נתזים (18): טלכארד, קפה וסיגריות

הגיליון האחרון של "צוהר לבית הסוהר" כולל מאמר של תומר עינת וגילה חן על "רכילות והלשנה בקרב אסירות". על סמך ריאיונות עם 46 אסירות בכלא נווה תרצה מסיקים המחברים "על הנפיצות הרבה של תופעת הרכילות וההלשנה בכלא" וקובעים שבניגוד גמור לבתי כלא לגברים, "נשים אסירות נוטות להלשין על חברותיהן למאסר באופן שכיח וגלוי". יש במאמר כמה ציטוטים די מזעזעים שמספקים תחושה מסוימת של חברת האסירות והיחסים ביניהן. והנה כמה (הסוגריים במקור):

"הם (השב"ס) ניצחו אותנו בזה וגרמו לרוב הבנות להלשין זו על זו לאנשי הסגל… יש בנות שמקבלות פריבילגיות ויש שלא. יש כאלו שמגיעות מחופשה עם עשרה טלכארדים ולא אומרים להן כלום ולא מעירים להן למרות שהן חורגות מהמותר ויש כאלו שמגיעות עם שלושה ואומרים להן שהן הגזימו"

“פה (בכלא) זה היום היא הולכת איתך (בת-זוג שלך) מחר כל האגף יודע. יש את הקטע של הריכול. היא (הבת-זוג לשעבר) הולכת ואומרת שהיא (בת זוגה לשעבר) ככה וככה וככה. כאילו, נגיד עכשיו יש לי מערכת יחסים עם מישהי.  היינו ביחד שבוע, היה טוב, הכל היה יפה ולא יצא (מערכת היחסים הסתיימה), יצא ריב (היחסים הסתיימו בריב), היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת לפני כולם…"

"יש פה (אסירות) צווארון לבן ואלו הכי מניאקיות. אלו הכי סכנה. יושבות בשקט אבל משתנקרות (מלשינות) מניאקיות".

המחברים מסיקים ש"ששלטונות הכלא מעודדים הלשנה כאמצעי להשגת מידע מודיעיני באמצעות מתן פרסים חומריים למלשינות, הכוללים אמצעים בסיסיים והכרחיים  לקיומן כגון טלכארד, קפה וסיגריות", ומסכמים כי "ממצאי מחקר זה מעידים על חוסר לכידותה של תת-תרבות הכלא לנשים בישראל ועל היותה מושתתת על חשדנות, יריבות ואויבות".

ועוד נתזים:

הסרט ההודי השערורייתי "היטלר יקירי" הוא רק ביטוי אחד להערצה המשונה-מדאיגה של הודים בני זמננו להיטלר, שמשתלבת בגל הפונדמנטליזם ההינדואיסטי

ורמ'צ'נדרה גוהה טוען ב-Hindustan Times שבהודו צומח דור של צעירים חסרי תקווה, המנתבים את הייאוש שלהם לאלימות שרירותית, כמו מהומות הרחוב של מעריצי השחקן ראג'קומאר

האם חובבי טבע צריכים להתמסר לקינה מתמשכת על הכחדת מינים, או לחגוג את אהבתם לעולם הטבע הקיים?

הדור הראשון של הומואים גרמנים מחוץ לארון מגיע לגיל פנסיה

הייצוא הפלסטיני של מוצרי מזון לארה"ב זינק מ-63 אלף דולר ב-2005 למיליון דולר היום. כתבה ב-Foreign Policy מתארת בהרחבה את הכניסה של ישויות פוליטיות קטנות לשוק המזון האמריקאי, ומתמקדת בעיקר בפלסטינים: למשל Canaan Fare Trade, קואופרציה של מגדלים פלסטינים מאזור ג'נין. וכדאי לנסות גם את Jericho Chocolate Wafers

המיתוס של השגשוג הכלכלי בגדה והפרכתו

יותר גרוע מפורנוגרפיה, יותר מסוכן מהימורים: שירות סינון חדש, godblock.com, מבטיח להגן על ילדיכם מחשיפה לתכנים דתיים (אל תדאגו, זה לא כולל את הבלוג של תומר פרסיקו) 

כולנו שמענו על Peak Oil (אני מקווה), אבל באופק נראה עוד איום: Peak Phosphate – מחסור בפוספטים שיאיים על ייצור המזון העולמי (שמבוסס על דשנים). סמי עופר יכול לחכך את ידיו בהנאה

טרנד מתחזק: שימוש בצואת כלבים כתרופה הומיאופטית

שמאלנים יקרים, שלא יהיה לכם ספק: למרות שערוריית בטאנקור, סרקוזי ייבחר מחדש ב-2012, כותב הולק. ויש לו גם טענה רחבה יותר: הימין הניאו-ליברלי כבר נטוע עמוק בחברות האירופיות, ואין דרך חזרה למשטר הישן

ואילו נועם חומסקי מוציא ספר חדש, Hopes and Prospects, ובו הוא מציב בין השאר את בוליוויה של איוו מוראלס כמודל החיובי ביותר לדמוקרטיה רדיקלית בזמננו

הצלם ריינייר גריצן מציג תערוכה המבוססת על תצלומים של אמריקאים ברכבת התחתית בנקודת השיא של המשבר הכלכלי. די צייט מביא את זה במצגת (האמת שרובם נראים כאילו שהם מוטרדים ממשהו אחר)

בריטניה נשטפת בגל של נוסטלגיה לאומנית סנטימנטלית, שמתבטאת בהמון אנדרטאות לחללי הממלכה. ג'וליאן גלובר חושב שאנחנו (כלומר הם) לא צריכים יותר אנדרטאות

המאבק בבונדסטאג בנושא ה-Bundesausbildungsförderungsgesetz. אצלנו בכנסת רעיון כזה לא היה עולה – ולו רק כי אף ח"כ לא היה מצליח להגיד מלה כזאת ארוכה

שתי שאריות מהמונדיאל: שיר חדש בשם The Shirt של קרול אן דאפי, משוררת החצר (poet laureate) הנוכחית של בריטניה, המגיב על כשלונה של נבחרת אנגליה; ופוסט של טל לינזן בבלוג "דגש קל" ממנו עולה (כנראה) שפירוש שם המשפחה של בסטיאן שוויינשטייגר הוא אשכרה "מטפס על חזירים". על כל המשתמע מכך

אף אחד לא ממש התעניין למה החליטו טרוריסטים סומאלים להכות דווקא באוגנדה (ולהרוג 74 אנשים). מייקל וילקרסון מזכיר שצבא אוגנדה הוא הזרוע המרכזית של ארה"ב בסומליה, ומחזיקה אלפי חיילים במוגדישו (לא שזה אומר שצריך להרוג אותם)

והמדינות שאובמה הזכיר הכי הרבה בנאומים שלו

האם ה-CIA ניסה להתנקש בחייו של בוב מארלי? ואיך יוצאי הס"ס קשורים למותו ב-1981? ביוגרפיה חדשה של בוב מארלי מנסה לספק תשובות

הצטרפו למועדון למועדון הספר הטוב של קארל רוב

בזיל דייוידסון, מחשובי ההיסטוריונים של הדה-קולוניזציה באפריקה וממנהיגי המאבק באפרטהייד, מת

תאורטיקן האינטרנט קליי שירקי הוציא ספר אופטימי במיוחד על האינטרנט, המתאר איך הרשת הפכה את הצרכנים הפאסיוויים של הטלוויזיה ליצרנים והולידה יש מאין משאבים קוגניטיוויים עצומים. לטענתו, הרשת מוכיחה שבני אדם הם הרבה פחות אנוכיים וחמדנים ממה שחשבנו

כמה ספרי פילוסופיה שיצאו לאחרונה – בניהם ספרה של סיגל בן פורת על מודל הפטרנליזם המובנה (Structured Paternalism). בן פורת גם התראיינה פעם לארנה קזין על מגבלות שיח ההטרדה המינית

וחיבור פילוסופי חדש של אמריטה סן על "רעיון הצדק"