Posts Tagged ‘אלוף בן’

הכוונה הקדושה

6 באפריל 2011

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודוציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.


אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פניםמערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.


מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואיהיציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.

אנחנו לא לבד

7 בספטמבר 2010

אסף אורון

הסערה הציבורית סביב ההיכל באריאל גלשה לכיוון נוח ומוכר לעייפה: "הבועה הצפונבונית נגד המתנחלים." נעים להמשיך מלחמות תרבות חסרות שחר, ויש לי עוד כמה להציע אם אנחנו כבר בקטע ("ווזווזים נגד צ'חצ'חים", "דוסים נגד אוכלי שפנים" ואפילו "סחים נגד היפסטרים") – אבל זה לא הסיפור העיקרי כאן.

כדאי יותר להתעמק בתגובתם הנזעמת של שרים וחברי כנסת מן הימין, בנוסח "אריאל היא ישוב ישראלי נורמטיבי". מבחינה אובייקטיבית טהורה הם טועים: אריאל מעולם לא סופחה לישראל. כמו כל ההתנחלויות, אריאל היא "אי" אזרחי מרופד היטב שמדינת ישראל הקימה באזור מחוץ לגבולותיה, כשעל תושבי האזור החיים סביב ה"אי" ומשתייכים לעם אחר היא ממשיכה להשליט דיקטטורה צבאית. לא זו בלבד שהתושבים סביב ה"אי" ששמו אריאל אינם אזרחי ישראל; החל מ-2002 נחסמה בפניהם כל דרך לקבל תושבות ישראלית, אפילו אם הם נשואים לאזרחית ישראלית.

מבחינת האינטרס הפוליטי הצר תגובת מנהיגי הימין היא שיא האיוולת – כי היא מפנה את תשומת הלב דווקא אל מה שממשלות ישראל לדורותיהן מנסות להסתיר. אם אריאל היא אכן ישוב ישראלי נורמטיבי, אז ברור שישראל הנורמטיבית אינה דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה בנוייה מ"איים" מיוחסים בלב אוקיינוסים של דיכוי? ואם אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי, מדוע אנו משקיעים מזה 43 שנה את מיטב משאבינו בטיפוח ונירמול "איים" חוץ-טריטוריאליים כאלה? הרי רוב עם ישראל נטש את האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה.

האמת ששתי האפשרויות נכונות. עם כל הכבוד לאנשי התיאטרון המורדים, הגעתו של תיאטרון הבימה לאריאל – חגיגה אשר, ייאמר לזכותם, הם כבר הצליחו לקלקל – היא רק הדובדבן שבקצפת על עוגת הנורמליזציה של מפעל ההתנחלויות, עוגה שנאפתה כבר מזמן. בניגוד לישי גולן ושות', עובדי הגופים הבאים אפילו לא מיצמצו כשנדרש מהם להתייחס לאריאל כאל ישוב ישראלי נורמטיבי: חברת החשמל, בזק, מקורות, אגד, דן, רשות הגנים הלאומיים, קופות החולים, רשתות השיווק, סטימצקי, וכו' וכו'. עולה על כולנה ה"חברה להגנת הטבע", אותו גוף ענוג וירוק. מיד אחרי 1967, בתקופה בה מפעל ההתנחלויות עוד היה חלום רטוב של קומץ משוגעים לדבר, אותם אוהבי-טבע הזדרזו להקים התנחלויות ומאחזים בשטחים תחת הכותרת המלבבת "בית ספר שדה". בהתחשב בנטייה הישראלית לראות את המציאות דרך מלחמות תרבות מפוברקות (ראו לעיל), הלבשת ההתנחלויות בכסות חילונית לבנבנה ורומנטית בעזרת "בתי ספר שדה" הופכת את החברה להגנת הטבע לגוף החוץ-ממשלתי שתרם יותר מכל לנורמליזציה החברתית של ההתנחלויות. לסיכום, מבחינה חברתית ותודעתית אריאל 2010 היא דווקא כן ישוב ישראלי נורמטיבי. מה שאומר שישראל 2010 אינה דמוקרטיה, אפילו לא בערך.

אבל גם האפשרות השנייה נכונה! אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי. היא אינה שוכנת בתוך גבולות המדינה, והפרוייקט שהיא אחת מספינות הדגל שלו לא הוכר בידי אף ממשלה בעולם. אפילו ארה"ב שבעצם עוזרת לממן את ההתנחלויות בעקיפין, מתנערת מהן באופן רשמי. מכאן שבבולמוס הנורמליזציה של ההתנחלויות הפכה ישראל את עצמה למדינה לא נורמטיבית. הממשלה אולי הצליחה לעבוד על רוב אזרחי ישראל, אבל שאר העולם כבר מתחיל להבין את הישרא-בלוף ולעשות משהו בנדון. ככל ששרינו יכריזו בגרון ניחר שאריאל היא "ישוב נורמטיבי" ויתעללו בעולם התיאטרון הסורר, כך הם מספקים עוד תחמושת משובחת למארגני החרמות למיניהם, ולטענה כי צריך להחרים את "ישראל הנורמטיבית" כולה – ובמיוחד את מוסדות התרבות שלה – ולא רק את ההתנחלויות.

רדיו טלסקופ של אוניברסיטת קיימברידג'. Is there anybody out there?

אבל אם כאמור הסיסמאות של ארץ ישראל השלמה איבדו את קסמן מזמן, ורוב תושבי השפלה לא ביקרו אפילו בירושלים כבר 20 שנה, אז למה כל-כך קל לגייס את כולנו לשותפות בעסק מועד-לפורענות זה? למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו ולפלסטינים? הרי צריך לנדוד למחוזות ספרות הפנטסיה כדי למצוא מקבילות לפרוייקט הלאומי הראשי שלנו מאז 1967. למשל תמונתו של דוריאן גריי, או ניסיונותיו המעוותים של לורד וולדמורט להשיג חיי אלמוות דרך השחתה פיזית של נשמתו.

את התשובה נתן בלי משים אלוף בן, שסיים כך את תיאור ימיו כסוהר צבאי בלבנון:

"אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי…. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח."

הסוד מאחורי הישרדותם המפליאה של הכיבוש וההתנחלויות הוא השכנוע הפנימי העמוק של רוב הישראלים שזה או אנחנו או הם. שבארץ יהיו תמיד רק עריצים ונתינים במקרה הטוב, משמידים וקורבנות במקרה הרע. מן הסתם זו תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית, תפיסה הנשענת פחות על ראיות בשטח או לקחים היסטוריים – ויותר על אוסף הטראומות שצברנו במהלך הדורות. מבחינה נפשית, עבור רובנו הפלסטינים הם רק החולייה הנוכחית בשרשרת נצחית של צוררים, מפרעה ועד היטלר.

בעצם, הבחירה של אלוף בן "ללמוד" לקח מסוים מחוויית הסוהרות על אנשים שאין לו מושג מה פשעם מלבד השתייכותם לעם היריב – היא דווקא מעשה פוליטי מובהק, ההיפך הגמור מ"בלי קשר לפוליטיקה". בן תוכנת אל המסקנה שלו, כמו כולנו, מתוך אמונת האין-ברירה, אמונה השולטת בנו במעגלים של הצדקה-עצמית המובילים לאבסורד. אנחנו חושדים מיידית בכל ערבי ובמיוחד בכל פלסטיני, משום שקופת השרצים של המעשים שעוללנו לעמו היא כה כבדה שהוא צריך להיות קדוש כדי לא לזמום משהו נגדנו. משום כך צריך להמשיך ולגרום לו עוד ועוד עוולות; פשוט "אין ברירה", זה עניין של פיקוח נפש.

כך למשל משפחה פלסטינית שמי מבניה נהרג בידי חיילים או מתנחלים, הופכת אוטומטית ל"מנועה". הם יסורבו כניסה לארץ ותנועתם בתוך השטחים תוגבל מאוד – גם אם אין למשפחה עבר "בטחוני". עצמו את העיניים ודמיינו שזה קורה בארץ אחרת: מישהו נרצח או נהרג בשגגה, ואם הוא שייך לקבוצה לאומית מסוימת זוכים קרוביו למאסר עולם אוטומטי ללא משפט. "דמוקרטיה"? "אין ברירה"? "ביטחון"? עריצות וטירוף! עכשיו תחזירו את שמות הקוד המזהים ("פלסטיני, ישראלי") ופתאום זה נראה לנו טבעי ומוצדק ודמוקרטי ונורמטיבי ומאוד-מאוד בטחוני.

(תודה לבלוגר heathlander שהאיר את עיני בנדון)

אבל עם כל הכבוד לטראומות ולתסביכים שלנו, יש עוד שחקנים בהצגה הזו.

אלוף בן שכח לציין שקו ישר מוביל ממסע ההרג וההרס של אריק שרון בלבנון, בו היה בורג פעוט – אל הקמת ארגון החיזבאללה. גם המצרים לא השלימו עם השפלתם הבינלאומית כעם של יחפנים המשליכים נעליהם במדבר, ותוך שש שנים מתבוסת 1967 החזירו לנו כגמולנו. אפילו התופעה האיומה של פיגועי התאבדות פלסטינים בישראל התפתחה בראש ובראשונה כתגובה אלרגית לחצי יובל שנות כיבוש. העיקרון פשוט להפליא: אם מביאים את הזולת למצב בלתי נסבל מבחינתו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיגבה מאיתנו איזשהו מחיר, ככל שיכולתו משגת. ה"אין ברירה" הביטחוניסטי גורם לנו להתמקד בטיפול בסימפטומים של כל תופעה באופן שמחריף את בעיית היסוד עצמה, וחוזר אלינו כבומרנג עם סימפטומים גרועים בהרבה.

יתר על כן, דווקא עצימת העיניים ומילוי תפקיד הסוהר בכל מצב ובכל מחיר כי "זה עדיף על ההיפך", חושפים את החפ"ש הישראלי עצמו להפתעות לא נעימות ברמה האישית. מאז 1982 ועד היום נופלים ישראלים בשבי מיליציות לבנוניות שונות, ולא תמיד משתדלות הרשויות לשחרר אותם. גם השבוי של המדינה – גלעד שליט – הוא קורבן של החלטתנו להפוך מכובשי עזה לסוהריה במקום לשחרר אותה לחופשי, ושל התעקשותנו להחזיק ברבבת אסירים פלסטינים שהורשעו בהליכים מפוקפקים.

בקיצור, חושבים שזכותנו להמשיך לשלוט בפלסטינים, לשדוד את אדמותיהם ולנרמל את השוד, פשוט כי אנחנו טובים וחזקים מהם? חושבים שזכותנו לקבוע את גבולותינו באופן חד-צדדי, וגם לחרוג מהם בזמן ובמקום הנראים לנו? תגידו זאת בגלוי. מספיק להתחבא מאחורי התרמית העצמית של "אין ברירה", כי יש ברירה.

אם רוצים שההצגה שלנו תיגמר טוב – כדאי שנבין סוף-סוף שאנחנו לא נמצאים בה לבד, ובטח שאנחנו לא כותבים לבדנו את סופה.