Posts Tagged ‘אנגלה מרקל’

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

נתזים: ברית החזיר השחוט

28 באוגוסט 2010

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.

 

לילה טוב אירופה

9 במאי 2010

קמרון. עוד מגעיל אחד

מערכת ארץ האמורי למודת האכזבות חוותה בימים האחרונים עוד מפח נפש אלקטוראלי, שני רק לתבוסה של שמעון פרס ב-1996 (אז היינו עדיין חיילים צייתנים בצבא האשכנזי של תנועת העבודה לדורותיה). ה"קלגמאניה" התבררה כפאטה מורגנה, ודיוויד קמרון נראה כמועמד הסביר יותר לראשות ממשלת הוד מלכותה. בזאת עומדת אירופה, כפי שציין עפרי בישיבת מערכת, להיות מובלת על ידי חבורה של שמרנים מגעילים – סרקוזי, קמרון, ברלוסקוני ומרקל. אפילו הפופולריות של נקודת האור, הספרדי הסימפאטי חוסה לואיס ספאטרו – האיש שהתיר נישואי הומואים והעניק זכויות לשימפנזים – נמצאת בשפל, והוא עלול להפסיד בבחירות הבאות.

בכישלון של מנהיג הליברלדמוקרטים ניק קלג, אירופיל מושבע, יש מידה של סמליות, במיוחד על רקע השביתה הכללית שסחפה בשבוע שעבר את יוון. ההמונים היוונים מבינים את מה שהאליטה בבריסל מכחישה: אירופה שוקעת. גרמניה, המנוע הכלכלי של היבשת, אמנם הסכימה להזרים לאתונה אשראי נוח בעשרות מיליארדי אירו, אבל זה הגיע מאוחר מדי, ועם יותר מדי דם רע. במקום לבטא סולידריות פוליטית ותרבותית הסיוע רק גרם לכל הסיפור להיראות בדיוק כפי שהוא – משא ומתן אינטרסנטי בין מדינות. בניגוד לפראזות של הפקידים בבריסל, הסיוע הגרמני לא ביטא אחווה אירופית אלא חשש גרמני מכך שפשיטת רגל יוונית – וחדלות פרעון של החוב הלאומי – יציב בסכנה כבדה את הבנקים בגרמניה, בשווייץ ובצרפת, שלא נדבר על כך שזה יביא למהומה בשווקים ולמשברים דומים בספרד, פורטוגל, אירלנד ובריטניה. קשה לדמיין באירופה את הגיבוי הצמוד שמעניק הממשל הפדרלי בארה"ב למדינת קליפורניה, שגם היא במצוקה חמורה כתוצאה מהמשבר.

אבל את הניתוח הכלכלי המדוקדק נשאיר למומחים (הבלוג המצוין “אבטלה סמויה” עוקב אחר המעניינים שבהם). לנו יש משימה אחרת: קטסטרופות מהסוג שאנו עדים לו בשנתיים האחרונות – וכנראה נמשיך ונחווה בטווח הנראה לעין – קוראות להסברים גורפים בהרבה, הסברים מהסוג המיתי. מוטיבים מיתיים מוכרים כמו "חטא הגאווה” (של וול סטריט), “יום הדין" (של הבזבזנות היוונית) או “טרגדיה יוונית" (כנ"ל), ארוגים תדיר אפילו בניתוחים היבשים ומופיעים לרוב בנאומיהם של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל.

בניגוד לעצים ולאבנים, שהסיפורים המסופרים עליהם לא ממש מזיזים להם, בני אדם דווקא כן מושפעים ממיתוסים על התנהגותם האישית והקולקטיבית. המיתוסים אמנם אינם תמיד מעוגנים בשרשרת הסיבות האמפיריות, אבל אוחזים בעוצמה בדמיון הפוליטי, במיוחד בעיתות משבר כשתמונת העולם המוכרת מזדעזעת. הם מארגנים וממשמעים את שברי המציאות שהתנפצה. לפיכך, הניתוח המיתי של המשבר הנוכחי אינו תרגיל ספרותי גרידא אלא מרכיב מרכזי בהבנתו ובכל ניסיון לסמן כיווני התפתחות עתידיים. במקום לאמץ התנגדות מדעית שטחית לכל הסבר מיתי, מוטב להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של המיתוסים המסופרים כעת – לא מתוך מחשבה שאלה "נכונים" או "מדויקים" יותר מההסבר הכלכלי היבש, אלא פשוט מפני שהם רלוונטיים מאוד להשפעה של המשבר על המרחב הפוליטיתרבותי.

ההתפתחות המיתית הבולטת ביותר היא התערערות המיתוס של "אירופה", שבא כמובן עם כל החבילה – הנאורות, התשיעית של בטהובן, קאנט, ארסמוס מרוטרדאם ועוד. המיתוס הולך ככה: כעוף החול עלתה אירופה מהריסות מלחמת העולם השנייה – עלייה שהוכיחה כי שתי המלחמות המזעזעות שפקדו אותנו במאה הקודמת היו סטייה מקרית ותו לא – והנה חזרנו לעידן האופטימי, זה שארסמוס בישר וקאנט ובני דורו ניסחו. בסיפור הזה זוכה אמריקה לתפקיד של כבוד, כמושיעת המולדת הישנה, וכך אפשר לדמיין ולחגוג את אירופה כחלק מ"המערב" הטרנסאטלנטי – הנאור, הפייסן, הסלחן, היודונוצרי. ההבדלים הלאומיים הישנים מאבדים את משמעותם הפוליטית, והופכים לקשת של גוונים בפניה הפלורליסטיות של היבשת.

במקום המיתוס של אירופה, המשבר היווני הציף דיכוטומיות ישנות, המלוות את הדמיון האירופי מקידמת דנא, לפחות מאז כיבוש רומא על ידי הברברים. בתחילה, עם פרוץ המשבר ביוון, חזרתי לסמואל הנטינגטון ולספרו "התנגשות הציביליזציות". מהספר הזה זוכרים בעיקר, ובאופן מסולף, את ניתוח המתיחות בין המערב לאיסלאם, אולם נזכרתי דווקא בפסקאות המעטות המוקדשות ליוון. זו, לפי הנטינגטון, אינה חלק מהציביליזציה המערבית אלא חלק משכנתה ממזרח – הציביליזציה האורתודוקסית שבמרכזה רוסיה. הנטינגטון, שסבר כי המערכת הבינלאומית תעמוד בשנים הקרובות בסימן מתיחות בין תרבויות – במקום מדינות לאום או אידיאולוגיות – ניבא בקיעים בשותפות היוונית באירופה. לכן, אחרי שהצהובונים בגרמניה הציעו ליוונים למכור את האקרופוליס וללמוד להתעורר מוקדם יותר, חישבתי לפסוק: הנטינגטון צדק. זה נשמע כמו בוז מערבי לתרבות היוונית (מה עוד שבשנתיים האחרונות גבר המתח המערבי-אורתודוקסי גם סביב אירועים אחרים – למשל המלחמה הרוסית בגיאורגיה והתבוסה של הפרואירופים באוקראינה).

עם זאת, במהרה הוחלפה הדיכוטומיה מערבאורתודוקסים בדיכוטומיה עתיקה עוד יותר – צפוןדרום. “העצלות היוונית" הפכה בעיני פרשנים וטוקבקיסטים לביטוי של דרך החיים הים התיכונית, ולכן זה לא ממש מפתיע מבחינתם שגם מדינות הדרום האחרות – איטליה, ספרד ופורטוגל – נקלעו לבעיות דומות. באחד הבלוגים של הניו יורק טיימס הצליחו להדביק את הים תיכוניות הזו אפילו לצרפת, לעומת גרמניה ו"ההיצמדות הפרוסית לכללים". אנו באגן הים התיכון יכולים רק להתנחם בכך שהבוז לדרום מקפל בתוכו, כמעט כמו תמיד, מידה רבה של קינאה: צריך רק להיזכר בדמותה של האומנת האיטלקית השחומה והחמה ב"סרט לבן" של מיכאל הנקה – בניגוד חד לניכור המזוויע של הכפר הגרמני – או בעובדה שתומאס מאן נתן דרור (ספרותי) ליצריו ההומואירוטיים דווקא בוונציה.


ומה עם אירלנד, עוד מדינה משברית אבל צפונית למהדרין? פה עולה הדיכוטומיה השלישית המשתלבת במפה המיתית של המשבר: קתוליםפרוטסטנטים. כל "החזירות", או מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד) הכורעות תחת חוב לאומי מסוכן, הן לא פרוטסטנטיות. לכתבי הכלכלה יש אילן גבוה להיתלות בו, מקס ובר, שבספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", טען לקשר בין האמונה בפרהדסטינאציה למוסר העבודה המפותח שאיפשר את עליית השוק החופשי. הכנסייה הקתולית מבטיחה ישועה לכל מי שבוחר לחסות בצילה, ואילו הרפורמטורים הפרוטסטנטים איבדו את העוגן הזה. במקום מנגנון ריכוזי שיערוב לישועה, קודמה אידיאולוגיה לפיה גורלם של כל בני האדם, לשבט או לחסד, כבר נחרץ מראש. לפיכך, כדי לשרוד פסיכולוגית, המאמין היה חייב להניח שהוא בין אלה שנבחרו כבר לישועה. ההצלחה הכלכלית בעולם הזה הפכה, בעבור המאמין הפרוטסטנטי, לביטוי של ביטחונו העצמי בגאולה, לסימן שהוא אחד הנגאלים.

לפני שנתיים, כשהמשבר היכה בארה"ב, הופיעה אנגלה מרקל בפני כינוס של מפלגתה הנוצריתדמוקרטית בשוואביה, אזור פרוטסטנטי ברובו בדרום גרמניה שתושביו ידועים כקמצנים ויבשושיים במיוחד. “היה עלינו ללמוד מעקרת הבית השוואבית", אמרה מרקל, בתו של כומר לותראני, “היא היתה חולקת איתנו את חוכמתה הארצית: בטווח הארוך, אתה לא יכול לחיות מעבר למשאבים שלך". מרקל, אם כן, יודעת לנגן על המיתר המיתי. אולם גם הדיכוטומיה הזו בעייתית: אוסטריה הקתולית היא בין המדינות היציבות יותר באיחוד ואילו בסיס הכוח של מפלגתה של מרקל עצמה הוא בבוואריה העשירה והקתולית. מבלי להיכנס לתיזה של ובר, ברור שגם אם היא ניתוח מהימן של עליית הקפיטליזם, יש לחשוד בכל ניסיון לגזור מכך מסקנות באשר לתפקוד של חברות פרוטסטנטיות או קתוליות בימינו אלה.

אדום לקתולים, ירוק לפרוטסטנטים, ורוד לאורתודוקסים

כך או כך, יש דיכוטומיה אחת הנעדרת מהסיפור הנוכחי: איסלאםמערב. זה לא מפתיע – אחרי הכל, הרבה מהכוח של הדמגוגים המסיתים בשנים האחרונות נגד המהגרים נעוץ במיתוס של "אירופה", ולכן שקיעתו עשויה לבשר גם את היחלשות המיתוס "מלחמת האיסלאם והמערב”. בת יאור, הגירסה הבריטית של בן דרור ימיני, מזהירה שאירופה הופכת ל"אירוערביה". הכוח של הדימוי הזה הוא בניגוד שבין שני צדי המקף: מצד אחד, אירופה הלבנה, החילונית והמתקדמת, מצד שני, ערבים: פונדמנטליסטים, מוסלמים, שחומים. צירופים כמו גרמנערביה או צרפתערביה לא היו עובדים באותה יעילות, גם אם הם היו מציפים אותו מרחב קונוטציות גזעני: הם היו מזהים את בת יאור עם הימין הפשיסטי. היכולת שלה לדבר לציבורים אחרים, התופשים עצמם כליברלים, היתה נפגעת.

ההתפתחות המסוכנת באמת בפוליטיקה האירופית של ימינו היא הקסנופוביה של השמאל, או של המרכז הליברלי – לא של ז'אן מרי לה פן או יורג היידר האנטישמים, אלא של אלן פינקלקרוט, ברנאר אנרי לוי, ג'ק סטרואו, תיאו ון גוך וגדי טאובים אחרים. בניגוד לשנאת הזרים המוכרת של הימין הקיצוני האירופי – השמאל הקסנופובי נזעק בשל האיום על ערכי הנאורות, המגולמים ברעיון ובפרקסיס של אירופה המאוחדת. גם כשהם מדברים על צרפתיות, בריטיות או הולנדיות, הם אינם מתמקדים באיזו מהות לאומית פרטיקולארית אלא בממד האוניברסאלי והליברלי של הזהויות הללו, זה המשותף להם כאירופאים – המורשת הליברלית של הולנד, ערכי השוויון והחירות של המהפכה הצרפתית וכדומה.

על רקע זה, קל לראות את היתרונות המובהקים שבשקיעת המיתוס האירופי: ראשית, הקסנופוביה השמאלית עשויה לאבד את התירוץ האירופי הנאור שלה ולהיאלץ להיתלות בזהויות הלאומיות הצרות. כך היא תיחשף בדיוק כפי שהיא – גזענות מהסוג המוכר. שנית, מדינות הדרום עשויות לגלות מחדש את הזהויות הים תיכוניות ו/או הקתוליות שלהן, ולהפוך אותן למקור של העצמה אל מול המזימות הנאוליברליות של קרן המטבע הבינלאומית. כך למשל, כבר עכשיו מתקוממים ביוון נגד הלעג הצפוני לשעות העבודה המפוצלות שלהם. מה הצפונים יודעים על חום היום באגן הים התיכון, שהופך את הפסקת הצהריים הארוכה להכרחית (וחסכונית יותר)? אולי אפשר לקוות שהאתוס הדרומי אף יביא בשורה חדשהישנה של פלורליזם ואחווה ים תיכונית עם מדינות צפון אפריקה. לפחות בספרד, שלפני כמה שנים "הלבינה" מאות אלפי מהגרים בלתי חוקיים, ניכרת סובלנות גדולה יותר כלפי הגירה מהיבשת הדרומית. כך, עשויה דווקא שקיעתו של האיחוד האירופי לאפשר את התפתחותה של זהות אירופית רבתרבותית יותר.

מה בעצם נשאר, או התקיים אי פעם, מהאיחוד האירופי? מבחינה פוליטית מדובר בברווז צולע שאינו מצליח לגבש מדיניות אחידה. לא בכדי נבחרו לראשיו איזה פלמי שאיש לא שמע עליו ופוליטיקאית בריטית אפרורית שהדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה הוא שהיא ביקורתית כלפי ישראל. יש יחס ישר בין כמות הבניינים שמאכלסת הנציבות האירופית בבריסל לבין הניתוק הגובר בינה לבין הציבור שהיא אמורה לייצג ולהנהיג. כמי שהשתתף בלפחות סמינר עיתונאים אחד בבריסל, אני יודע היטב על אילו הבלים מבזבזים את כספו של משלם המסים האירופי. מבחינה כלכלית, מדגים המשבר הנוכחי כיצד גוש האירו מקשה על יכולתן של מדינות קטנות ועניות יותר, כמו יוון, להתמודד עם מצוקתן. ליוון אין אפילו מטבע שהיא יכולה לפחת וכך לשפר את התחרותיות של סחורותיה. נותר רק הממד התרבותי, והוא, אני מנסה לטעון, די מזיק בקונטקסט הפוליטיתרבותי הנוכחי.

פאפאנדראו עם חיה דו-רגלית

אגב, הנה לפחות יתרון אחד של ההיחלשות האירופית, שאנו עדים לו כבר כעת – האכזבה הטורקית מסיכויי ההצטרפות לאיחוד הובילה למדיניות "עותמאנית" נמרצת ואנטי ישראלית במזרח הים התיכון. אפשר לקוות שגם יוון תשוב לימים ההרואיים והפרופלסטיניים של אנדראס פאפאנדראו, ראש ממשלתה האגדי בשנות השמונים והתשעים (בנו הרכיכה ג'ורג', המכהן כעת באתונה, נכנע ללא תנאי לשגיונותיה של מרקל ומבייש את נעוריה המפוארים של המפלגה הסוציאליסטית הפאןהלנית).

לכן לא נותר אלא להצטרף לנוער היווני, לאנרכיסטים ולכלבים המסורים המפגינים באתונה ובסלוניקי, ולהגיד לאירופה להתראות. להתראות ולא שלום, כי ודאי עוד ניפגש בהמשך. מיתוסים אינם מתים, הם רק מתחלפים, אורבים בשקט לקטסטרופה הבאה.