Posts Tagged ‘אלתרמן’

איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

22 באוקטובר 2011

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

17 באפריל 2010

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.