Posts Tagged ‘אלי ישי’

בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה

21 בינואר 2015

עידו הררי

באחת הפסקאות בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מ-1790, תיאר אדמונד ברק את הנזק שהסבו הרעיונות המהפכניים ומשטר הידע החדש שהביאו עימם:

All the pleasing illusions which made power gentle and obedience liberal, which harmonized the different shades of life, and which by a bland assimilation incorporated into politics the sentiments which beautify and soften private society, are to be dissolved by this new conquering empire of light and reason. All the decent drapery of life is to be rudely torn off. All the superadded ideas, furnished from the wardrobe of a moral imagination, which the heart owns and the understanding ratifies, as necessary to cover the defects of our naked, shivering nature, and to raise it to dignity in our own estimation, are to be exploded, as a ridiculous, absurd, and antiquated fashion.

בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון נזכרתי בתיאור הנוסטלגי הזה. הראשונה היתה ההתלקחות המחודשת של פרשת יצחק לאור סביב פרס לנדאו לשירה (שכבר נדונה לעייפה וגם כאן לאחרונה). אחר כך הגיע הדיון סביב קריאתו של גל אוחובסקי ליצחק הרצוג שלא לשלב ברשימת העבודה לכנסת ח"כ מסוים – שהיה בארון ואז יצא ממנו ואחר כך חזר ונכנס אליו – עד שייצא ממנו שוב. פעם נוספת היתה לפני כשבועיים, עם שידור סרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה יוסף בחדשות ערוץ 2. מה שקושר בין הפרשות השונות הוא שבלב כל אחת מהן עומדות שאלות שקשורות בחשיפה, גילוי ואמת, ובאופן שבו ההנחות התרבותיות והאידיאולוגיות שלנו ביחס לנושאים אלה מתנות את התגובה שלנו אליהן. ובדבריו של ברק, לצד הגעגוע למשטר הישן שבו הציות המעודן וההפרדה הברורה בין פרטי לציבורי הפכו את החיים לנוחים יותר, יש תיאור תמציתי וחודר של המתח שהכניס הדחף החדש לגילוי וחשיפה אל חייהם של בני האדם – שלכולם כמעט יש באורחותיהם ובאישיותם אתרים של סוד והסתרה.

אחת המטאפורות החזקות שמתבססות על הדחף הזה לחשיפה היא זו של הארון והיציאה ממנו, וזאת בצורות שכבר חרגו מעולם הדיון בזהות מינית דווקא (אפשר לחשוב כאן על הביטוי הנפוץ "שלדים בארון"). איב קוסופסקי סדג'וויק תיארה זאת היטב כשכתבה (ב"האפיסטמולוגיה של הארון") כי "חלק גדול מן הסחרור של תשומת לב ותיחום גבולות סביב סוגיות של הומוסקסואליות מאז סוף המאה ה-19, באירופה ובארצות הברית, הונע על ידי הקשר המשמעותי במיוחד של הומוסקסואליות למיפויים רחבים יותר של סודיות וגילוי ושל פרטי וציבורי", סביב הארון, כותבת סדג'וויק, נוצרו פעמים רבות מרחבים של "סוד גלוי", שמתפקדים כמנעדביניים רחב שבין הסתרה לחשיפה. הדברים הבאים הם ניסיון לחשוב על המרחבים האלה, על תפקידם ותפקודם, ועל הדרכים שבהן הפרקטיקות והאידיאולוגיות הדומיננטיות פועלות כדי לטשטש אותם ולפעמים גם לערער על עצם הלגיטימיות שלהם.

coming-out

*

יש כמה דברים שניתן ללמוד מצפייה בסרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה. קודם כל, שלרב היה חוש הומור. שנית, שלרב יש נכדים חמודים. שלישית, ועניין זה זכה לייצוג חלקי בתקשורת, שהרב חשב שאלי ישי ממושמע ואריה דרעי עצמאי מדי. רביעית, שחוץ מפסקיו ותשובותיו בהלכה ומדרשותיו המצולמות מדי מוצאי שבת, הרב עובדיה גם נהג לשוחח בביתו עם קרובים ומקורבים.

נקודה אחרונה זו, שהיא כביכול מובנת מאליה, היא גם המטושטשת ביותר בכל ההתייחסות הציבורית לסרטון. זאת קודם כל בגלל שקיפותו של המדיום הצילומי כמתווך: ההופעה של הרב על מסך הטלוויזיה הביתי של כל אחד ואחד, בוודאי בעידן שאחרי "מחוברים", מעלימה את העובדה הפשוטה שהדברים האלה נאמרו בבית, בשיחה בין בני משפחה, וכנראה בלי שום כוונה מצידו לתת להם פומבי. לצד עניין זה יש גם את תוכן הדברים, שבאופן הצגתם הרווח נראים כל כך מסעירים עד שהדרך שבה הגיעו לידיעתנו נראית כמעט לא רלוונטית. ולמרות שבדברים הבאים אני רוצה להתמקד בשאלת הסרט והצגתו, כדאי לפני כן להתעכב לרגע גם על הנקודה הזאת, כי הפער שבין הֵקְשר הצילום לבין הֵקְשר ההצגה מקביל במידה רבה לפער שבין תוכן הדברים שנאמרו לבין תוכן הדברים שהוצגו.

קריאה בדיווחים בתקשורת תביא את הקורא למסקנה שהרב עובדיה סבר שדרעי הוא גנב, מושחת ולוקח שוחד, בעוד שבאלי ישי ראה איש ישר ונקי כפיים. למעשה – חושב הקורא – הרב ראה עין בעין עם בית המשפט, אלא שרק בבית פנימה הרגיש משוחרר מספיק לומר זאת. אבל למרות מה שהיו רוצים לשמוע בתנועה לאיכות השלטון, לא את זה אמר הרב, כפי שניכר מהקשבה קרובה לדבריו בהקלטה:

יש אנשים שלא מאמינים בבית המשפט, יש אנשים מבינים […]. עכשיו, יש אנשים, אולי 30-40 אחוז, אומרים שבית המשפט הזה צודק. אם נשים אותו יושב ראש, 30-40 אחוז יברחו לנו. למה, שפטו אותו בבית משפט, למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא ישתנו, אז יברחו לנו. למה? על ישי אין לאף אחד שום דבר. [..] אם היה על אלי ישי תלונות, תרעומותאבל הוא הולך כולו בשביל הישר. תמיד שומע לי. ותמיד ישר, לא הולך […] בזיג זג. כל הזמן אדם ישר. למה אני אחליף אותו?

לרב עובדיה – כך עולה מהדברים – יש שתי בעיות עם דרעי, ואף אחת מהן לא קשורה בטוהר המידות שלו. רוב מצביעי ש"ס, לשיטתו, הם "מבינים" – "לא מאמינים בבית משפט". אבל יש מיעוט גדול – 30-40 אחוז – ש"אומרים שבית המשפט הזה צודק". האנשים האלה אומרים לעצמם: "למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד?". החשש לאבד את קולותיהם של המצביעים האלה הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיר את דרעי לראשות ש"ס, אבל לרב עובדיה יש כאמור סיבה נוספת להעדיף את ישי – "הוא תמיד שומע לי ותמיד ישר. לא הולך בזיג זג". כשהרב עובדיה אומר שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ישר, הוא מתכוון שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ממושמע. זה מתברר עוד יותר בהמשך הדברים – כשבנו שואל אותו לגבי ההבטחה שהבטיח לדרעי, בשערי בית הכלא, שה"פיקדון" של ראשות ש"ס יוחזר לו בבוא העת. הרב עונה: "באותו הזמן לא היה לי שום אחד […] בעצמי הייתי נבוך. מהשמים הזמינו לי את אלי ישי, ולא רואה שיש מקום להחליף אותו".

הנקודה המהותית כאן, ושכאמור קשורה לתוכן הדברים של הרב, היא הדרך שבה דברים שנאמרו בבית פנימה, ביום מסוים, במצב רוח מסוים ובשיחה עם אדם מסוים, הופכים להיות ייצוג של מה שהרב עובדיה חשב "באמת". התגובה הציבורית, ובכלל זה של אריה דרעי, היתה של קבלת הדברים כמייצגים את עמדת הרב, ללא כל הרהור על הדרך שעברו מסלון ביתו אל מסכי ערוץ 2. הרי הרב עצמו אומר שבזמן אחר הבטיח לדרעי שיחזור לראשות ש"ס, אלא שאז היה "נבוך", ואחר כך "משמים" הזמינו לו את אלי ישי. ולכן לא היתה לו בעיה להתכחש להבטחה שנתן. ואם כך ביחס להבטחה פומבית, דווקא הקלטה ביתית הופכת בעין הציבורית למייצגת או מחייבת? וכדאי להזכיר שארבע שנים אחר כך הרב אכן החזיר את דרעי לראשות ש"ס; האם רק כשצולם הסרט אמר את דעתו "האמיתית", והיא מבטלת את מעשיו והצהרותיו לפני ואחרי נקודת הזמן הזו?

בתגובה הציבורית לסרטון מובלעת הנחה כפולה: ראשית, שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו הציבוריים והפרטיים של אדם, הפן הפרטי ייתפס תמיד כאותנטי יותר וכמייצג נכון יותר את דעתו ואישיותו. שנית – והנחה זו עומדת ביסוד קודמתה – שכאשר מתגלה חוסר עקביות בין היבטים שונים במעשיו ואישיותו של אדם, הם ייתפסו תמיד כסתירה הדורשת יישוב. האופן שבו החברה המערבית המודרנית חושבת על "אישיות", על זהות, ועל יחסי פנים וחוץ, לא מאפשר להניח מצב שבו אדם אומר ועושה דברים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים – חלקם פומביים, חלקם נסתרים וחלקם סותרים זה את זה – מבלי לחוש שיש כאן בעיה שדורשת פתרון. במילים אחרות, מבלי לחשוב שאדם כזה הוא חולה, מושחת או שקרן, ושמבין ההיבטים הרבים באישיותו רק אחדים מייצגים את מי שהוא "באמת" (כשלרוב אלה יהיו ההיבטים החבויים דווקא).

closet3

*

הדברים האלה קשורים גם לשאלת לאור ופרס לנדאו ולשאלת אוחובסקי והח"כ שבארון. הטענה העיקרית של המתנגדים להענקת הפרס ללאור היתה שלא ראוי שאדם מסוגו יזכה לכבוד ולכסף הציבוריים הנלווים לפרס – וזאת על אף שהפרס ניתן לו על שירתו ולא על אופיו. טענתו של אוחובסקי היתה שמי שמבקש להיות נבחר ציבור לא יכול להסתיר מהציבור היבט כל כך משמעותי בחייו. בשני המקרים, ההנחה של המוחים היא שאת אישיותו של אדם אין דרך להבין ולתפוס אלא כמכלול אחדותי, ושמכלול זה צריך להיות כולו חשוף, גלוי וטהור, ללא ארונות, תחתיות כפולות או פינות אפלות.

לפני כמה שבועות אמר לי חבר שבעיני אמא שלו, למשל, ההאשמות כלפי יצחק לאור גורמות לו מראש להיתפס כסופר פחות טוב מאשר דוד גרוסמן או עמוס עוז, למשל; שהמקום המוקצהמראש לסופר כ"איש רוח" לא יכול להתמלא על ידי דמויות לאנקיותמוסרית כמו לאור (למען הסר ספק: את הטענות נגד לאור אין שום הווה אמינא לשמור בארון). הדברים האלה מזכירים את היחס הרווח – באותם חוגים של ישראלים חילונים, משכילים, לרוב יוצאי אירופה – לרב עובדיה יוסף, שבעקבות גידופיו היצירתיים ופרשות השחיתות שנקשרו בש"ס נתפס כרב פחות טוב מאשר רבנים אחרים, עדיני לשון ונקיי כפיים (בשני המקרים, חשוב לציין, המדרג בין הרבנים והסופרים נעשה לרוב ללא היכרות של ממש עם היצירה ההלכתית או הספרותית שלהם). באשר לאוחובסקי, נאמן לגישה הרווחת הרואה בפרקטיקות המיניות ובהתקשרויות הרגשיות של אדם בהכרח ביטוי של "זהות מינית", הוא לא יכול לסבול מצב שבו חבר כנסת לא חושף את ה"אמת" על "זהותו" בפני ציבור הבוחרים.

במקרה הזה, ואולי גם בשני המקרים האחרים, כדאי להיזכר ביעקב ישראל דה האן, המשורר ההולנדי והפוליטיקאי החרדי שנרצח בירושלים ב-1924 על ידי ההגנה בגלל פעילותו האנטיציונית. דה האן, שהיה מקורב למנהיג העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד, ניסה להביא להסכם בין יהודי היישוב הישן בארץ ישראל לבין הערבים בפלסטין ובעבר הירדן שייתר את הצהרת בלפור לגבי הקמת בית לאומי נפרד ליהודים. הוא גם היה סופר ומשורר מחונן, וחלק גדול משירתו הוקדש לייסורי הפער שבין איסורי הדת לגבי יחסים בין גברים לבין תשוקתו לנערים, בעיקר נערים ערבים. באווירה הציבורית של היום סביר שהיה מוקע כחרדי חשוך כמו הרב עובדיה, כהומו בארון כמו הח"כ שעליו כתב אוחובסקי, וכסוטה מין כמו יצחק לאור. אבל החרדים הם הרבה פעמים קשוחים פחות בדרישות שלהם לאינטגריטי ולאוורור; כך יכול היה מנחם פרוש המנוח, אחד מראשי אגודת ישראל לשעבר, לומר שהוא מתעניין בדה האן רק "מהמותניים ומעלה", וכך יכולתי לשמוע בשיחה עם אחד מדוברי העדה החרדית של היום שמבחינתם דה האן הוא קדוש, בעל תשובה גמור, ו"שאף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות".

closet5

*

טלאל אסד (בספרו Genealogies of Religion) מתאר את המעבר של מערכות המשפט באירופה, במאות האחרונות של ימי הביניים, מהכרעה על סמך סימנים אלוהיים להכרעה על סמך ראיות שמקורן אנושי. הראיה החשובה ביותר מבין אלה היא ההודאה או הווידוי של הנאשם עצמו, והאמצעי היעיל ביותר להשגת ההודאה הוא העינויים. התהליך האינקוויזיטורי של חשיפת האמת – האמת שהאדם מעיד על עצמו – זכה למעמד קנוני (במובן הנוצרידתי של המילה) בימי האינקוויזיציה הקתולית, בתקופה שהיא גם תקופת המפנה שבין ימי הביניים לעת החדשה. ירושת האינקוויזיציה לחשיבה המשפטית, ולמעשה לתפיסת הצדק בכלל, בעולם המערבי בעת החדשה, היא ההנחה שכל סובייקט נושא בקירבו "אמת", שעל אמת זו להיחשף, ושאין תחליף לחשיפתה על ידי הסובייקט עצמו. גם כשהעינויים הפכו ללאלגיטימיים (מה שכמובן לא הפך אותם ללאישימים), האוריינטציה של חשיפת האמת על אודות הסובייקט והכיול של אופני השיח השונים לקראת תכלית זו עדיין מונחים בתשתיתו של כל הדיון המודרני על אודות "אותנטיות", "כנות" ובעיקר "יושרה" – integrity בלע"ז, מילה שמניחה את גיבושם האינטגרטיבי של כל מרכיבי האישיות של הסובייקט לכלל יחידה קוהרנטית אחת נטולת סתירות והסתרות. ולא מפתיע לראות שהמקומות שבהם הדרישה ליושר ויושרה מופיעה יותר מאשר בכל מקום אחר הם מין וכסף, המקומות שבהם משוקעת עיקר התשוקה של החברה המערבית (ואולי של חברה בכלל).

לגבי כסף, התביעה לאינטגריטי ניכרת קודם כל באופן שבו הפכה ה"שחיתות" – שם קוד לכל סוג של שימוש לרעה שעושים בעלי שררה בכוחם על מנת לעשות לביתם – לחטא הציבורי והפוליטי הראשון במעלה בישראל. חטא שמאפיל בחומרתו על מעשי זוועה צבאיים ופוליטיים שביצעו חלק מה"מושחתים" ודוחה הצידה זכויות פוליטיות רבות של "מושחתים" אחרים (תומר פרסיקו כתב על זה יפה כאן). הרב עובדיה, גם כשהוא מדבר נגד דרעי, לא חוסה תחת מטריית טוהר המידות הזו, ודומה שהוא נאמן בכך למימרא התלמודית שלפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב ע"ב). הכוונה איננה שיש לאפשר לאנשי ציבור לגנוב כסף, אלא שמעשה כזה לא פוסל אותם מראש ולמפרע, ושלא זו בלבד שהוא אינו נורא יותר מ"חטאים" אחרים, העובדה שהוא ידוע ושהעושה הוקע בגינו נותנת לציבור מנוף לחץ נוסף עליו כבעל שררה. לגבי מין, בעידן השחרור שאחרי המהפכה המינית הבעיה נעוצה בדרך כלל לא בעצם המעשה אלא בהסתרתו: אם ממילא הכל מותר ואין מה להסתיר, מי שמסתיר משהו הופך בעצמו לבעיה. גם כאן נמצא בתלמוד גישה אחרת, פחות מתירנית אבל גם פחות טהרנית, שהביטוי המפורסם ביותר שלה הוא ש"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן, יז ע"א). לפי הגישה הזו, לא הכל מותר ויש דברים אסורים, אבל גם את הדברים האסורים עושים, והשאלה היא איך הם נעשים ואיך מתייחסים אליהם.

closet1

*

מילת המפתח כאן היא "פרהסיא". המונח Parrhesia, שמשמעותו ביוונית היא "דיבור גלוי", אמירת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, הוראתו בשיח ההלכתי היא "בפומבי" או "לעין כל", כשגדרו המדויק הוא "בפני עשרה ישראל כשרים". בסדרת הרצאות שהקדיש לנושא (Discourse and Truth: the Problematization of Parrhesia) טען פוקו שבימי הדמוקרטיה האתונאית היה המרחב הציבורי, האגורה, המקום שבו הופיעה ה-Parrhesia, שבעיקרה נגעה לאומץ לבטא אמיתות פוליטיות לא פופולריות. בהמשך, במאות הראשונות לספירה ובעיקר במרחב הרומי, החל המונח להתייחס יותר ויותר לכנותו של האדם ביחס לעצמו ופעמים רבות כלפי עצמו, ולקבל אופי שמזכיר בצורתו את הווידוי הנוצרי (וגם כשפוקו דן ב-Parrhesia אצל סנקה תוך הדגשת ההבדלים בין טכניקות ה-Parrhesia שלו לבין הווידוי, לא אובד הדמיון בינן לבין הווידוי שהתפתח באותו מרחב תרבותי כמה מאות מאוחר יותר):

These techniques manifest a very interesting and important shift from that truth game which — in the classical Greek conception of parrhesia — was constituted by the fact that someone was courageous enough to tell the truth to other people. For there is a shift from that kind of parrhesiastic game to another truth game which now consists in being courageous enough to disclose the truth about oneself.

ההבדל בין ה"פרהסיא" ההלכתית ל-Parrhesia הפרוטונוצרית הוא ביטוי של הבדל בסיסי יותר בין הגישה ההלכתית, שמדגישה את המרחב הציבורי ואת הקשר ההדוק שבין יחיד לקהילה, לבין הגישה הנוצרית (שהלכה והתעצמה בעת החדשה עם הרפורמציה ונמסרה גם לעולם המערבי המחולן) שמדגישה את עמידתו של היחיד מול האל ללא תיווך. דומה שהפרהסיה התלמודית משמרת היבט מרכזי במשמעות הקדומה יותר של המונח היווני, תוך הפיכתו ממציין אמירת אמת בפומבי לסינונימי לפומביות עצמה. וכך, בעוד שבתרבות המערב הנוצרי הלך וגבר ערכן של עמידתו הגלויה של היחיד מול האל, מול העולם ומול עצמו, עמידה שתובעת חשיפה מוחלטת שלצידה הכחשה מוחלטת של האפשרות לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם – הדיון ההלכתי מכיר לא רק באפשרות אלא גם בחובה של היחיד להסתיר ולהסתתר במקרים מסוימים. הרב עובדיה יוסף עצמו נעזר פעמים רבות בעיקרון ההבחנה בין צינעה ופרהסיה כדי להימנע מלדון עוברי עבירה לכף חובה. כך למשל, תוך הסתייעות בפסיקה קודמת, הוא הופך את האפשרות לחלל שבת בפרהסיה (במובן החמור של המעשה) לכמעט בלתי אפשרית (שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים, סימן טו):

יש לצרף מה שכתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק יורה דעה סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בבית דין, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. עיין שם.

בעקבות זאת מתיר הרב עובדיה להתפלל עם מחללי שבת בפרהסיה ואף לאפשר לכהן מחלל שבת לברך בבית הכנסת:

[…] מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים.

על מנת לשמור על מרקם חברתי תקין ולמנוע הלבנת פנים, הרב עובדיה מורה להעלים עין גם מדברים שגלויים לעין כל. במקביל לצמצום הפרהסיה הוא מרחיב את עיקרון "הסוד הגלוי" שמעוגן עמוק בהבחנה בין צינעה ופרהסיה, ומסמן גם בתוך הפרהסיה טריטוריה של הסתרה. במקום אחר המהלך הזה רדיקלי עוד יותר, עד כדי כך שכדי לא לדון לחומרה עוברי עבירה מביא הרב מקור שלפיו הפרהסיה מתבטלת לחלוטין (שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר, סימן יח):

ועוד יש סברא נכונה להקל, שבזמנינו לא מקרי מחלל שבת "בפרהסיא", כיון שרובם עושים כן, דבשלמא כשהיו רוב ישראל שומרי שבת ומקיימים כל המצות, ורק מעטים היו מעיזים פניהם לחלל את השבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית ובתורה ביד רמה, והוא מוציא עצמו מכלל ישראל, אבל בזמן הזה שרובם פורצי גדר, קלקלתם תקנתם, כי היחיד חושב שאין זו עבירה כל כך, ובפרט שהעושים כן נמנים עם חשובי הקהל, הילכך פרהסיא שלו כצינעא.

זכה הרב עובדיה, ולא ראה כיצד בביתו שלו הפכה צינעא שלו לפרהסיא.

closet4

התקווה

1 בספטמבר 2012

דברים שנישאו ביום שישי 31.8.2012 מול כמה שוטרים וכעשרים מפגינים ליד כלא סהרונים

איסיאס טקלברהן 

אחים ואחיות יקרים, תודה לכולכם שבאתם.

בשם כל אלה שבאו לכאן היום, ובשם כל הפליטים כאן בישראל, נעביר היום את דברינו בחמלה:

גבירותיי ורבותיי תושבי ישראל, מכובדיי –

התכנסנו היום מול מחנה הכליאה סהרונים, לא כדי למחות בזעם, אלא כדי לחלוק איתכם את סיפורנו.

לא באנו לכאן להאשים, אלא כדי לפנות ללבכם.

היום, אנו מבקשים מכם הבנה.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי –

מסענו לישראל היה מסע מלא תלאות.

עזבנו מאחורינו את הארץ שבה גדלנו, ושיקרה ללבנו. אנו מתגעגעים לריח של ביתינו, להמולת הרחובות, לאהבה של העם. ולפעמים הגעגועים לבית מביא אותנו לידי שיתוק. אבל אין לנו ברירה.

אמרנו שלום למשפחות שלנו, להורים שגידלו אותנו, לאחים ולאחיות שטיפלו בנו, לשכנים שצחקו איתנו, לחברים שהלכו איתנו באש ובמים. חיבקנו אותם בפעם האחרונה, או עזבנו בחשאי מתוך חשש לחיינו.

ולפעמים האהבה כלפיהם מביסה. אבל אין לנו ברירה.

רצנו בלילה, מעבר לגבול, יודעים שעלולים לירות בנו במקום אם תגלה.

חיינו במחנות פליטים בסודאן, יודעים שחלומותינו ועתידנו ימותו אם נישאר.

צעדנו בחום לא נתפש, מתים כמעט מצמא. נאבקנו במחלות בלי עזרת רופא, בלי מיטה לנוח בה.

מצאנו את עצמנו חטופים על ידי כנופיות פושעי במדבר סיני, שעינו אותנו בברזל מלובן ובזרמי חשמל בעודנו מדברים עם יקירינו בבית או באירופה או באמריקה – כדי שקרובינו ישלמו כופר להציל את חיינו.

נכבלנו כמו עבדים במערות במדבר, עם שלשלאות על רגלינו.

ניצבנו בפני פחד נורא להיטבח לצורך סחר באיברים. לרבים מאחינו ואחיותינו פתחו את הגוף, והשאירו אותם למות. כמו חיות טבוחות במדבר. אבל לא יכולנו להציל אותם. משפחותיהם לא שמעו מהם שוב.

נאנסנו, גברים ונשים כאחד. ואחיותינו מגדלות עכשיו תינוקות בארץ זרה, לבדן.

ניצבנו בפני סכנת המוות פעמים רבות בזמן מסענו לישראל, וכשהפחד היה נורא במיוחד, בכינו. רצינו למות, כדי שהכאב והפחד ייפסקו.

ולפעמים, הזכרונות ממה שהתרחש בזמן המסע לישראל לא מניחים לנו לישון. יש זכרונות קשים מדי מכדי להתמודד איתם, אפילו עכשיו. אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג'וב בתל אביב.

נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם.

חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.

אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות.

ובסוף הגענו לישראל. ארץ דמוקרטית. עם ערכים מערביים של חירות וכבוד לחוק הבינלאומי. חברה פתוחה, עם מוסדות חופשיים, בחירה חופשית, גיוון וכבוד.

מצאנו שער לתקווה חדשה.

ועכשיו –

"אמאיס להם את חייהם…"!!!

"עד שאוכל לגרש אותם, אכלא אותם כדי להמאיס עליהם את חייהם…"

אלה הן מילותיו של שר הפנים אלי ישי מ-16 באוגוסט. אנחנו, שחווינו יותר אומללות וסבל ממה שרוב האנשים יסבלו במשך חיים שלמים. שעזבנו את מה שהתקשורת המערבית מכנה "הכלא הגדול ביותר באפריקה". ועכשיו מאיימים עלינו שניזרק למחנה הכליאה הגדול ביותר בישראל.

מכובדיי,

אנו מתחננים לרחמים.

ראינו את אחינו ואחיותינו שהגיעו לכאן מותקפים על ידי קיצונים, נשרפים ומוכים.

אנו מתחננים להגנה.

מאיימים שיגרשו אותנו חזקה לידיו של הדיקטטור.

אנו מתחננים לביטחון.

גבירותיי ורבותיי, מכובדיי,

היום איננו פונים אליכם כפליטים לפוליטיקאים. לא כשחורים ללבנים.

כי יש בינינו אמהות ואבות, ילדים, סטודנטים, מוסיקאים, חיילים, רופאים, עובדי ציבור, גיאולוגים וסוחרים.

בחיים, אנו חולקים כולם אותם פחדים ואותן תקוות.

על בסיס זה, אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם… לכבוד.

תרגום מאנגלית ותצלומים: עפרי אילני

הכוונה הקדושה

6 באפריל 2011

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודוציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.


אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פניםמערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.


מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואיהיציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.

גזע זה שאינו אחד

18 ביוני 2010

רוני הירש

אכן ימים רצופי הפתעות. מי חשב שספרד תפסיד לשוויץ? מי האמין שמקסיקו תנצח את סגנית אלופת העולם? מי יכול היה לדמיין שכותבי הנאומים של ציפי לבני יטעו? ייתכן כי אמנם שרויה אני בחלום בלהות, אשר בו מאותתת המציאות בהבהובים קלושים מבעד לצעיפי שינה (4-1 לארגנטינה, בכל זאת, וגם הייתי בעד מקסיקו), אך נדמה לי כי זו הפעם הראשונה והסנסציונית שבה לבני לא רק הטעתה, אלא גם טעתה. אולם, כבפעמים קודמות, תופשת טעות זו עולם ומלואו, מעין עולם חילוני-ליברלי-ציוני, אשר משתקף בטעות זו כבמונדה לייבניציאנית. כמו ששרטטה בנאום הניצחון שלה את מתווה השמאל-הלאומי ("ארץ ישראל לא שייכת לימין כפי שהשלום לא שייך לשמאל"), גם כאן עלולה הטעות הלבנאית לצייר מפה מהימנה של חלוקת השטח. יצאנו לשטח לבדוק הכצעקתה.

"העובדה שבסוף נדרשה הכרעה של בג"ץ למנוע אפליה היא תעודת עניות להנהגה של השנים האחרונות, שלא הצליחה לייצר תוכן ערכי משותף (…) בג"ץ הוא לא של חילונים ואסור שיהיה מצב שיהיה מי שרוצה לקבל את ההכרעות שלו ומי שלא (…) אסור להגיע למצב שבו נצטרך לבחור בין הקבוצה לבין בית המשפט (…) הרבה שנים פוליטיקאים קידשו את הסטטוס קוו והוא זה שהוביל להתנגשות. ניתן למנוע את ההתנגשות הערכית הזו וליצוק תוכן למילים יהודית ודמוקרטית. זהו המבחן של המנהיגות בישראל". (ציפי לבני במכללה להנדסה בבאר שבע, הארץ, 17.6.10

טענת היסוד של לבני היא כי העתירה לבג"ץ ב"פרשת עמנואל" היא בסופו של דבר תוצאה של מחדל ארוך ומתמשך, הזנחה פושעת של שני אלמנטים נבחנים בחברה האורתודוקסית – אי כיבוד החוק מחד, ואפליה שיטתית מאידך. כבר כאן ברור, כמדומני, שלא מדובר באלמנטים נבחנים כלל, אלא בשני יסודות חשובים של המשטר הדמוקרטי (ולבני אמנם מציינת, במידה בלתי מבוטלת של תושיה, שחסר לנו "תוכן ערכי משותף" יהודי ודמוקרטי – שימו לב – היא אמרה דמוקרטי). אך ישנה חשיבות רבה להבנתם והצגתם כנבחנים, וכאן עיקר המקור למבוכה.

גדולי ישראל (במרכז: הרב בא גד). היהדות היא מערכת היררכית

שני דברים עוררו בי אתמול תהייה ואף גירוד מצח: (1) האם ייתכן שמאה אלף אנשים, אמנם דומים במקצת, הפגינו בעד הפלייתן והשפלתן של ילדות, ו-(2) האם ייתכן שמדינה (וליתר דיוק – מדינת ישראל) תפעיל אלימות פיסית כלפי פרטים בשם השמירה על השיוויון. אלא שקריאה מעט מפוזרת ואף נמהרת באתרים חרדיים ואזרחיים כאחד הבהירה לי במהירות מספקת יחסית שלא פה קבור הכלב (שהלא אלו קבורים היו באשקלון). אז לא, מדינת ישראל אינה באמת מנסה לאכוף שיוויון בלב התנחלות (אני מקווה). מדינת ישראל נתקלה בבעיה מהותית באופן ניהולה את שלטון הגזע היהודי, בגלותה לתדהמתה כי גזע זה אינו אחד. לא סתם אינו אחד, אלא הוא היררכי. מבנה העומק של ההבנה העצמית האורתודוכסית, הוא מבנה היררכי, בו שמים וארץ מתערבים בריבוא ריבואות שילובים ודרגות של שלמות. אין כאן דיכוטומיה סתם, אלא היררכיה. אבל שלטון הגזע היהודי הוא, כידוע, שלטון חוק דמוקרטי. ככזה הוא אינו יכול לסבול היררכיות, שכן עליו לפעול בשווה על הכל (או לסלקם לאלתר), אחרת הוא אינו פועל כלל. אחת מהיררכיות היסוד אשר הניעו רבבות אנשים לצאת להפגין היתה עליונותה של התורה על "ערכאות" חיצוניות, וממילא כל יתר ההיררכיות אשר זו קובעת בין אדם לאדם, אותן סיכם יפה מגיב 5 מ. בן משה: "לפי רמתם הרוחנית", וקצת פחות יפה מגיב מספר 8 משה: "עם מומים כבדים כמו נכות".

מערכת הספירות (במרכז: ספירת תפארת). היהדות היא מערכת היררכית

וכאן אנו מגיעים למהפכה הקופרניקנית. העתירה לבג"ץ לא היתה הסוף, ברירת המחדל, המפלט האחרון ועל כן תעודת עניות, כפי שקובעת לבני. העתירה היתה הסיבה הראשונה. מאה אלף אנשים התאספו היום משום שאיש מתוכם "הלך לערכאות". המדינה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים והמנהיגים הרוחניים אינם אחראים למחדל מתמשך של הזנחת האפליה במגזר החרדי (שכן הם האחראים הישירים של טיפוחו בפועל). הם אחראים למחדל המהפכני שבו במקום לרתום את המדינה למבנה ההיררכי הדתי ולפרנסו בכספים וחקיקה, הם אפשרו לאיש המגזר להכפיף את אותו מבנה היררכי למדינה. מחדל זה קרה ממש מתחת לאפו של השר המכהן אלי ישי אשר פוסל מכל וכל הליכה לערכאות, לערכאות המדינה שבה יושב הוא בתפקיד הסלקטור הראשי של שלטון החוק הדיכוטומי. אלי ישי, בגנותו את העתירה לערכאות, הצהיר בריש גלי כי הוא אמנם נמצא מעל החוק אותו הוא משליט בכח רב מדי יום.

המחדל הזה מהווה את קריסת שני העולמות בהם מתקיימים במקביל אלי ישי וש"ס בכלל. בעולם אחד מקפיד אלי ישי לשלוח את ילדיו לבתי ספר אשכנזיים ולהעלותם במדרגות השלמות, כפוף לחוק אחד ויחידי – חוק התורה. בעולם השני הוא פועל כנציג נבחר ואף רשות מבצעת הדנה אלפי אנשים לגירוש ושוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות בחסות שלטון החוק. מחדל יום כיפור של החברה החרדית הוא זה שאפשר לשדולה חרדית להגיש עתירה לבג"ץ ולזכות בה.

הסכר האמיתי שנפרץ היום אינו זה ששחרר לרחובות אלפי אנשים בשחור, אלא זה שהוליד דיון המדיף ניחוח עבודה זרה בשאלת האפליה במגזר החרדי. אפשר למצוא את הדיון הזה בעשרות תגובות באתרים חרדיים המגנות את התנהלות האדמו"רים, את התנהלותה של ש"ס, המגנות בזעם את האפליה המתמשכת, את תפישת העולם ההיררכית בכלל [כאן יש אמנם להבחין בין התגובות השונות – חלקן שמרניות במידה רבה – הן אינן מבקרות את ההיררכיה עצמה ואף מבקשות להעמיק את הסגרגציה. אך הדיון בהן ובעתירה עצמה, מרמת הטוקבק ועד להצהרתו של הרב עובדיה יוסף כי הוא "מתנגד נחרצות לאפליה בלימודים על רקע עדתי" חורג בהרבה מכוונה זו].

ציפי לבני וכותבי נאומיה טעו. בדרך תמוהה למדי, דרך נס אפילו, שנים של השחתת מידותיו של שלטון החוק בישראל הצליחו לנטוע בלב התשתית הערכית היהודית תפישת עולם דמוקרטית ואפילו, רחמנא ליצלן, שיוויונית. לבני מבקרת את השמירה ארוכת השנים על הסטטוס קוו. דווקא אל מול ההתלהמות הלאומנית של החודשים האחרונים כנגד החרדים (שעסוקה בעיקר בשיקולי רווח ותועלת מלובים בשנאה), נדמה כי את הצעד הראשון והמשמעותי להפרדת והכפפת הדת למדינה צעדו החרדים עצמם.

השאלה היא עד כמה נניח למדינה לדכא בדרכה האלימה את גילוייה השונים של התעוררות זו – דיכוי אשר נוח מאוד להפנות אותו כלפי "קבוצה" המוצגת במתכוון כהומוגנית ואחידה, תוך כדי התעלמות פושעת מהצהרותיהם ומעשיהם של נציגיה הפוליטיים, אשר משמשים את המדינה בתפקיד כפול (חיוני לדיכוי זה עצמו). אולי אם נפסיק לפחד ונתחיל לאהוב את הפצצה, תהיה היא הנקודה הארכימדית ממנה נזיז ממקומו את שלטון האפרטהייד הישראלי (גם אם זה ריאלי בערך כמו ניצחון של שווייץ על ספרד), או לפחות נחליף את שומרי הסף, בדרך מיהודית לדמוקרטית.