Posts Tagged ‘אמנות פוליטית’

"הפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי והאמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטאלי" – ראיון/שיחה עם אבי פיטשון

23 ביוני 2013

 נועם אבידן-סלע

[זו שיחה בצ'אט, ואחר כך באי-מיילים, ביני לבין אבי פיטשון – האיש והתגית ב"הכל שקרים". הוא הזמין אותי לראות את Enter the Gate, המיצב שלו ושל אלי פטל, בתערוכה "אנטי-אנטי" בגלריה האוניברסיטאית ברמת אביב (אוצרת: הדס קידר). לא ערכתי את הדברים, לא את שלו ולא את שלי. מן הסתם הם לא מנוסחים באופן המחושב והמנומק ביותר. במיוחד הדברים שאני אומר. ואם לפרקים אנחנו נשמעים כמו שני אוטיסטים אז כנראה שגם זה בסדר].

פיטשון: אפשר לומר שבנינו בגלריה שיחזור של שער אישתאר שהגרמנים גנבו ממסופוטמיה, כמו שרק הגרמנים יכולים – פירקו אותו אבן-אבן ובנו אותו מחדש במוזיאון פרגמון בברלין. אז עשינו בערך את זה, רק בגלריה האוניברסיטאית.

נא"ס: ממש בניתם את זה, עם לבנים?…

פיטשון: לא… ציירנו על הקירות והשתמשנו במבנה של הגלריה כבסיס לצורה של השער.

נא"ס: וזה יצא, אממ – מה שרצית שזה יהיה? זה מרשים? מה הגובה של הקירות שם?

פיטשון: זה מאוד גבוה, יותר מחמש מטר. זה נהדר לעבוד עם תנאים סביבתיים כאלה. אני מרוצה מהתוצאה.

נא"ס: אז אתה כאילו מנכס את השער בחזרה?

פיטשון: לא, זה ממש לא בקטע כזה. בשער ממש, מתוך הפתח, שמנו שני מסכים שמקרינים שני סמלים, סמל אנרכיסטי וסמל נאצי.

נא"ס: או… איזה סמל נאצי?

פיטשון: אתה לא מכיר. זה נקרא "שמש שחורה", יש שם שני צלבים קטנים שהקו המאוזן שלהם נוטה באלכסון במרכז של מין שמש. זה אחד מהסמלים שהיו בשימוש של האס-אס, בכל מיני הקשרים פנימיים.

נא"ס: והאנרכיסטי?

פישטון: זה הסמל של קראס, שהוא שילוב בין הצלב הנוצרי, צלב קרס, היוניון ג'ק ואורובורוס.

נא"ס: ואתה חושב (או מקווה) שתהיה שערורייה?…

פיטשון: בגלל הסמלים? ממש לא. לא נראה לי שמישהו יזהה אותם. הסמלים לא מתפקדים כאן בהקשר הפוליטי של המאה ה-20 והעובדה שהצבתי שני סמלים מנוגדים פוליטית בכניסה לאותו השער שהוא שער אחד רומזת שבתמונה רחבה של אלפי או מיליוני שנים, הקטבים הפוליטיים המודרניים מיטשטשים לגמרי ומה שנשאר זו הצורה עצמה כמפתח לשער, כמו אופן סזאמי. זה בכלל נגד התופעה העכשווית של אמנות שמאלנית, ו"אמנות אקטיביסטית".

נא"ס: מה זאת אומרת? תן לי דוגמה…

פיטשון: כל העניין הזה של אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, שכבר הגיע למימדים אבסורדיים. זה אסון. ובסוף גם שרי אריסון מקימה לך קרן של "אמנות למען…" –

נא"ס: "אמנות למען הקהילה".

פיטשון: כן. אי אפשר לעשות היום אמנות בלי מראש להצמיד אותה לאיזה שיח חברתי משטח.

נא"ס: אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא רואה איך אתה יוצא מהמלכוד הפוליטי. עם כל הכבוד לסמלים נאציים, זה עדיין מוגש בתוך המערך המוכר של אמנות כמוצר צריכה, הקובייה הלבנה וכל זה. או שלא? כאילו – מה אמור לקרות שם מעבר לזה?

פיטשון: אני דוחה את כל הניתוח המרקסיסטי הזה. העניין שלי אחר לגמרי – החרדה השמאלנית מעיסוק במונומנטאליות ומאסתטיקה מונומנטאלית. השיח האמנותי-שמאלני בורח מהמונומנטאליות שנתפשת בתור "הדבר המסוכן" והפשיסטי שאסור להגיע אליו. זה לא משאיר מהאמנות עצמה כלום – אמנות חייבת לגעת במונומנטאלי.

נא"ס: אני מן הסתם מסכים, אבל זה תהליך בלתי נמנע שנגזר מההיסטוריה של האמנות עצמה, מההיסטוריה המודרנית בכלל שמשיקה לה… בסוף נשארים רק עם התנאים המטריאליסטים של תופעות (כמו "אמנות") כי לשם בדיוק התרבות דוחפת אותנו. אני עדיין לא רואה איך השער שבנית בגלריה האוניברסיטאית אמור להיות משהו אחר חוץ מההתגלמות המטריאלית של עצמו.

פיטשון אז זהו, שאני פשוט לא מקבל את הקביעה הזאת. יש משהו שנמצא בצורה עצמה, באסתטיקה עצמה, שמתקיים מעבר לכל הניתוחים ההיסטוריים האלה. האסתטיקה היא קריאה. הסמלים בפתח הם קריאה – "תעברו בשער"…

pitchon01

[בנקודה הזאת אני מציע לאבי לשלוח לו את יצירתי החד פעמית "זהב נאצי", והוא מציע לשלוח לי תמונה של השער שיצר בגלריה, ואנחנו עוברים לאי-מיילים]

פיטשון: האהא. יפה מאד. אבל אתה לא צריך להתייסר ככה, שהרי לפני המונותאיזם הארים והעברים הקדומים היו אחוקים. באטלנטיס! עד שאטלנטיס שקעה והעברים החלו לעבוד את הדמיורג השטני מטטרון והפכו ליהודים וקלקלו את החגיגה לכולם. מצורף המקדש, רואים רק את החזית, בלי הקירות בצדדים.

נא"ס: גם יפה מאוד המקדש הנאצי שלך (הזכיר לי תפאורה שעשיתי בכיתה ז' כשהמחזנו את "עלילות גילגמש"). בנוגע למטטרון ואטלנטיס – אתה רואה, אתכם הפגאנים אי אפשר לעשות עסקים. ברור לך שאתה מדבר עם מונותיאיסט קנאי (גם אם דיאלקטי) – ואתה בא ומתחיל לבלגן את הסטטוס קוו. ולכן השיר. הייסורים באים עם החוק, והאמנות, איך שלא תשחק איתה – היא המשת"פית הנסתרת שלו (אקטיביסטית, שרי-אריסונית, או בחלל הייעודי). עדיף בלי. ייסורים נטו. דת. לא תעשה לך.

פיטשון: אני לא פגאני, יותר ניהיליסט סקרן. אני גורס שהפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי, האמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטלי, והמונומנטלי הוא קצה הקרחון של הלא ידוע. איפה אני מכניס פה דת? לא שולל על הסף, אבל באמת לא מתאים לי לאף חלק. מה עושים?

נא"ס: הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי וכו') מרתקת, כרגיל. יש לי התחושה שאנחנו נחלקים במעבר הזה שבין המופשט לחלוטין (לא-ידוע וכו') למטריאלי-לחלוטין – הפוליטי. שנינו מנסים להתנגד לחוק – אתה מנסה למחוק אותו או לנתר מעליו, אני חושב שאי אפשר ושהברירה היא לרקוד איתו. עד שיגיע המשיח, כמובן.

פיטשון: הבהר חוק.

נא"ס: אה, נו – זה כל הדבר הזה שקורה כשמפסיקים להיות חלק אינטגראלי ובלתי-מובחן מ"הטבע".

פיטשון: אה, הציוויליזציה יעני. אז בהקשר זה, אני מנסה לטעון שהאמנות (לפחות החלק שבה שמעניין אותי) קודמת לציוויליזציה, מהדהדת משהו שבכלל קודם לאנושי ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. לא זוכר כרגע בשביל מה זה טוב. אבל מה שבטוח זה שאין חוק שחזק מזה.

באותו הקשר אני גורס גם כי אמנות איננה מימטית, וזה מחזיר אותנו בסבבה להיידגר.

נא"ס: החוק הוא משהו ה-ר-ב-ה יותר רחב מהציוויליזציה לכשעצמה. הקושי שיש לי עם הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי-לא ידוע), ומכאן גם עם "היישומים" שלה (אמנות וכו'), זה שנראה שיש כאן הצבעה על תכונה טרנסנדנטית אפשרית של אמנות (לא מימטית, חו"ח), אבל היומרה הטרנסנדנטית עדיין נתקלת כאן במציאות המטריאלית הפשוטה של האמנות בתור רק עוד פרקטיקה של צריכה. יש פער בין הכוונות המונומנטאליות וכו' למציאות החומרית של האמנות עצמה.

פיטשון: מי שמאמין שכל אספקט של האמנות חלש מאספקט הצריכה הוא אותו אדם שמאמין שכשהשוק למשל עושה קו-אופציה לז'אנר מוסיקלי פוליטי מדובר בפעולה חד-צדדית ואומניפוטנטית של ניצחון מובטח מראש וחף מסיכונים. מכיוון שרבים מהאקטיביסטים הפוליטיים אכן נגועים ולכודים באותה תפיסה דיאלקטית-חומרית (המכונה מרקסיזם), התגובה שלהם בדרך כלל היא לסגת מייד מכל חזית אליה פולש התוקף ובכך לייצר נבואה המגשימה את עצמה.

הבעיה, אם כן, איננה הכוח של השוק, אלא האמונה של המתנגדים לו במוחלטות של הכוח הזה, האנליזה המרקסיסטית שכל דבר שאיננו חומרי כלל לא נמצא על הרדאר שלה, ואי האמונה הנובעת מכך שלכוחות תרבותיים, אמנותיים אין מה שנקרא אייג'נסי. אני גורס כי בתכנים אמנותיים ותרבותיים מסוימים יש אייג'נסי אינסופי בפוטנציאל שלו וכשהשוק בא עם זה במגע הוא לוקח סיכון מודע או לא מודע. הטרגדיה של התפיסה כי האמנות היא עבד השוק היא שאף אחד לא מדבר יותר על האמנות עצמה. הסוחרים מדברים רק על השוק והאקטיביסטים מדברים רק על השוק. שניהם לא מבינים מהו כוחה של אסתטיקה. למעשה, קרוב לוודאי שהאקטיביסט שונא אמנות יותר מהסוחר או האספן, מה שמעמיד אותו בנחיתות כפולה ומכופלת.

נא"ס: אני מסכים אתך על האייג'נסי האינסופי-פוטנציאלית של אמנות (כאן אני כבר אמור לשים "אמנות" בגרשיים, כי אנחנו שוב מדברים על איזושהי ספקולציה טרנסנדנטית שמיוחסת לתופעה החומרית של אמנות, שעדיין לא ממש הובררה. אגב – יש לך התנגדות לתרגום של "אייג'נסי" ל-"סוכנות"? נראה לי שהשימוש הזה נהיה כבר די שגור). אני גם מסכים אתך על הכשל של הניתוח המטריאליסטי-מרכסיסטי בנוגע לאמנות (אבל חשדן לגבי הביטוי "אסתטיקה", ומעדיף לדבוק בכ"ז בקטגוריות "מטריאליסטיות" כמו "עונג" או "תשוקה").

הקושי שלי, אבל, לא מגיע מהכיוון המרכסיסטי דווקא, אלא כאמור מהכיוון של הדת. אני בכל זאת מוצא שורה של בעיות עם התיאור הזה של האייג'נסי. אמנות היא עדיין פרקטיקה של ייצור וצריכה. היא בראש ובראשונה רצף של התרחשויות חומריות במרחב. 99 אחוז מהאינסוף (הפוטנציאלי) הזה של אייג'נסי הוא פונקציה של טכנולוגיה פרוזאית לחלוטין של שעתוק והפצה. אתה לא חושב שזה בעייתי לדבר על אינסוף פוטנציאלי כזה שתלוי באופן כל כך בוטה בתנאים המטריאליים הכי טריוויאליים? עד כדי כך חסרת חשיבות הממשות החומרית של "אמנות"?

פיטשון: ממש מקריאה חטופה של מה שכתבת אני חייב מהר להסביר ולחזור ולהזכיר שאני מדבר על משהו שמדבר דרכנו ורק בסוף מקבל תצורה חומרית, שהיא כפי שאני סובר מתקיימת עם קשר ישיר לאינסופי והלא ידוע. דבר שני, לא נכנסתי עדיין לצלע השנייה של התזה שלי, וזה שבה בעת שהאמנות היא קצה הקרחון של המונומנטלי, היא גם איננה מימטית ולכן רוב הניתוח המתמטי שלך לעיל לא תופס מבחינתי. יש לי טקסט "מכונן" ארוך בו אני מפרט את כל אלה, שקיים גם בגירסה קצרה יותר ביוטיוב באנגלית במבטא ישראלי כבד אך מוגש בדבר הכי קרוב שהיה לי למדי אס.אס.

pitchon02

נא"ס: "הדבר שמדבר דרכנו" זה מעולה – אבל אני רואה כאן רק דבר שמדבר דרך היוצר, ולא משוכנע שאני רואה אותו גם מדבר אל הצופה, או אולי, באופן דרידיאני משהו, מדבר בו זמנית גם דרך הצופה. אולי אני דוחף את הדברים למקום מעצבן וקטנוני מידי? העניינים האלה מטרידים אותי.

פיטשון: לצורך העניין אפשר לגייס את התת-מודע הקולקטיבי של יונג כדי להסביר שזה מדבר גם אל הצופה. עם ובלי קשר אליו, אני סבור שאכן יש הדהוד רציף כל הדרך מתהום הלא ידוע ועד לאמן ולצופה. בוודאי שזה שדה דינמי ולא סטאטי, אבל יש בתוכו ציר סטאטי, יש משהו אחד שקורה לכולם. מה הם עושים עם זה: חלק מקימים להקות פאנק, חלק מקימים רייך שלישי, חלק חוזרים בתשובה וכו', ובטח לרווח הלא וודאי הזה שאני מפנה תיכנס, וזה סבבה.

נא"ס: יונג, שהוא אחלה באופן כללי, רלוונטי אבל לא ממצה. הציר הסטטי אל הלא-ידוע – אני חושב שאני מבין את הכוונה – נראה לי שזאת טעות להתייחס אליו כקיים באופן הכרחי. כלומר כן קיים, אבל הוא יכול להיות במצב "מושתק", או "מכובה" – יש מצב כזה, מטריאלי, שאני לא בטוח שניתן "להדוף" או לבטל אותו רק דרך התרחשויות נקודתיות אקראיות (וממודרות למדי) של "אמנות". חסרה איזושהי תשתית יסודית יותר שמכוננת את המערכת יוצר-אובייקט-צופה/מעורב, שתיקח אותה מעבר לניכור המימטי. המופע הנקודתי של "אמנות", לא נראה לי מספיק "חזק" בשביל לייצר אותה יש-מאין – הוא זה שקודם צריך אותה בשביל להתקיים בעצמו. בגלל זה אני מנסה לדחוף אותך לעניין הפגאני. אתה אומר: אני מניח סמל נאצי וסמל אנרכיסטי בשער כי ביסוד כולנו מצויים בכמיהה ("האסטטית"?) להיבלע בתוכם, ואני מניח אותם בשער כי אנחנו חייבים להיות-יכולים להישאב לתוכם – אם אנחנו לא יכולים "לעבור בשער" הזה, אז אנחנו לא יכולים כלום. ואני מסכים אתך: אנחנו חייבים להיות באמת-יכולים לעבור בשער הזה – זה "הדבר" שהוא אמנות, שאותו אמנות עושה או אמורה לעשות. אבל הבבלים באמת "עברו בשער", אולי כל יום, כי בשבילם השער לא היה "אמנות" – הוא היה באמת השער! ובגלל זה הם היו יכולים "לעבור בו" אל הלא ידוע – כי זה מה שהם עשו. אבל אנחנו כבר לא שם, אין לנו את התשתית הזאת, ואני לא רואה שום רמז לתשתית הזאת ב"אמנות", להיפך – רק את הפירוק הנמשך של כל השרידים המתפוררים האחרונים של מה שהיה בעבר התשתית הזאת. אז אתה שם את הסמלים, כפורטלים "מועצמים" להיבלע בהם, על מסכי ווידאו, כי צריך את המדיום – המטריאלי! – הנכון. כי הסמלים בפני עצמם לא מספיקים. וכאן כבר נראה שיש פוטנציאל ממשי "לעבור בשער", כי המסך הזה, טוב – בו באמת אפשר להיבלע, באופן הכי ממשי ומטריאלי האפשרי. למעשה, נראה שלשם אנחנו הולכים בכל מקרה, וממש לא צריך "אמנות" בשביל זה. זה עניין טכנולוגי-מטריאלי טריוויאלי ממש. התשתית הזאת היא מה שנוצר יש-מאין מתוך המסך של הפייסבוק יותר מאשר בכל מופע של "אמנות". האם לא זה היה העניין עם הרייך ה-3 – לייצר מחדש את התשתית האבודה הזאת אל הלא-ידוע?

פיטשון: התשתית קיימת באורח סטאטי ונצחי, אכן, אנחנו אלה שכיחידים, קבוצות, עמים, תרבויות או עידנים, נפגשים עמה ונהדפים ממנה חליפות. אבל אני מתייחס לכל אדם כסוכן רדום שעשוי להתעורר בכל רגע, אינני יודע מראש מה הרגע אבל אני יודע שהסימנים בהם אני משתמש עובדים ומטביעים משהו, מניעים מנגנון חלוד כלשהו – ואגב, אין לזה שום קשר לרצייה או תשוקה. זה עובד גם בלי. זה כמו שאני מאמין באהבה ממבט ראשון אבל יודע שהיא לא בהכרח מתממשת.

לגבי כל עניין המסכים, שוב, בבסיס אני חושב שלא משנה איך אשדר את הסמל, הוא יטביע משהו בצופה. אפילו כוונת המשורר איננה פקטור כאן כי כאמור המשורר הוא לא אני אלא הסמל עצמו.

מעבר לכך, יש מקום לדיון שלך על טכנולוגיה ומסכים מול שערים לערים עתיקות ועל ההבדל בין מרחב התפיסה של בבלי הנכנס בשער וצרכן אמנות שנקלע לגלריה האוניברסיטאית, אבל אם זה עוזר במשהו, חלק מהעבודה הוא דיבור (רומנטי אולי) על שכחה והתרחקות מהקרן הירוקה והשמש השחורה והזמן המקודש שהינם סטאטיים, ואנו, בשבי הזמן הלינארי/היסטורי/מטריאלי/דיאלקטי, נפגשים איתו נקודה פה נקודה שם, כשרק מהפריזמה הלינארית של חץ הזמן היודו-נוצרי נדמה לנו שכל נקודת מפגש היא בזמן ובמקום אחר כשבעצם זה תמיד אותו מקום וזמן.

השימוש במסכים וגם הציור שמעוצב קצת כמו תפאורה עזובה מכוון לתיאור קיטשי של משהו שנשכח, שארית קצת עלובה ומפגרת של משהו ענקי. קרינת רקע קלושה של ה ר ע ם – ה א י ל ם!!!

אז יש פירוק, אבל לא צריך לייצר תשתית יש מאין. אם לדלג בעליצות קונדסית לרגע מיונג לאלברט שפר, מדובר בארכיטקטורה של חורבות. החורבות מתוכננות להיראות עוצמתיות. אהבתי את ההשוואה שלך במייל הראשון לתפאורה שבנית בבית ספר לעלילות גילגמש, כי זה בדיוק הקטע. לא משנה כמה עלוב הביצוע – הוא לא יכול להיות עלוב. המקור המשדר חסין. אנחנו אלה שמתפרקים ומרכיבים עצמנו מחדש חליפות. כל קאלי יוגה מבשרת תור זהב חדש. רק שהוא לא חדש. הוא כאן כל הזמן. "כל הזמן".

pitchon03

 

נא"ס: יש עוד זווית אחת, ואני לא בטוח שאני אצליח לנסח אותה בבהירות, אבל באופן כללי היא עוסקת במעמד של האינדיבידואל מול המערך החברתי של משמעות, של תקשורת של משמעות, ושל יצירה והופעה של משמעות. אתה מתאר מצב שלך כיוצר, או כערוץ של משהו אחר שיוצר דרכך – אבל היצירה הזאת היא לעבר אינדיבידואלים, באופן שמאוד מובנה בתוך דימוי הסוכן הרדום, לדוגמה. האם האינדיבידואליזם המתחייב הזה, שלטעמי אי אפשר להבין "אמנות" בלעדיו (בהחלט אפשר להבין כל מיני אמנויות בלעדיו, אבל לא את הרעיון של "אמנות" כפרקטיקה עם מעמד מובחן משל עצמה מכל יתר פעילויות הקיום), אינו הוא-עצמו ראשית הניכור? – הניכור מהאובייקט, מהשער שבו אתה כבר לא יכול לעבור כי אתה מנוכר לו, או כי הוא מנוכר אליך? האם כדי לכונן טרנסנדנטיות, הלא-ידוע אינו יכול להיות פוטנציאל שנחווה באופן אינדיבידואלי אלא באופן חברתי, כפרקטיקה של שיתופיות בלא-ידוע? האם הטרנסנדנטיות אינה בראש ובראשונה היכולת לטרנסנד אינטראקטיבית בין בנות/בני אדם, ומהם לטרנסנד אובייקטים, ומהם לטרנסנד אל הלא-ידוע?

פיטשון: טוב לא בטוח שהבנתי את השאלה. לי ברור שכל אסתטיקה דומה או כזו שאני מייצר קורלציה והמשכיות בינה למשהו כמו שער אישתאר עוצמתית יותר מהדינמיקה האינדיווידואליסטית שאתה מצביע עליה. זה ברור לי אפילו לפני שאני מתחיל לדבר על עליונות האות/הצורה על הקונטקסט וכוחו לחדור דרך מגבלות הקונטקסט. זה ברור לי מעצם העובדה שהאסתטיקה שאני מדבר עליה קיימת משחר האנושות (ובדיבור סהרורי יותר, גם קודם לכן) בניגוד לדיאלקטיקה שאתה מצביע עליה (שאני מקבל שקיימת) שקיימת שנייה וחצי. מערך הכוחות מאד ברור לי פה ובמובן זה אני לא נותן להווה לבלבל אותי.

והנה מה שאני מעתיק לך שלקוח מדברים שאמרתי בכנס בנושא אמנות כסף וכוח (!) במוזיאון ת"א (!!!):

פטרוני ותורמי האמנות מתחלקים לשניים: בהמות ובני אדם. אותו הדבר המרקסיסטים. באופן כללי לשני הצדדים מן המשותף בכך שהאמנות איננה במרכז מעייניהם. בשביל הפטרון האמנות היא סחורה, ובשביל האקטיביסט היא במקרה הטוב קישוט לאג'נדה. אצל שני הצדדים אין לאמנות מקום שאיננו תלוי קונטקסט, והכוונה לקונטקסט במובן הצר והפופוליסטי ביותר. אצל שני הצדדים אין הבנה, ידיעה או ראייה של הערך הספציפי של האמנות, ולא במובן המודרניסטי של אמנות אוטונומית או אמנות למען אמנות (או בהקשר לשאלתך, אמנות שמתכווננת לאינדיבידואל), אלא במובן שבו האמנות מכנסת ומשדרת משמעות בעת ובעונה אחת.

האמנות היא מקור, לא במובן של ערך בשוק ולא במובן שבנימין התאבל עליו, אלא במובן של מקור שמשדר משמעות ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. את הכוח הזה לא יכולים להבין או לתפוש לא קפיטליסטים ולא מרקסיסטים.

סיכום הדיון בינינו מבחינתי מזכיר לי שיחה במכונית חונה בלילה עם מאיירת קומיקס שחזרה בתשובה. דיברתי איתה על כל מיני התעסקויות אמנותיות שלי באסתטיקות טוטליטאריות והיא שאלה אותי "למה אתה הולך ככה?" ועשתה את התנועה הזאת מסביב לראש שמתארת הליכה בדרך הארוכה ביותר למטרה, ומן הסתם היא לא היתה צריכה לפרט מה לדעתה הדרך הישירה יותר. אז נראה לי שאתה לא שונא אמנות, לפחות לא כפי שאני מתאר אנשי שוק ואקטיביסטים כשונאי אמנות, כי לך אין שום רצון או צורך לנצל את האמנות למטרה כלשהי. אתה פשוט חושב שלמה צריך את כל הבוג'רס הזה אם אפשר פשוט להיות דתי וזהו. אולי אתה צודק. נכון לעכשיו אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בכלום. המשוואה שלי מסתיימת בלא ידוע וזה הדלק להמשך המסע. כשהייתי אקטיביסט ידעתי הכל והיה בזה הרבה עוצמה. כיום, זה שאני יכול להגיד שאני יודע משהו, מפנה מקום ללא ידוע חיצוני לי וגדול ממני שאומר דרכי דברים שעם כל הכבוד יותר מעניינים ומרשימים מדרשות האנרכיזם האינסופיות שלי מגיל 17.

pitchon04

אבי פיטשון מודה לאסיסטנטים שלקחו חלק בביצוע הציור: מאיה אילת, עלמה בן-יוסף, גיא פיטשון ומרב קמל.

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

ברכט באריאל

25 באוגוסט 2010

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.