אקטיביזם, לא פוליטיקה

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזם, ולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזם, ולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

"תאוריות שינוי" ופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוק, אלא גם באמצעות הקוד, השווקים, והנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ'י מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

Computer says no: לא לפוליטיקה של רובוטים

מאיזושהי סיבה לא ברורה, מספרים וגרפים עושים רושם עז על שמאלנים. אולי זה נובע מרגשי נחיתות של בוגרי מדעי הרוח והחברה, או ממורשת "הסוציאליזם המדעי". אחרת, אין לי שום הסבר מה גרם להתלהבות סביב הפוסט האחרון בבלוג של אישתון, "המדריך למצביע השמאלני".

אישתון מבקש בפוסט הזה "לעקור את המחשבה הילדותית" על פיה טענות רציונליות יכולות לשנות את דעתם של אנשים המצביעים לימין. באמצעות סדרה מבהילה של גרפים, שאמורה כנראה להכות בהלם את הקוראים עד שיאבדו את יכולת השיפוט שלהם, הוא מציג בשורה חדשה: שמאלנות מדעית, המבוססת על "מדד האפקטיביות" לההצבעות של המפלגות השונות.

המסקנות שאליו מובילה המתודה הזאת הן לא כל כך מעניינות. אז יותר אפקטיבי להצביע עבודה ולא מרצ – ביג דיל. בכלל, המעמד המקודש שמעניק השמאל בשנים האחרונות להצעות חוק ול"פרלמנטריזם" הוא קצת תבוסתני, ומעיד על שכחה מסוימת מהי בעצם פוליטיקה. עם כל הכבוד לחברי כנסת חרוצים שעושים את העבודה שלהם, בשביל לנהל את מנגנוני המדינה באופן רציונלי אין צורך בדמוקרטיה. את זה יכולים לעשות גם בירוקרטים שימונו על ידי שליט אבסולוטי. במובן מסוים, נראה שזה מה שרבים בשמאל היו רוצים – רצון שמתבטא בפולחן של בג"צ, שהוא בעצם בירוקרטיה ממונית כזו.

אבל הרבה יותר משמעותית כאן המתודה עצמה של אישתון, שהיא לדעתי מסוכנת ואפילו מזעזעת. זה מתבטא בתשובתו לתגובה הראשונה לפוסט –

אם אתה מעוניין להציג נתונים (מדידים) סותרים, אני אשמח. אם אתה מעוניין להצביע על פי תחושת הבטן שלך, לבריאות. אבל אל תנסה לזרוק עלי את המילה "מדיד" כאיזו מילת גנאי, אתה נשמע לגמרי ימני כשאתה עושה את זה… זה מדע. זה עובד כבר כ-120 שנה. חוזים עם זה בחירות. מריצים עם זה פוליטיקאים. גורמים לאנשים לקנות מוצרים. זה עובד.

מה שמזעזע, זה שאישתון צודק. זה באמת עובד. השאלה מה נשאר מאיתנו אחר כך.

*

במהדורה האחרונה של "נתזים" הובא מאמר מ-Daily Beast  המתאר את האליטה החדשה שהצמיח שלטון אובמה. לטענת המחבר ג'ואל קוטקין, הנשיא הדמוקרטי אמנם שנוא על ברוני הנפט ובעלי הבנקים, אבל נתמך על ידי הברונים החדשים של עידן המידע – אלה שכולנו עובדים אצלם בחינם, ושמתמחים בהנדסת הנפש שלנו. אובמה הוא הנשיא של גוגל ופייסבוק: הוא הוכתר על ידי העולם שהם יצרו, והוא גם נבחר באמצעותם. מה זאת אומרת נבחר באמצעותם? מי שקרא קצת על הצורה שבה נוהל הקמפיין של אובמה ייווכח לדעת איזה שימוש מטורף נעשה בו ב-data mining ו- microtargeting. השמאל, בזכות זיקתו הטבעית לאקדמיה, הפך להיות כוח החלוץ באנליזה ומניפולציה של התנהגות אנושית, כפי שמתארת הכתבה הזאת ב-Slate. הקמפיינים של אובמה הסתמכו על עשרות מיליוני רישומי התנהגות שהיו שמורים במאגרים מסחריים של חברות שונות. כך הם הגיעו למשל למסקנה הזו –

The Analyst Institute’s centrality in the left’s research culture has enshrined the use of randomized field experiments as the best tool for measuring what actually moves voters. And the biggest conceptual contribution this body of experimental work has made is to cleanly separate what a voter does in election season into two discrete phases: choosing among candidates and deciding whether to vote. Experiments have shown that giving voters more information about candidates or issues or the stakes of the election does little to adjust their likelihood of casting a ballot. To budge a nonvoter out of complacency, campaigns have learned, they have to use psychological techniques focused on getting someone to do something he or she is not used to doing. There’s one set of tools for changing opinions, and another for modifying behavior.

מה זה אומר? זה אומר שהרבה מההחלטות שהתקבלו לכאורה על ידי אובמה לאורך הקמפיין התקבלו למעשה על ידי המחשב. אנשיו של אובמה, וכמובן אובמה עצמו, לא יכולים אפילו להסביר למה מלה כלשהי שחוזרת בנאום או תשדיר תעמולה מביאה לקלפי מצביעים בנבאדה; אבל הם פשוט עושים מה שהמחשב אומר להם. יש להניח שגם הבעות או תנועות יד מסוימות של אובמה הוכתבו על ידי המחשב, על סמך האלגוריתמים הגאוניים שהמציאו הגיקים של הדמוקרטים.

לזכותו של אובמה ייאמר שהוא לא לגמרי רובוט. הוא אדם קיים, שיש לו אפילו פגמים, ואיתו המהנדסים נאלצו לעבוד. מבחינת הגיקים, הם היו מעדיפים להמציא מועמד from scratch, כלומר למצוא מישהו שיתאים בדיוק לאידיאל שהמודלים שלהם פולטים. בבחירות הבאות, יש להניח שהם כבר יעשו את זה. בינתיים, גם הרפובליקנים ימציאו את הרובוטריק שלהם.

זה יהיה מאוד מסעיר. אבל זאת לא תהיה פוליטיקה. אנחנו, בני האדם, לא נבין אפילו מה קורה שם.

השימוש בכריית מידע, אופטימיזציה ו- microtargeting פולש עכשיו לכל תחום בחיים. כשעבדתי בעיתון, הופיע יום אחד איזה "מומחה אופטימיזציה" (SEO), שהסביר לנו מה צריך לעשות כדי להעלות את הכתבות שלנו בדירוג של גוגל ולהגדיל את הטראפיק. לטענתו, אין כאן על מה להתווכח – אלה דברים שעובדים, דברים שהוכחו ב-google analytics. כאשר אנשים מדברים על המודל החדש והמבטיח שיימצא לעיתונות דיגיטלית, כדאי לזכור שזה המודל – התאמה גוברת והולכת לציוויי הסטטיסטיקה. די מהר, כבר לא יהיה צריך עיתונאים. המחשב ידע למצוא בעצמו את התכנים שמביאים את הטראפיק.

ולא רק בעיתונות השוקעת. יש מחקרים שבודקים אילו מלים מגדילות סיכוי של מאמר להתקבל לכתב עת מדעי. הרבה כותבים מכניסים המלים האלה באופן שרירותי למאמר, גם אם הם בעצמם לא מבינים למה. באופן דומה, האוניברסיטאות מוּנחות היום על ידי אלגוריתמים שמבטיחים מקום גבוה בדירוגים הבינלאומיים. הדרוגים האלה עדיין הרבה פחות מורכבים מהאלגוריתמים של גוגל, ועם זאת גם הם מביאים את האוניברסיטאות ליישם מדיניות שרירותית – למשל להגדיל את מספר הסטודנטים הבינלאומיים, כי זה מה ש"דירוג שנחאי" אוהב. וכך האוניברסיטאות אולי מטפסות בדירוגים, אבל מבחינת הסטודנטים והמרצים בהן הן מתות.

חשוב להבהיר מה ההבדל בין התופעה החדשה הזו לבין "שיקולי רייטינג" או פופוליזם מהסוג המוכר. בצורה הקלאסית של פופוליזם, קובעי דעת קהל כיוונו את צעדיהם לפי מודל כלשהו של "האדם הפשוט" או של "המכנה המשותף הרחב ביותר", שנקבע לפי מוסכמות וקירובים. ככה המציא אלכס גלעדי את "מסעודה משדרות" – דמות מדומיינת שמצייגת את מה שנקרא פעם "ישראל השנייה". אבל בעידן האופטימיזציה, לא פונים לשום דמות. אין סובייקט שהמוצר אמור להתאים לו. זאת מכיוון שהמפרסמים או התועמלנים לא מסתפקים במסעודה, אלא רוצים למקסם ככל היותר את הצריכה והתפוקה. הם לא רוצים רק את מסעודה – הם רוצים גם אתכם. הסובייקט נקטע ונשבר לאוסף של נתונים, המתורגמים מצדם למקבץ של תכונות מוצר והחלטות.

אנחנו מאמינים למשל שאנחנו יודעים מה יפה בעינינו. אבל מדעני מחשב כבר יצרו אינספור סדרות של נתונים  כמו מרחק בין העיניים או הפרופורציות בין הפה למצח, ובאמצעות ניסויים חילצו תכונות יופי ששום יצור אנושי לא היה יכול לחזות. ברור, שגם מושאי האהבה והתשוקה שלנו עוברים במהירות את אותו פילוח ושבירה. גרסה בסיסית של השבירה הזאת מורגשת על ידי מי שנכנס לאתר היכרויות. סימון אוסף מסוים של תכונות רצויות ישיג מיד רשימה של משתמשים התואמים את התכונות האלה. אבל לא רק ששאר הטיפוסים האנושיים – אלה שחורגים למשל מהגובה, הגיל ואורך האיבר הרצוי – פשוט מושלכים מחוץ לתבנית; משתמשים מסוימים עשויים לעבור התאמת יתר לטיפוס האופטימלי, ולפתח בשיטתיות תכונות מסוימות (למשל שרירי חזה) עד לרמה מפלצתית. זוהי צורה עכשווית של איבוד צלם אנוש, שמתפשטת כבר כיום בקרבנו.

ויש גם משמעויות חמורות יותר. לפני שנתיים פירסם שי פוגלמן בהארץ כתבה מצמיתה על "הדיגיטציה של הרוע" שמתרחשת בשטחים. פוגלמן מביא סדרה של תיאורי זוועה של חקירות אלימות של פלסטינים שנערכו ברובן בחטמ"ר עציון. אך המדיניות החדשה לא הונחתה על ידי קצין סאדיסט כלשהו, אלא על ידי "מנה"ל" – תוכנה סטטיסטית שהוכנסה לשימוש בתחנות משטרה –

התוכנה, כפי שמתברר מדבריהם של אנשי משטרה, משקללת את כל פעולות השוטרים בתחנה על פי פרמטרים קבועים מראש. מטרתה, כפי שהוצהר במסמכי המשטרה, "יצירת כלי ניהולי, אפקטיבי, איכותי, יעיל, מוכוון בעיות, תוצאתי ואינטגרטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע הערכה ארגונית אובייקטיבית" – על פי הסיסמה "מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל לא ניתן לשיפור".

כל פעילות משטרתית מוזנת למערכת, שמסייעת לשוטרים בגיבוש מהלכי החקירה והתפקוד השוטף בתחנה. בסופו של יום המערכת גם נותנת להם ניקוד על הפעולות שנקטו, לפי הישגיהם […]. לאחר בדיקת המערכת ושקלול הציון שהיא נותנת לתחנות השונות, מתברר כי שני פקטורים הופכים את מעצרם של צעירים פלסטינים בחשד שיידו אבנים לאטרקטיבי ביותר, לפעמים הרבה יותר מטיפול בעבירות פליליות אחרות. לכידתם של זורקי אבנים מוגדרת על פי רוב "עבירת חשיפה", כלומר עבירה שלא הוגשה עליה תלונה במשטרה, ומעצר החשודים והודאתם הם תוצאה של עבודה יזומה מצד שוטרי התחנה.

וכך, כל טיפול בעבירת חשיפה מעניק לתחנה 4.2 אחוזים נוספים לציון. גם גילם הצעיר של הנחקרים שהודו באשמה מעניק לשוטרי תחנת חברון תוספת ציון, שיכולה להגיע בנסיבות מסוימות עד שבעה אחוזים. תוספת ציון, שיכולה להגיע עד 20 אחוז, תקבל התחנה אם יוגדרו המעצר והודאת החשוד כעמידה ביעד של המחוז – כפי שקורה בכמה מן האישומים הנדונים.

זה נשמע מגוחך לומר, אבל הרובוטים כבר שולטים בנו. הגוף שלנו והנשמה שלנו הם חומר גלם בידיהם. כמובן, יש גם מי שאחראים לזה: המהנדסים והמתכנתים, אותם טכנאים גיקים ששולחים את זרועותיהם עמוק יותר ויותר לתוך הנפש, התרבות והפוליטיקה שלנו. כתבתי לא מזמן שהעולם מתחיל רק עכשיו להבין מה המשמעות של שלטון החנונים. כדאי להבין במהירות, לפני שלא יישאר מי שיבין.

מיותר לציין שהכלכלה העולמית כבר נשלטת על ידי רובוטים. המסחר הממוחשב הוא בין הגורמים העיקריים לכך שמחזורי הבורסה כבר לא מובנים לאף אחד. במקום לשרת את האנושות, הם הפכו לישויות חוץ אנושיות שאותן האנושות משרתת, כאילו לטובתה. כפי שמתארת הכתבה הזאת, הקריסה הגדולה של הכלכלה העולמית עשויה להיגרם מכך שמחשב כלשהו ייצא משליטה ויגרור תגובת דומינו שלא ברא השטן.

אבל הדבר האחרון, האחרון שאנחנו צריכים זה לשעבד גם את הפוליטיקה לאלגוריתמים כאלה. יש כוחות שחותרים לכך שזה יקרה. אישתון הוא רק סימפטום. אבל המחשבה שחישוב מתמטי של הצבעות על סדרה כלשהי של חוקים – חישוב שאפילו לא מובן לרוב מי שקורא אותו, אבל אמור להתקבל כ"אמת מדעית" – מעידה רק לאיזה שפל, לאיזו רמה מכוערת של דה-הומניזציה ירדה התודעה הפוליטית בדור שלנו.

מי שלא הבין עד כאן על מה אני מדבר כנראה כבר לא יבין. החיים תחת הרובוט עשויים להיות לו נוחים. אבל לי נדמה שאחת המשימות המרכזיות של אנשים פוליטיים בקונסטלציה הנוכחית היא להציב גבולות לרובוטים, ולא להשתעבד להם. מבחינה מסוימת, זה חשוב יותר מההתנגדות לכל אידיאולוגיה פוליטית מוגדרת. מה שמונח על הכף הוא האנושיות עצמה. לא להיות רובוט, להיות אדם.