Posts Tagged ‘אלימות מכוננת’

סליחה היא מה שמאפשר להתחיל שוב, מחדש

7 באוקטובר 2011

אריאלה אזולאי

סליחה היא לא מושג מופשט
ושיכחה איננה תנאי
סליחה היא לא ויתור על עבר
כאילו מה שהיה עבר
סליחה היא צורה של שותפות
[אידיאלית? לא,
הלוואי ולא פשע.
סליחה היא צורת קיום
אחרי מעשה נפשע]
סליחה היא כלכלה
רק שקרן יקרא לה קפיצה
כלכלה היא לא מילה גסה,
סליחה היא מה שמאפשר להתחיל
שוב, מחדש

סליחה היא פעולה המתבצעת בהווה, אך מכוונת בעת ובעונה אחת לעבר ולעתיד. היא מאפשרת מעבר מעבר בלתי נסלח, לעתיד אפשרי. היא לא עושה זאת באמצעות הפיכת הבלתי נסלח לנסלח, כי אם להיפך, בהפיכת הבלתי נסלח למוכר ככזה על ידי מי שביצע את המעשה הבלתי נסלח. סליחה עושה זאת לא בעצם אמירתה, כי אם בהיעשותה לצורת שותפות חדשה, שותפות שדוחה הסברים, סיבות ומניעים פרטיקולריים, ותובעת להחיות את הבסיס האוניברסלי של השותפות. בחיים שאחרי פשע, בסיס כזה יכול להימצא רק בהכרה משותפת, בהסכמה, שהפשע הוא בלתי נסלח – הכרה משותפת שמאפשרת לפתוח את הדלת לפושע, לאפשר לו, על בסיס לימוד משותף של הפשע, של החומריות ממנו הוא עשוי, להיעשות לשותף אפשרי לחיים עם עתיד. חיים עם עתיד אפשריים רק בשעה שמבינים שהעתיד אינו ניתן להפרדה גמורה מן העבר, וגם לא לחלוקה ולניהול פרטי.

העתיד אינו פיסת נדל"ן פרטית שיחידים יכולים לאורך זמן לנהלו לטובתם. גם לפשע יש עתיד, ובאופן דומה, הוא אינו ניתן לחלוקה או למימוש באופן פרטי. פשעי העבר, שקשרו באופן קטלני בין יהודים ופלסטינים מאז 47' ועד היום, אינם יכולים ליהנות מעתיד טוב יותר, אם הם לא יומרו לתצורה חדשה של שותפות, המביאה בחשבון את עתידם של כל אלה שפשעים אלה נוגעים אליהם, בין אם כמחולליהם או כקרבנותיהם. ההנחה שמחוללי הפשעים וקרבנותיהם מקבילים בהכרח ל"שני הצדדים" שיצרה האלימות של שלהי שנות הארבעים, היא עצמה תוצאה של אותה אלימות שהמונח המדויק לתארה הוא אלימות מכוננת. זוהי אלימות שהפכה לחוק וכך הצליחה לשמר את עצמה לאורך זמן מבלי שחלק מאלה שהיא פועלת עליהם יכירו בה כאלימות. הפסקת האלימות הזו מחייבת איפוא את ביטול החוק שלה.


תביעתם המתמשכת של פלסטינים ופלסטיניות לשוב לבתיהם, תביעה אותה הם משמיעות ברציפות כבר למעלה משישה עשורים, היא תביעה אזרחית שנדחתה כל השנים האלה על ידי אותו משטר שגירשם, וביקש להפוך את הגירוש ואת הנישול שהיה כרוך בו ללא רלוונטיים לקיומם של אלה שנותרו בפלסטין שהפכה לישראל. ישראליות וישראלים סברו במשך זמן רב שהם מקיימים חיים אזרחים, בעודם משמרים כך על פי רוב מבלי דעת – את האלימות שכוננה את המשטר. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, היציאה ההמונית לרחובות ראויה לתואר התעוררות אזרחית. אזרחיות ואזרחים, שבמשך שנים נפגעו על ידי המשטר בישראל, מתעוררות ומתייצבות נגד השלטון המייצג אותן ותובעות את מה שנגזל מהן ומכירות בקיומן של תביעות מקבילות.

תביעותיהן משורגות זו בזו וחושפות עד כמה בכל מישור ומובן, המשטר שקם כאן פעל נגד אלה שנשלטו על ידו. אם קודם להתעוררות הזו היו מי שיכלו לספר לעצמן שהן מוגנות על ידי המשטר ולהכיר באויב של המשטר – הפלסטיניות – כאויב שלהן, הרי שכיום רבים ורבות רואים נכוחה שהמשטר הקיים הוא אויבם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אזרחיות ואזרחים תובעים משטר חדש, משטר שאינו מבוסס על הדרה, שליטה ודיכוי, והדאגה לכלל הנשלטות והנשלטים ולשותפות ביניהם הופכים להיות בו העיקר. זהו הרגע שבו אפשר לא רק לחלום על קריסתה של האלימות המכוננת, שבמשך זמן רב עיצבה את היחסים בין כלל הנשלטים והנשלטות בפלסטין – כולל אלה שגורשו ממנה; אפשר לדמיין את הקריסה הזאת כאפשרית. היסטוריה של בני אדם אינה ניתנת לתכנון מראש, היא נוצרת מאופני הקיום יחד של בני אדם, ולכן, גם את קריסת המשטר הקיים אי אפשר לתכנן, אי אפשר לצפות איזה מהלך יוביל לאיזו תוצאה. ולכן במקביל לכל יוזמה ופעילות, אני מציעה להכין את התנאים לתהליך משותף של סליחה.

rewind 1948-2011

את עקבות האלימות המכוננת, שהיתה לצורת השותפות שקשרה יהודיות ופלסטיניות מאז 47' ועד היום, אי אפשר למחוק. לא רק שחלק מהפצעים שותתים דם, אלא שיש פצעים שתחת המשטר הקיים, שהפריד בין אוכלוסיות היהודים והערבים כאילו מאז ומתמיד הם היו רק אויבים אלה לאלה, טרם ראו אור, וטרם זכו למינימום לו הם זקוקים – הכרה. אולם הכרה בפצעים של הפלסטיניות אינה בסיס לשותפות. היא יכולה להיות מקור לתיקון ולפיצוי, היא יכולה לייצר בריתות מקומיות וסולידריות בין יחידות, אך אין בכוחה לשנות מן היסוד את המציאות שכרכה יחד, מזה למעלה משישה עשורים, יהודיות ופלסטיניות. רק הכרה משותפת בפעולות אלה בתור פשעים, הכרה שמציבה אותם כבלתי נסלחים וששותפות לה אלה שביצעו אותם או צאצאיותיהן, יכולה לפתוח פתח לשותפות אמיתית, כזו המבוססת על שותפות בהכרה בכך שאלה מעשים נפשעים ובלתי נסלחים.

סליחה איפוא אינה אמירת סליחה, כי אם מוכנות של כל המעורבות בפשע להסכים מחדש על הגבול של הבלתי נסלח, ולאפשר לפושע או לפושעת לבוא מחדש בקירבן בתור מי שמכיר בפשע ובהיותו בלתי נסלח. סליחה היא אחריות כלפי החיים, כלפי האפשרות להמשיך לקיים אותם, בתנאים שבהם מבחירה או מכורח, כל אלה שהאלימות קשרה ביניהם, ממשיכים לחלוק את אותו מרחב. כשמדובר בזוטות, ומושא הסליחה לא מאחר להופיע כמובן מאליו, אפשר לבקש סליחה ולקוות לשמוע את המילה, שלפעמים עוד פועם בה קסם – סלחתי, ולהמשיך הלאה. כשמדובר בפשע שבמשך זמן רב הוכחש ככזה, נדרשים תחילה מוכנות להכיר בפשע, רצון ללמוד מפי אלה שנפגעו ממנו את אופני נוכחותו המרובים בחייהם והבטחה גמורה לעשות הכל כדי למנוע את הישנותו. אלה הם תנאים הכרחיים, אך לא מספיקים להנעתו של תהליך סליחה, ואין בהם כדי להבטיח את השלמתו. השלמתו היא עדות לכך שההתחלה מחדש, אחרת, היתה אפשרית.

אוגוסט-ספטמבר 2011

מודל לתיקון: הכפר ברעם (מתוך תערוכה של "זוכרות" המוצגת כעת)

שובה של הנכבה

15 במאי 2011

שאול סתר

אנחנו חיים כיום בזמן של הנכבה. לא רק היום ממש, 15 במאי, היום שבו מציינים או לא מציינים, נמנעים או מנועים מלציין את הנכבה; אלא בשנים האחרונות בכלל, בישראל/פלסטין, בסביבותיה ובאשר לה, אפילו בלב ליבו של השיח הפוליטי היהודיישראלי – הנכבה, באשר נפנה, כבר כאן. החוק החדש, "חוק הנכבה" ("תיקון 40 לחוק יסודות התקציב", בשמו הרשמי – אבל מי בעצם לא קורא לו "חוק הנכבה"?), הוא חלק ממהלך שיבתה של הנכבה. שהרי ההגבלה, ההשתקה, האיסור – כך למדנו מפוקו (אם לא מפרויד, אם לא מפאולוס) – מצויים בלב ליבו של השיח, ביסוד כל תשוקת דיבור. ובאמת, מי לא מדבר היום על האיסור לדבר על הנכבה? ככל שהפוליטיקה הישראלית מקצינה יותר, נעשית ימנית יותר, כל יום בה הופך ליום נכבה. לא רק הפלסטינים שמציינים את חורבן כפריהם ועריהם, את הגלייתם וגירושם, לא רק השמאלנים המקצוענים שמוציאים כתבי עת, מקימים עמותות, אוצרים תערוכות, כותבים ספרי עיון, או רומאנים, או אנתולגויות שירהלא רק אנשי הימין שיוצאים למלחמת חורמה; כולם חוגגים, בהרבה רעש וצלצולים, את הנכבה.

הנכבה, במילים אחרות, חזרה להיות עניינו של השלטון, השלטון הישראלי, על זרועותיו השונות. כזאת היתה מלכתחילה: 1948 היה רגע כינונו של אותו שלטון, והנכבה – "האלימות המכוננת" שהעמידה את השלטון, את תחום חלותו, את הסדריו ותקנותיו, כלומר האלימות שיצרה את החוק שמתוקפו מתקיים השלטון בישראל, מאז ועד היום — כעת שבה להיות לא רק בסיסו השתוק של השלטון, הגחלים הלוחשות מבעד לפעולותיו, אלא גם לשון החוק שלו: הכנסת חוקקה, משרד האוצר יוציא לפועל, כוחות השיטור יאכפו, מערכת המשפט תחרוץ דין. בימים אלה מובא העניין לבג"ץ, בעתירה שהוגשה כנגד החוק; רק את קולו של מבקר המדינה עוד לא שמענו, וגם לו יהיה, מן הסתם, מה לומר בנושא. אולם בין אם בג"ץ יאשר או ידחה את "חוק הנכבה”, בין אם ציון הנכבה ייאסר על ידי בית המחוקקים או יותר, לבסוף, על ידי בית המשפט, יהיה זה כעת זיכרון שנשען על כוחה של המדינה, על תוקפם של חוקיה, על חוק המדינה שניצב תמיד על האלימות שהובילה לכינונו. אין בכך כדי לבטל את הפנייה לבג"ץ כמהלך טקטי, כניסוי פוליטימשפטי מעניין, ובעיקר כמעשה שאם יצלח, יסיר את חרב המאכלת מעל מספר גופים ציבוריים שבפעולתם אולי עוד יובילו לשינוי חברתי של ממש. אבל, כמו תמיד במקרים הללו, בג"ץ נתן ובג"ץ לקח, יהי שם בג"ץ מבורך. ובג"ץ, לא פחות מחברי הכנסת, הוא זרוע של השלטון, שלטון – והדבר נכון ביתר שאת באשר לשלטון הישראלי – שבהתירו מעשי זיכרון, אפילו בקידומם, מעצב אותם במידה רבה בדמותו.

הכפר סומייל (תצלום: דבורה ברייט). כל הדימויים מאתר "זוכרות"

אינני חושב כאן רק על ימי זיכרון ממלכתיים, בשר מבשרה של הממלכתיות עצמה. אלא גם, למשל, על התרת רסן "זיכרון השואה" בשנות ה-60 – נרטיב היסטורי שזכה, ולא בכדי, לקנוניזציה מואצת: הניצולים שהחלו לכאורה לדבר ועדותם שהחלה לכאורה להישמע, בציבוריות הישראלית של שנות השישים, בעקבות משפט אייכמן, אבל למעשה לא פחות מכך (כפי שהראתה עדית זרטל), בעקבות ההכנות למלחמת 1967, ובעיקר בעקבות היחס בין השניים, בין המשפט למלחמה, בין מעשה שלטוני אחד לרעהו. לפיכך, גם אם רסן האיסור על הדיבור אכן הותר אז, וגם אם אותו דיבור נישא אז לראשונה ברמה, הרי שהמדינה, שבהרשאתה, חסותה ועידודה נעשה הדבר, גם תבעה חזקה על דיבור זה, על משמעותו והשתמעויותיו. אולם מהצד האחר, עדותם של הניצולים לא החלה בבית העם ולא נחתמה שם: ניצולים נושאים את דברם כל הזמן, עם ובלי הקשבה, עם ובלי הרשאה. חובת הזיכרון איננה מוטלת עליהם; דבריהם פועמים בהם ומהם כהלמות לב. לכן גם האיסור על הזיכרון איננו באמת מעניינם. ניצולי השואה לא החלו לדבר במשפט אייכמן; ואפילו במהלך המשפט, הם לא דיברו אך ורק באופן בו היו אמורים לדבר. מול כל זיכרון המתקיים בגבולות המדינה, מורשה על פי חוקיה ומאושר על ידי מוסדותיה, מתקיים זיכרון אחר, בצידו, מתחתיו. אין זה זיכרון מתוקף חוק; זהו זיכרון ללא חוק.

בין אם יאושר "חוק הנכבה" ובין אם יידחה, זכרון הנכבה איננו עניינו של המשפט – וזאת לא מכיוון שהזיכרון הוא עניין "פרטי"; נהפוך הוא, הזיכרון לעולם איננו פרטי בלבד, קל וחומר זיכרון של "אסון" שנושא עדות באשר לאסון שחורג מהיחיד, אסון של הרס הקולקטיב, כלומר אסון של קולקטיב. הוא איננו עניינו של המשפט מכיוון שבהיותו ארוע הממוקם "לפני החוק" – כאלימות שהובילה לכינונו של חוק המדינה, ושמאז רוחשת בבסיסה – זכרו לעולם לא יוכל לבוא לכלל מיצוי בתחומו של החוק. זכרון הנכבה אף איננו עניין להיסטוריונים בלבד: גם אם ההיסטוריונים החדשים היו אלה שהציגו לציבור היהודיישראלי את הנכבה, אי אז בסוף שנות השמונים, הרי שהארכיב ההיסטורי שבו מיקמו את הנכבה, איננו יכול כיום לשאת אותה. גם הארכיב נוצק מתוקף החוק המארגן אותו. בעבודתו של בני מוריס, למשל, הארכיב ההיסטורי מורכב ממסמכים כתובים בלבד; וכך, "חוק הדוקומנטים" מבכר, מלכתחילה, את רשומות המדינה על פני רשמי קורבנותיה, כלומר מאשרר את האלימות המכוננת שהעמידה את המדינה, בין היתר, כרשות מארכבת. גם עבודות היסטוריות פוזיטיביסטיות פחות עדיין גודרות את הארכיב ההיסטורי ומגדירות, באופנים שונים, את רכיביו: כלל הארועים, או אפילו כלל הנרטיבים באשר לאותם ארועים. אולם אם ה"נכבה" – ה"אסון", ה"קטסטרופה" – משמעה הרס של צורת חיים, חורבן של קהילה פוליטית, ארוע קולקטיבי של אובדן, כיצד ארכיב כלשהו, כלומר אוסף של פרטים (מסמכים, עובדות, סיפורים, עדויות), יכול בכלל לקיים מושג של אובדן, מושג שפונה נגד חוק הצבירה של הארכיב עצמו?

שכונת עג'מי, יאפא (דבורה ברייט)

מהו, אם כן, זיכרון הנכבה – לא כזכותמתוקףחוק לזכור, ולא כזיכרון של ארוע מתוקף היסטורית, אלא כזיכרון של אובדן? "הנכבה שכאן” (כשמו של כתבהעת "סדק") לא רק כשיח הפושה בכל, אלא גם כחורבות המנקדות את כל מרחב החיים בישראל/פלסטין; החורבות כמקומות של היעלמות: הן קיימות כאן, לנגד עינינו, אבל נושאות עדות לגבי מה שכבר איננו כאן, שנעלם מן העין. אילן פפה כתב, בעקבות רציחתו של ג'וליאנו מר: “כל מי שמוכנים לראות בארץ הזאת את פלסטין שלפני 1948 אבל גם את ישראל שאחרי". כיצד, אם כן, רואים, בארץ הזאת, לא את ההווה האקטואלי (ישראל שאחרי 1948) ולא את העבר ההיסטורי (פלסטין שלפני 1948), אלא את המעבר בין זה לזה, את תנועת ההיעלמות עצמה? תנועת ההיעלמות הזאת איננה שייכת לעבר; היא איננה ארוע היסטורי, חתום וגדור, נכון לאירכוב. היא איננה ארוע, אלא מה שמוסיף להתארע במרחב הישראלי/פלסטיני, כל אימת שכפר נהרס, שבנייה ביישוב שעולה על גדותיו אינה מאושרת, שתושבים הופכים ללאתושבים. אלו כולם מקרים, לאארועים, שבהם משהו נעלם ומותיר את עקבות היעלמותו. כיצד, שואלת לואיז ביתלחם, מופיעות כיום עקבות אלו, חורבות אלו, לא רק כעצמים המוגשים למבט, כמושאים לצפייה, אלא כתשתית המבט עצמו, כ"פריים" שמבעדו אנו רואים את ישראל/פלסטין? לא ארוע הניתן לזכירה, אלא תנאי הזיכרון עצמו; ראשיתו של זמן מלנכולי, שחג סביב לנכבה, כמעגל סביב מרכזו (לפי אחמד סעדי ולילה אבולורוד).

הנכבה היא כאן, לפיכך, מכיוון שאנחנו חיים את זמן החורבות שלה. אולי ה"אנחנו" שעוד אפשרי כאן הוא זה של אלה החיים את הזמן הזה: לטוב או לרע, לטוב ולרע, לא רק פלסטינים, באשר הם, נידונים לחיות אותו, אלא יותר ויותר יהודיםישראלים מבינים שגם שישים שנות מדינה – כלומר, שישים שנים של חוק המדינה – לא הצליחו להפריד בינם לבין מהלך הזמן הזה. “חוק הנכבה" איננו משנה דבר בעניין; לכל היותר הוא עוד סימפטום של זמן שאין לו חוק, ושל חוק, שבין אם יאושר ובין אם יידחה, לא יוכל להיאכף על הזמן הזה.

גירוש תושבות אל-טנטורה, 18 ביוני 1948 (בנו רותנברג, גנזך המדינה)