Posts Tagged ‘אלימות מהפכנית’

למה אלימות?

25 ביוני 2012

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.


גרד אלברטוס מת

30 במרץ 2011

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.