Posts Tagged ‘אנומיה’

חרדת השמרנות

6 בנובמבר 2011

יריב מוהר

השמרנים מפחדים, באמת מפחדים סובלים מחרדה. זו לא רק מניפולציה לצרכים פוליטיים, נדמה שמדובר במשהו עמוק משנוח לנו לראות. חרדת השמרנים נפוצה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, ולאחרונה נדמה לי שמשהו גורם להם להיערך לקרב חיים – מול סכנה קיומית – בשל מגמות ההתפוררות של החברות שהם חלק מהן.

אפילו אויב חיצוני לא מצליח לנטרל את חרדת השמרנות. להפך, בעיניים שמרניות האיסלאם הראדיקלי המגובש והמלוכד רק מדגיש את חולשת המערב הדקדנטי. ואם חושבים, למשל, על ההתמודדות עם גלי הפליטים האפריקאים השוטפים את ישראל בעידן הגלובלי, ברור – כפי שנראה בהמשך – שקשה להפריד בין חרדה מערעור המבנה החברתי לבין גזענות גרידא. האויב איננו "האחר", אלא האחרות של החברה בכללותה, האנומיה המכרסמת בה.

הכוונה של מאמר זה רחוקה מרדוקציה פסיכולוגית או הסברים רגשיים גרידא: השמרנות הפוליטית תיתפש פה כצורת מחשבה אחרת על ניהול הסיכונים שלנו כחברה. בשמאל הראדיקלי רואים יחסי כוח, דיכוי ואף פאשיזם כמעט בכל מקום, ולדידם זו מערכת הסיכונים שיש להתמודד עמה. השמרנים, לעומת זאת, מזהים את התפוררות המבנה החברתי והמשמעת הדרושה להישרדות בדברים תמימים למדי, החל מתרבות האספרסו ועד קונצרט של הביטלס שחייב להתבטל. זו מערכת הסיכונים מבחינתם, והיא אינה נובעת מרשעות.

שתי תצורות ניהול הסיכונים – זו השמרנית וזו השמאלנית – מציעות להתמקד בסכנות קריטיות שאין להקל בהן ראש – טוטאליטריות סמכותנית ומנגד התפוררות דקדנטית של החברה. ומכיוון שקשה להכריע מתי סיכון מסוג אחד ממשי ובוער יותר מהסיכון ההופכי לו, הבחירה במודל סיכונים אחד ולא בשני היא פחות עניין של הערכה מחושבת וקרה, ויותר בגדר הכרעה פוליטית, מוסרית וסגנונית.

בישראל האצבע של שמרני הימין מופנית כלפי השמאל הראדיקלי או הפוסטציונות כסכנה לחברה. אבל איך אפשר להסביר את גודל החרדה לנוכח העובדה שהאויב הנורא – הגרעין הקשה של השמאל כל כך קטן וחלש ושהימין שולט במוקדי הכוח? תשובה מפתה היא כי מה שבאמת מפחיד את השמרנים הוא התערערות הלכידות הלאומית, מבנה התא המשפחתי, תפקידי המגדר, יסודות השיטה הכלכלית והסדר החברתי בכלל. ומדעני חברה רבים מזהים את הגורם העיקרי לתופעות אלו עם הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה, לא עם תומכי חד"ש. אך נגד הקפיטליזם הגלובלי קשה לשמרנים לצאת ישירות שמרנות הכלכלית של רבים מהם חתרה תחת שמרנותם החברתית וחברה לליברלים בתידלוק כוחו של השוק החופשי.

אולם אם הקפיטליזם הגלובלי, על האפקט הפוסטקהילתני שלו, הוא אכן מקור החרדה של השמרנים, הרי יש בכך פתח לשיתופי פעולה בלתי צפויים. זה מאפשר להבין את החרדה השמרנית לא רק במונחים של הסתגרות, גזענות לשמה, כוחנות או מיליטריזם, אלא כחשש לגיטימי ממחיקת אורח החיים.

כתבתי בעבר כי אידיאולוגיה או מדיניות שאינן רגישות לקבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלות לא רק מבעיית "שיווק", אלא מבעיית הוגנות וצדק. חוסר יכולת להפגין רגישות לאחר הפוליטי, כמו השמרנים, הוא לא מופע של צדק חברתי. ופה בא האתגר הגדול: להיות הוגנים כלפי שמרני הימין זה אומר לשקלל את החרדות שלהם, הרגישויות שלהם ואפילו את היגיון ניהול הסיכונים שלהם במחשבה הפוליטית שלנו (כמובן, כל עוד זה לא הופך לחוסר רגישות כלפי צד שלישי למשל הפלסטינים). אבל היות שהשמרנות הימנית מאיימת על רבים ואני בתוכם זו תביעה קשה לעיכול.

 עד כה נדמה שמדובר בשתי גישות מושרשות ובינאריות שלא ניתן לגשר ביניהן. אבל רוב בני האדם במיינסטרים הפוליטי נעים ונדים על ציר השמרנותפרוגרסיביות בהתאם לנסיבות. בזמן של חוסר ביטחון ותנודות, הם ידרשו מנהיג קשוח שייגן עלינו כחברה. לכן בנסיבות רבות חרדת השמרנות היא לא רק חרדת השמרנים, אלא חרדת המיינסטרים. לכן התמודדות איתה היא חיונית לרלוונטיות הפוליטית של הפרויקט הפרוגרסיבי – במיוחד בעת הזו של אישקט גלובלי.

הגדר והפליטים: הפוליטיקה של הקווים האדומים

והנה אפשרות לרכך את חרדת השמרנות: חיזוק הוודאות ביחס לתוצאה הסופית של מהלכים פרוגרסיביים הנתפשים כמערערים מבחינה חברתית. הרטוריקה המלווה מהלכים כאלה צריכה להדגיש לא רק את התמות הפרוגרסיביות הקלאסיות של "חירות, שוויון ואחווה", אלא גם את השליטה בתוצאה הסופית. המקרה הבא יבהיר זאת.

ארגוני זכויות הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, רובם ככולם, התנגדו דהפאקטו לייבוא של עובדים זרים נוספים וגם דרשו מהממשלה מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית. לאור זאת, ארגוני זכויות הפליטים היו יכולים להכריז בפני הציבור: גם אם אתם מודאגים משינוי המרקם החברתי וקריסתו, אל תחששו, אנו בעד קווים אדומים למהלכי ההגירה והפליטות העוברים על ישראל. אבל בפועל, זה לא מה שהודגש ונוסח בתקשורת. ואכן, קשה לומר שעמדת הארגונים הצליחה להרגיע, ולו במקצת, את חרדת השמרנות בנוגע לפליטים ומהגרי העבודה. הרטוריקה התמקדה בגינוי אטימות ליבו של הממסד הישראלי כלפי הפליטים, כאילו שגינוי זה ישכנע את המיינסטרים לפתוח את הלב ואת הגבול בפניהם.

כשדיברתי עם משפחתי השמרניתימנית על פליטים ומהגרי עבודה הם הביעו חששות עמוקים מאוד מתהליכים אלו שמבחינתם אין לנו שליטה עליהם. זו בהחלט היתה חרדה. כשסיפרתי על חרדות אלו לפעילי זכויות מהגרים ופליטים הם הגיבו בביטול: לדידם האימה מופרכת, רחוקה מלהיות מעוגנת במציאות, וברור שמה שבאמת מדאיג את השמרנים זו גזענות נגד כהי עור ולא החשש מטלטול המבנה החברתי וממשבר נורמות וזהות ("אנומיה"). בתגובה, טענתי כי גם אם מעורב כאן בוודאי מימד גזעני לא מבוטל, עדיין ייתכן שאנשים יהיו חרדים משינוי מהיר ובלתי מבוקר במרקם החברתי. הרי זה קרה סביב כל גל "עלייה" מאסיבי לישראל, אפילו כשרוסים בהירי עור "הציפו" אותנו.

זה לא שכנע את פעילי זכויות המהגרים שדיברתי איתם. הם יכלו להבין את חרדת השמרנות רק או בעיקר כגזענות נחבאת שלא ניתן כמובן לגלות כלפיה כל אמפתיה. וכשהצעתי לארגון זכויות פליטים קמפיין שיטפל בחרדות הללו, התגובות היו מסויגות (גילוי נאות, גם אם מובן מאליו: לא נבחרתי לניהול הקמפיין). אני לא חושב שהתגובות נבעו מאטימות או גאוותנות; אני מאמין שלפי מודל ניהול הסיכונים של אנשי זכויות הפליטים ברור שהאיום האמיתי הוא קהות מוסרית. לכן זה נראה להם אידיוטי להדגיש דווקא את תמיכתם במדיניות הגירה שתשלוט במספר הפליטים. הם לא העלו על הדעת כי דווקא הדגשת הוודאות לגבי התוצאה הסופית של המהלך, תאפשר לגייס הלך רוח ציבורי אמפתי יותר כלפי הפליטים.

חזרתי למשפחתי השמרנית ושאלתי: אם היו אומרים לכם שבכוונת הממשלה לקלוט ולסייע למספר מוגדר של פליטים ובמקביל להקים גדר, האם הייתם מסכימים לכך. הם מיהרו להסכים. המחשבה על גדר ומכסות הגירה שירחיקו פליטי רצח-עם מזעזעת פרוגרסיבים; היעדרה של הגדר מחריד שמרנים; ובינתיים הוחזרו למצרים ב"החזרה חמה" מאות בני אדם ממשיים אפריקאים שעלולים לחזור אל התופת.

אולי עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: האם יש היגיון תהליכי המחייב את שלב הגדר והגבולות, וזאת כדי להפחית את האימה ממה שבצד השני? האם קווים אדומים קשוחים יפגעו בכוח השכנוע של הפוליטיקה הפרוגרסיבית או שמא דווקא יעניקו לה דחיפה בעת שהיא מאבדת את המיינסטרים?

ולסיום: איפה הצדק החברתי בהתעקשות על מודל ניהול סיכונים פרוגרסיביטהרני, ללא הכרה בחרדות מסוג אחר המאפיינות קבוצות רבות באוכלוסייה? והאם ההתעקשות אינה מסכנת את כל הפרויקט הפרוגרסיבי?

אם רוצים לחזור אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית וכמקור לצדק חברתי, נדמה שאין ברירה אלא להבין גם את הטיפוס הפוליטי השמרני הבנה ביקורתית, אבל כנה.