נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

על הכישלון

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

מ-זו-ע-ז-עים

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.

כִּי-אָבִיא רָעָה אֶל-אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם

אמיר עצמון

1. שוו בנפשכם.כפר ערבי. בכניסה קבוצה קטנה של כמה עשרות יהודים, המבקשים להכנס ולבקר בשטח הכפר, נענים בסירוב ומחליטים לחסום את כביש הגישה. מצטברים טורים ארוכים של מכוניות משני צידי השער. הרוחות מתלהטות, מתקבץ המון זועם מבני המקום, השער נפתח והם זורמים החוצה ומתחילים להכות את העומדים בשער. במקום, תודה לאל, יש לפחות ניידת מג"ב אחת ועוד בדרך. שוו בנפשכם, כיצד הדברים מתגלגלים מכאן? מה יעלה בגורל כל אחד מהצדדים? מה יעשו השוטרים?

2. הנעל השנייה.

בדקנו מייל. אחר צהריים ביום שישי. התלבטות אם לראות סרט גם עכשיו וגם בערב. במייל כתוב שמתארגנת הפגנה בתגובה על אלימות המתנחלים בענתות כלפי כמה פעילים ופלסטינים שנפגשו סמוך לשם. שלושה פצועים. מעצרים של התוקפים? פחחח. תופסים טרמפ לגבעה הצרפתית, מתחיל להיות קר. עולים על טרנזיט ונוסעים ענתא. רצינו להגיע למקום שבו התרחשה האלימות ולמחות כנגדה, להראות שעל דברים כאלה לא עוברים בשתיקה. השומר סירב לפתוח את השער. מישהו החליט לחסום את השער עד שיתנו לעבור. ירדנו ועמדנו על הכביש. לאט לאט התחילה התקהלות. אנשים בדרכם לארוחות שישי, גוררים ילדים וסירים מן המכונית התקועה, מסננים קללות בין השיניים, עוברים דרך חרך צר בשער. בהדרגה, כמה נשים וילדים ("שמאלנים", מילת הגנאי החדשה שלהם) צועקים, מופתעים. אחר כך, צעירים ומבוגרים, חלקם הגדול משתייכים לכוחות הביטחון בנסיבות פחות אזרחיות, תמירים ורחבים, מקללים, מנופפים ידיים, מאיימים. שוטרי מג"ב עומדים בפנים, ליד השער ומנסים לשמור על כובעיהם. לאט לאט, השער נפתח והנחיל זורם החוצה. מתחילות דחיפות, התנפלויות, חניקות. הנשים צועקות ומעודדות, הילדים זורקים אבנים. לאט לאט, אנו מבינים שצריך לסגת. חלק עוד נשארים להתווכח, למחות, לזעום – מתוך הנחה שגויה שאלימות תופנה רק כלפי מי שאלים, שאפשר פשוט לדבר. אנשים הוטלו לרצפה, אבדו נעליים, ישבו בפנים מדממות או דומעות, באף שבור, נמלטו אחורה, עד קו המכוניות החונות, ואז שוב. השוטרים מנסים ברישול להפריד, להרגיע, להם לא נשקפת סכנת חיים. היא אבדה את אחת הנעליים שלה בדחיפוֹת, ניסיתי למצוא אותה בין הגופים המתגוששים, בין הרגליים המתרוצצות על הכביש. מי שנכנס לשם, לא יודע כיצד יצא. הפחד היה האוויר, וגם הבוז, העובדה שהם לא סופרים אותנו, ששום דבר לא עוצר אותם מלפוצץ אותנו במכות.

3. The Wrong Side of A Lynch Mob

ואז התחילה האימה ממש. נסוגנו עוד ועוד לאחור, חלק כבר פצועים, חבולים, מצלמות נשברו (זו נעשתה טקטיקה נפוצה ככל הנראה – לא להשאיר עדויות), אבל להם זה לא ממש שינה. הם המשיכו לצאת, לרדוף אחרינו, לצעוק שאיש לא יזיז אותם מביתם. היו חסרים רק הקלשונים והלפידים.

הם החלו לצעוק, לשיר, כמו קהל כדורגל, כמו כת, "כאן לא פלסטין". לצאת בעקבותינו, למחות אותנו, שביקשנו למחות. היה ברור, הם ביקשו דם. אנחנו נסוגנו לאורך הכביש המוביל לכניסה לישוב, עברנו עוד ועוד ציוני דרך – הנה המכוניות החונות שלנו, הנה, עד כאן מאירים הפנסים (לא, אל תכנסו לחושך, אל תרדו מהכביש), ועוד, שומעים אותם זועקים כמה מטרים מאחורינו (לא עצרתי להביט). מכונית משטרה עוברת מולנו, אנו מתדפקים על חלונותיה (מעולם לא חשבתי שכל כך אשמח לראות שוטרים!), מתחננים על חיינו, אבל היא ממשיכה לנסוע בלי כל התייחסות. המשכנו עד הצומת למטה, סופרים בתזזיתיות את מי שנמצא, את מי שאולי נשאר מאחור. עושים רשימות על גבי רשימות, מחברים שמות לפנים (אחר כך נגלה שמישהי נשארה מאחור, היא נשלחה לחדר המיון עם פנים פתוחות). כעבור כמה רגעים מגיעה ניידת. הקצין מודיע ברמקול לחבורה המוכה והרועדת בקור – "זהו שטח צבאי סגור, זו התקהלות לא חוקית, יש לכם רבע שעה לעזוב את המקום או שנאלץ לפנות אתכם".

4. שמשות שבורות

אחרי כמה דקות הגיע הטרנזיט ועלינו עליו. אחד החלונות שלו היה שבור וכל הכסאות הסמוכים אליו היו מכוסים זכוכיות. נסענו בחזרה לגבעה הצרפתית, דואגים להדק חגורות בטיחות לפני שעוברים במחסום (רק חסר שיעצרו אותנו על זה). המכוניות שנותרו מאחור (באחת מהן ישבה בחורה שקרעו את חולצתה), סבלו את נחת זרועם של אלה שלא הגיעו עד אלינו: שמשות מנופצות, צמיגים מנוקרים, על אחת אפילו חרטו מגן דוד. אני ול. הסכמנו שאין להם שום חוש אירוניה.

באיזשהו מקום זה היה יותר גרוע מהאלימות שהורגלנו אליה בהפגנות, ממשחקי-המג"ב הסטנדרטיים. היה משהו נוראי באנשים רגילים, בלי הטמטום והמרירות הכרוכים בעטיית מדים, בלי תפקיד או משימה או הוראה בלתי חוקית, ככה, פשוט, אדם מול אדם. "אני אבוא אליך הביתה ואהרוג אותך".

5. חלווה של מתנחלים

מהגבעה הצרפתית, שם התאספנו שוב, המשכנו ל"טרם" ליד הכניסה לעיר, כדי לתעד את הפציעות לקראת תביעה עתידית. (ניסיתי להעיר על כך שטרם זה שם מטופש, שהרי אם אתה שם, סימן שכבר מאוחר מדי). עמדנו בתור. כמה דקות אחר כך הגיע לשם גם אחד מתושבי ענתות, והסביר לסגל שצריכים להרוג אותנו בכלל. אבל הסגל היה ערבי ברובו, ומאוד מבין ותומך. חיכינו שם כשעה, עד שכולם יסיימו להיבדק ולקבל דוחות. בזמן ההמתנה התעודדנו בממתקים מהמכונה האוטומטית – חלווה "אחווה" ושוקולד תוצרת חוץ. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח".

6. כיסוי חדשותי

ישנה תפיסה מובלעת-משהו בשמאל הרדיקלי שגובלת במרטיריות. המשחק הרי ידוע – אם יש נפגעים, יש תקשורת. לכן, ישנם כמה פעילים שששים להתעמת, ששים להעמיד את גופם בקו האש. ללא הועיל: בתקשורת נכתב כי "פעילי שמאל קיצוני מתעמתים עם תושבי ענתות". קיווינו שניתן יהיה לחלץ משהו מהמצלמות השבורות, שמישהו יוכל לדעת על מה שקרה לנו. אבל כאן אצלנו, מי בכלל רוצה לשמוע על חבורה של שמאלנים שהלכו והיכו קן צרעות, ונעקצו עד זוב דם? כאמור, המהפכה לא תשודר.

7. Les Comedians

יותר מכל זו הייתה תחושה של בחילה. בחילה שמסמנת כעס שהפך לחוסר אונים. באותם רגעים ספורים של הליכה-ריצה, מתחת לפנסים הכבויים של כביש הגישה, כמה צעדים לפני ההמון המשולהב, הזועק, מניף הדגלים, כשניידת המשטרה חולפת ליד וברור שאינה מתכוונת לעשות דבר – תחושה של זה הסוף, של לרוץ על נפשך, תחושה של נרדפות, במובנה העמוק, במובן של אין לאן לפנות, שאיש לא יגן עליך, איש לא יעצור אותם, שגופך הפקר לחושך, לבעיטות (אחת ספרה לנו אחר כך – היא נשארה להגן על המכונית שלה וכמה מתנחלים גררו אותה לשדה הסמוך והחלו לבעוט בה. שוטר שהגיע למקום עמד וצפה. כעבור רגע או שניים ביקש בנימוס שיפסיקו לבעוט. לבסוף שאל אם היא צריכה עזרה לקום). בחזרה אצלי בבית, שיר של שארל אזנבור נדבק לי בראש – בואו לראות את הליצנים, המוזיקאים, הקוסמים. אולי כאלה היינו נראים, לצופים בבית – לבושים מוזר, מצחיק, מזוהים בנקל (למעט מקרה אחד של פעיל גלוח ראש – כנראה שזה הסממן העיקרי – שלא ידעו אם הוא משלהם או לא), מבצעים את המופע שלהם שמסרוֹ שולי לעומת הבזות והגיחוך שהקהל נהנה לרחוש להם, וההתענגות על האלימות שאפשר להפנות כלפיהם. הרי לליצנים זה לא כואב.

אם דבר אחד התחדד אתמול זה היה שאין גבול, שאין כל בעיה עם לירוק על מישהו, להרביץ לו, לדחוף אותו, להכנס בו, לבוא אליו הביתה ולהראות לו מה זה – הכל רק בגלל שאנחנו שמאלנים. רוצה לומר, מזדיינים עם ערבים. רוצה לומר, בוגדים. רוצה לומר, לא יהודים, לא בני עמנו. אולי זה מה שהכעיס אותם כל כך, שאנחנו יהודים. לפי דרכם אנחנו עיוות, מוטציה, חילול-קודש בעצם קיומנו, השחתה של משהו נכון וצודק שאין מה לעשות עמה חוץ מלמחות את קיומה.

8. יום שישי, יום חג

הנשים עמדו וצעקו שאין לנו משפחות, שאין לנו חברים ובגלל זה אין לנו בושה לעמוד כאן בערב שישי, בראש השנה ולעשות את מה שאנחנו עושים. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהם קצת פחדו מאתנו. קצת פחדו מאותו יקום מקביל שבו יפנו אותם. אבל הם היו אנשים שעבורם ההיאחזות בקרקע ההיא היא הכל, שבשבילם הבית הוא קדוש ומי שעומד בפתח ומפריע, ומשבש את המרחב הביתי, יש להשמידו מיד. "לא אכפת לי מה המחיר" צעק אחד מהם, "לא אכפת לי כמה צריכים למות כדי שאני אמשיך לשבת פה, זה המחיר שצריך לשלם". אנחנו הבאנו את הסכסוך לסף דלתם והם לא הססו, הם נהרו החוצה לנער אותנו מהם. איך זה שכולם כאלה מקררים, שאלה מישהי אחר כך, איך זה שלהרבה מהם היו אקדחים? התנחלות של שוטרים, מסתבר. לא פלא שהסתחבקו כל כך עם המג"בניקים, שאף אחד לא מיהר לעצור אותם. אחרת הציעה שאולי חלקם מתגעגע לאקשן של העבודה המשטרתית. אחד הוסיף שבטח עשינו להם את החג. לגוסטב דורה יש איור מופלא של גייסות המלאכים שסרחו נקראים לקרב, מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון:

10. הנורא מכל.

הנורא מכל הוא שאנחנו עוד נראה את האנשים האלה. בבנק, ברחוב, באוטובוס. הם חלק מהחברה שלנו. אותם אנשים שלא מהססים לרגע לפני שהם מכים עד זוב דם מישהו שלא הרים עליהם יד. הולכים בינינו ובתוכם השנאה ובתוכם האלימות ובתוכם הזעם. אותם אנשים שעוברים ליד המצעד לשייח ג'ראח במרכז ירושלים ומקללים ומבטיחים להרוג אותנו. במגרש הביתי שלהם הם גם יקיימו. עמדתי בצד, ברחתי ככל שיכולתי מהמקומות שבהם הייתה האלימות. כל הזמן שקלתי בראשי אם לדבר איתם, לפנות אליהם. לומר משהו על החייתיות הזו שמתפרצת מהם – חתולות פרא המגנות על גוריהן (גורי גזל, גורי עליונות, גורי תקציבי עדיפות לאומית) – על כך שאדם המתנהג בכזו אלימות משחית בעיקר את עצמו. ויתרתי. לא משנה מה טענו כנגדם, הם האשימו אותנו בכך – אנחנו גנבנו את האדמות (ע"ע תל אביב), אנחנו הסטנו את הפלסטינאים כנגדם ("עד היום לא היו שום בעיות, אני חבר של ערבים, תמיד אני קונה אצלם"), אנחנו אחראים לאלימות ("תראו איזה אש הדלקתם!"). ועכשיו, לא משנה מה יקרה ברמה הפוליטית, אלה אנשים שהם חלק מהחברה שלנו. אולי אפילו אגיש להם קפה באחד הימים. אני לא חושב שאף אחד מהם היה מהסס לשרוף ספרים.

11. Pick Your Battles

שמעתי שהיו כמה אנשים באירוע אתמול שחשבו שהיה מוצלח, שצריך לעשות זאת שוב, לבוא כל יום שישי ולהפריע למנוחתם. לדעתי, אתמול היה כשלון חרוץ מכל בחינה שהיא – באנו למחות כנגד אלימות, לומר שמה שקרה בצהריים לא יכול לקרות שוב והנה זה קרה – פי כמה – יותר אלימות, יותר פצועים, יותר שנאה. היה לנו מעט מאוד לעשות שם (לשכנע? לכעוס? להאשים?) והיינו צריכים להסתלק הרבה יותר מהר. אם פעולות כאלה הם הטקטיקה שלנו כשמאל, אז כבר הפסדנו: זה לא היה קרב שיכולנו לנצח בו, אפילו לא לזכות בנקודות: לא היה טעם להגרר לאלימות או להיות קרבנות לאלימות, ממילא התקשורת תסלף, השוטרים ישקרו, איש לא ייענש ויש סיכוי טוב שהנה התנחלות שתהיה עוד יותר עצבנית ונוטה לתג-מחיר בזמן הקרוב. האם זה צודק למחות כנגד אלימות ונישול? ודאי! האם מחאה כזו מקדמת במשהו את סיום הכיבוש? לא במיוחד.

אם מה שהשמאל יודע לעשות זה לעמוד ולצעוק עד שכל שאר החברה הישראלית חושבת שהוא גיס חמישי, חסר סולידריות עמה, יפה נפש, חסר אמירה אמיתית ובעיקר סכנה לציבור – אז הוא כנראה לא לגמרי רוצה להביא שינוי אמיתי. אם חשוב לנו יותר להיות צודקים מאשר חכמים, אולי מוטב שנהיה צודקים במקום אחר, שחכמה פחות דרושה בו, שטפשות עולה בו פחות ביוקר. המלחמה שלנו היא על דמות החברה שאנחנו חיים בה ואם התרומה העיקרית שלנו היא "שמאל-המגאפון", אז פירוש הדבר שויתרנו מראש על אפיקי ההשפעה המרכזיים שעומדים לרשותנו. משמרות מחאה, מצעדים, הפגנות – אלה טובים תקשורתית על הנייר, אבל בפועל השיח כבר כל כך השתנה לרעתנו, שאנחנו נדחפים יותר ויותר למרטיריות כדי לנסות ולקבל דיווח אוהד. צר לי, אין כל ערך פוליטי או אחר ללחוות את האלימות של המתנחלים על בשרך. חוץ מזה, באופן אישי אני חושב שהשיח כל כך מוטה לרעתנו שאפשר לטאטא כל אלימות נגד שמאלנים מהתודעה הציבורית, גם רצח. כל פעולות המחאה הסטנדרטיות של השמאל, כמו גם פעולות סיוע וליווי לפלסטינים, מסיקים וכדומה, עוזרות ליצור סולידריות חיונית וחשובה עם הפלסטינים, אבל כאשר אלה הן הפעולות היחידות שלנו, הן יוצרות דימוי ציבורי של אנשים שאכפת להם יותר מה"אויב" מאשר מבני עמם. לדעתי, המלחמה שלנו היא על החברה הישראלית, יותר מכל דבר אחר. כי כל החלטה לסיים את הכיבוש או תיכפה עלינו מצד הקהילה הבינלאומית או תהיה תוצר של לחץ ציבורי. וגם כאשר יסתיים הכיבוש, תהיה עבודה מפרכת וארוכת-שנים של פיוס וניטרול משקעי האיבה והשנאה – וזו עבודה שצריך להתחיל בה מיד. אי אפשר להתעלם מכך, כדי לנצח במלחמה על החברה שלנו, אנחנו חייבים להיות חלק ממנה. העמדה הסרבנית, המתעקשת לעשות הכל מחוץ למערכת ובניגוד לתכתיביה, היא חשובה ביותר, אבל כל תנועה פוליטית המגבילה את עצמה לכך מאבדת את צינורות ההשפעה העיקריים שהם הרבה פעמים פנים-מערכתיים. ההחלטה (המודעת או שלא) של השמאל בשנים האחרונות להמנע באופן קטגורי מפעולות בתוך המערכת, היא אחראית במידה רבה לחוסר הרלוונטיות שלו ולהדרה שלו מהשיח ומעמדות הכוח. ברור שהמנגנונים כולם מסואבים, מושחתים-משחיתים ומפרכים – אבל הם חיוניים להצלחה של כל מאבק. השינוי לא יבוא מהתעקשות והתחפרות בצדק בתקווה שכולם סוף סוף יבינו.

אם יש דבר שלמדנו מאמש, זה שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים ולחשוב היטב לפני פעולות כאלה: מה המטרה שלהן, מה המחיר שלהן, מה הן באמת מסוגלות להשיג? האם הכלים שעומדים לרשותנו בכלל יכולים להשיג זאת? מה אם מישהו היה נהרג? מה אם מתנחל חמום מוח היה יוצא והורג את הפלסטיני הבא שייתקל בו? האם זה מחיר הוגן? מחיר שאנחנו מוכנים לקחת עליו אחריות? לפי דעתי, זה מצריך חשיבה מעמיקה יותר ונכונות לוותר על דרכי פעולה ישנות שלא הניבו תוצאות.

שמאל שמחויב לשינוי אמיתי ולא רק למחאה (שכמעט תמיד נשארת על פני השטח) – חייב ראשית כל לרכוש מחדש את האמון של הציבור שלו. פירוש הדבר יותר פעולות למען שוויון וצדק בתוך הקו הירוק, בתוך החברה הישראלית, להפגין נוכחות במרחב הציבורי לא רק כאקדמאים ביקורתיים או מפגינים זועמים. אנחנו חייבים גם למקד את האנרגיה שלנו בתהליכי עומק: לרכוש שוב השפעה על החינוך, התקשורת, הכנסת, הצבא… זו עבודה מפרכת, אבל אין לה כל תחליף.

(הכותרת מטעם מערכת הבלוג)

גרד אלברטוס מת

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.

 

והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"

ש: מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה האחרונה למפלגה?
ת: ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו האחרון של זינובייב בהחלט הכריע את הכף.

…

ש: באילו נסיבות התחברת עם קוטוזוב?
ת: קוטוזוב הודיע לי שיש מאמר מאת טרוצקי על אודות המועצה הרוסית-בריטית. העפתי בו מבט…
ש: מה תאמר עכשיו על מכתב החרטה השני שלך שבו כתבת כי אין לך קשרים ארגוניים עם האופוזיציה?
ת: לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב. … מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים.

(חקירות בולשוויקיות, מתוך "הטיהורים הסטליניסטיים", יגאל חלפין)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לנקודת שיא מסוימת, עד כדי כך שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר שקיים בכלל. כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים נושאת מבנה מהסוג הבא:

"w חשף את פרצופו האמיתי. השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה "

"x? הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל"

"איך אתה מעז לעשות y ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

"מי שמשתתף ב-z לא ראוי בעיניי להיחשב לשמאל. אני והוא כנראה לא שייכים לאותו מאבק"

הפרקטיקה הזאת היא למעשה כל כך נפוצה וכל כך מוכרת למי שהתנסה קצת בלהיות שמאלני, שלרגעים נראה שמיותר לדבר עליה – כמו שמיותר לדבר על "הסכנה שכאשר נופלים עלולים לקבל מכה בברך". אחרי כעשר שנים בסביבה חברתית זו, הייתי אומר שהמבנה הזה של ההוקעה והטיהור ממש מחווט לי במוח.

בדיוק מכיוון שהוא חלק מצורת המחשבה שלי, אני מרגיש צורך עז לכתוב עליו. אציין שהקמפיין שהביא לביטול כנס הבלוגרים שהיה אמור להתקיים מחר בגלל השתתפותו של בני ציפר, ושעליו היטיבה לכתוב גם חנה בית הלחמי, דחף אותי לעשות את זה. התברר לי, שבפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בד בבד, נפלתי לאחרונה בעצמי קורבן להוקעות נוספות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" – וזאת בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג!

אבל למעשה אני חושב כבר כמה שבועות לכתוב על הנושא הזה, דווקא בגלל אקט הוקעה כלשהו שאני בעצמי ביצעתי. כי מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות. כפי שאבהיר להלן, הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה שמעטים חפים ממנה. אתם מוזמנים להוכיח אותי על צביעותי ולשלוף ציטוטים מרשיעים נגדי, אבל זה לא כל כך יעזור – ההוקעה תישאר בשטח.*

יותר מכך: אני לא יכול בנקודה הזאת להתחייב שאמנע ממנו לחלוטין מכאן והלאה. אבל לגבי מה שמכאן והלאה, אגיע לזה בהמשך.

דנטון מוקיע את אויבי המהפכה. המוקיע הופך למוקע

אם נחזור לאקט ההוקעה עצמו: שימו לב למבנה הקבוע של הטענה, כמו אלה שהובאו למעלה. השאלה היא אף פעם לא: האם אתה חרא? אלא: האם חרא כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/פמיניסטית/סוציאליסט/הומואית? אקדים את המאוחר ואומר שהתוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעל עצמך את אימת ההוקעה הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מבחינה זו, איש שמאל הוא כמו חבר המפלגה בתקופת הטיהורים: מי שלא מתיימר להיות בשמאל גם ככה לא שייך לקבוצת ההתייחסות, ולכן הסכנה שנשקפת לו היא הרבה יותר קטנה (ואז, אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטאלין חיבב את דוסטוייבסקי הריאקציונר וכנראה גם את בולגקוב). ההבדל הוא שבישראל של ימינו, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה של ממש מהשייכות הזאת – ולמעשה אפילו להיפך.

בכלל, בהתבוננויותיי בתופעת ההוקעה הבחנתי בכמה דפוסים מעניינים. אחד מהם הוא עיקרון "המוקיע הופך למוקע". את העיקרון הזה ניסחתי כשיצא לי להתקרב קצת למוקיעים הגדולים ביותר במחנה, שאותם הכרתי עד אז רק מרחוק. רק כשהתיידדנו, התברר לי שהם עצמם סובלים עוד יותר ממני מאימת ההוקעה!

וכך, מכיוון שכולנו בסכנת הוקעה, ומשפט החברים מאיים כצל מעל ראשינו, ההוקעה הופכת לסוג של התגוננות. רבת עם מישהו? חכה כמה שבועות עד שהוא יעשה איזו טעות פוליטית ואז תוקיע אותו ותגמור עניין. חשבת להוקיע אותי? רמזת שאני "בעייתי"? זין! אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיקי לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות ליד משרד הביטחון בלי שאנשים מסביב יתלחששו ויעיפו בך מבטים זועפים.

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

– החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת הסינמטק לפני שבועיים, נצפית משוחח עם שני אנשים בבלוק של "שלום עכשיו".
– כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל בבחירות האחרונות הם הצביעו ל"עיר לכולנו".
– החבר א', זו תשובה מפוקפקת. עיר לכולנו מלאה יסודות תבוסתניים.

– החבר א', האם אתה קראת בכתב העת "מטעם" אחרי 15.2.2010?
– כן… כלומר לא… כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המנוי. כן! אני מבטיח לא לחדש את המנוי!
– החבר א', פשעיך הולכים ומתגלים. לנו סיפרו רק שדיפדפת ב"מטעם" על המדף של תולעת ספרים.

– החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב" ליד חנות "האוזן השלישית".
– טעות בידיכים. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את "ירושלים של זהב". פיזמתי את שיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית.

– מקורות מהימנים מסרו לנו, החבר א', שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.
– לא! לא מאז "לדעת אשה"! כלומר, ב-69' קראתי את "מיכאל שלי", וגם שם דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!

ברור לי שפרקטיקות ההוקעה והטיהור הן לא חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו סתם מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שבישראל של העשורים האחרונים תרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לשוויון ולצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. בתוך מערך כזה, סימון הגבולות נעשה קריטי.

יותר מכך: כיוון שכוחו הממשי של השמאל הוא קטן (מבחינה אלקטורלית, כלכלית, צבאית וכו'), ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו. מה שאירוני הוא שהפרקטיקות האלה אפקטיוויות כאמור בעיקר כלפי פנים, כלומר כלפי האנשים המועטים שמעוניינים בכלל לקחת חלק בפרויקט השמאל. בהתייחסות למטאפורה של איתמר טהרלב של השמאל כמטהר אוויר, נכון אולי יותר לתאר את השמאל כמזגן ששואב את האוויר שבתוך החדר ומקרר אותו שוב ושוב.

בעידן שבו המלה מקרתיזם נישאת בפי כל, צריך להודות שההחרמה וההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות, ויש מקום לחשוב מה ההשלכות של זה – לא על אלה שאותם אנחנו קוראים להחרים (כלומר, בערך את כולם), אלא על המחרימים עצמם. לדעתי, באופן מצטבר ההשלכות הן הרסניות למדי. שיהיה ברור: הרבה אנשים נפגעים מאוד מהטרור הזה – פגיעות שאינן נופלות מחלק מהפשעים וצורות האלימות שנגדן השמאל נאבק.

דנטון מוצא להורג בהוראת רובספייר. המוקיע הופך למוקע

מה שמצחיק הוא שדינמיקות הטיהור מיושמות לעתים קרובות דווקא כדי להגן על אנשים – למשל: יש אנשים שקשה להם להתבטא בנוכחותם של סטרייטים, אוכלי בשר או אנשים שהיו בצבא, ולכן מוקמות קבוצות שסגורות לאנשים כאלה – במוצהר או במובלע. אלא שהתוצאה היא אקסקלוסיוויות מועצמת, טהרנות קיצונית ופליטה של כל גורם זר. כמה שהאידיאולוגיה היא קיצונית יותר בתביעתה לקבלת האחר, כך היא בפועל אקסקלוסיווית יותר – עד כדי קבוצות מוכרות שיש בהן אדם אחד בלבד.

אני מרשה לעצמי להעריך שאם השמאל היה אקסקלוסיווי קצת פחות ומתעסק פחות בטיהור עצמי לסוגיו, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. להרבה מאוד אנשים יש הזדהות עם הרצון בצדק ושלום, אבל פשוט אין כוח להתעסק עם החרא הזה של חרדת ההוקעה, ובצדק. למעשה, אני תוהה אם התופעה שתיארתי באכזריות מסוימת בפוסט "הגלגול" היא לא במקרים רבים תוצאה של טראומת הוקעה בתוך השמאל.

בעצם, לא לגמרי ברור לי מה התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה – הרי הם יישארו בחוץ ויחזיקו באותן דיעות או יבצעו את אותם מעשים. אני מעז אפילו לומר: הבולשוויקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה הולכת וגוברת כלפי השמאל.

*

כעת נשאלת השאלה: אז מה אני מציע לעשות?

ברור שיש מגוון תשובות ודרכי התמודדות. לכאורה, זו אינה גזירת גורל שבמחנה השמאל יהיו פרקטיקות אלימות כל כך.

עם זאת, באופן אישי אני קצת פחות אופטימי, ואני מעדיף לנקוט בגישה אחרת, שעליה כבר רמזתי קודם. נכון לנקודת הזמן הזאת, אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי ויחסי לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרונורמטיווית וכו' וכו' לא השתנו בכלום, וכך גם הפעולות שלי בדיבור או במעשה. אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר – וזאת אף על פי שכמעט כל חבריי שייכים למחנה הזה.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך (שהרי לראאד סלאח אנחנו מנסים להקשיב, אבל לדניאל בן סימון לא ממש). לפחות בהיבטים מסוימים, יש מידה של אומץ בהכרזה של שלי יחימוביץ שמפלגת העבודה היא לא מפלגת שמאל. מה זה בדיוק נותן שהיא תכריז שהיא "בשמאל"? האם זה אומר שהחוקים שהיא מחוקקת יהיו טובים יותר או טובים פחות?

אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי.

אסיים בווידוי. לפני כשנתיים נכנסתי ל"טבע מרקט" כדי לקנות יוגורט. בין עשרות סוגי היוגורטים, נתקלתי שם למרבה הבעתה בבקבוק פלסטיק קטן ועליו הכתובת "גבעות עולם". כידוע, מדובר בחוותו של אברי רן ליד איתמר – אותו מנהיג מיליציה שמתמחה בפוגרומים נגד פלסטינים ופעילי שמאל. נדהמתי שחנות אורגנית בלב תל אביב מוכרת יוגורט שמיוצר בחווה של פורעי חוק אלימים במיוחד. כיוון שעבדתי אז ב"הארץ", קניתי את היוגורט במחשבה לברר את העניין ולכתוב על זה אייטם.

כשהגעתי הביתה נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאייטם בנושא כבר נכתב. שכחתי מהעניין.

למחרת בבוקר פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. היוגורט נוטף דם הפלסטינים של "גבעות עולם" חיכה לי שם, קריר ומפתה. ברגע של חולשת דעת, אפוף בערפילי השינה, שלחתי יד ושתיתי אותו.

ואתם יודעים מה? נהניתי. ממש ממש נהניתי.

 

* עם זאת אני חושב ומאמין שזה לא המרכיב המרכזי בבלוג הזה, ושאנחנו דווקא מנסים כאן יותר להכניס רעיונות לתוך הדיון מאשר להכריז אילו רעיונות ואנשים הם אסורים למגע. ההיגיון שלנו, לפחות בזמן האחרון, הוא שדווקא אם פוסט כלשהו מעורר אי נוחות ואי נחת אצל הקהל הטבעי של הבלוג הזה, יש סיכוי סביר שזה פוסט טוב.

הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמות–לא–להם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כ–א–פ–י–ו–ת. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אל–זמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה — ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

“אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאלית… נשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".

גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים

הסוציולוגים הירושלמים הפרופ' גדעון ארן, הד"ר נורית שטדלר והפרופ' אייל בן ארי פירסמו לפני כשנתיים מאמר בנושא פונדמנטליזם והגוף הגברי אצל חרדים ישראלים. במחקרם, מוכיחים השלושה שהחרדים מגלים התלהבות גדלה והולכת מאתגרים פיסיים ומאורח החיים הצבאי. אחד מביטויי הגבריות של החרדי החדש הוא תחפושות בפורים. לפי המחקר, בנוסף לתחפושות מסורתיות יחסית כגון משה רבנו או דוד המלך, גדלה הפופולאריות של תחפושות כמו טייס, חייל בצנחנים ושוטר. החוקרים רואים בכך ביטוי להערצה וקנאה של החרדים בגופניות הציונית – יחס שהיה סמוי אך נעשה גלוי יותר ויותר בחברה החרדית העכשווית.
במאמר מוסגר, יש לציין שגילויי הגבריות של סוציולוגים ירושלמים הם אולי שאלה דחופה לא פחות, אבל זהו נושא למחקר אחר. על כל פנים, את תצפיתם המעניינת של הסוציולוגים אני מזכיר לא כל כך בגלל מה שהיא אומרת על החרדי המודרני, אלא יותר כביטוי אקטואלי לקשר ההדוק בין חג הפורים לבין מסורת האלימות היהודית. ההיסטוריון אליוט הורוביץ מאוניברסיטת בר אילן כתב לא מזמן ספר בשם Reckless Rites הדן בנושא זה.
הורוביץ, שחיבר את הספר בהשפעת טבח המתפללים המוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 94',  מביא דוגמאות רבות ונשכחות למדי לטקסי ביזוי של סמלים נוצריים שנעשו לאורך ההיסטוריה בפורים, כגון יריקות והשתנות על צלבים. כל זה נעשה לרוב בסמוך לטקסי השריפה והתלייה של בובת המן. הוא סוקר גם כמה מקרים נדירים יותר של אלימות יהודית נגד גויים, כמו הוצאה להורג באישור השלטונות של רוצח נוצרי בצרפת במאה ה-12. כפי שמציינת רות מייזלס בסקירה על הספר, יותר משהורוביץ מבליט את מעשי האלימות עצמם, הוא מדגיש את המגמה של היסטוריונים יהודים מודרניים להסתיר ולהעלים את האירועים האלה, מחשש שבדל אלימות יידבק בדמותו של עמנו. אולי לא במקרה, ספרו של הורוביץ לא תורגם עד כה לעברית.

עונשו של המן, פרט מתוך הקפלה הסיסטינית. משתינים על הצלב

חג הפורים יכול, אם כן, להוות תזכורת לעובדה טריוויאלית ובכל זאת לא מובנת מאליה: גם יהודים בגולה ידעו לפעמים להיות די מניאקים. יש אפילו סיכוי שכמה מהדברים שהאנטישמים אמרו עלינו הם נכונים. ההצעה הזאת היא כמעט בגדר טאבו בדיסציפלינה של תולדות עם ישראל. ההיסטוריונים השמרנים/ציונים מגינים באופן טבעי על שמו הטוב של העם היהודי. אם הם ביקרו את "המנטליות הגלותית", היה זה בעיקר על הכניעות והרפיסות שיוחסו ליהודים, ולא על הגזענות שלהם. אבל גם היסטוריונים חדשים מהשנים האחרונות, פוסט או אנטי-ציונים, נוטים לא פחות לאידיאליזציה של יהודי הגולה, ומייחסים את כל מה שרע במצבנו העכשווי לציונות, או לפחות למודרניזציה. כמעט שום מידה רעה לא תיוחס לתלמוד או למסורת היהודית.
אבל בעצם, איך זה יכול להיות? למה לכל אומה יש כתמים שחורים בעברה, ורק היהודים תמיד יוצאים נקיים? העובדה שהיהודים לא נהנו מריבונות הקטינה אמנם את פוטנציאל האלימות שלהם, אבל לא חיסלה אותו לגמרי – כי גם אם כוחם הפוליטי היה מוגבל, הם החזיקו בצורות אחרות של כוח.
לדיוקן ההיסטורי הזה יש הסבר אחר, שנובע דווקא מאירוע כלשהו שהתרחש בעבר הקרוב יותר: השואה. האנטישמיות הנאצית הביאה לדה-לגיטימציה מוחלטת של כל טענה נגד היהודים והיהדות. יש בזה היגיון. לא נעים להיעזר בדוגמאות שמופיעות בדר-שטירמר.
ההיסטוריה היהודית, אם כן, היא היסטוריה שנכתבת בצל טראומה. אבל יש להודות: זה הופך אותה להיסטוריה די משעממת. היהודים תמיד יצדקו. אם הם מואשמים במשהו, זה יהיה כאמור רק בכך שהם כנועים מדי. אנו מדמיינים כל יהודי מאז רבן יוחנן בן זכאי  כאילו הוא מוזלמן העומד על הרמפה של אושוויץ. אבל המציאות היא אחרת: היו גם יהודים שמנים. היו יהודים שהתעמרו בגויים באכזריות, וזכו להגנת המלכים. היו פיראטים יהודים, והיו יהודים סוחרי עבדים, וקולוניאליסטים שידיהם מגואלות בדם. בזמנים חדשים יותר, היו כמובן יהודים שעמדו בראש מערכת הגולאגים הסובייטים, או שהובילו ביד רמה את משפטי הטיהורים בצ'כיה. וזה לפני שהזכרנו את רוצח ההמונים הנרי קיסינג'ר. מותר להודות: היו לא מעט יהודים מניאקים גם לפני המצאת הציונות ואריק שרון. איך אומרים הפסיכולוגים: זה טבעי. זה בסדר. זה ממש ממש בסדר.
כמו ההומואים, גם היהודים הם מיעוט נרדף די מיוחס. אפשר אפילו לומר שלאורך חלק ניכר מההיסטוריה, היינו קרובים יותר לצד של הרוכב מאשר לצד של החמור. אנו זוכרים בצדק את גירוש ספרד, אבל נוטים לשכוח ששנה לפני הגירוש, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של פרדיננד ואיזבלה. לפעמים גם די השתלם להיות יהודי – וגם זה הסבר לעובדה ש"שרדנו 2000 שנה כנגד כל הסיכויים". אם יציעו לי להיוולד במאה ה-16 בגרמניה, אעדיף כנראה להיוולד כיהודי מאשר כאיכר שוואבי.
לפני שלוש שנים, סיקרתי את המהומה שהתחוללה סביב פרסום הספר "פסח של דם" של פרופ' אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן. אני  זוכר איך ההיסטוריון המבוהל שוחח איתי מהחדר במלון שבו הוא הסתגר ברומא, ואמר את המלים שעוררו סערה: "הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", הוא הסביר לי. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם".
ברגע הראשון, חשבתי שעדיף לא לפרסם את מה שהוא אמר לי. יש סודות שעדיף לשמור בתוך המשפחה. אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי. קודם כל, כי זאת היתה סנסציה. וחוץ מזה, כי אם העם היהודי יהפוך למין כת ששומרת סודות בפנים (זה מזכיר לי שנסעתי לא מזמן עם אחד הדודים שלי, שהזכיר מישהו שעבר לגור במושב שדות מיכה. ציינתי שזה המקום שבו, לפי ויקיפדיה, שוכן מאגר הטילים הגרעיניים של ישראל. הדוד שלי כמעט עשה תאונה ואמר: ששש! זה סוד. מה שמצחיק, שרק שנינו היינו באוטו) זה באמת יהיה הסוף שלנו.
בסופו של דבר, התברר שהממצאים של טואף היו די מפוקפקים, בלשון המעטה. אבל עצם המחשבה על מה שהוא אמר העלתהבי מחשבה מבהילה: אולי בעצם אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית? אולי בעצם היהודים לא היו כאלה צדיקים? הרי מי שמעצב את השקפת העולם שלו לפי מה שמלמדים אותנו במערכת החינוך הציונית, יכול להסיק שגם הנצרות היא דת ממש מתועבת. מי שמתקרב מעט לטקסטים מגלה תמונה מעט יותר מורכבת.
עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה. גם בניה קריק הוא אחד מקדושי השואה – ואם לא הוא, אז הבן שלו. מצד שני, כמו הרבה דברים בישראל, מה שאסור להגיד נאמר כל הזמן. כלומר: כטענה או קביעה, להגיד שהיהודים גזענים זה ממש אסור. אבל להגיד על מישהו שמוחה נגד הגזענות הישראלית שהוא "לא יהודי" זה ממש לגיטימי בישראל 2010.
דרך אגב, היהודים הם לא לבד. יש עוד כמה עמים שנהנים ממעמד של קדושה, בדרך כלל בזכות הדיכוי שהם סבלו בעבר. בנוסף ליהודים, אפשר למנות ברשימה הזאת את הארמנים, הטיבטים, האירים והצ'כים. במידה רבה, גם הפלסטינים. על הטורקים, הסינים, הגרמנים והסרבים אפשר ללכלך חופשי, אבל אם תגיד משהו נגד הארמנים זה יהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. אני מודה שהיחס הזה עורר בי מידה מסוימת של חשדנות כלפי כל העמים האלה.
ואכן, גיליתי שהחשד די מוצדק. ארמניה בת זמננו התגלתה לי כמדינה קווקזית מסוגרת, מושחתת ודי קסנופובית. לגבי טיבט – יש צדק מסוים בטענתם של הסינים שהמשטר הפיאודלי הרגרסיווי שהיה שם לפני הכיבוש לא היה בדיוק מופת של דמוקרטיה. האירים הם קתולים פנאטים לאומנים, שבעשורים האחרונים השתכרו קצת יותר מדי מהקפיטליזם. הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד. לגבי הפלסטינים: כל דבר רע שאני מצליח לחשוב עליהם הוא בעצם באשמתנו. אבל אני בטוח שיש משהו. אשמח להצעות.
בכל מקרה, נראה לי שמחשבה כזאת יכולה לאוורר קצת את הדימוי הצדקני של העם היהודי. ויש לציין: בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר, שהניסיון להדוף בהיסטריה כל ביקורת על היהדות (קל וחומר על הציונות) לא ממש עוזר לנו בטווח הארוך. להיפך – הוא מתחיל לעצבן את הגויים, מה שמתבטא בתופעות כמו מחמוד אחמדינג'אד. טאבואים נוקשים מדי תמיד יוצרים מתח שיתפרץ בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בסקס או באנטישמיות.
חג הפורים, אם כן, הוא הזדמנות טובה להיזכר בכל העוולות של היהודים לדורותיהם. אם מוסיפים לכל מה שהוזכר עד כה את הטבח של ברוך גולדשטיין, (שבין השאר חיסל את הסיכוי שהיה טמון בהסכמי אוסלו לשלום) לגמרי סביר לבקש שפורים ילווה ביום הזיכרון לקרבנות היהודים. למה לא? מצדי שתהיה צפירה בשמונה בערב, ואחר כך אפשר לרקוד וכל זה.