נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

ציונות כתרבות, או: הפוטנציאל החתרני של שרה'לה שרון

יריב מוהר

ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים הן כלי סינון איום אבל יש להן גם יתרון קטן. באמצעות ועדות קבלה מבקשים יישובים למיין מועמדים חדשים למגורים על בסיס "התאמה חברתית" שמאפשרת לכבס נטיות גזעניות. לא פעם מתבססות הוועדות על הטענה של היות היישוב בעל תרבות מובחנת – כיישוב "ציוני". המשגה זאת – שנועדה לחסום כניסת מיעוטים, ובפרט פלסטינים אזרחי ישראל – מציבה את הציונות במעמד זהה לתרבות של מיעוט שרק רוצה להסתגר ולהגן על זהותו מהזרם המרכזי. זו פרספקטיבה מלאה בעיוותים, שראוי לחשוף אותם ולהילחם בהם, אבל כשלעצמה היא מכילה אלמנט חתרני סמוי ובלתי צפוי.

על פניו, הגדרה של הציונות כתרבות הזקוקה להגנה לצורך שימורה היא היתממות, שהרי הציונות היא ההגמוניה ולא קולו של מיעוט – או כך לפחות נהוג לחשוב. למעשה, אם מסתכלים על הציונות כעל תרבות כוללת, ולא רק כעל שלילת השיוויון הפוליטי והקהילתי של הערבים, הרי שספק רב אם היא כל כך הגמונית. ספק רב אם ריטואלים וסמלי תרבות ציוניים, המזוהים לרוב עם טיפוסים אנכרוניסטיים או פריפריאליים, הם חלק מהתרבות היומיומית של ההגמוניה או של תרבות הרוב בישראל. האמריקניזציה מבוססת תקשורת ההמונים, תרבות התאגידים, ריאקציות של כתות דתיות פרה-לאומיות – כל אלה דומיננטיות בישראל הרבה יותר מהציונות (כתרבות מקיפה).

והרי ההתרגשות הלאומית הכללית מטקס בהר הרצל פעם בשנה אינה דבר מה שייספק את ה[ניאו-]ציונים בתרבותם. אלו הלובשים טי-שירטים עם הדפסי פופ-ציונות של הרצל ושות'; אלו המודאגים מתת-הייצוג של "תרבות ציונית" במדיה ובאקדמיה; אלו המתגוררים באותם קיבוצים ומושבים "לאומיים", בהם ערבי ההווי מכילים יותר שירי עם ואדמה מאשר פואטיקה סוציאליסטית גרידא; אלו הרוצים את מי שמתאימים ל"תרבות קהילתית ציונית" בהרחבות וביישובים הקהילתיים; אלו המשתתפים בהתלהבות ולא מכורח בפסטיבל הציוני של משרד החינוך עם עלות הסער; אלו שהולכים לערבי שירת ארץ ישראל בציבור לא משום שהם חושבים ששרל'ה שרון זה הדבר הכי קולי מאז סיד וישס – כל אלו רוצים הרבה יותר מטקס שנתי בהר הרצל. לעיתים הם רואים את הציונות כדרך חיים מלאה.

אם מסתכלים על "הציונות" כתיאור של קהילת תרבות, ולא כעל אוסף הנחות יסוד פוליטיות, הרי היא מאבדת מעוקצה ההגמוני – היא הופכת לעוד קהילת תרבות בשלל הקהילות המאכלסות את ישראל. עדיין יש לציונות כזו מרכיב של חתירה להגמוניה ושל שלילת זכויות מסוימות מהמיעוטים, אבל ניתן למצוא מרכיב כזה, ברמה כזו או אחרת, בקרב עוד קבוצות תרבות בישראל – החילונים הליברלים הרואים עצמם כ"אוניברסלים", רוב המתנחלים האידיאולוגיים, חלק מהחרדים, גורמים איסלמיסטים ודומיהם רוצים גם הם להיות הכוח המוביל, המכתיב והשולט בישראל.

ופה בא החלק הקשה – להבחין בין מכלול תרבותי לגיטימי ובין מרכיבים שלו שאינם לגיטימיים – מרכיבים של חתירה לדומיננטיות על חשבון קבוצות אחרות. הבחנה כזו מחייבת, למשל, לקבל את החרדיות כקהילת תרבות לגיטימית באותה דבקות בה ראוי לדחות את שאיפתם של חלק מהחרדים לכפות פה מדינת הלכה לכשיוכלו. זו הבחנה מאוד לא-אינטואיטיבית, יש להודות. הרי תרבות נתפשת במידה רבה כשלם בלתי ניתן לפירוק, גם בעיני בני התרבות עצמה. ובכל זאת, העובדה שתרבויות מתפתחות – ובדרך מאבדות רכיבים ורוכשות רכיבים חדשים – מראה שהסתכלות כזו יכולה, באופן מעשי, לכונן מציאות שונה.

הסתכלות כזו מדייקת את השיח שלנו. היא מאפשרת לנו להבין שלא חייבים לצמצם תרבות למרכיבים דכאניים שניתן לאתר בקרבה. לא נכון לצמצם את הסימבולים הציוניים רק לחתירה להגמוניה יהודית או להדרת ערבים (מרכיבים שאכן רצוי כי יעברו מן העולם הפוליטי). יש מי שמחזיקים בהשקפה יסודנית או מהותנית לגבי "הבסיס" הקולוניאליסטי של הציונות. זו ביקורת המתייחסת לציונות כמניפסט מופשט או נראטיב היסטורי ושוכחת את התופעה התרבותית העכשווית, הנחווית באופנים שונים ומגוונים. הרי בפועל ישראלי המתרגש מאייקון של הרצל אינו מתרגש בהכרח מעיגון הדומיננטיות של יהודים בישראל – לא בבסיס ולא בכלל. ייתכן שהוא מתרגש מהתקומה של מיעוט נרדף כעם ריבוני; ייתכן שהוא מתרגש מאותן הצלחות שישראל השיגה בזמנה התחום כמדינה; וייתכן שהוא חושב, משום מה, את אלטנוילנד ליצירת מופת בכתיבה אוטופית.

בכל אופן, המתקפה על "הציונות" כמושג כוללני מערבבת ביקורת פוליטית עם דחייה אסתטית. מתקפות כאלו לא לוקחות בחשבון שהציונות היא יותר מחתירה להגמוניה. למעשה, ניטרול ההגמוניות שלה טמון דווקא בהפיכתה לתרבות, עוד תרבות. וזו תהיה כנראה תרומתו הגדולה ביותר של רונן שובל ודומיו לחברה בישראל – הדה-הגמוניזציה של הציונות.

לפי החזון הזה, בתוך הרב-תרבותיות הישראלית יהיו גם קהילות ציוניות לצד מגוון קהילות התרבות האחרות. הן יחגגו את שיבתם – המדומיינת והממשית – של יהודים לארצם ההיסטורית, ימזערו את תרבויות המוצא שלהם ויסגדו לכל מיני טקסים ישראליים ויהודו-לאומיים. יהיו מי שיעקמו את האף לנוכח האסתטיקה הזו (אני אישית צפוי לעיתים להימצא בעמדה הנגעלת ולעיתים בעמדה אמביוולנטית הרבה יותר, הנובעת מהמיקס הקשה להתרה בין ישראליות לציונות) אבל גם אז נדע כי נקלענו לקהילה מסויימת עם נוהגים מסויימים ולא למזימת השתלטות. אם תרצו, אין זו הגמוניה.

האם זו לא הסתכלות אופטימית מדי? האם השימוש הדמגוגי של היישובים הקהילתיים, של אם תרצו ושל דומיהם בטיעונים ליברליים ורב-תרבותיים אכן ישמוט את הקרקע מתחת לשאיפה שלהם לדומיננטיות ולהשתקת קולות אחרים? נכון שהם לא מתקשים להיות צבועים או בלתי עקביים בטיעוניהם – כלומר להשתמש בקלף הרב-תרבותי רק כשזה נוח – אבל אם יידחקו לפינה הם יאלצו להשיב לשאלה, האם הציונות שהם מקדמים היא קהילת תרבות שצריכה להישפט ככזו, או שמא מדובר בעמדה פוליטית שרואה את קיומה כמחייב את שלילת הזכויות הקולקטיביות של מיעוטים. כך הם יאלצו לבחור בין חשיפת השאיפות הדכאניות שלהם לדבקות בהיתממות המתגוננת והפסאודו-פרוגרסיבית, שמחייבת אותם בעולם הצדקות רב-תרבותי עם כללים משלו. אם הם ישתמשו בעקביות בטיעונים הרב-תרבותיים הם עשויים להרגיל ציבור רחב למסגר את העניין שלהם כעניין קהילתי, מקומי, שאין לו לגיטימציה לחרוג מגבולות הקהילה שלו.

מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

יהודוקרטיה

יותם חותם

 1.

קשת רחבה של מתחים בין חילונים ודתיים התעוררה מחדש לאחרונה בארץ. עניין זה נשכח מעט, לאור האופן שבו הדיון הציבורי במרי האזרחי של השבועות האחרונים כבר את הכותרות. בדברים הבאים אני מבקש אפוא לשוב לעסוק בשאלה רחבה יותר הקשורה בהתעוררות מחדש של המתח בין חילון ודתיות בארץ, שהושלכה לאחרונה מעט לשוליים. התעוררות מחדש של מתחים אלו חשובה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הדיון על יוקר המחייה. הסיבה לטענה זו נעוצה בכך שהתעוררות זו מלמדת על שינוי עמוק בתפיסתה של המדינה את עצמה, שבוודאי וקשורה – גם אם בעקיפין – במרי האזרחי אותו אנו חווים כעת: פניה חדה מזהות חברתית ופוליטית יהודית-דמוקרטית אל מסגרת חיים יהודוקרטית. ההבדל המרכזי בין שתי צורות החיים החברתיים-פוליטיים נעוץ בכך שהמדינה היהודית-דמוקרטית מצאה את עצמה בין המשפתיים של המתח הלא פתור בין האידיאלים הלאומיים-חילוניים ובין הזהות היהודית שנקבעה למדינה. אך הכוחות החזקים שמניעים אותה עתה להיות מדינה "יהודוקרטית" מתיכים את הקצוות הללו לכדי סיפוח מוחלט של המעשה הלאומי לרצונו של האל, ללא שארית.

מספר רב של אירועים עכשוויים מלמדים על המעבר החד למערך החברתי-פוליטי החדש. רובם מתחוללים סביב סמלים מכוננים של המדינה, בהם מתרחשת מלחמה של ממש על שליטה והגמוניה. אחד הסמלים הללו הנו בית המשפט העליון, ועל המאבק המתמשך במסדרונותיו, ועל האיוש של כיסאותיו נכתב לא מעט לאורך השנים האחרונות. אלא שעתה שמים לב יותר ויותר כי מוקד חשוב לא פחות להבנת מלחמת הדת שניטשת עתה, הנו הצבא, אחד המוסדות המרכזיים – ואולי המשמעותי שבהם עבור הקונצנזוס הישראלי – של הלאומיות החילונית. הצבא אינו מגן החוקה החילונית, בין השאר משום שאין חוקה כזו בישראל. אך הוא סמל מכונן של התודעה הלאומית-חילונית, שבמרכזה עומד ה"הומו-פאבר" בגרסתו היהודית מודרנית, כלומר העברי החדש, החזק, האקטיבי, האחראי על גורלו והמסרב להיות נתון לגחמותיהם של אחרים. על הנעשה עתה במסגרת מוסד זה ניתן ללמוד דווקא מאירוע שנדחק לאחרונה מעט לשוליים: הוויכוח על תפילת "יזכור" החילונית, שהתגלע לפני כמה חודשים. בעקבות לחצים של גורמים דתיים, נדרש מהצבא לערוך שינוי בטקסט המקורי באירועי הזיכרון וההנצחה הרשמיים. השינוי הנדרש בטקסט, המבוסס על חיבור של ברל כצנלסון שנכתב לאחר הקרב בתל-חי, הינו העמדת "האל" במקומו של "העם" כמי שיזכור את חללי מלחמות ישראל.

דרישה זו היא בעלת משמעויות עמוקות: אם חילון הזיכרון העניק לעם את מה שהיה שייך במסורת היהודית לאל, הרי שעתה יש הדורשים להחזיר עטרה ליושנה תוך השבת האל למקומו הקדום במקומו של "העם". דרישה זו מתריסה בכל עוזה כנגד התשתית החילונית להוויה הישראלית בכך שהיא מקבעת את מלכות האל על הארץ. לא פחות מאשר רסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי. אני חושב כאן על סיפרו הוותיק של ריצ'רד ניהבור "מלכות האל באמריקה", שם הצביע על הדתיות העמוקה שהניעה את המתיישבים הראשונים באמריקה. עבורם ההתיישבות הייתה לא פחות מאשר כינון האוטופיה הדתית, נקודת הסוף של גלות הקדושה מן הארץ, והתחלת זמן ה"הווה-הנצחי" המשיחי. משהו מתודעה זו, על פי ניהבור, עדיין מניע את גלגלי התודעה האמריקאית לדורותיה, גם אם במסלולים מחולנים למדי שהטרידוהו – אם לומר בלשון המעטה. החשיבות של דברים אלו של ניהבור נעוצה בכך שהם תקפים גם למקרה שלפנינו בעניין תפילת "יזכור", אם כי באופן מעט שונה. הרסטורציה של מלכות שמיים, הנדרשת עתה מהמוסד החילוני, מבקשת ממנו להכריז על קבלת ריבונות האל על הארץ במובן היהודי הלכתי, ולעצב מחדש את זהותו. לא עוד כסמל של ה"הומו-פאבר" החילוני-מודרני, אלא כשליח ההבטחה האלוהית בתרגומה הלאומי – כמי שמקבל עליו את "מלכות האל על הארץ". סמלי כל כך ומשמעותי, אפוא, שהדרישה הזו הונחה לפתחו של הצבא. גם אם נראה כי הצבא דחה את הדרישה לעת עתה, עצם העמדת מוסד זה במרכז המאבק לרסטורציה של מלכות שמיים בקונטקסט הלאומי, אינה דבר של מה בכך. היא משמעותית עוד יותר בצרוף התקפלותה המתמשכת של הממשלה מול האלימות פורעת החוק של פעילי הימין הדתי, או קבלת חוקים אנטי דמוקרטיים בהם מהדהדת הלוגיקה היעקובינית של נוער הגבעות. פירושה הסימבולי של הדרישה לתקן את נוסח "יזכור", הינה שבעתיד הלא רחוק, ואפשר שכבר עתה, הצבא לא יוכל עוד להוציא לפועל את פקודות המדינה כאשר אלו יסתרו את דברי הרבנים. על משבר עמוק זה כבר מצביעים לא רק אנשי אקדמיה החשודים מלכתחילה בניתוק מ"העם", אלא – אם לשפוט על פי מגוון הכתבות האחרונות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה – אנשי צבא ומערכת הביטחון בכללותה, היודעים דבר או שניים על הדינאמיקות המתחוללות עתה בתוך המוסד הצבאי.

אך ישנו גם מימד אזרחי ליהודוקרטיזציה של המדינה, כזה שלא זכה עד עתה להרבה תשומת לב. דוגמה טובה לכך הנה ההתאגדות של קבוצות חילוניות ברחבי הארץ לאור כניסתם של גורמים דתיים לאזורי מגוריהם. לאחרונה חגגו חברים באחת השכונות הללו את הכרעת הוועדה לתכנון ובניה לסגור את גן הילדים של חב"ד שהוקם בשכונה, ושנתפס כמאיים על אורחותיה. מעבר לעימות על גני ילדים ושולחנות מאולתרים להנחת תפילין, מה שבולט לעין היא ההתגייסות של אנשים חילונים ליצירת קבוצות שמטרתן מלחמת תרבות על רקע דתי, מתוך תחושה כללית של איום קיומי – איום על אורחות החיים, המסורת והאידיאלים העמוקים ביותר של החילוניות הוותיקה והמבוססת. קבוצות אלו, של אותה חילוניות וותיקה, מזהות את עצמן כקבוצות מיעוט הנאבקות על שימור אורחות חייהם, על רקע ההוויה הדתית הכללית ששוטפת את המדינה. כאן לא מדובר במוסד לאומי שעבר טרנספורמציה כמו במקרה של הצבא. מדובר בהגמוניה שעברה היפוך. כאן כוונתי היא שבעבר הייתה זו ההגמוניה חילונית שהתמודדה עם לחצים ודרישות של קבוצות דתיות לשימור זהותן הפרטיקולארית באזורי מגוריהם, בשיטת החינוך הייחודית להם, או בקבלת הכרה כלשהי באורחות החיים הכלליות. עתה, מנגד, מדובר בתחילתה של הכרה כי ישנה הגמוניה דתית ושכנגדה קבוצות חילוניות וותיקות צריכות לפעול למען שימור זהותן הפרטיקולארית במקומותיהן. המעניין הוא שההתארגנות המדוברת של קבוצות חדשות אלו אינה מבקשת להיאבק על אופייה של המדינה. על כך כבר וויתרו. ההתארגנות החדשה מבקשת אך ורק לגדר – לשים סייג – בכל הקשור לתחום המושב הספציפי של חבריה, כפי שביקשו למשל ניטורי קרתא בעבר. שמירת החומות החדשה, אפוא, הנה זו של החילוני הוותיק למול המדינה היהודוקרטית.

 

2.

במובן מסוים, וחשוב לשים לכך לב, מתחים אלו על רקע דתי, שצצים עתה ביתר שאת ויתר עז, אינם רק סיפור מקומי. הם נותנים ביטוי מקומי לתהליכים רחבים יותר השוטפים את העולם בכללותו, ושרבים רואים בהם סימן למציאות ה"פוסט-חילונית" של תקופתנו. תחת המושג "פוסט חילוניות" בו עוסקים הוגים מרכזים כמו יורגן הברמאס, צ'רלס טיילור, לצד רבים אחרים, מבינים בדרך כלל שני עניינים. האחד הינו שיבתם של הדת והדתיים למרכז הבמה החברתית, תרבותית ופוליטית. האחר הנו ההבניה מחדש של הזהות החילונית עצמה. זו האחרונה אינה תופשת עצמה יותר כצורה של "התרחקות" מדת ומדתיות במובן פשוט כלשהו. היא תופשת עצמה יותר ויותר כמעשה מרכבה של יחסים בין קודש וחול, בין מוטיבים דתיים המבעבעים תחת תרגומם (החילוני) לענייני העולם הזה. כמובן, שני עניינים אלו, המלמדים על המצב הפוסט חילוני – שיבתה של הדתיות למרכז הבמה, והעיצוב מחדש של הזהות החילונית – כרוכים זה בזה. עבור הברמס מדובר במצב המזמין תפישת אזרחות חדשה עבור אירופה. הסוציולוג פיליפ ווקסלר מאידך מסיק כי מדובר בחברה השקועה ב"מיסטיקה של העולם הזה". בכך הכוונה כי מדובר בחברה חילונית, דהיינו שבמרכזה נמצאים ענייני העולם הזה ולא הענות לדרישותיו של האל, שמאמצת מחדש את החוויה הדתית המיסטית, כצורה של מטאפיזיקה והצדקה עצמית המספקות את הלכידות החברתית. לא רק קבוצות שוליים כמו, מתקשרים, אנשי ניו-אייג', תיאוסופים, נח-נח-נחמנים ומקבילותיהן הספיריטואליות, נותנות ביטוי לחוויה חילונית-רליגיוזית חדשה זו. יותר מכך, מדובר בחברה החילונית בכללותה, בהבנתה העצמית, הנותנת ביטוי לכך. רה-מיסטיזציה של העולם, ולא דה-מיסטיזציה של העולם – אם לשחק מעט עם המושג המכונן של מקס וובר – היא המאפיינת את העולם של זמננו.

אלא שהתכונות הללו קשורות בעולם המערבי בלבד. הלכה למעשה, עוסקת האקדמיה היום יותר ויותר בהשלכות השונות של הסיטואציה ה"פוסט-חילונית" הזו על אירופה, או אמריקה, ובוויכוחים הנוקבים על כיסויי הראש בצרפת; על בנייתם של מסגדים בערים המרכזיות בגרמניה; על חינוך בחברה מרובת זהויות אתנו-דתיות; ועל התחזקות של הימין הקיצוני, הנישא על גלים של שנאת מוסלמים (או יהודים), הנתפשים כזרים בחברה המזהה עצמה מחדש כתרבות נוצרית שעברה תהליך של חילון. אך אין פניה של ה"פוסט-חילוניות" בפינה הצפון מערבית של היבשת הארו-אסיאתית כפניה בישראל. אם לומר זאת בבוטות, הרי שפניה של הפוסט חילוניות בישראל קרובים הרבה יותר לאלו שבאירן ובטורקיה מאשר לאלו בגרמניה וצרפת. כאן למשל לא מדובר בשיבה של דתיות באותו מובן שמדובר בה באירופה, משום שהדת מעולם לא הפסיקה להיות נוכחת. התוצאה כאן היא אחרת. אם לומר זאת בקצרה, הרי שהתוצאה של המצב הפוסט חילוני בישראל הינו ניצחון סופי ומוחלט של החיבור בין לאומיות ודתיות. אלו הם אפוא פניה של היהודוקרטיה, שבה משתלטת הגרסה הרדיקאלית ביותר של תפישת העולם הדתית-לאומית על החיים במרחב הציבורי המשותף. מה שהיה עמדת מיעוט מרקד בסבסטיה, מסיים כדת הפוליטית שסיפחה לעצמה את המדינה. הדיבורים על "מדינת יהודה" שעוד נשמעו לפני כמה שנים, איבדו כעת מתוקפם, משום שאין צורך במדינה כזו, כאשר ישראל עצמה עברה יהודוקרטיזציה. התיאולוגיה הפוליטית החדשה של המדינה היהודוקרטית ניזונה הרבה יותר מהמשיחיות הגלויה, חסרת העכבות, של תלמידי הרב קוק, מאשר מזו הדיאלקטית, לפרקים פרגמאטית, של בן גוריון. והיא גם ביטוי לחיבור, אולי פרוורטי, של ניגודים: מהצד האחד תפישת הנעורים המודרנית המבוססת על השהיית החוק והחוקה של החברה והתרבות בשם הביטוי העצמי, האותנטיות וההתחברות עם הניצוץ האלוהי הפנימי, ומהצד האחר הדת היהודית הדורשת הליכה בחוקותיה ומצוותיה לשם קימומו של עם כהנים וגוי קדוש.

 

3.

"פוסט-חילוניות" בישראל פירושה, אפוא, יהודוקרטיה על אחת משתי צורותיה, ממנה הזהירו את כולנו לפני יותר מארבעה עשורים הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ. עתה בשלו כנראה התנאים להתבססותה, משום שהשיבה לדת ודתיות, לצד העיצוב מחדש של ה"אני" החילוני מאפשרים זאת. תיאוקרטיה יהודית, או יהודוקרטיה, נעה על ציר מתחים חדש, שיש להכיר בסכנותיו. זהו הציר שבין מדינה בשליטת כוחות הדת ההלכתית, השומרת לכל הפחות על חלקים מהמסגרת הפורמאלית, הפרוצדוראלית, והדמוקרטית ובין הגרסה היהודו-פשיסטית שבה אין מי שיגביל את זכויותיו של הריבון היהודי לפגוע במיעוטים או במתנגדים. מאמרו של רונן שובל על ה"תיאוקרטיה החילונית" מעוגן בדיוק בצומת הזה. שובל מבקש לחוקק חוק יסוד "ישראל כמדינה יהודית" שמשמעותו המוצהרת היא להותיר את המעטפת הדמוקרטית על כנה, ומשמעותו הסמויה עיקור הדמוקרטיה מכל תוכן. העיקר טמון בכך ששובל וחבריו אינם ביטוי לעמדה ימנית רידקאלית, יש שיאמרו פאשיסטית, במשמעות ההיסטורית של המושג. זו הבנה שגויה של התופעה, המתעלמת מהאופן שבו העמדה המדוברת אינה אימוץ של הגיון ימני לאומי מהסוג של ז'בוטינסקי למשל, אלא ביטוי מובהק של הגיון דתי מהסוג שדובר בו כאן. לא לחינם האויב של שובל וחבריו היא ה"תיאוקרטיה החילונית" כפי שהגדיר זאת במאמרו. אגב כך, הצעתו של שובל קיבלה משמעות קונקרטית  כאשר 40 חברי כנסת תמכו בהצעת חוק היסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שבמרכזו ביכור אופייה ה"יהודי" של המדינה על פני אורח החיים הדמוקרטי.

אם לשפוט לפי מצב העניינים העכשווי, אם כן, האפשרות השנייה של נפילה לתהום המדינה היהודו-פשיסטית אינה בלתי סבירה. אפשרות זו, שאין להקל בה ראש, מבשרת, כמובן, על סופה של הדמוקרטיה הליברלית, משום שכבר עתה ישנם רבנים שאינם מהססים לתמוך – באופן ישיר, על דרך השתיקה, או מתוך "הליכה עם הזרם" – ברדיפתם של מיעוטים, או דיכויים של מתנגדים, מתוך פרשנות מעוותת, חסרת עידון, יצרית ואפלה, לרעיון "אתה בחרתנו" ואלו יחזיקו במסגרת החדשה את מפתחות הריבונות. ומדינה יהודו-פאשיסטית, כמו מדינה אילסמו-פאשיסטית, היא איום קיומי בראש ובראשונה על עצמה. אך באופן עמוק ביותר היא מעידה על חוסר היכולת להחזיק באופן קולקטיבי, לאורך זמן, בשטח ההפקר, העמום, המורכב, של התיאולוגיה החילונית, שאינה חסרת אל, אך בה בעת היא כופרת, ושממנה ניזונה ה"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" של הציונות. אני משתמש בביטוי זה, משום שהוא מחזיר אותנו לדבריו של גרשם שלום ואולי גם לחרדה שתקפה אותו לנוכח המשיחות הגלויה המוצהרת של הציונות הדתית אותה הכיר היטב. מכל מקום, דיאלקטיקה של רציפות ומרד הייתה בסופו של חשבון בדיוק זו שעמדה בבסיס נוסח התפילה החילונית שמילותיה היו "יזכור עם ישראל", כמו גם בזהות היהודית-דמוקרטית שנקבעה למדינה, ושאיתה פתחתי את דברי. זו הייתה תפישת עולם חילונית-תיאולוגית, שלא וויתרה על הטרנסצנדנטיות האלוהית אלא הפכה אותה למוחלטת – דהיינו למנותקת לחלוטין מענייני העולם הזה, וככזו מהדהדת בהם, כקול מן העבר, נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת. התיאולוגיה החילונית הזו לא ביקשה לפתור את המתחים הרליגיוזיים שהרכיבו אותה, אלא להפוך את העמימות העוטפת אותם לבסיס הלכידות החברתית של הדורות הבאים, ולעשות זאת תוך שימוש בחינוך הממלכתי. אפשר שחוסר היכולת להכיל מקום שכזה על ציר של זמן, ובאופן משותף, מגביר כעת את החשש כי כיליונה של המדינה קרב ובא. גם לחשש זה, אני מעז לומר, יש מקום חשוב ביציאתם של כה רבים לרחובות ל"מרי האזרחי" אותו אנו חווים כעת.

הפאשניסטים נגד הפאשיסטים

יואב ליפשיץ

1.

ביקורת קשה נמתחת על הקרן החדשה לישראל, לא רק מימין אלא גם משמאל. כדי לתת מענה תקשורתי לרעש הביקורות מימין, ותוך התעלמות מופגנת מרחש הביקורות משמאל, השיקה הקרן את קמפיין "לא נסתום".

"לא נסתום" מכריז על עצמו כ"פרויקט של הקרן החדשה לישראל" שמטרתו "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית". את הקמפיין מנהלת עבור הקרן חברת DIBOOR, "חברה המתמחה בשיווק במדיה חברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט".

2.

קמפיינים, אם יודעים כיצד לקרוא בהם, מגלים פעמים רבות כיצד יוצריהם תופשים את קהל היעד הדמוגרפי. המקרה של "לא נסתום" אינו יוצא דופן. מאחר והקמפיין הוא גם "פרויקט" לכאורה – כלומר אינו רק תכסיס שיווקי–תדמיתי אלא מתיימר לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, לא פחות – ייתכן והוא מגלה משהו על התנהלות הקרן ועבור מי היא פועלת, שני נושאים העומדים בלב הביקורת מימין ומשמאל. או לכל הפחות הוא מלמד על הצורה בה הקרן רואה את פעולתה ומה עומד לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה.

אילו פעולות ננקטו במסגרת הפרויקט בינתיים? בעיקר מספר קמפיינים אינטרנטיים בשיתוף בלוגרים מהשמאל, פוסטים בגנות "אם תרצו", ליברמן ובן–דרור ימיני, וליין חולצות מסוגננות בשם Democra-T. יותר מהכל, "לא נסתום" הוא מותג, סימן מסחר רשום בלבד ללא מוצר, דרכו מנהלת הקרן החדשה לישראל את מערך ההסברה שלה באינטרנט. המותג הזה מאפשר לקרן, גוף המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, לנכס לעצמה את המחנה הדמוקרטי כולו בישראל. כך מתאימות עצמן העמותות לכלכלת המותגים ולמדיה החברתית. זהו כנראה לא המצב, זו התודעה.

דרור פוייר. בעל טור, סולן וסופר. תצלומים: גוני ריסקין

3.

ועכשיו "לא נסתום" עורכים מסיבה של המחנה הדמוקרטי בישראל, עם די ג'יי ישראלית מתל אביב ודי ג'יי פלסטיני מיפו ועוד איזה בחור מברלין. קראו את ההזמנה:

ביום חמישי, 17.2.11, אנחנו נפגשים כדי לחגוג את ההשקה הרשמית של פרויקט Democra-T, ליין הטי שירטים שלא סותמים את הפה. עוד פרטים? בבקשה. פנינו למעצבים ואמני רחוב ישראלים כמו klone, Jewboy, know hope, ירמי אמסטר, אנה מירקין, הילה הראל, תמר טסלר ועוד, כדי שיעצבו חולצות עם מסר של תמיכה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, נגד סתימת פיות, הסתה וגזענות.

עבור הפקת האופנה שלנו שצולמה על ידי גוני ריסקין, מצאנו אנשים שונים בכל מיני מקומות: העיתונאי והסופר דרור פויר, האמן וסולן להקת סיסטם עאלי נטע וינר, האקטיביסטית מהאגודה לזכויות האזרח יוענה גונן, הסוציולוגית הפמיניסטית אורטל בן דיין, הפעיל הפוליטי והעוזר הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין – אלון–לי גרין, הצלמת והדי.ג'יי פז בונפיל, איש המחשבים והדי.ג'יי הפלסטיני סמי מטר, ועוד.

אם ראיתם איזו חולצה ובא לכם לרכוש אותה, אפשר לעשות את זה כאן. וחוץ מזה, בואו לחגוג איתנו ביום חמישי הקרוב במועדון הקומפורט בפלורנטין, פתיחת דלתות ב-20:00, הכניסה חופשית, תהיה מוזיקה מעולה (DJ שירה ארד, DJ מוחמד ג'בלי, DJ אן שטרייכמן), בטוח יהיו שם חברים או חברות שלכם, ואם לא, מובטחים אנשים חמודים ששווה להכיר.

זה עמוד המסיבה בפייסבוק, מילות המפתח הן אשרו ושתפו.

נתראה שם.

אי אפשר שלא לתהות האם מדובר בהזמנה לחגיגה של המחנה הדמוקרטי או בקומוניקט המזמין את הקורא להשקת ליין אופנתי חדש. מדובר בכלל באירוע מינגלינג, לראות ולהיראות. מוזיקה מעולה, חברים, אנשים חמודים. כאמור, ניכר שבקרן החדשה יודעים את נפש פעיליהם, מה מניע אותם. לכו תדעו, אומרים בהזמנה, אולי ייצא לכם מזה קשר, עסקי או רומנטי. כך הקרן בונה (מחדש!) את המחנה הדמוקרטי, מחנה בו הבליינים התל אביבים הם בעלי ההון התרבותי והכלכלי, באמצעות הרשת ובאמצעות הרישות.

הקומוניקט מסביר שהקמפיינרים של "לא נסתום" מצאו "אנשים שונים בכל מיני מקומות" (ממש כך, כאילו נלקחו התמונות מטור של איזה הולך רגל ברחובות תל אביב, ואין מדובר בהפקת אופנה מבויימת).

מיהם האנשים השונים? כולם תל אביבים. לכולם יש טייטל, כאילו היו זעיר–מפורסמים והטקסט אודותם מיועד למדור הרכילות של טיים אאוט. ה–אמן, ה–צלמת, ה–אקטיביסטית, משל היו ה–סופר עמוס עוז. ה–פז בונפיל. אין ביניהם שרברב או מלצרית או יועצת מס, כלומר ה–שרברב, ה–מלצרית או יועצת ה–מס. ואין ביניהם זקנה או שמנה, ואין דתי או תימני. הם לא עוברים סלקציה או אודישן. בוודאי שאין ביניהם סחי לא אופנתי.

סמי מטר. מתכנת ודי ג'יי

כך ייראה המחנה הדמוקרטי אותו מבקשים ב"לא נסתום" לבנות במועדון תל אביבי, נתון כולו לעריצות היופי והפוטוגניות. הסתכלו על התמונות, חישבו על הדימויים העולים מהן. דמוקרטיה נוסח הוליווד, בה הנבלים הפאשיסטים הם חנונים שמנמנים ומרושלים והטובות והפאשניסטות הן "קהל צעיר בעל מודעות גבוהה לאופנה". מי שלא עובר מצלמה, מקומו אינו במחנה הדמוקרטי החדש. לרגע מתגנבת ללב התקווה שמדובר בסאטירה חברתית ושמבעד למודעות האופנתית מתגלה מודעות עצמית, אך לשווא.

ומהם המקומות השונים בהם הם נמצאו? ב"גלריה" מסבירים: "כדי לשמור על האווירה העולצת, בחרו אנשי הקרן לצלם את החולצות במוקדי בתל אביב [הטעות במקור – יואב] ובהם ברקפסט קלאב, מילק, הפרוזדור החדש וקפה אדר". אכן, שמח וצבעוני במיוחד הוא המרחב הדמוקרטי הווירטואלי התל אביבי.

4.

לו ירצה ישראלי שאינו תל אביבי להצטרף למחנה הפאשניסטות ולהתהדר בחולצת מעצבים המכילה מסרים של חופש ביטוי ודמוקרטיה, ייאלץ להיפרד מ-50 ש"ח (כולל משלוח) עבור חולצת טריקו. בקרן קוראים לזה "מחיר עלות". חולצות של הקרן החדשה לישראל כנראה אינן מצרך מבוקש בימים אלו, אך על חולצות מעצבים של המותג החדש והנוצץ, התל אביבי במובן הטוב והיוקרתי, ניתן לשים תג מחיר גבוה. בשוק הרעיונות אולי אין הצלחה לקמפיין, אך בשוק המותגים נרשם רווח נאה. עניין של היצע וביקוש, כוחות השוק החופשי של הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה היא מוצר במחסור, והפאשניסטים – אלו שמוכרים חולצות במקום להקים מחנה דמוקרטי – מתוגמלים ממילוי הצורך אצל הציבור; וככל שיעמיק הגרעון הדמוקרטי, יוסיפו ויתמלאו כיסיהם של אנשי הקרן וממ"חיה ממכירת חולצות אופנתיות. מדובר בהיגיון כלכלי פשוט. ליין החולצות של "לא נסתום" הוא דימוי מוצלח לביקורת משמאל כנגד אנשי הקרן החדשה לישראל – מדובר בתיווך של מסרים על דמוקרטיה בתמורה לכסף ולמעמד. אך אין מדובר רק בדימוי, זוהי באמת התועלת היחידה שצומחת מההפקה הזו. מחנה דמוקרטי לא יקום ממנה. זה בערך כל מה שעושים ב"פרויקט" הזה של הקרן החדשה לישראל, קמפיין פנים תל אביבי בפייסבוק, בטוויטר ובאינטרנט.

פז בונפיל. צלמת ודי ג'יי (מזל שמותר לעשן)

אפשר רק לתהות מדוע קרן החולשת על תקציבי עתק אינה מדפיסה חולצות בסיטונות ומחלקת אותן בחינם, דרך הסניפים השונים של העמותות השונות הפזורים ברחבי הארץ, לכל אדם שמכריז שהוא אמיץ מספיק להראות את תמיכתו באג'נדה שלה בחוצות ישראל בימים קשים אלו. במקום זאת היא מוכרת חולצות כאילו היו מרצ'נדייז. זוהי כלכלת המותגים של העמותות, בה כל משבר תדמיתי הוא גם הזדמנות עסקית עבור הפרסומאים של השמאל, בה האדם צריך לשלם עבור הזכות לפרסם את המותג של "מיזם המחאה" ולא להיפך, בדומה לאוהד של קבוצת כדורגל המשלם כסף טוב כדי לקנות חולצת מועדון מקורית. זהו עוד סממן של המרחב הדמוקרטי החדש שמקדמת ככל הנראה הקרן החדשה לישראל, בו הזכות להפגין מסרים של דמוקרטיה וחופש ביטוי שמורה רק לאלו שהממון בכיסם. על הדמוקרטיה הזו נלחם המחנה הפאשניסטי.

ואולי בעצם מדובר בדמי רצינות הנועדו לבדוק האם האדם באמת משתייך למחנה הפאשניסטי ולהרחיק מן המחנה את המתחזים והטרמפיסטים, לובשי החינם, כי רק פאשניסטות אמיתיים ישלמו 50 ש"ח עבור חולצת טריקו.

5.

בתגובה לקריאות להטיל חרם תרבותי על ישראל, הכינה לאחרונה קבוצת סטודנטים ישראלים סרטון הקורא למייסי גריי להופיע בישראל למרות שאינה מסכימה עם מדיניות הממשלה. תגובתם של צעירי ישראל לטענות כבדות המשקל של אנשי תנועת ה-BDS היא קליפ מלא בדימויים יבשים של בחורות בחוף הים, נהנתנות בבריכה, "הלו, פיס, שלום" ובכיינות של קוזאק נגזל על כך שאנחנו בסך הכל רוצים "לרקוד כל הלילה". גם אנשי "לא נסתום" רק רוצים לרקוד . איפה הבושה?

"צריך לבדוק": דו"ח על פשיסטוֹן ושלטוֹן

חגי אלעד

מרוב שזרזירי הפשיזם החוץ-פרלמנטארי הולכים אצל עורבי ה'נאמנות' אשר מסביב לשולחן הממשלה, קשה לפעמים להבדיל בין תפקידו של זה לבין אחריותו של רעהו. ובכל זאת, זו אבחנה חשובה, קריטית.

הבעיה הקריטית שלנו איננה עם "אם תרצו", המכון לאסטרטגיה ציונית או שאר הגופים הלא-ממשלתיים מסוגם; הבעיה הקריטית היא עם השלטון. אם תרצו, המכון לאסטרטגיה ציונית ושות' זכאים, כמובן, להיאבק על עמדותיהם ולהציגן בשוק הדעות. וכן – זה נכון גם כשעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות האגודה לזכויות האזרח. אנחנו שמחים להתווכח איתם, ואת ניסיונות ההשתקה נשאיר לאחרים. כשהיה צריך, האגודה לזכויות האזרח כבר הגנה על חופש הביטוי של אם תרצו, וכך נעשה גם בעתיד. אלא שכאשר רשויות המדינה הן חלק ממהלכים אנטי-דמוקרטיים, כאשר שרים ופקידים בכירים מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם אבל בפועל המדינה הופכת לשותפה פעילה ביצירת אווירה של סימון והחשדה (וחקיקה) כנגד מי שעמדותיו אינן מיושרות לימין השלטון – אז מדובר במצב אחר. נגד המציאות הזו, בה נבחרי הציבור רומסים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה – נגד המציאות הזו אנחנו יוצאים ומול רשויות המדינה אנחנו פועלים.

לפני כחצי שנה התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בעקבות יוזמה של "אם תרצו", בכותרת (לא נגענו) "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה". בדיון ההוא, יו"ר הוועדה אורלב לא אפשר לנציגי האגודה לזכויות האזרח לדבר, ובעקבותיו שלחנו לוועדה את המכתב הזה. הדיון דאז הסתיים בהנחיה התמוהה של אורלב ל"אם תרצו", להגיש דו"ח כתוב למועצה להשכלה גבוהה, על מנת שזו תתבסס עליו בדיוניה ולאחר מספר חודשים תשוב ותדווח לוועדה.

לפני מספר ימים כינסה הוועדה את דיון ההמשך בנושא. היחס הגס והמשתיק לו זכו נציגי האגודה לזכויות האזרח בדיון הקודם ובכמה דיונים אחרים בכנסת לאחרונה (ובמיוחד אצל אורלב), גרם לנו להתלבט בשאלה האם יש טעם להתאמץ ולהשתתף בדיון באותו בוקר. אני השתכנעתי מעמדה שביטא מחמוד קרעין (מפרויקט זכויות האדם בירושלים המזרחית של האגודה), כי דווקא בדיונים הציבוריים בהם ישנם מי שמעדיפים להשתיק אותנו, יש משנה חשיבות לנוכחותנו ולביטוי עמדותינו. אז הלכנו לדיון, עו"ד דבי גילד-חיו שהיא מקדמת המדיניות והחקיקה של האגודה, ואני.

הדיון התחיל עם דברים של אורלב (ששוב הסביר, כמו בדיון הקודם, כי הנושא כלל אינו קשור לשאלות של חופש אקדמי וכמה למעשה הוא מגן על החופש האקדמי) ושל שר החינוך (שהוא כידוע גם יו"ר מל"ג) שכמובן נשבע אמונים לחופש האקדמי, אלא שיש טענות וצריך לבדוק, והוא כבר כינס דיון רציני של מל"ג בנושא, וכולם הסכימו איתו שמדובר בנושא חשוב ביותר שיש להסדירו, אם כי כמובן שאסור לאיים בביטול תרומות למוסדות אקדמיים (ניסיון קצת מגושם להרגיע את עסקני "אם תרצו", שאולי התלהבו קצת יותר מידי מדברי הכיבושין של סער בכנס שלהם), ובכל אופן הבדיקה של הנושא תימשך בזכות היוזמה המצוינת של אם תרצו.

"ילדים רעים": השלטון מחנך את חופש הביטוי וחופש העיתונות. פרוסיה, 1849

בהמשך ניתנה רשות הדיבור לאורחי הכבוד של הכינוס – נציג המכון לאסטרטגיה ציונית (שהם, כך למדתי מהשקף בו הם הציגו את עצמם, למעשה ארגון זכויות אדם) ונציג אם תרצו.

עדי ארבל (ראש 'פרויקט המחקר' של המכון לאסטרטגיה ציונית, אם קלטתי נכון את תוארו) הציג את ה'מחקר' שלהם על "פוסט ציונות באקדמיה". השיא היה שקף שמסביר איך מזהים אנטי-ציונות ומבדילים בינה לבין ציונות. היו עוד המון קש וגבבה, כשכל הפארסה הזו מוקפת ביחס רציני לחלוטין – דיון של ועדת החינוך בכנסת, עם שר החינוך, ויש ברקע תהליך בירור של יו"ר מל"ג עם ראשי האוניברסיטאות, תהליך שמבוסס כולו על ה"מחקרים" האלו. ושר החינוך, במקום לבעוט בשטות הזו, מהמהם "צריך לבדוק", ומל"ג בודקת, והכול כאילו נורמאלי וענייני, כאשר בעצם – איך אפשר להתייחס לדברים כאלו ברצינות? שהרי מדובר ב"פשוט שטויות" כמו שקרא נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' בן-ששון בשלב כלשהו, ואורלב מיד יצא נגד המקארתיזם (!) שמנסה להשתיק את הקולות הציונים והבטיח שכאן, בוועדת החינוך, הוא לא ייתן יד להשתקה כזו, וארז תדמור מ"אם תרצו" דיבר בעלבון על התנשאות של פרופסורים… החמישייה הקאמרית לא הייתה מבצעת את זה בצורה מדויקת יותר, דורון רוזנבלום לא היה כותב את זה טוב יותר מהמקור.

אלא שלא מדובר בבדיחה.

אחרי שהוצגו ממצאי ה'מחקר', דיבר תדמור. ברקע, בהדרגה, היו יותר ויותר חילופי דברים בין הח"כים בדיון וגם מהקהל, עד שהגענו לשלב שבו הורחקנו מהדיון, כפי שרועי ילין תיעד בפוסט שהעלה באתר פרויקט דמוקרטיה:

ארז תדמור: …לא ציוני

עו"ד דבי גילד–חיו: ואתה תקבע מי ציוני ומי לא ציוני?

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: מי דיברה? שתצא החוצה עכשיו. אני לא יודע מי זאת האישה הזאת, לא מכיר אותה

ח"כ אחמד טיבי: הוצאת את האגודה לזכויות האזרח

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: האגודה לזכויות האזרח? שלא תהיה כאן

מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: האגודה עדיין כאן

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: תצא גם אתה.

יצאנו. באו שלושה מאבטחים ממשמר הכנסת לרשום את מספרי תעודות הזהות שלנו, וזהו.

***

הדיון הזה בכנסת, צריך להזכיר – זו לא הייתה ועידת אם תרצו. זה היה דיון של ועדת החינוך של הכנסת, וזה היה מדכא ומבהיל. מי שחושב על הכרסום בדמוקרטיה כעניין פוטנציאלי, עתידי, עדיין רחוק, היה משנה את דעתו לו היה נוכח בדיון הזה. אני השתכנעתי כי לא ירחק היום בטרם יהפכו המכון לאסטרטגיה ציונית וגופים מסוגו לאורים ותומים בתחום החינוך לזכויות האדם, אזרחות ודמוקרטיה. ההזיה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו, כאשר מִנעד העמדות, האיזונים והבלמים שהם חלק מהדיון אינו לרוחב קשת עמדות סבירה, אלא מתנהל כולו בטווח המתכווץ שבין ה"נאמנים" לבין ה"נאמנים למהדרין". ומה שמתחולל לנגד עינינו אינו דיון או ויכוח בין עמדות שונות, אלא הצגה של כאילו ויכוח, בהפקתם של שותפים לדרך.

בהצגה הזו יש את אלו שתפקידם להיות וולגאריים וישירים, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי או "אם תרצו", ויש את אלו שתפקידם לשים על כל זה ציפוי עבה של מכובדות ליברלית, דוגמת שר החינוך. אבל אין מה להתבלבל: כולם לוקחים אותנו לאותו הכיוון. ההצגה בוועדת חינוך בין אורלב וסער מחד, לבין ארבל ותדמור מאידך – זה לא הון ושלטון, זה פשיסטוֹן ושלטון. אלו מתחילים לכדרר, "הממסד הממלכתי" כאילו מרסן (אבל מקשיב בכובד ראש, מהנהן ובודק ברצינות), אבל למעשה, אי אפשר אפילו לטעון שנבחרי הציבור המכובדים נגררים אחרי האג'נדה של הקיצונים, או קלישאה אחרת מהסוג הזה – כי הם כולם פשוט חלק מאותה האג'נדה, אותו החזון ואותו העתיד שהם מגשימים ביחד.

מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית? יודעת, ועוד איך יודעת. תשאלו את זבולון אורלב והמכון לאסטרטגיה ציונית, את "אם תרצו" ואת גדעון סער.

נתזים: מוות יפה מדי

עַבּדִחָבִּ מלך ירושלים היה מסוכסך עם שכניו. הוא החשיב את עצמו לנאמן של פרעה מלך מצרים. כשהיה כותב לו, הוא היה מכנה את עצמו "האבק על נעליך". זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-14 לפנה"ס. עַבּדִחָבִּ דיווח בדאגה לארמון במצרים על הנעשה בעיר הקרובה לכיש: עבדיו של המלך זמרד הצטרפו לעַפִּרֻ הבזויים ורצחו את המלך. הוא האשים את שכניו בנאמנות לעַפִּרֻ, אויביה המרים של מצרים.

לא הרבה זמן אחר כך, הוא כבר התפייס עם העַפִּרֻ, והעסיק אותם בתור שכירי חרב שלו.

עבודת הדוקטורט של אילן אבקסיס באוניברסיטת בן גוריון עוסקת ברציחות פוליטיות במזרח הקדום, ומתבססת על 54 מקרי רצח פוליטי מהמזרח הקדום, 65% מהם של מלכים.

לטענתו של אבקסיס, ישנן כמה ממלכות ותקופות שבהן הפכו רציחות פוליטיות לתופעה של ממש. מדובר על ממלכת ישראל בשלהי ימיה (שבה ארבעה מלכים נרצחו בתוך 15 שנה), וממלכת עילם כמה דורות לפני סופה. בעילם שֻתרֻק נֻחַנתֶ הודח על ידי חַלֻשֻ אחיו שנרצח. כֻדֻרנחֻנתֶ אחי חַלֻשֻ ויורשו נרצח אף הוא. כל זאת בשבע שנים. גם באימפריה הפרסית לקראת סופה הפכו הרציחות לתופעה.

בדרך כלל, מצא אבקסיס שרצח פוליטי קורה לרוב דור או שניים לפני קריסת היחידה הפוליטית. יותר מכך: הרציחות הפוליטיות תורמות לאי-היציבות הפנימית ומאיצות את נפילת הממלכה.

ז'וזף דזירה קור, מות היפוליטוס

ועוד נתזים:

רוח המרד נשמרת באוניברסיטת נאנטר (פאריס 10): הסטודנטים לא מסירים את המצור מהקמפוס, במחאה המשמעותית ביותר מאז 68'; והפרייטאג על המיתוס של צרפת כארץ ההפגנות ועל התקווה למהפך שמאלי בגרמניה 2013

"אם תרצו" במומבאי: פונדמנטליסטים הינדואיסטים הפעילו לחץ, והאוניברסיטה הוציאה מהסילובוס רומאן שלא מצא חן בעיניהם

הפופולריות הגואה של שיעורי יוגה בעירום מעוררת התנגדות בקרב גורואים ומורי יוגה טהרנים

בישוף אמריקאי קתולי ממוצא לבנוני אמר שההבטחה האלוהית לעם ישראל בדבר הזכות על הארץ בוטלה על ידי ישו, ולכן ליהודים אין זכות בלעדית על הארץ המובטחת. דני איילון זועם

ספרייתו של ולטר בנימין שוחזרה ותוצג בזולינגן שבמערב גרמניה

5 סרטים פלסטינים או על פלסטיניות בת זמננו שמוצגים בפסטיבל הסרטים בדוחה; ופסטיבל לתיאטרון ניסיוני בקהיר

למה החליטו פתאום לתלות את טארק עזיז? האם זה קשור להכרזתו שידבר על התמיכה האמריקאית בעיראק בזמן מלחמת איראן-עיראק?

מיזם אינטרנט פמיניסטי חדש מעניק במה לגברים כדי שידברו נגד פורנו. והפרייטיאג מסקר

ספר חדש מצייר את אובמה כנשיא-פילוסוף ברוח המסורת הפרגמטיסטית

הימין האמריקאי המתעורר הוא, בין השאר, מיזוגני ברמות אלימות

תנועת אנטי-דויטש הפרוורטית בגרמניה פירסמה מניפסט הטוען שישראל היא פסגת שאיפותיו של הקומוניזם העולמי. New Left Project קוטל

יותר ויותר ספרים אקדמיים כוללים פרקים שלמים מועתקים מויקיפדיה, מגלה מחקר חדש

למה יש כל כך הרבה רוחות רפאים באנגליה?

ולמה המשוררים האנגלים לא כותבים על המלחמה?

מחקר חדש טוען: 2% מההומואים עושים 23% מכלל הסקס

המועמד המבטיח לפרס סצנת הסקס המביכה בספרות הוא טוני בלייר, בתיאור מתוך הביוגרפיה שלו העוסק במין החייתי שלו עם אשתו שרי

מלמסברי, עיירה מנומנמת שבה כנראה נולד תומס הובס, תמותג כ"בירת הפילוסופיה" של בריטניה

ויכוח בקהילת הפילוסופיה העולמית בדבר "יום הפילוסופיה העולמי" שאמור להתקיים בטהראן

פיטר ווטסון החליט להסביר לבריטים כמה הגרמנים הם גדולים מהחיים ופירסם את "הגניוס הגרמני" – המנון בן אלף עמודים לתרבות, המדע והמחשבה הגרמנית

הגיע הזמן שהומואים יעשו ילדים, דורש הגרדיאן

והפעילה הלסבית השמרנית תמי ברוס מכריזה: ימנים הם יותר סובלנים כלפי דיעות שונות

שלגל, היידגר וסחים אחרים

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.

האם בישראל מתרחשת מהפכה?

מהרבה בחינות, הפאזה הנוכחית של הציונות היא אחת הפאזות הריאקציונריות ביותר של הפרויקט הזה מאז ומעולם. ישראל מתקיימת כיום בין המשט שהיה למשט שיהיה, בקרב בלימה אגרסיווי שמתרחש בכל הרמות ובכל החזיתות. כל מה שעושים השלטון וזרועותיו מתמצה בהתגוננות, בחיפוש קדחתני אחר מענה לאיומים המתגודדים על הגבולות – החל מהדגם הבא של סירה אזרחית המשייטת לעבר נמל עזה (בזירה הימית), דרך מתקפת ועדות החקירה הבאה (בזירה המשפטית) ועד לאתגר הרוחני של "האנטישמיות החדשה", או כהגדרתו של אילן גור-זאב "המטא-נראטיב של הצליבה-מחדש-של-היהודי" (בזירה המטאפיזית).

על אופן המחשבה של ארה"ב וישראל בתקופתנו כתב לפני כמה שנים בועז עברון את המשפטים הבאים:

"זוהי חזרה על אותו סיפור: הסברה שטכנולוגיה משוכללת יותר תפתור בעיה שהיא במהותה פוליטית, סוציולוגית ורוחנית. מבחינה זו ארה"ב, הממללת גבוהה גבוהה על 'חירות', 'אלוהים','דמוקרטיה' ו'רוח האדם החופשית', היא החברה הטכנולוגית-חומרנית ביותר, החד-ממדית ביותר, שהיתה בהיסטוריה, חברה שאף אינה מסוגלת לתפוס את ממד החירות האנושית, את יכולת האדם להקריב כל תועלת ותגמול כדי לחוש שהוא סובייקט ולא אובייקט… כך נתקלת הטכנולוגיה המלחמתית העילית של ארצות-הברית ושפחתה, ישראל, בנשק שפותח לראשונה דווקא על-ידי המעצמות הצבאיות הטכנולוגיות הגדולות, גרמניה, ברית-המועצות וארצות-הברית, היינו הטיל. זה הנשק שהיקהה את מתקפות השריון הישראלי במלחמת יום-כיפור, שאיים על הטנקים שלנו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה וחדר ל"מרכבות" החדישות ביותר, ושהוצב בכמויות מאסיביות על ידי החיזבאללה".

מכל ההיבטים האלה, נראה ששום דבר לא קורה כרגע בישראל מלבד עיבוי וביצור של הבונקר, השריון, או החומה החדשה שתגן עלינו מפני העולם והמציאות בכלל. ובכל זאת, נדמה לי שעוד משהו קורה. משהו זע, לכיוון די שונה ממה שתואר עד כה. כולנו מרגישים אותו, מדברים עליו בלחש ובקול, ובכל זאת אף אחד לא קורא לו בשמו: בישראל מתרחשת מהפכה, אבל זאת לא המהפכה שלנו.

ב"הארץ" התפרסם היום מאמר מאת אליה ליבוביץ, שבו הוא משווה את גל הפעילות האנטי-אינטלקטואלית של ארגון "אם תרצו" ודומיו למהפכת התרבות בסין של שנות ה-60 וה-70 – הטרור של "המשמרות האדומים" נגד אינטלקטואלים, סופרים ואנשי רוח. גם בישראל של 2010, מתאר ליבוביץ איך –

"אגודות סטודנטים לאומניות מפיצות מסמכים בנוסח ה"דאזיבאו" בעידוד שר החינוך וחברי ועדת החינוך של הכנסת, ובשתיקה שבהסכמה מצד המנהיגות השלטת בישראל. אם פעילות זו היא סימן לבאות, כי אז אנו בפתחו של צעד משמעותי נוסף במצעד מהפיכת התרבות בישראל".

כרזה ממהפכת התרבות שכותרתה "יושמד העולם הישן"

למען ההגינות יש לציין שליבוביץ הבן הוא ריאקציונר לא קטן. בלא מעט מכתביו הוא מציב כמופת אליטיזם מסתגר בכפוף לעליונותה של התבונה על הבערות. כל זה לא אומר שאין צדק באבחנה שלו. לא מדובר רק על הצעקות של "אם תרצו", אלא גם על הבריונות המאורגנת למדיי של "לה פאמיליה". יש מגוון רחב של תופעות בישראל של השנתיים האחרונות שנושאות אופי של אלימות מהפכנית של הפריפריה כלפי המרכז. באופן המוחשי ביותר, הרגשתי את זה בערב של הפגנת השמאל הגדולה, כשכנופיות של רעולי פנים שבאו מחוץ לעיר או מפרווריה הטילו אימה באבן גבירול וברחובות הסמוכים.

נושא הדגל של המהפכה הזאת הוא עמיר בניון, שעל המשמעות כבדת המשקל של התבטאויותיו כבר נכתב כאן לפני כמה חודשים. אבל הביטוי הכוחני ביותר שלה הוא הגל הנוכחי של האלימות וההטרדות המשטרתיות נגד אנשים עם משקפיים. גם השוטרים מרגישים לאן נושבת הרוח, ומסתערים לשם כמו כלבים טורפים.

מיותר לציין שזה שהמהפכה הזאת נישאת על ידי שוטרים, ונהנית משאגות עידוד של הכנסת ורוב שרי הממשלה, לא הופך אותה לפחות מהפכנית. זאת בוודאי לא מהפכה מהסוג שהכרנו. אלה מאיתנו שמתקשים לסלוח לעצמם על שהחמיצו את 1789, ואחר כך את הקומונה הפריסאית, ואת מהפכת אוקטובר, ואפילו את מהפכת הסטודנטים של 68' – כל אלה כנראה לא ימצאו את מקומם במהפכת "אם תרצו". אבל למעשה, המהפכה הזאת היא אותנטית מאוד, כמו הרבה התקוממויות ואירועים מהפכניים שקורים במקומות אחרים בעולם, ולא לגמרי תואמים את התוכניות של טרוצקי או של נגרי.

אפשר להשוות אותה למשל להפגנות הנרחבות שהיו בתאילנד לפני חודשיים. ביקשתי אז מחבר שלי שמבין בתאילנד (או למעשה בתאילנדים) שיסביר לי מה טיב האירועים האלה, והאם אפשר לראות בחולצות האדומות סוג של מהפכנים אנטי-קפיטליסטים. הוא השיב ש"בפשטות רבה מאוד: שני הצדדים תומכים בפטרונים מושחתים. רה"מ המודח הוא מושחת מסוג ברלוסקוני (משתמש בשלטון לקידום עסקיו האישיים) ורה"מ המכהן, הוא מושחת מסוג אולמרט (גוזר קופונים מעסקאות). בקיצור, הבחירה שעומדת בפני התאילנדים היא בין סוג השחיתות הרצוי בעניהם וכן בחירה אופנתית לעניין צבע החולצה".

אדומי החולצות בבנגקוק. השמאל איבד את היכולת להניע מהלכים מהפכניים

גם אם אפשר להתווכח על הניתוח הזה, אפשר להסכים שמהפכת החולצות האדומות, אם היתה כזו, היתה מהפכה של הפריפריה נגד האליטה הקפיטליסטית-ליברלית, אף על פי שהמנהיג שלה (תקסין, ראש הממשלה המודח) הוא קפיטליסט יותר מאלה שנגדם הוא יוצא. בסופו של דבר, כמו שכתב לאחרונה הפילוסוף אטיין בליבאר, השמאל "איבד כל יכולת שהיתה לו להוציא לפועל מאבקים חברתיים או ליצור תנועות אמנציפטוריות". בטווח הנראה לעין, מי שיקטוף את הפירות מהמשברים המחמירים של הקפיטליזם הוא לא השמאל, אלא פופוליסטים לאומנים כמו ליברמן, ברלוסקוני, תקסין, חירט וילדרס ואולי גם אחמדינג'אד.

ואם לחזור לזירה המקומית: אני מעז לומר שהניכור של השמאל מהפריפריה החברתית  – אותו ניכור שהיה עד לאחרונה מין בעיה מביכה שמדברים עליה בגדה השמאלית – הפך לסכנה מוחשית ביותר, מוחשית כמו אגרוף בפרצוף. הנה זה בא: הטוקבקיסטים ש"בצלם" צחקה עליהם בקמפיין שלה מופיעים עכשיו כאנשים אמיתיים עם דגלי ישראל ורצח בעיניים. הם באו ללחם ארז ולבראסרי, ולא כדי לאכול Cat Fish. הם באו כדי להזכיר שמשהו משתנה.

ועם זאת – לדינמיקה הזאת יש מאפיינים מיוחדים. למשל: צה"ל, השייטת והמיליטיריזם בכלל הם כמובן האלילים של המהפכה הלאומנית; אבל הקצונה הבכירה משמשת בה גם כסוג של שסתום או גורם מרסן. כמו שציין לאחרונה אמיר אורן בכתבה מעניינת, מבחינת הפנטגון, המבוגר האחראי כאן הוא גבי אשכנזי. איתו הם יכולים לדבר, וממילא העסקאות הביטחוניות והתיאום האסטרטגי הם ציר משמעותי הרבה יותר בקשר בין ארה"ב לישראל מאשר פגישות מזדמנות של אובמה עם פוליטיקאי כזה או אחר. לכן, לא יהיה זה מפתיע אם הסוף של כל זה יהיה סוג כזה או אחר של משטר צבאי של איזה אבסולוטיסט נאור בסגנון אשכנזי או אהוד ברק – מעין גנרל מושארף מקומי, שימצא חן גם בעיני האמריקאים. מצד שני – זה לא מה שקורה כאן כבר 60 ומשהו שנה?

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.