Posts Tagged ‘אמריקה’

מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה

27 במרץ 2013

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

IMG_8194

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

IMG_8272

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

IMG_8243

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

IMG_8451

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

IMG_8315 - Copy

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

IMG_8684

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

 

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

IMG_8614

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

אחרי הברקרטיה: מלחמות בין-דוריות, גמלי שלמה וסטרייטים רכרוכיים

14 במרץ 2012

לפני בערך שנה, הובאה כאן סקירה על ספרים בתחום המחשבה הפוליטית והחברתית שיצאו בצרפת. לקראת סיום פרויקט "העולם שאחרי", אנחנו מביאים מבחר של ספרים בולטים שיצאו במקום גוסס, ועם זאת חי יותר מצרפת: אמריקה. כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלה: מה צופן העתיד? וכיצד יראה העולם אחרי המשברים הנוכחיים.

ג'ורג' פרידמן, הפרשן רב ההשראה שהתפרסם בזכות רב המכרYears  The Next 100, פירסם כעת ספר ממוקד יותר ושמו The Next Decade: Empire and Republic in a Changing World. פרידמן חוזה בספר כמה תפניות. לטענתו, ארה"ב תתקרב מבחינה אסטרטגית לאיראן ולעומת זאת תתרחק מישראל. הצמיחה הכלכלית של סין תיבלם תוך שנים אחדות, וסין תיקלע לדשדוש או תקרוס חזרה. רוסיה וגרמניה יכרתו ברית – דומה לברית הקדושה שבמאה ה-19 – שאותה תנסה ארה"ב לאזן באמצעות תמיכה בבעלי בריתה הפולנים. האינטרס של גרמניה יהיה פיצוי על המחסור בידיים עובדות, מבלי להביא לשטחה מהגרים מוסלמים.

ככלל, טוען פרידמן שתי טענות כלליות: ראשית, שהבעיות המטרידות כרגע את פוליטיקה העולמית (כמו טרור, עליית סין והגרעין האיראני) לא יעסיקו את אמריקה בטווח הארוך יותר; ושנית, שאין כרגע מתחרה להגמוניה האמריקאית בעולם. עם זאת, כדי לשמור על האיזון העולמי הפועל לטובת אמריקה, נשיא ארה"ב יצטרך בעשור הקרוב לעשות התאמות משמעותיות של המדיניות. מכיוון שרבות מההחלטות הסבירות לצורך ניהול האימפריה הן בלתי פופולאריות (למשל זניחתה של ישראל), נשיא ארה"ב יצטרך לממש את מדיניותו בדרכים מקיאווליסטיות ובלתי דמוקרטיות. משמעות הדבר היא שארה"ב תצטרך להקריב את "הרפובליקה" כדי להציל את "האימפריה" – מהפכה דומה לזו שביצע יוליוס קיסר ברומא. נשיא ארה"ב יהפוך בהדרגה לקיסר האימפריה האמריקאית, ובמשך הזמן אולי יקום באמריקה משטר קיסרי ממש.

לעומת פרידמן, אינספור מחברים אמריקאים אחרים עוסקים באובססיוויות בשקיעתה של האימפריה האמריקאית – דמוקרטית יותר או פחות. אחרי The Post-American World המהדהד של פריד זכרייה, ו-The Icarus Syndrome: A History of American Hubris של פיטר ביינארט, יצאה בחודשים האחרונים סדרה של ספרים המסתמנים כווריאציות על אותו נושא.

צ'למרס ג'ונסון מציג בספר  Dismantling the Empire: America's Last Best Hope מעין תמונת ראי לתזה של פרידמן: לטענתו, הצעד היחיד שיוכל להציל את אמריקה מאסון ומאבדן הדמוקרטיה הוא פירוק האימפריה על ידי אובמה – כלומר התקפלות מהירה ממאות הבסיסים שיש לצבא האמריקאי במדינות זרות. אחרת, הפנטגון ייקח פיקוד על אמריקה.  ובינתיים טוען הזואו-פוליטולוג הניו יורקי בהראט שאה בספרו Capitalism, the Colonization of America and The Mating Behavior of the Praying Mantis שיבשת אמריקה מצויה כיום בשיאו של גל קולוניזציה חדש על ידי מתיישבים קפיטליסטים הטורפים את המקומיים התמימים, כמו גמל שלמה שאוכלת את בן זוגה להזדווגות.

 צ'רלס קופצ'ן (Kupchan), מומחה יחב"ל מג'ורג'טאון, מתאר בספר No One's World: The West, the Rising Rest, and the Coming Global Turn שינוי גלובלי שבמסגרתו יעלו שוב כמה צורות מתחרות של מודרניות וכמה מודלים פוליטיים. השיטה הפוליטית הנהוגה במערב התהוותה במסגרת תנאים חברתיים מיוחדים שהתקיימו במערב, אבל לא מתקיימים במעצמות החדשות כמו סין, הודו וברזיל. בראש ובראשונה, הרפורמות הכלכליות והפוליטיות במעצמות מוכתבות עכשיו מלמעלה, ולא על ידי לחץ של ההמונים. לכן, הכוחות שישלטו בעולם לצד הדמוקרטיות הליברליות יהיו תיאוקרטיות, אוליגרכיות ומשטרים פופוליסטיים. רעיון דומה מציגים סטיבן ובר וברוס ג'נטלסון ב-The End of Arrogance: America in the Global Competition of Ideas.

כאן הטענה המרכזית היא שהשיטה האמריקאית של קפיטליזם, דמוקרטיה ותרבות מערבית ניצבות מעתה בפני מתחרים כמו קפיטליזם בשליטת המדינה, אותוריטריות כריזמטית ו"ג'יהאדיזם". אמריקה צריכה, לפיכך, להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את המודל הפוליטי שלה לאטרקטיווי.

גדעון רכמן, פרשן הפייננשל טיימס, טוען בספר Zero-Sum Future: American Power in an Age of Anxiety כי בשונה מהעידן שלפני 2008, שעמד בסימן שאיפה לשגשוג עולמי,  המערכת הבינלאומית מתקרבת כיום למצב של משחק סכום אפס – קונסטלציה שבה אמריקה תוכל להצליח רק על חשבון השגשוג של מעצמות אחרות, ולא במקביל לו.

גרסה ימנית ודי היסטרית של דקלייניזם (התפישה על פיה אמריקה או המערב מצויים בשקיעה) היא After America: Get Ready for Armageddon של הפרשן השמרני הקנדי מרק סטיין. לטענת המחבר, הברקרטיה (Barackracy) ההרסנית של הממשל הנוכחי תביא את ארה"ב במהירות לפשיטת רגל ולהשתעבדות לסין. החיים בעולם שאחרי הקריסה ייראו כמו במצב הטבעי של הובס – "nasty, brutish, and short". כפרס ניחומים לאמריקאים, מבשר הספר After the Fall: The End of the European Dream and the Decline of a Continent שאירופה במצב גרוע הרבה יותר מארה"ב.

הראלד ולצר מפרט בספר Climate Wars: What People Will Be Killed For in the 21st Century כיצד המלחמות הבאות לא יסובו על אידיאולוגיה אלא על משאבים (וראו, ממש השבוע, את נאומו התוקפני של אובמה נגד סין בעניין ה-rare earth exports). אבל הטענה המעניינת של הספר היא שמלחמות המשאבים יינטשו לא רק בין מדינות אלא גם בין דורות. ס' ורטהיימר ודומיו ייאחזו במשאבים שלהם, גם במחיר הרעבת הילדים והנכדים. מניאקים!

יש גם תחזיות על ההתפתחויות בפוליטיקה הפנימית באמריקה. Dear White America: Letter to a New Minority עוסק בחרדתם הגוברת של הלבנים בארה"ב, לנוכח העובדה שהם הולכים ומאבדים את מעמדם כקבוצה הנורמטיבית שהקבוצות האחרות נמדדות לפיה.

אבל ספר אחר, Creating New Racial Order טוען שבדור פוסט-אובמה של האמריקאים האבחנה הגזעית הולכת ומיטשטשת. זאת מכיוון שקבוצות מהגרים שנעשות דומיננטיות יותר ויותר אינן נענות לאבחנות המוכרות בין "לבן", "שחור", "היספאני" ו"אסייתי" – אלא משלבות כמה קטגוריות. בו זמנית, טוענים המחברים שמדע הגנטיקה יוצר אבחנות מסוג חדש בין קבוצות ויחידים ודוחק הצדה את הגזע.

ולא רק זה – בינתיים, מעבר לאטלנטי, מתרחב הקונצנסוס בנוגע לתיאוריית ה-NGT – New Gay Teenager. הספר המעניין How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality טוען שנערים צעירים כבר לא משתמשים בהומופוביה כדי להגדיר את גבריותם. בעקבות כך, גם האבחנה עצמה בין סטרייטיות להומוסקסואליות מיטשטשת אצל בני הנוער – הבנים נעשים נשיים יותר ואינם מתביישים להתנשק עם בנים אחרים.

מלחמות בין דוריות, קידמה טוטאליטרית והומסקסואליזציה דיאלקטית – העולם העתידי הולך ונעשה דומה לארץ האמורי!

עוד תחזיות:

מה יהיה?

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

העתיד הוא אוהלים

הנשיא המזיק-פחות

23 במאי 2011

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"

מכתב מסן פרנסיסקו

18 במרץ 2011

ישי מישורי

16.03.11

היי,

טוקיו, דימונה, בנגאזי, רמאללה: ארבעה מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. אני הרי גר כעת, כידוע, בעיר סן פרנסיסקו. עברתי לכאן לפני שלושה חודשים וטרם מצאתי עבודה (או אופניים). אני מתפרנס כרגע ממעט תרגומים שאני עושה עבור לקוחות ישראליים שנותרו לי – ואם מישהו זקוק לתרגום לאנגלית, אשמח מאוד לדעת על כך. תקוותי למצוא עבודה כאן במסגרת "הרשת החברתית" שלי די התערערה כאשר הבנתי שכל המכרים שלי כאן נמנים על קוראי "ארץ האמורי", כולם שמאלנים – וכולם אקדמאים. תודה רבה! אני הרי מחפש עבודה בעולם האמיתי.

בכל אופן הדבר מותיר לי הרבה זמן פנוי, ועקבתי בדריכות אחרי המהפכות המדהימות במזרח התיכון. התכוונתי לכתוב עליהן, ועל המפגש שלי עם הליבראלים המקומיים; אבל אז התרחש הצונאמי ביפן. אני כותב בהשפעת האירוע הזה, המתחבר – באופן מבהיל מעט – לכמה מחשבות שהיו לי לגבי דברים אחרים. כדי להסביר כמה מחשבות שהיו לי בנושא – בעיקר בנוגע לשיח סביב הקטסטרופה המתנהל בבלוג הזה – אני חייב לקחת צעד אחורה ולהקדים כמה משפטים לגבי המקום בו אני נמצא כעת.

פוסטר ברחוב ולנסיה פינת רחוב 22, סן פרנסיסקו

 

1. ייצוג מס.1: יש הרבה "שָם" שָם

גל כתב כאן כמה פעמים כבר על דמותו של הליבראל, ואני מוצא את עצמי מנהל מחקר כמו-אנתרופולוגי משל עצמי בנושא. כולם כאן הרי "ליבראלים". גם ה"רדיקאליות" שפגשתי היו, נו, די ליברארליות בעיני. ומצאתי שיש מאפיין המשותף לליבראליות של גל (ניו יורק) ולליבראליות המקומיות (קליפורניה), למרות ששלל מאפיינים אחרים מפרידים ביניהן: המאפיין הזה הוא זחיחותן הבלתי-נגמרת. ההבנה שמרב ה"רדיקליות" כאן הן בעצם, במושגים הישראליים שלי, "ליבראליות" הטרידה את שלוותי. אני הרי חולק את אותן התפישות הפוליטיות עם כמה מהן. אז למה הן נראות לי כל כך זחוחות? וכל כך מרוצות מעצמן? הלוא אחד מהיבטי היסוד של החוויה הרדיקאלית בישראל, כמו שאני מבין אותה לפחות, היא הלקאה עצמית ברמה כלשהי (גם אם נמוכה יחסית). צריך קצת להרגיש רע כדי להיות "פוליטי" (ועל אחת כמה וכמה "רדיקאלי") בישראל. כאן – לא.

גרטרוד סטיין כתבה על אוקלנד, העיר השוכנת לחופיו המזרחיים של מפרץ סן פרנסיסקו, ש"אין שם 'שם'" (there’s no “there” there). אני ממש חולק עליה. אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים של החווייה הליבראלית-מערבית הוא ריחוק הכרחי, מדומיין וממשי, מזירת ההתרחשות הפוליטית. בין אם מדובר ב"מזרח התיכון" (שזה הכי "שם" שיכול להיות כאן, בכל מיני מובנים); בהפגנות הנוכחיות נגד שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינת וויסקונסין (כלומר במה שמכונה כאן "מידל אמריקה"); במלחמה באפגניסטאן או בשערוריית "וויקיליקס" – הכל מתרחש "שם". ועל אחת כמה וכמה האסון היפני.

וזה מוקד הזחיחות. חייזר שהיה מגיע לארץ וצופה ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט – אולי תמצית השמאל-מרכז הליבראלי והתגלמותו השנונה ביותר – היה עשוי לקבל את התחושה שניו יורק היא אי באוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי קילומטרים מארה"ב. אמריקה מוצגת בתוכנית כאומה של תמהונים מצחיקים (וכך כמובן גם שאר העולם). האמריקאים הסובבים אותי מסרבים כאחד להתייחס לשרה פיילין, למשל, כיישות פוליטית ממשית; הרי אסור להפריע לדחקה. האמריקאים שבאו לחיות בשולי היבשת – למשל בניו יורק או באיזור המפרץ – כאילו נחלצו מ"אמריקה האמיתית" (ובכך שהם מקבלים את המושג הזה הם כמובן שותפים לשיח של אנשים כמו גלן בק), וכעת הם חיים במקום-לא-מקום, שממנו הם יכולים לבקר באופן מנותק ואובייקטיבי את שאר העולם. מועמר קדאפי רחוק מהם כביכול אותו מרחק כמו ג'רי פולוול; ומצחיק בדיוק כמוהו.

טינה פיי בתפקיד שרה פיילין. לא להפריע לדחקה

 

אני חייב להגיד שבמחשבה שניה זה דווקא משהו שאני כן מכיר מישראל. כשמגיע תייר מחו"ל ושואל על הכיבוש או על מתנחלים, רוב מכרינו היהודים-ישראלים מגלגלים עיניים וממהרים להפריד את עצמם מהם. ההתנחלויות הם ה"מידל איזראל" של הליבראלים מתל-אביב; ההכרה-העצמית שלהם מבוססת על ההתבדלות מהן. פלסטין נמצאת אף היא הרי מבחינתם "שם". במאמר מוסגר אציין שמעניין בעיני שאחד הפרוייקטים המרכזיים של "אנארכיסטים נגד הגדר" הוא להביא אנשים "לשם" (ואולי גם, ש"להיות כאן" זה עקרון מהותי להבנה הרחבה של מה זה אנארכיזם בעיני).

2. ייצוג מס. 2: עמימות הכור העולה בלהבות

כל זאת כהקדמה למה שאני רוצה לכתוב לך בעצם על יפן. ככל שאני שוהה כאן יותר, אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים בתודעתי הפוליטית בישראל היה העובדה שהיתה מבוססת-מיקום, ואילו כאן היא מבוססת בדימויים. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה של הפעולה הישירה – ברור שהיא מתווכת בדימויים; אבל לפחות ישנו נסיון לגשר בין שני התחומים. היחס בניכר הפוך. כל המידע על "מה שקורה" מבוסס על דימויים; והדיון על "מה צריך לעשות", אף הוא ברמת הדימוי (אם בכלל). ברור שאפשר לטעון את אותו הדבר גם על ישראל (העובדה שעבור רוב הציבור, חדשות ערוץ שתיים הן המציאות); אבל בארה"ב מועקת הסימולקרה הופכת ממש קשה מנשוא. התחושה המצטברת היא שבעוד הישראלים יודעים מה קורה, אבל מכחישים (או מאמנים את תודעתם "שלא לדעת"); האמריקאים פשוט לא יודעים שום דבר, ומתגאים בכך.

הצונאמי ביפן, על תוצאותיו הגרעיניות-אפוקליטיות, מהווה דוגמא מאלפת. כל החברים האמריקאים שלי שולחים זה לזה קטעי וידאו מדהימים המראים רמות הרס בדיוניות (בדיוק כאלה המוכרות מסרטי האסונות למיניהם). אבל אף אחד מהם לא עוצר להרהר בהשתמעויות הרלוונטיות של הנושא למדינת קליפורניה – מדינה שיש בה מספר כורים אטומיים פעילים, הבנויים ביודעין על גבי קווי שבר רגישים, דווקא באיזור המועד לרעידות אדמה תכופות. זאת, למרות שאם נאמין לדיווח בתוכנית החדשות הדי-רדיקאלית Democracy Now, הרי שהישנות האירוע כאן בארה"ב ייתכן ואף כנראה צפוי. לדברי המהנדס הגרעיני ארני גונדרסון (Arnie Gunderson), בארה"ב אף פועלים כיום לפחות 24 כורים גרעיניים שהמפרט שלהם זהה לזה של כור פוקושימה דאיצ'י – ואשר נבנו על-ידי אותה החברה: ג'נראל אלקטריק. די מפחיד.

 

עשן מיתמר מיחידה מס. 1 בכור האטומי פוקושימה דאיצ'י, 12.03

כאשר האזנתי לתוכנית, חשבתי על הדברים שכתב בעבר בבלוג עופרי, על העובדה שהקטסטרופה כבר כאן. ואני לא מתכוון להפניית אצבע מאשימה בסגנון "ראיתם? הנה התרחש אסון גרעיני!". אני מתייחס לעובדה שלדברי איילין מיוקו סמית' (Aileen Mioko Smith), מנהלת ארגון Green Actionהמבוסס בטוקיו – ואף היא מרואיינת באותה התוכנית – מדובר פחות באסון טבע ויותר במחדל מעשה ידי אדם. היא מפנה את תשומת-הלב, למשל, להיעדר פרוטוקולים ברורים בנודע לפינוי התושבים מאיזור הקרינה. במובן הזה, אם ניקח בחשבון שוב את הזהות בין הכורים הפועלים בארה"ב לבין זה שפעל עד לא מכבר ביפן, הרי ש"האסון הגרעיני" כבר לגמרי כאן, ורק מחכה לקרות.

ואפרופו המרחק בין המציאות לדימויים: השאלה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה של סימת' היתה, האם יש פרוטוקולים לפינוי המוני במקרה של דליפה בכור בדימונה? איך בדיוק מנסחים נהלי פינוי במקרה של תקלה בכור שלא קיים? אין לי ספק שהתקשורת הישראלית לא התייחסה לנושא הזה אפילו ברמז. ולפני שאחד הקוראים בבלוג מאשים אותי בחוסר היכרות עם התחום – הרי אין לי שום מושג אם הכור בדימונה דומה לזה שבפוקושימה, יכול להיות שהוא שונה לחלוטין ואין מה להשוות – אני ממהר להדגיש שאני רק מתייחס כאן לקיומו של הכור כדימוי מתעתע (או "עמום"). אחד המאפיינים הברורים של ראוות האסון היא העובדה שפתאום פורצת לתוך ה"מציאות" ההכרה שבעצם אף אחד לא מנהל את מהלך העניינים: הקטסטרופה כבר כאן.

 

מועמר קדאפי והמטריה. מטורלל?

 

3. ייצוג מס. 3: מי הוא המשוגע

זה אותו התהליך שלאורו חוויתי את ההתפתחויות בלוב, ובמזרח התיכון בכלל. התחושה שווילון כבד הוסר מעל המציאות (כלומר, במקום שאני נמצא, מעל דימוייה) – וגילה בהסרתו את גודלם האמיתי של הדברים והאירועים. למשל: שהעם (כל עם) יודע יותר טוב מכל מנהיגיו איך לנהל את עצמו. למשל: ששליטי בחריין נאמנים לסעודיה וארה"ב יותר משהם נאמנים לבני-עמם. למשל: שבראש לוב עומד עריץ קטן ומשוגע. הדימוי האחרון היה חביב במיוחד על התקשורת הליבראלית בארה"ב, הממשיכה להתעכב בהנאה מופגנת על מלוא הופעותיו התמהוניות (כמובן שהזכורה ביותר היתה כשאר ישב במכונית עם מטריה). שער ה"ניו יורקר" (שופר הליבראליזם המגה-זחוח) של השבוע אף מציג אותו בדמות דחליל.

סייף אל-איסלאם קדאפי בעל החזות ה"מערבית". לא מטורלל?

 

עכשיו, אני לא מתווכח עם העבודה שקדאפי הוא רודן משוגע; השאלה היא למה בדיוק התקשורת המערבית התאפקה מלהציג אותו ככזה במשך ארבעים שנה? התשובה היא, כמובן, שבמשך כל התקופה הזו פעל בשיתוף-פעולה הדוק עם האינטרסים המערביים והאמריקאיים. מרגע שאלה השתנו, פתאום בשלה הקרקע להציגו כמטורלל. דוגמה מושלמת לכך היו מסיבות העיתונאים והראיונות שניהל בנו בעל "החזות המערבית", סייף אל-איסלאם: לו שודרו לפני חצי שנה היו מהוות, מבחינת התקשורת המערבית, דוגמא נהדרת להיותה של לוב "כלכלה מתפתחת" או משהו כזה. ובהקשר הזה אני רוצה לפתח עוד את הרעיון שהקסטרופה כבר כאן: הווילון שנקרע מעל המציאות במזרח התיכון הוכיח שמי ששולטים במדינות האיזור אינם אנשי מקצוע נטולי-פניות; השליטים – ממצרים ועד בחריין, מלוב ועד לישראל, הם חבורה של מטורללים. קטסטרופה שלטונית.

שמעון פרס וחברים. סליחה, לא מטורלל?!

ונדמה לי שמחובתנו הפוליטית להצביע דווקא על הייצוגים המתיימרים להיות "נורמטיביים" ו"נורמאלים". אלה המציגים את השליטים כאזרחים מערביים, או לכל הפחות מתמערבים (חליפה ועניבה, פקידים נטולי פניות שמנהלים את העניינים באופן אובייקטיבי יעני). אני מתכוון, למשל, לדימוי שעלה בדעתי ברגע שראיתי את הווידאו של קדאפי: הצילום של שמעון פרס שהסתובב בקרב חברי ב"פייסבוק" בשבועות האחרונים – בחברת כמה מחבריו המסתערבים. לא מטורלל? וממתי בכלל פרס מסתובב בחליפה, כמו איזה פקיד מהבנק העולמי?

כחלק מזיהוי העובדה שהקטסטרופה כבר כאן, אני חוזר למסקנה שהסקתי כבר במלחמת לבנון השניה: אחת השאלות המכריעות בנוגע לכל ביקורת היא מתי היא נאמרת (למשל, כשהפגַנו נגד מלחמת לבנון עוד במהלך הקרבות, חטפנו מכות רצח מהיס"מ ונעצרנו; שלושה חודשים אחרי-כן, העמדה שלפיה לא היה צריך לצאת בכלל למלחמה כבר היתה מיינסטרימית אפילו בתקשורת). מחובתנו להצביע כיום, עכשיו ובזה הרגע על דימויים המתקבלים כנורמטיביים בתרבות הישראלית – ולהודיע שהם מטורללים לחלוטין. ואולי תמיכה בהפגנות העממיות שהתרחשו בימים האחרונים בגדה ובעזה תהיה התחלה טובה.

אז שלום מאיזור המפרץ המנומנם, ואם מישהו מקוראי הבלוג איננו עובד באקדמיה, ויש לו כיוון להעסקה משתלמת כלשהי כאן באיזור, אשמח לשמוע.

תודה,

ישי

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

18 במרץ 2010

1.

מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.
אותו היגיון עלה משיחת הנזיפה של הילרי קלינטון (שבו "קלינטון דיברה ונתניהו בעיקר שתק") וממאמרו המהדהד של הפרשן האימפריאלי תומס פרידמן, שהזהיר כי "הימין הדתי בישראל מנותק מצרכיה האסטרטגיים של ארה"ב". אל תשכחו מי אתם, מה התפקיד שלכם, ומה מצדיק את עצם קיומכם, אומרים לנו האמריקאים. כוח אימפריאלי חשוף, גס ואלים.
והנה, תל אביב צוהלת. כבר מזמן לא הייתה לשמאלנים סיבה כל כך טובה לשמוח. קלינטון הכניסה לנתניהו. ביידן דפק על השולחן. אובאמה העמיד אותנו במקום. קל ליהנות מהמחשבה על פניו המזיעים של נתניהו, ובכל זאת, לא לגמרי ברור לי איזה סיבה יש למי שמשייך את עצמו לשמאל להזדהות כל כך עם השיקולים האסטרטגיים או הטקטיים של מכונת המלחמה האמריקאית.
אפשר כמובן לטעון שלחץ בינלאומי זה הדבר היחיד שיכול להזיז את ישראל. אבל מה שהאמריקאים מפגינים כאן הוא לא לחץ מבחוץ – הוא פשוט כוח חשוף של האימפריה המופעל על הפרובינציה שלה. ההערצה לשוט האמריקאי לא הופכת אותנו לדיסידנטים, אלא דווקא מזכירה שחלק גדול ממה שמכונה השמאל הליברלי הוא פשוט הפלג הפרו-אמריקאי של המחנה הציוני, או ליתר דיוק הפלג הפרו-ציוני של המחנה האמריקאי.
אם כבר, הצד החיובי במשבר הזה הוא העובדה שהוא חושף מה שישראל היא באמת: מחנה צבאי אמריקאי. אבל אם המצב הוא כזה, הצעד הפוליטי הסביר הוא בטח לא התרפסות בפני הקיסר. נראה לי שסביר הרבה יותר להגיד לאמריקה: לא מדובשך ולא מעוקצך. במקום "לדפוק על השולחן", הואילי בטובך לארוז את הנשק והערבויות ולעוף מכאן.

http://www.bluffton.edu/~sullivanm/strasbourg /syndet2.jpg

2.

כשהייתי בכיתה ב', והמורה שלי הייתה מתארת בטבעיות גמורה איך אברהם אבינו דיבר עם אלוהים, עלתה בי לא פעם התהייה: למה דווקא אנחנו? כידוע, השאלה הזאת היא המסתורין הגדול של הקיום היהודי. אבל בעצם אותה תהייה בדיוק עולה בו זמנית לגבי היחסים עם ארה"ב: למה דווקא אנחנו? למה מנהיג העולם ג'ורג' ו' בוש קפץ לירושלים פעמיים בשנה אחת (2008) – בעוד שבאותה שנה הוא לא ביקר אפילו פעם אחת בסין, בהודו או בברזיל.
הנקודה היא שבמומנט הנוכחי בהיסטוריה, אמריקה ממלאת, באופן הפשוט ביותר, את התפקיד של אלוהי אברהם יצחק ויעקב. היא מתברגת לתפקיד הזה בהתאמה מושלמת. כמו שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אמריקה בחרה בנו מכל המדינות. כמו שאלוהים הוא שלנו, אבל הוא גם האל ששולט בעולם, אמריקה היא שלנו, אבל היא גם שולטת בעולם. ההסדר הזה נוח לשני הצדדים: ליהודים, ודווקא בעיקר לחילונים, יש תחליף לאלוהים שמגן עליהם בעולם המסוכן; והאמריקאים, מצדם, נכנסים לתפקיד מכובד למדיי כשהם לוקחים חסות על העם הנבחר: הם הופכים לאלוהים, או לפחות לממלאי המקום שלו עליי אדמות.
הקונסטלציה התיאולוגית הזאת נמצאת ברקע לכל השיח הפוליטי בישראל, ולמעשה לכל השיח בכלל. האפשרות של הסרת התמיכה האמריקאית בישראל מעוררת חרדה כל כך עמוקה לא בגלל שזה יגרום לקשיים כלכליים, ואפילו לא בגלל שלא יהיה לנו נשק להדוף את הערבים. היא מעוררת חרדה בגלל שברגע שבו אמריקה לא תאהב אותנו, נפסיק להיות העם הנבחר – הדבר היחיד שבזכותו שווה בכל זאת להיות יהודי. לעתים תכופות, השפה התיאולוגית פורצת אל תוך הדיון על היחסים עם ארה"ב באופן די משעשע. קחו למשל את מה שאמר שלשום רוברט גיבס, דובר הבית הלבן. גיבס הבהיר ש –

"Mature bilateral relationships can have disagreements and this is one of those disagreements," he said. "It does not break the unbreakable bond we have" with Israel on its security.

אבל כשהדברים תורגמו לעברית ב-Ynet, הם נשמעו די אחרת. לפי הידיעה:

ארה"ב "אינה שוברת את הקשר הנצחי שיש לנו עם ממשלת ישראל והעם הישראלי".

בשונה מהפסקת התמיכה האמריקאית, שהיא כאמור אפשרות בלתי נתפשת, הזעם האמריקאי שמתעורר מדי פעם הוא דווקא חלק טבעי ביחסים: זה פשוט שחזור של חוויה שמוכרת לנו היטב מהעבר – הזעם של אלוהים האב על עם ישראל העיקש וכפוי הטובה כאשר זה האחרון עשה את הרע בעיניי אדוניי. כפי שאמר אולמרט במלחמת לבנון השנייה, בהתרסה מוזרה לפני אלוהים: "לא ניתן לשבור אותנו, כי עם קשה עורף אנחנו".

3.

הקונסטלציה המודרנית של עם הבחירה היא לא סתם מטאפורה. זאת באמת הסיבה היחידה שאנחנו כאן. גם אם ניקח בחשבון את האינטרס הצבאי הצר של ארה"ב, ואת רגשי האשמה על השואה, ברמה הראשונית ביותר הסיבה שבגללה מחזיקים אותנו בחיים היא התפקיד שיש ליהודים בסיפור הגאולה, שהוא הסיפור המרכזי ובעצם היחיד של התרבות המערבית, ובפרט של ארה"ב כאומה דתית. כך היה באלפיים השנים האחרונות, וכך המצב גם עכשיו. כל השאר כמעט זניח. אנחנו יכולים לנסות לשכוח מהיסוד הזה, להישבע שאנחנו חילונים, להתלבש כמו היפסטרים, אבל בכך נהיה כמו פרעושים שרוקדים על כלב ומדמיינים לעצמם שהוא אולם תיאטרון.
אתמול התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לקראת הוצאה מחדש של הספר "מיתוס ותבונה ביהדות ימינו" של אוריאל טל, שהתאבד לפני 25 שנה בגיל 57. אוריאל טל היה מהגאונים הבודדים שצמחו באקדמיה הישראלית, אבל מחקריו מוכרים כיום רק למעגל די מצומצם של חוקרים. בכנס לזכרו היו אולי 30 אנשים – המרצים המשתתפים, בני המשפחה ועוד מאזינים בודדים.
אחד החיבורים המסעירים שכתב טל נושא את הכותרת הצנועה "הנוסח החדש בשיח שבין יהודים ונוצרים". זוהי הרצאה שנישאה ב-1969 במסגרת "החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות בבית נשיא המדינה", עם תשובה של הנשיא זלמן שז"ר. טל עוסק בהרצאה בנושא שלא מרבים כל כך לעסוק בו בישראל: ההשפעה של הקמת מדינת ישראל, ובפרט של מלחמת 67', על התפישה הנוצרית בנוגע לתפקיד התיאולוגי של היהודים. הוא מציין בפתיחה שהעיקרון המרכזי בעמדתה ההיסטורית של הנצרות כלפי היהדות הוא העיקרון הקובע כי –

"מעמדה המושפל של היהדות הוא עדות שבדיעבד לצדקת-הנצרות. לפי תפיסה זו עשוי מצבה ההיסטורי הריאלי של היהדות, שעיקרו סבל, רדיפות וגלות, להעיד על הטעות והחטא התיאולוגיים והרוחניים, בהם נתונה היהדות. טעות וחטא אלה היו מנוסחים בדרכים אחדות, ובעיקר כאי-הודיה עיקשת בגאולה שבאה לעולם בכוחה של האינקרנציה, אשר היתה ואשר עודנה מיועדת בראש ובראשונה ליהודים. אי-הודיה זו הביאה קללה על היהודים. הם איבדו את מעמדם כעם-בחירה והפכו מממלכת כהנים וגוי קדוש לבני שטן ולנושאי-אות קין, נעים ונדים כרוח רפאים מבעיתה".

זוהי הסינגוגה העיוורת והמובסת, שדמותה השפופה נשקפת מהתבליטים ברבות מהכנסיות באירופה. אלא שהתמונה הזו השתנתה כאמור בעשורים האחרונים. בעיני הכנסייה, 60 שנה הן הרף עין, אך בכל זאת משהו קרה ב-60 השנה האחרונות. "מעמדה [של היהדות]… שוב אינו מעמד של השפלה ושל גלות מאונס… להיפך, מצבם של ישראל כמות שהוא היום מעיד כי גם במישור הרוחני, האסכטולוגי, לא נלקחה הבחירה מהם". הוא מביא כדוגמא את החיבור "ישראל והכנסייה" שהוסמך על ידי הכנסייה הרפורמית (הפרוטסטנטית) ההולנדית ב-1959:

"נקודת המוצא לגישה המחודשת שמציעה הכנסייה הרפורמית היא כי שיבת ציון שנתקיימה בימינו חייבת לשמש עדות לעיני העולם הנוצרי לכך שארץ-ישראל, כלומר לארץ הגשמית (land), יש משמעות רוחנית שחורגת אל מעבר לארציות, מעבר לצד גשמי שלה… עיקרה של עדות זו בכך שהיא מאשרת מחדש את העיקרון אשר לפיו המציאות הארצית, הגשמית, היא חלק בלתי נפרד מאמיתות דתיות, מן המישור הרוחני".

להקמת מדינת ישראל יש אם כן משמעות קוסמית, ואפילו מעבר לקוסמית: היא הביטוי ליחסים חדשים בין הרוחני לחומרי, בין הסמל לממשות. הנצרות כולה מבוססת על הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה, על עיר האלוהים המחליפה את העיר הארצית, על בשורת האהבה שמחליפה את החוק של משה. והנה – עיר האלוהים הפכה לבירה הפוליטית הגשמית של עם ישראל, ו"ישראל בבשר" מקיים באופן יומיומי את הייעוד המשיחי שהיה אמור להיות מוסב ל"ישראל שברוח" (כלומר הכנסייה).
כאן אנחנו חוזרים לתפקידה של ארה"ב. אם הסינגוגה כבר לא עיוורת, ואם היהודים חזרו להיות העם הנבחר, המסקנה שיש להסיק היא שארה"ב צריכה להיות זו שתבחר בהם. מה שנדרש מישראל הוא רק התמסרות מוחלטת לתפקיד שלה בסיפור הגאולה הנוצרי, והתנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה. אבל מי שסומך את ידיו על הפרשנות הציונית, כלומר החומרית, הגשמית והפונדמנטליסטית, של הגאולה, המתבטאת ברפובליקה הישראלית, נאלץ להניח בצד את הפרשנות הרוחנית של הסיפור.
זהו ויתור קשה, שלא כל הנוצרים מוכנים לעשות. לא כולם מוכנים לוותר על המשמעות הסמלית של יציאת מצרים ושל הנביאים, שליוותה את הנצרות מאז פאולוס. בספרו "חלומות מאבי", מספר ברק אובמה על הרושם שעוררו בו דרשותיו של הכומר ג'רמייה רייט:

"Inside the thousands of churches across the city, I imagined the stories of ordinary black people merging with the stories of David and Goliath, Moses and Pharaoh… Ezekiel’s field of dry bones… Those stories — of survival, and freedom, and hope — became our story, my story"

גם כאן – יש שיראו בכך אישור למחויבותו של אובמה לעם התנ"ך. אבל קריאה אינטליגנטית יותר תראה כאן משהו אחר לגמרי, שאותו אומר אובמה במפורש: הסיפורים של דוד וגולית ושל משה ופרעה הפכו לסיפורים שלי, ולא שלהם, של השחורים ולא של היהודים.
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית.

הכנסייה המנצחת והסינגוגה המובסת

4.

האם משהו חדש קורה עכשיו? אפשר להשתעשע במחשבה שכן. מבחינה זו, לעובדה שמוקד המשבר הנוכחי הוא ירושלים יש משמעות. היהודים הם אמנם עם נבחר, אבל אסור להם לשכוח מי בחר אותם. עליהם לזכור שהבחירה הזאת משחקת תפקיד בסיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם. כאשר היהודים מרימים ראש בירושלים, מתגרים באומות העולם ומנסים, מטאפורית יותר או פחות, להקים את בית המקדש השלישי, הם מתגרים בגורלם. את מה שצוטט קודם כתב טל ב-69, אבל עכשיו יתכן שהמצב שונה. אם מצבו של ישראל בבשר הוא העדות להיותו העם הנבחר, ברגע שבו מצבו משתנה, תהיה זו עדות לכך שהוא כבר אינו העם הנבחר. אמריקה תוכל לבחור לה עם אחר, או לחזור לפרשנות הרוחנית של הטקסט.
נדמה לי שהשאיפה של השמאל התיאולוגי צריכה להיות האצת התהליך הזה. כאנטי-אימפריאליסטים ואנטי-פונדמנטליסטים, אנחנו צריכים להתנגד לתפקיד שהוענק לנו בסיפור הגאולה הנוצרי-אמריקאי, ולברך על כל הפרה של הברית בין הבוחר לנבחר. מבחינה זו, אפשר לברך על המשבר הנוכחי לא בגלל הסיבה שלו (ההתנחלויות) או התוצאה שאמורה להיות לו (הסכמה של ישראל להסדר כזה או אחר) אלא בגלל המשבר עצמו. לא צריך להיות חרדי מנטורי קרתא כדי להבין שרק כשההתגשמות החומרית של המלכות השלישית תתערער, נוכל לחזור ולשאת את התקווה המשיחית האוניוורסלית. בניסוח פוליטי יותר: דווקא כשאמריקה תמאס בנו, אפשר יהיה להזדהות עם ישראל.
וכמובן, סביר מאוד שזה לא יהיה תלוי בכלל בנו. ברגע שבו אמריקה תאבד מכוחה כמעצמה העולמית ההגמונית, לבחירה ממילא לא תהיה משמעות. גם אם אמריקה תתמוך בנו אז, היא תהיה בבחינת אל אחד מבין רבים. יכול להיות שהוא יידע להפוך את המטה שלו לנחש, אבל הנחש שיבראו לעצמם הסינים יאכל אותנו בלי מלח.

את מי אתם שונאים?

18 בפברואר 2010

האם ניתן להגדיר את המצב הגלובלי הנוכחי ככאוס? כנראה שכן. לפי הסוציולוג הידוע עמנואל וולרשטיין נדרשים לכך ארבעה תנאים, שכולם מתקיימים בשנהשנתיים האחרונות: התקשורת המיינסטרימית שוב ושוב מופתעת מהאירועים (בחירת סנטור שמרן במסצ'וסטס, הכמעטפשיטתרגל של יוון, פורטוגל ועוד מדינות באיחוד האירופי), הממסד הכלכלי והפוליטי משתמש במלים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו (בוועידה האחרונה בדאבוס דובר על "אייציבות פוליטית" בארה"ב), התחזיות של מומחים בעיני עצמם בכלי התקשורת סותרות זו את זו ולרוב גם מפריכות את עצמן, ולבסוף – "אנשים פשוטים מפוחדים וכועסים ואינם יודעים מה לעשות".

כאוס הוא תמיד הזדמנות לשינוי פוליטי, לא (רק) כי המושכים בחוטים חלשים ופחות בטוחים בעצמם, אלא בעיקר כי הרבה אנשים (פשוטים או פחות פשוטים) מתקשים להעניק פשר – במסגרת השיח הקיים – לאירועים המתרגשים עליהם ולרגשות העזים המתעוררים. או אז נדרש סיפור אלטרנטיבי שימשמע את שברי המציאות ויתווה כיווני פעולה לעתיד.

וולרשטיין טוען שהן ניצחון אובמה והן ההישג הרפובליקאי במסצ'וסטס הם ביטוי לאותו הלך רוח כאוטי. אפשר להסביר את המעבר בין הניגודים הללו בכישלון של אובמה להביא שינוי של ממש בנתוני האבטלה באמריקה, אבל אני חושב שזה קורא להסבר עמוק יותר: הסיפור שאובמה והתקשורת הליברלית מציעים אינו מתחבר לפחדים של "האנשים הפשוטים", ולכן גם לא לתקוות.

סיפור יעיל במיוחד בהתמודדות עם הפחדים הוא כמובן הסיפור השמרני. דוגמא לכך ניתנה השבוע בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס, היורדת לעומקה של התופעה רבתהפנים המכונה "מסיבות התה" – התנועה ההמונית, הגראסרוטית, שהתעוררה החל מהאביב האחרון נגד אובמה. הכתבה כוללת, בין השאר, מונולוגים של "אנשים פשוטים", חלקם בקושי טרחו להצביע בעבר בבחירות, המספרים על תהליך הפוליטיזציה שעבר עליהם. הנה הסיפור איתו נפתחת הכתבה:

Pam Stout has not always lived in fear of her government. She remembers her years working in federal housing programs, watching government lift struggling families with job training and education. She beams at the memory of helping a Vietnamese woman get into junior college.

But all that was before the Great Recession and the bank bailouts, before Barack Obama took the White House by promising sweeping change on multiple fronts, before her son lost his job and his house. Mrs. Stout said she awoke to see Washington as a threat, a place where crisis is manipulated — even manufactured — by both parties to grab power.

She was happily retired, and had never been active politically. But last April, she went to her first Tea Party rally, then to a meeting of the Sandpoint Tea Party Patriots. She did not know a soul, yet when they began electing board members, she stood up, swallowed hard, and nominated herself for president. “I was like, ‘Did I really just do that?’” she recalled.

סטאוט, תושבת סנדפוינט אוהיו – ואיתה עוד רבבות ברחבי ארה"ב – נפגשים בחודשים האחרונים ב"מסיבות צפייה" בתכניתו של גלן בק, הלהיט הארכישמרני (והביזארי למדי) של רשת פוקס, ובקבוצות קריאה ודיון בחוקה האמריקאית או בספריה של איין רנד (שבין מעריציה, כך למדתי לאחרונה, גם נגיד הפדרל ריזרב לשעבר, אלן גרינספן). ממה הם פוחדים, את מי הם שונאים? לא רק את הממסד הפוליטי בוושינגטון אלא גם מהגרים, הומואים וליברלים עגולי משקפיים. קשה יותר להבין את מי הם אוהבים בדיוק, או איך הכאוס הנוכחי אמור להיפתר.

שנאה וסימון שעירים לעזאזל הם מנגנון פוליטי ידוע לשמצה – ובצדק. עם זאת, אמר כבר ניטשה (המסתמן כפילוסוף החביב על עורכי "ארץ האמורי"), כי התעלמות משנאה היא הכחשה של המצב הקיומיפוליטי, כזו שעלולה להוליד בשלב כזה או אחר התפרצויות הרסניות של אלימות. "מה ארסי, ערמומי, מרושע נעשה כל מי שמלחמתו הממושכת אינה ניתנת להיערך באלימות גלויה", כותב ניטשה (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 25), ורומז לכך שביטוי האלימות אינו מקבע את השנאה אלא דווקא מעבד ומשכך אותה (ואילו איביטויה רק מעבה את השנאה, הופך אותה לטינה). ייתכן שהשנאה המפורשת והפתטית משהו של סטאוט וחבריה, עדיפה על הסובלנות המדחיקה של שכבות החושבות עצמן כתרבותיות יותר, אלה שאוהבים הומואים עד שזה מגיע לגן הציבורי שליד הבית.

בעבר ידע השמאל לסמן אויבים ולא רק אוהבים. הסימון הוולגרי משהו של הבורגנות כאחראית לכל חוליי העולם הזה היה אמנם שטחי וחד מימדי אך אפקטיבי מבחינה פוליטית. גם הסימון של ג'ורג' בוש כאנטי כריסטוס של תחילת המאה ה-21 היה יעיל למדי, ואחראי במידה רבה לעלייתו של אובמה. עם זאת, רק עלה אובמה לשלטון (וכבר לפני כן) והרטוריקה העויינת התחלפה בדיבורים על "הכלה" ו"אחדות". בכך ענה אובמה על הסטריאוטיפ המוכר של השמאלן כהומאניסט יפה נפש. גם כשמגישים ליברלים בטלוויזיה האמריקאית מבקרים את יריביהם בימין (למשל רייצ'ל מדואו המשועשעת מדי), זה תמיד מלווה בחצי חיוך אירוני, מזלזל משהו, רחוק מהשנאה הלוהבת, הלאמתנצלת, של גלן בק או ראש לימבו.

הגיע הזמן, איפוא, שנמצא לנו מושא שנאה, או יותר נכון – נביט פנימה ונגלה את מי אנחנו שונאים במסתרים. זה חיוני במלחמה מול השנאות של גלן בק וחבריו (או של ליברמן וברק) על הפחדים של האנשים הפשוטים, מה גם שהשמאל – בניגוד לליברמן – גם יכול להציע תקווה. הרי הפחדים של פם סטאוט מאוהיו היו שם לפני שהימין השמרני הציע להם אובייקט ברור, וגם אם השנאה היא נתון קבוע, העובדה שהיא מכוונת דווקא כלפי מהגרים היא ודאי לא קבועה בעבור סטאוט, שעבדה עמם בעבר. אם נציע לה אובייקט שנאה אחר, אולי הכאוס יעבוד, לשם שינוי, לטובת השמאל.

זה נכון שכל שנאה יוקדת תהיה שטחית וחלקית וככזו שקרית, אבל ספק אם הפוליטיקה היא המגרש של האמת בטהרתה. כבר אמר אותו ניטשה, כמה שורות לפני הציטוט הקודם: בעומדכם בקְרב אל מול פני סכנות, חירופים, החְשדות, נידויים, מול תוצאות חמורות עוד יותר של השנאה – זה מטמטם, מבהם, מגשם אתכם, אם אתם נאלצים להתבצר כחֵיל מגן של האמת עלי אדמות, כאילו היתה היא, 'האמת', כה תמימה ועלובה שזקוקה היא למגינים!”