Posts Tagged ‘אמנון רז קרקוצקין’

הברית האשכנזו-פלסטינית

6 במאי 2013

איתמר טובי טהרלב

לא מזמן התעוררה תכונה קלה ברשת הפייסבוקית סביב מ', בחורה יהודייה מזרחית וישראלית שכתבה סטטוס גזעני ובוטה נגד ערבים. זו לא תופעה ייחודית ומפתיעה במחוזות הווירטואליים הגועשים בישראל.

בעמוד הפייסבוק של מ', לאחר פרסום הסטטוס שלה, הגיבו מייד בעברית מספר מגיבים מהשמאל המשתייך לחד"ש ולצדם כמה פלסטינים ישראלים תוך שהם תוקפים אותה במשפטים רבים, שהמסר העיקרי שלהם היה "את בעצמך ערבייה, את שונאת את עצמך" ועוד שלל תובנות מהז'רגון הפסיכולוגי וז'רגון פוליטיקת הזהויות (שימו לב שבמקרה הזה כמו אולי באחרים, השמאל הרדיקלי עושה שימוש מטיפני, ספק ציני, במושג "יהודי-ערבי" – מושג שלכאורה אמור להיות מעצים ומחבר). ההתקפה הובלה על ידי אחד הצעירים הכריזמטיים בחד"ש שתגובתו לסטטוס של אותה מ' זכתה לעשרות לייקים מחבריו לשמאל הרדיקלי, רובם גברים אשכנזים ופלסטינים-ישראלים. מתקפת הפייסבוק על הכותבת המתגזענת חושפת כמה תופעות מעניינות שחשוב לנסות ולהמשיג.

לפי יהודה שנהב מתקיים " קשר שתיקה" של שמאל-אשכנזים העוסקים רק בהיסטוריה ובהווה של המאבק הפלסטיני. זאת, מכיוון שלא משתלם מבחינת הדימוי והמעמד הכלכלי שלהם לעסוק בטרגדיה המזרחית. עיסוק כזה יפגע במרוץ ההתחזקות המעמדית של אשכנזים בישראל. מזווית אנתרופולוגית אפשר להציע ש"קשר השתיקה של האשכנזים בשמאל", עליו הצביע יהודה שנהב במאמרו, מייצג צד אחד של המטבע, שכן באזורים מסוימים וקולניים בשמאל מתקיימת מעין ברית או שיתוף פעולה בין השמאל האשכנזי לבין פלסטינים ישראלים.

אנה לולו, חד"ש, לוחמים לשלום, זרעים של שלום, עמותות למען השלום, למען הסכסוך והאקטיבסט, רחוב מסדה בהדר עליון בחיפה, סמינרים בחו"ל בחינם, חומוס ביפו, יפו, חומוס, להתלהב ממשרוע לילה, מרכז פרס לשלום, יאללה מנהיגים צעירים מהמזרח התיכון, כילמה מילה אחת ביום ועוד ידה של הברית נטויה.

163316_10150838727669212_416452565_n

בעולם שכולו אינטרסים, נניח שקיים רווח כלשהו עבור פלסטינים-ישראלים משיתוף פעולה עם האליטה האשכנזית, נאמר "מעל הראש המזרחי". אם אכן קיים "רווח", הוא נובע מהדחף המובילי של הקבוצה הפלסטינית-ישראלית להתקרב לעמדות הכוח (הלבנות). במקביל, ייתכן שאשכנזים חילונים מהשמאל יונקים מהפלסטינים לגיטימציה לקיום חף מדיסוננסים במזרח התיכון וכך אולי משהים עוד קצת את הפרדוקס הקרקוצקיניאני.

בנוסף, הברית המבוצרת בין אשכנזים ופלסטינים מייצרת עוד ועוד תקנים ומשרות בעמותות, סעיפי תקציב לגיוס משאבים ופרויקטים, ולקינוח – שולחת בחינם פלסטינים ופעילי שמאל לטיולים יוקרתיים באיזורי הכפר והפלך של אירופה המערבית מדי אביב וקיץ.

אבל יכול להיות שמדובר בכלל בסיבה מבנית שהצמיחה את התנאים לברית האשכנזית-פלסטינית: זו עובדה חברתית ידועה שאשכנזים – כקבוצה סוציולוגית – מגיעים לאוניברסיטה בקלות יחסית (מעמד מועשר בזכות הציונות, הורים שלא עברו הפגרה חינוכית, מערכת פסיכולוגית תומכת המייצרת עבורם דימויים חיוביים בתקשורת, בספרי ההיסטוריה בתיכון וכו').

מאמרו המעניין של יוסי שביט מ-1992 מראה שכבר בבתחילת שנות התשעים, לערבים ישראלים – למרות קשיים מרובים כמו גזענות מובנית (או היעדר תעסוקה גם בתור משכילים) – קיימת גישה חלקה יותר לאקדמיה. מספרית ויחסית לגודלם באוכלוסייה, ערבים ישראלים משכילים יותר ממזרחים. לפי שביט, מערכת החינוך הישראלית פלסטינית אינה מעורבת במערכת החינוך היהודית ישראלית והדבר מביא לאוטונומיה יחסית ולצמצום תופעות של הסללה והפגרה בקרב פלסטינים ישראלים.

אם כך ניתן לחשוב על האוניברסיטה עצמה כאתר שבו מתקיימת ברית אשכנזית פלסטינית בה למזרחים לא יכול להיות מקום כי הם לא כל כך נמצאים באוניברסיטה – גם כן מסיבות מבניות – בתור חוקרים, סטודנטים, מאזינים חופשיים וכו'.

היבט נוסף של "הברית" הוא שהפלסטינים נהנים ממעמד של מיעוט מוכר, כלומר מכירים בהם –אפיסטמית – כמיעוט. ואם הפלסטינים היפותטית היו מכירים במזרחים בישראל כמיעוט מוחלש זה עשוי היה לטשטש את הייחודיות של הפלסטיני כמיעוט יחיד ונרדף במזרח התיכון (מעניין לאור זה לחשוב על קציר הדמים הסורי והשפעתו על מיקומו של המאבק הפלסטיני בזירה העולמית).

Carl-von-Ossietzky-Medaille_2008-12-07

עלייתו של הפלסטיני הקדוש

ספרה הידוע של מרי דאגלס “טוהר וסכנה” שתורגם לעברית ב-2010 הוא אנליזה תרבותית-אנתרופולוגית של ההקשרים והמשמעויות של לכלוך בתרבויות שונות בעולם. דאגלס מבקשת לאתר את האופנים שבהם תרבויות שונות מייצרות הפרדות בין טמא לטהור, נקי ומלוכלך וכו'.

בהשאלה מדאגלס, אני רוצה להציע כי הציר בו אשכנזים מדברים ומשוחחים על מזרחים הוא ציר שאכנה אותו "מגעיל מול נקי". אשכנזים – במיוחד מהשמאל – נגעלים מערסים, ומדמיינים אותם נעלמים להם מהנוף. היות שמזרחים ואשכנזים משתייכים כביכול לאותה דמוגרפיה יהודית, הצורך לייצר מחסומים בשביל למנוע קרבה וזהות משותפת הוא הגדול ביותר – כי לפי דגלאס, הקרוב ביותר הוא תמיד המאיים ביותר מבחינת טומאה.

לפיכך, אשכנזים מהשמאל ידברו על מזרחים בתור משהו מלוכלך שיש להעלים. אשכנזים מהימין ומהמרכז הקיצוני – שאינם מחוייבים לברית האשכנזית פלסטינית – ידברו על מזרחים בתור משהו יהודי-תמים ולא מאיים, כמו שביבי אמר לאוזניו של הרב כדורי זצ"ל "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

הציר בו ישראלים אשכנזים משוחחים על פלסטינים הוא ציר של "קדוש מול חייתי", או במילים אחרות ומוכרות "רוח/תרבות מול טבע". הימין והמרכז הקיצוני-סחי – המובל על ידי מנהיגים אשכנזים – ידבר על פלסטינים בתור חייתיים, מגעילים ומפחידים, ויבצע פעולות של דה-הומניזציה בשיח, כפי שמראה יפה טל ניצן בתזה שלה.

השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, הפלסטיני הוא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו.

אחת הדמויות המוכרות המבטאות את הזרם האשכנזו-שמאלי "החילוני" – זה שמקדש פלסטינים – הוא פרופיל הפייסבוק של עמיר שיבי. כוונתי היא למים שבו מופיעה דמות של פלסטיני ישיש אשר מביט ישירות אל המצלמה ומעליו טקסט ששיבי הדביק, כביכול מפיו של אותו קשיש. המים מעלים את השאלה המזרחית הטמאה לנוכח השאלה הפלסטינית (התמיד קדושה).

בכל מקרה, נראה כי הברית האשכנזית פלסטינית בשמאל ממשיכה להתחזק – יש לה כבר שלוחה ברלינאית. לפי דיווחים שזורמים אליי מברלין, נראה כי קדושתו הזוהרת של הפלסטיני זורחת גם שם. פעילים ישראלים-אשכנזים שהיגרו לברלין התעניינו לאחרונה בלימוד ערבית מדוברת והוצע להם מורה דובר ערבית בניב סורי. הם סירבו ודרשו בתוקף, כנראה בשם הקדושה הפלסטינית, ללמוד "רק ניב פלסטיני".

s

 

כתריאליבקה החדשה

19 באפריל 2012

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.