שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי

לרוב מומלץ להתעלם מנחמיה שטרסלר. ניכר שהוא איש חביב, ואת כתיבתו המעצבנת אני מייחס פחות לרשעות ויותר לסוג מסוים של נאיביות ופשטנות, היעדר מוחלט של תחכום. ובכל זאת, מאמרו אתמול על "האח הגדול" משקף איזו קלישאה רווחת מדי, שחשוב לערער, לפיה "האח הגדול" מנפץ סטריאוטיפים ומפיץ סובלנות.

עכשיו, אחרי התכנית, ידוע גם לסקפטים ש"פותנה היא בן אדם מקסים – למרות שהיא ערבייה ואפילו מתפללת לאללה", כותב שטרסלר. ואכן, את הסובלנות ששטרסלר מתפייט עליה אפשר לכנות "סובלנות הלמרות ש". הוא בסדר למרות שהוא הומו. הוא אפילו היה מ"פ. היא סבבה למרות שהיא ערבייה. היא אפילו מהנדסת תוכנה. אין פה שום ניפוץ דיעות קדומות, כפי שכותב שטרסלר, אלא קיבוע שלהן. הסובלנות השטרסלרית אמורה להתבסס על הזדהות, על גילוי הדמיון בין הצופה לבין פותנה, ועל הדחקת ההבדלים (העובדה הקשה לעיכול שהיא מתפללת לאללה). אלא שהדחקה משמעה ייצוב ושימור של ההבדלים כפי שהם. רק דיבור על ההבדלים, ביטוי הפחדים והקונפליקטים שהם מעלים, עשוי לאתגר אותם.

שטרסלר מגלה ש"לטרנסקסואלית אין קרניים". מסתבר שגם טרנסקסואלים – לא רק הומואים בוגרי סיירות – יודעים להיות סטרייטים חסרי קרניים בצאתם וחריגים באוהלם (או בחדר השינה). לכאורה הכל טוב ויפה, אבל עד כמה זו באמת התקדמות?

אל מול "סובלנות הלמרות ש", אפשר להעמיד את "סובלנות הבגלל ש". לצערי אמנם אין אנשים עם קרניים, אבל אם היו – ולו אחד! – הם היו מעניינים אותי הרבה יותר מהשטאנץ הרגיל. לא למרות הקרניים, אלא בגללן. "סובלנות הבגלל ש" עובדת באופן יומיומי, למשל בתחום המיני. כולם נמשכים למי ששונה מהם, במידה כזו או אחרת, לא למרות שונותו, אלא בגללה.

המדיום של האח הגדול, הראייה הכל–יודעת, מביא את “סובלנות הלמרות ש” לשיא מסוכן. המבט דרך עיני האח הגדול מאפשר לצופה להרגיש חזק מספיק כדי להתעלם מהצדדים המאיימים, החריגים, של הערבייה או הטרנסקסואלית. אלא שבחיי היומיום, מיליוני הנתינים של "קשת" חלשים מתמיד – כלכלית ותרבותית – הרבה הודות ל”קשת” עצמה ולשאר זרועות התמנון האוליגרכי. כשהם נתקלים בערבי הם ימשיכו לפחד, כי העוצמה המזויפת, הפשיסטית, שה"אח הגדול" הערה בהם כבר לא תהיה שם. או אז הסובלנות תיעלם ויישאר מה שאחרי ה"למרות" – הפחדים האילמים, הלא–מנוסחים ולכן גם הבלתי–נשלטים, מהאחר.

יותר מזה, הצופים הרואים–ואינם–נראים הם פאסיביים לחלוטין. הסובלנות המתעוררת כלפי האחר היא רדודה במיוחד כי היא אינה תולדה של פעולה לצדו, או פעולה הדדית מולו. הצופה הסביל אינו מגלה את הצדדים המועילים או המרגשים באחר, מה שיגבש "סובלנות בגלל ש", אלא לומד רק להתעלם מאחרותו. קל יותר להשליך על הדמות הטלוויזיונית את הדימוי הממצע, הנורמאלי. אבל שוב, כאשר הצופה נתקל בערבי או בטרנסקסואלית בעולם האמיתי, הדימוי השטחי של מה שמשותף לו ולאחר יידחק לטובת הדימוי המושרש של החריגות. אפשר לכנות את "סובלנות הלמרות ש" "סובלנות ראייה”, ואילו את "סובלנות הבגלל ש" – "סובלנות פעולה". רק אינטרקציה פעילה עם האחר מאפשרת לסובייקט לגלות שהשונות היא הזדמנות ולא איום: הזדמנות לקידום מטרה משותפת כמו גם להיכרות טובה יותר של הסובייקט עם עצמו.

כמובן, גם בעולם האמיתי "סובלנות הלמרות ש" יכולה לעבוד. בסופו של דבר, רוב הזמן לא נדרש מאיתנו הרבה יותר מאשר ראייה סובלנית שכזו. אנשים רואים טרנסקסואלים או ערבים ברחוב וכל שמתבקש זה לא להסב את הראש, או פשוט לחשוב על כמה זה נחמד, איך שכולם מסתובבים להם בחופשיות בעירנו הפלורליסטית.

אלא שדווקא בתחומים החשובים יותר מבחינה פוליטית, כמו קשרים חברתיים, מין ופעילות פוליטית, “סובלנות הלמרות ש" אינה מספיקה. היא מזיקה: אנשים מתבשמים בליברליות הראייתית שלהם, ואינם באים במגע משמעותי עם האחר. ברגע שהם באמת יצטרכו לעשות משהו – לא רק להסתכל עליו – למשל לשכב איתו, לעבוד איתו, לפעול איתו באותה מסגרת, הם יירתעו. הם יתמקדו דווקא בצדדים השונים והחריגים שלו, והסובלנות של "האח הגדול" תתגלה כמעטה שברירי במיוחד.

“האח הגדול" תואם את האינטרסים של האוליגרכיה ושופרה נחמיה שטרסלר. הרבה ראייה פאסיבית מתבשמת, כמה שפחות פעולה. הרבה פסאודו–סובלנות, כמה שפחות אינטרקציה וארוטיקה. כך נוצר דימוי מזויף של הסכמה ונורמאליות, או כפי שמתענג–כותב שטרסלר, בעליצות וללא שמץ ציניות: "לכולנו יש אותו טעם ואנחנו אוהבים אותו ריח".