקבלי, זעיר אנפין. הוא מסיק שלפי האר"י, משכב זכר הוא אמנם אסור, אבל התשוקה אל הגבר אינה בלתי טבעית, כיוון שהיא למעשה תשוקה לאשה החבויה בגבר (היסוד של אמא שחבוי בתוך היסוד של זעיר אנפין).

ועוד נתזים:

כ-900 אקטיוויסטים גרמנים באים מדי שנה להפגין בבילעין (מתוך כעשרת אלפים בינלאומיים). די צייט טוען שהם יוזמים פרובוקציות מיותרות נגד המתנחלים כדי שיהיה להם מה לספר לחברים בבית

וצפריר כהן מבקר בטאץ את התמיכה חסרת הסייגים של הגרמנים בישראל

הקמפיין הלהט"בי הבינלאומי נגד ה-Pinkwashing של ישראל (הנפנוף בזכויות ההומואים לשירות מלחמת התעמולה הישראלית) מתגבר. ג'סביר פואר מקדמת את החרם הפלסטינו-קווירי על ישראל

נותק הקשר עם שליח האמורי לתת-היבשת ההודית, אבל אולי הוא במקדש בדרינאת בהימלאיה, שנפתח מחדש אחרי הפסקה של שישה חודשים לצורך דקלום המנונים ודיים

האנושות מתקרבת לנקודת סינגולאריות טכנולוגית, שבה מחשבים כבר לא יצטרכו בני אדם. ומה אנחנו נעשה אז?

המונדיאל משפר את התדמית של אפריקה? סוציולוגים טוענים שהכיסוי התקשורתי רק מעמיק את הסטריאוטיפים על "היבשת השחורה". האתנולוג קורט וכטר מזהיר מפני אנימליזירונג של השחקנים האפריקאים, למשל בפרסומת הזאת עם סמואל אטו בעירום:

אני מלך הלטאה, אני יכול לעשות כל דבר: סרט חדש על ה-Doors מצייר את ג'ים מוריסון כמהפכן חברתי

תתעדכנו: הנוער כבר מתחיל להתעייף מפייסבוק

ותנועת נשים בקירגיזיסטאן למען פיוס ונגד המלחמה

הפילוסוף לורד קווינטון, התועלתן מאוקספורד שניסח את המטאפיסיקה של שלטון תאצ'ר ונודע כ"הפילוסוף המצחיק ביותר מאז דייוויד יום", מת

ההמיספרה השמאלית: אנתולוגיה חדשה של תיאורטיקנים מהעולם הלא-מערבי

אחמדינג'אד לומד מגדעון סער, ומגביר את הפיקוח על האוניברסיטאות

לגרמניה יש נשיא חדש, ויחד איתו נכנסה לשלוס בלוו בטינה וולף, הגברת הראשונה הראשונה עם קעקוע

הטרנד החדש בספרות ההודית: סופרים בני הדאליט ("קסטת הטמאים"). יש אפילו סדנאות כתיבה לדליט וכתבי עת לשירת דליט צעירה

מאלג'יריה עד קלן – יומן מסע בגבולות האימפריה הרומית

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?