Posts Tagged ‘אליהו הנביא’

מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי

27 בדצמבר 2014

בתוך העגמומיות הכללית מסביב, אפשר להבחין במגמה פוליטית-תרבותית מסוימת בחוגי השמאל, שזוכה לאחרונה לניסוח מדויק יותר מבעבר. קשה להגדיר את המגמה הזאת, כי מטבעה היא חומקת מהגדרות נוקשות. היא מקבצת כמה זרמים אידיאולוגיים שרק בקושי אפשר להגדיר בתור זרמים – אולי פלגים המפכפכים באופן בלתי-רציף. ובכל זאת, כשמביטים עליה מזווית מסוימת, ומעריכים אותה באופן איכותי יותר מאשר כמותי, אפשר לראות בה בהחלט את אחת המגמות הייחודיות לנקודת הזמן הזאת. זוהי, כאמור, אידיאולוגיית שמאל – אלא שמדובר בשמאל אנטי-אידיאולוגי, ולכן גם אנטי-שמאלי. אכנה אותו להלן השמאל האימננטי.

מהו השמאל האימננטי? את השמאל האימננטי אפשר להגדיר בעיקר אל מול ניגודו – השמאל הדוגמטי, הטרנצנדנטי. השמאל הדוגמטי מתנגד לכיבוש ודוגל בסוציאליזם, חילוניות, זכויות אדם וזכויות לקבוצות מדוכאות ומופלות. כל אלה מהווים דוֹגמוֹת של השמאל, שעליהן הוא יוצא להיאבק, בפועל או בכוח. לעומת זאת, השמאל האימננטי מעדיף לא להיאבק יותר מדי. הוא בוודאי לא תומך בקפיטליזם או בכיבוש, אבל סבור שבמקרים רבים המאבק בהם מזיק יותר משהוא מועיל. הוא משתדל להימנע בכל מחיר מ"לזעוק בגרון ניחר" – פוזיציה שמזוהה אצלו עם כישלונותיו של השמאל הדוגמטי. עמדת הזעקה היא לשיטתו מודרניסטית, שמרנית, אירופית, ובעיקר פאתטית. עם זאת הוא גם לא פוסט-מודרניסט – גם זו, לשיטתו, הגדרה אנורקטית מדי.

יותר מהכול, השמאל האימננטי משתדל להסתגל למציאות; לא ליצור חזיתות חדשות של מאבק, אלא דווקא למסמס את החזיתות הקיימות. לתפישתו, זו הדרך היחידה לשרוד לאורך זמן במקום הזה. יותר מכך: היכולת להסתגל תיעשה נחוצה יותר ויותר במציאות שבה ערכי הנאורות יישחקו ויידחקו. במציאות כזאת, השמאלני האימננטי מתאמץ שלא לשלול את העולם, אלא להיות בתוכו. לא להתמכר לערכים מוחלטים, אלא לשאוף אל ריאותיו את המציאות החלקית. חייו הם מעין מדיטציה מתמשכת לצורך השלמה עם המציאות. במובן הזה, השמאל האימננטי הוא אופטימי: אמנם אין שום סיכוי להפוך את העולם לגן עדן, אבל אפשר להכריז שהעולם הוא כבר מעין גן עדן אנטי-אוטופי. ניסן שור ניסח את זה לאחרונה בטור שהקדיש לשיר "דרך השלום". לטענתו, השיר הזה מנסח אידאה של תל אביב אחרת שחומקת מאיתנו –

זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

בתוך המציאות, אין ברירה אלא לחיות, ואם אפשר – לגלות שהיא "שמחה" ו"סקסית". איתמר טובי טהרלב, נציג הפלג המזרחי של המחנה הזה מודיע לשמאל הדוגמטי ש"היופי כבר כאן". אבל גם המאבק המזרחי ייחשב דוגמטי מדי בעיניי הטיפוס האידיאלי של השמאל האימננטי, שרוצה בסופו של דבר "לכייף". כפי שהגדיר זאת רועי ארד: "אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף". ובני ציפר כתב השבוע על "הדת הלבנטינית":

אחד הדיברות של דת זו הוא: לא תלך עם הראש בקיר! ללכת עם הראש בקיר הוא הפריבילגיה של אנשים חזקים. אתה חלש, לכן השג את מטרתך בדרכים של תחמון.

מי שעקב עד כאן יכול לנחש, שהשמאל האימננטי הוא אנטי-שואתי. מול שערי אושוויץ קשה להיות קליל וחיובי. אבל אנחנו לא באושוויץ, אלא במזרח התיכון; "אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים", כמו שכתבתי מתישהו. "בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים".

אל מול החומרה והאיסור של השמאל הדוגמטי, השמאל האימננטי מעלה על נס את "התשוקה". "זוהי הטרגדיה של השמאל הציוני: מרוב ניסיון להרגיע את חרדותיו של הימין־מרכז הוא שכח לברר מהם מושאי תשוקתו" כתב עירן דורפמן. כך, כמו גלאי חום, עומד השמאל האימננטי מול העולם ומזהה בכל מקום "פרצי תשוקה" – שאכן לא חסרים במציאות שסביבנו. בווריאציות מסוימות, הוא מתאווה דווקא אל הזרם המרכזי, "המרכז הרדיקלי", ומבקש לבודד את התשוקה שמפכה מתחת לאידיאולוגיה שלו.

דובריו של השמאל האימננטי הם כמעט תמיד גברים, ובמקרים רבים – הומוסקסואלים. שהרי לכאורה, ההומוסקסואל יכול לממש את תשוקתו בלי להתנצל. אך באופן טבעי, דובריו מסתייגים גם מהפוליטיקה הדומיננטית של זכויות הגייז. "האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה", כתב גל. "האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת". לעתים הוא מתרפק על מציאות טרום-אמנציפטורית, טרום-פוליטית, שבה התשוקה ההומוסקסואלית רחשה בגנים ציבוריים ובאתרים סמויים מן העין. כך מציין עופר נור-נורדהיימר כי "שיח הגאווה הוא חלק מתפישת העולם הליברלית מערבית פוליטית של מעמד הביניים האורבני. ללא כוונות רעות דווקא, שיח זה רומס לעתים רומס את האחרות הלהט"בית, שאינה יכולה להיות פוליטית גם אם מאוד היתה רוצה".

השמאל האימננטי, השמאל של התשוקה, חומק גם מהחלוקה בין "שמאל ציוני" ל"שמאל רדיקלי". הוא בז לציונות, כיוון שהיא הורגת את התשוקה ואת החיים. אבל מאותן סיבות, הוא מסתייג גם מהאנטי-ציונות הלוחמנית. לכן הוא אינו מתעמת עם הציונות אלא מפעפע מסביבה בתקווה לכרסם קצת ביסודותיה.

2.

אני מקווה שאיפיינתי כאן את קוויו הכלליים של השמאל האימננטי. יש לציין שעל אף היומרה למקומיות וספונטניות, רבים מרעיונותיו נוסחו כבר בסוף המאה ה-19 על ידי חסידיה הגרמנים של "פילוסופיית החיים" (Lebensphilosophie) וזרמים מחשבתיים קרובים.

בחשבון אחרון, השמאל האימננטי הוא גישה אפקטיבית למצבו העגום של השמאל, שבכלל מאפשרת להתמודד עם מגוון רחב של מצבים. ועם זאת, יש מישור אחד שהוא מתקשה להתמודד איתו: ההתגלות.

כמעט מהגדרה, השמאל האימננטי עומד חסר אונים מול הטרנסצנדנטי. כיוון שהוא סוגד לתשוקה ולהנאה, אין לו שום יכולת לעבד ולהכיל את מסגד אל אקצה, את כנסיית הקבר ואת הכותל. השמאלן של הכיף עשוי לתאר גם את מה שנעשה שם בתור מעין "קרנבל אוריינטלי": תגרנים, עסקנים, ילדים משועממים, קרעי כרזות של "כהנא חי" מודבקות על כרזות של הוואקף, ולהיפך. הוא יכול ללחוש הנזירים בכנסיית הקבר הם בעצם חבורה של סדומאים. ועם זאת, כל אדם בוגר יבין שראייה כזאת מחמיצה את מהותה של החוויה הדתית, את מה שמביא אנשים להתרכז בהר הבית ובכותל שלידו. במידה רבה, היא מחמיצה גם את מהותה של פיסת הארץ שבה אנחנו חיים, שהיא, אולי שכחנו, ארץ הקודש.

אולי זה מאכזב לגלות, אבל הארץ הזאת מעולם לא הייתה סתם "ארץ לבנטינית". ארצות כאלה יש מסביבנו; אבל הארץ שלנו היא קלילה ולבנטינית בערך כמו מֶכָּה. זה, בסופו של דבר, הפיצ'ר שאפיין את המקום הזה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, ושמאפיין אותו גם עכשיו. אפשר לנסות להתעלם מזה, אבל זה הגיוני כמו להחליט ללמוד דף גמרא במועדון דיסקו. שגם זה, אולי, הגיוני.

במעמקי ליבו, השמאלני האימננטי מודע לכך היטב. לכן הוא פוחד מהדת כמו שהנשר פוחד מהשממית. הדת היא בעיניו האסון שיביא על ארצנו את חורבנה. לו רק הייתה האדמה פוצה את פיה, בולעת את ירושלים וחברון, ומשאירה לנו את המרחב הלבנטיני רווי התשוקה בין חיפה ל"דרך השלום"!

3.

אלא שהשמאלן האימננטי טועה. ירושלים היא התקווה שלנו. בלעדיה לא היינו כאן.

התיאולוג הפלסטיני הלותרני מיטרי ראהב כתב בספרו Faith in the Face of Empire:

אלוהים בא לפלסטין כדי לשנות את הדינמיקה של של המציאות הפוליטית, והצליח. בלעדיו, פלסטין היתה פשוט שדה קרב, המקום נטול התקווה ביותר בכדור הארץ. אך בזכות האלוהי, שדה הקרב הפך לארץ קדושה. לעתים קרובות אני נתקל בדעה שפלסטין היא שדה קרב מכיוון שהיא ארץ הקודש, ולכן אימפריות רוצות לשלוט בה. יש בכך אמת מסוימת. אך ההיפך נכון עוד יותר. פלסטין בלי אלוהים היתה רק מסדרון לצבאות פולשים, והאתר המתאים וההגיוני ביותר למלחמות אזוריות. הארץ הזאת נזקקה באופן נואש לאלוהים, כדי להפוך את שדה הקרב לארץ קדושה. מבחינת תושבי פלסטין, זה היה חשוב להפליא. מי רוצה לחיות בשדה קרב? מי יכול לשרוד בתוך הקשר כזה? איזו משמעות יש לזה שממשיכים לחיות במקום כזה? רק מכיוון שאלוהים בחר את הארץ הזאת למקום ההתגלות שלו, הארץ המדממת הזאת נעשתה קדושה; היא נעשתה קדושה כדי לשנות את מצבה משדה קרב לאדמת קודש. אלמלא בחר אלוהים את הארץ הזאת, החיים בה היו לגמרי בלתי נסבלים; לא היה כאן איש, מלבד גנבים וזאבים. אבל רק מכיוון שנעשתה מקודשת, אנשים מזהים את הקריאה שבהישארות כאן. הם מוכנים לסבול את הבלתי נסבל, הם מסוגלים להתמודד עם כל המלחמות הטמאות של המין האנושי, כיוון שארץ זו היא ארצו של המלך השמימי.

מבחינתו של השמאלני-היהודי המצוי, יש לכאורה שלוש בעיות עם הפסקה הזאת. ראשית, שמי שכתב אותה הוא דתי. שנית, שהוא נוצרי. ושלישית, שהוא פלסטיני. ואף על פי כן, כל מה שהוא אומר נכון ורלוונטי. אלוהים התגלה בהיסטוריה של הארץ הזאת. בלעדיו, אין שום משמעות להיסטוריה שלה.

ראהב מוסיף –

בלי אלוהים, פלסטין לא היתה זוכה כלל לתשומת לב תקשורתית. המצב הפוליטי בפלסטין הוא לעתים קרובות מתוח, ולכן היא ראויה לכיסוי. אבל יש אינספור אזורי סכסוך בעולם שבהם המצב גרוע בהרבה, שבהם גם המגפות, המחלות, וההרס הם חמורים להזוויע, ועם זאת הם אינם מגיעים לכותרות… הארץ שבפריפריה הפכה למוקד העניין העולמי בזכות אלוהים, ורק בזכותו.  

בין אם אתה יהודי או פלסטיני – אפשר להודות שהקדושה של הארץ הזאת מצילה אותנו. אין בזה שום דבר מיסטי: מספיק להסתכל במצב הנוכחי של הארצות שמסביבנו, שמעוררות הרבה פחות עניין עולמי כיוון שאין להן קשר ישיר לאלוהים. אפשר למצוא בזה נחמה גדולה: בניגוד למה שמספרים בתקשורת, כאן אף פעם לא תהיה השמדה. שום פצצת אטום לא תנחת על ירושלים. באופן עמוק, היא המקום הבטוח ביותר בעולם.

נזכרנו מאוחר מדי לגלות שיש מסביבנו גן עדן לבנטיני – דווקא ברגע שבו הלבנט הופך לגיהינום. במצב הנוכחי, דווקא הר הבית הוא מקור חיים. בסופו של דבר, רק מולו אפשר להיחלץ מהריבים התקופתיים בפייסבוק ולהיאחז במשהו. אינני טוען שחייבים להיות דתיים. אולי להיפך. אבל חייבים להתייצב מול טבור העולם, לנסח מולו עמדה, ולא להתחמק ממנו. איננו חיים בקרנבל אלא במקום נורא, בשני המובנים של המלה. גם התייוונות היא עמדה, אבל זו אינה עמדה ניטרלית או הרמונית יותר מעמדות אחרות.

בארץ הקודש, אפשר להיות רק אליהו הנביא או נביא הבעל. אין דרך ביניים.

הדימוי: אליהו הנביא והעורבים, ג'ובאני לנפראנקו