Posts Tagged ‘אנטי-ישראליות’

על החרם

23 ביוני 2010

שירה ביטון
ניו יורק

פה ושם, כבר לא לגמרי בחצי-פה, קוראים ישראלים להחרים את ישראל, והקולות האלה גם זוכים לתהודה שלא זכו לה קודם, וככל שיש כאן מחאה קולנית וחשובה נגד פשעים שמבצעת ישראל יש פה גם בעיה שאני מנסה לנסח לעצמי בצורה קצת גולמית דרך חלקי-אירועים שאני עוד לא בטוחה איך לקרוא אותם. אבל לפני כן צריך לומר שהדברים האלה לא נכתבים מישראל, הם נכתבים מניו יורק, והמיקום הוא קריטי – קריטי משום שמכאן הפוליטיקה שלי, בין השאר בעניין החרם, נחשבת אחרת מאשר קודם לכן. להיות זרה בארץ זרה, ועל אחת כמה וכמה, להיות בימים אלה ישראלית, אפילו במדינה כמו ארצות הברית, אפילו בעיר "יהודית" כמו ניו יורק, כרוך בחוויות יומיום שלא ידעתי בתור יהודייה בישראל. וגם החרם עשוי להיות נוכח בחיי היומיום שלי אחרת מאשר בישראל, ואולי הוא, או צל מקדים שלו, כבר נוכח כאן באיזה אופן.

האופן שבו אני רוצה לדבר על החרם נוגע להכללה שהוא כרוך בה, ועל האופן שהיא מהווה בעיה, קודם כל משום שלמרות שצוין בתקשורת כאילו החרם לא חל על אנשים אלא מוגבל ל"מוסדות רשמיים", בפועל באתר של BDS קשה למצוא גבולות כאלה והוא מנוסח בצורה גורפת נגד מוצרי תרבות ישראלים וספורטאים ישראלים, נגד מגעים כלכליים ונגד מגעים אקדמיים. הבעיה בהכללה הזאת נוגעת בין היתר בשאלות שלא אגיע לעסוק בהן כאן: למשל סוג האחריות וסוג הפעולה שמקודמים במסגרת החרמה גורפת כזאת (למשל: איזו ברירה הם משאירים למנכ"לית החברה המוחרמת?), או המקומות שבהם נעצרת ההחרמה – איזה גופים חזקים או גדולים מכדי שאפשר יהיה להחרים אותם ומי הנפגעים שמולם החרם יצליח לפעול בקלות (הקטנים, אמנים, וכו').
לעומת זאת השאלה שאני רוצה להעלות כאן נוגעת לבעיה העקרונית של החרמה מוכללת כזאת בתנאים המיוחדים של ישראל. נדמה לי למשל שקשה להקביל בין ישראל ודרא"פ לנוכח האופן שבו בנויה ההחרמה (העולם כולו נגדנו) לתוך השיח הישראלי המיינסטרימי ומתכנסת אל אותם רחשי לב שמתדלקים אסקלציות אלימות. אבל העיקר הוא שההכללה שבהחרמה גורפת צריכה לעורר כל מיני סוגים של פחדים שהשמאל בישראל, בגלל התנאים של השיח הישראלי, נוטה להזניח.

*

החיים בניו יורק השפיעו בכל מיני דרכים על הפוליטיקה שלי, חלקן ברורות יותר ואחרות, זה המקרה הנפוץ יותר, מורכבות מכל מיני אירועים או חלקי-אירועים שנתקלים בהם בצורות עקיפות, ששוקעים איפשהו אבל לא תמיד לגמרי מנוסחים.

למשל הבוקר, כשהצטרפתי לחבר ישראלי בבית הקפה השכונתי. ישבנו וקראנו, קשקשנו. הספרים שקראנו היו בעברית, והשפה שדיברנו בינינו היתה עברית. לא דיברנו בקול גבוה במיוחד: אנחנו בעיר זרה, והשפה שלנו לא מהאהודות. לא לחשנו, אבל בוודאי שלא הגענו לווליום של האמריקאים שישבו לא רחוק מאיתנו.

הצעיר שישב לידינו – כנראה סטודנט, עם ספר ומחשב כמו כל האחרים – הגניב אלינו מבטים. לא ידעתי אם הם עוינים, אבל ראיתי בהם שביקשו לסמן את עצמם, להבהיר יותר ממה שמבט מבהיר – בעיקר, לא הייתי בטוחה אם אני רואה נכון כשנדמה היה לי שהם חוזרים ונהדפים אל האותיות העבריות הצפופות – אבל היתה שם איזה אי נוחות ולכן הצעתי לא' שנסתלק משם. א' קם ועבר ברווח הצר שבין שני השולחנות, שאי אפשר היה לעבור בו בלי לחכך מעט את שניהם, ואכן כשעבר והרעיד את שניהם פלט שהוא "סורי", כמצוות הארץ הזאת, אבל זה גרם לאותו צעיר להירתע אחורה, לזרוק את הידיים רחב הצדה, תנועות מגונות במקום הזה, ואני, שהתעכבתי מאחור לרגע לאסוף את הספרים שלי שאלתי אותו מה העניין והוא ענה לי בקול רם מאוד משהו עם "אגרסיב" (זה הניק-ניים של ישראלים כאן) ועם "יו ת'ינק יו אוון דה פלייס".

אולי אם לא הייתי יהודייה שגדלה בישראל לא היה נתקלת בכזאת בעיה לקרוא את האינצידנט הקטנצ'יק הזה בו-במקום – לקרוא לו בשם, ודרך השיום הזה גם לזנוח אותו באגביותו. יכול להיות שככה הייתה עושה יהודייה מארץ אחרת, מזמן אחר. יכול להיות שבדיוק משום שגדלתי בתור יהודייה בישראל – לא רק שייכת לרוב החזק אלא גם מותנית "בבשר" להגיב לעוינות שמופנית לאותיות העבריות שאני מחזיקה – אחרי השיתוק של הרגע הראשון, ביציאה משם כבר הצטערתי שלא עניתי בחזרה מה שיכולתי לענות. ואחרי כמה צעדים כבר רציתי לחזור ו"להכניס לו מכות", כמו הבריונית הישראלית שאני רוצה לחשוב שלא הייתה שם כשנכנסתי לקפה.

המינוריות של הארוע הזה, והקריאה המנפחת שלו, זאת בדיוק הנקודה שלי כאן – האופן שבו העברית מסומנת בקונטקסט הזה סימון-יתר. זה לא רק מפני שהיא מפעילה אצל יהודיה ישראלית אזורים שלא בטוח עד כמה היו מופעלים באפריקאנס, אזורים שמותנים כבר בדרך ציונית מוכרת מאוד, היא גם מנכיחה את האופן שבו הגבולות של חרם כזה הם לא לגמרי יציבים, ומתכנסים באופן בלתי נמנע עם סנטימנטים מסוג אחר. מה ששוקע במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים שנתקלתי בהם פה ושם, גם הם קטנטנים, וגם בהם אני לא יכולה להיות בטוחה כמה ממשי וכמה מדומיין (כלומר מה קשור לציפיות שלי מהתגובות של זרים אליי בתור יהודייה ישראלית וכו' שקוראת באותיות עבריות אחרי – לדוגמה – שהמדינה שלה הורגת תשעה פעילים בדרך לעזה) – מה ששוקע, גם אם לא מנוסח עד הסוף, קשור באיזו בעיה שבהקשר הישראלי היא קשה במיוחד ביחס להתרה של הכללות גורפות ולאיזה פחד, מוכר ועם זה לא ממש מוכר, שהן מעירות.