Posts Tagged ‘אסכולת פרנקפורט’

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.