Posts Tagged ‘אסלאמופוביה’

מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).