Posts Tagged ‘אירופה’

בנוגע לניתוץ אלילים

11 במרץ 2015

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

Mosul museum

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

נתזים, הדור הבא: "החברה החופשית לא מפחדת לא ממין ולא ממוות ולא ממלחמות" *

11 באוגוסט 2012

בעוד בישראל בטוחים שהאנטי-ישראליות גואה במצרים, האינטלקטואל הפלסטינו-אמריקאי המקורי ג'וזף מסעד מציג תמונה שונה לגמרי. לטענתו, בתקופתם של סאדאת ומובראק קמה שכבה דקה אך משפיעה של עשירים חדשים שמנהלים קמפיין של שמועות והשמצות נגד הפלסטינים, תוך בניית זהות מצרית פטריוטית שזונחת את הפרויקט הפאן-ערבי. בחודשים האחרונים, אינטלקטואלים ליברלים-לכאורה הפיצו שמועות בפייסבוק שהפלסטינים רוצים להשתלט על חצי האי סיני, ושרה"מ החדש הישאם קנדיל הוא חצי פלסטיני. בעקבות ההתקפה בגבול עם ישראל הקמפיין הסאדאתיסטי החמיר עוד יותר

ופרנקלין למב מתאר ב-Counterpunch את ההתרחשויות בסיני כהצטרפות של חצי האי לאביב הערבי ולציר ההתנגדות

ממשלת המחוז הימצ'ל פראדש בצפון הודו שינתה את המדיניות ופתחה בפשיטות על מסיבות סמים בקאסול שבעמק פרווטי, תוך נטילת דגימות שתן ודם. במסיבות הידועות לשמצה משתתפים בני לאומים שונים, אך בעיקר ישראלים, הנשאבים לעמק הקסום בחיפוש אחר הג'ראס המשובח מסוג "מלאנה קרים".

מאמר נרחב ב-Journal of Palestine Studies  בנושא השפעת שינוי האקלים על העם הפלסטינים. המחברים טוענים שסכנות ההתייבשות וההתחממות כבר מספקים לגיטימציה להפיכתם של הפלסטינים משאלה פוליטית למקרה הומניטרי, תוך הנדוסם של הפלסטינים למקבצי נדבות תמדיים. זאת בשעה שפגיעותם של הפלסטינים לסכנות אקלימיות נובעת מהסגר על עזה, גזילת המים והכיבוש בכלל –

The prevailing technical-managerial framing of Palestinians’ vulnerability to climate change is largely the product of a donor agenda that fuses international concern over dangerous climate change with the “emergency imaginary”of chronic human insecurity in the oPt.

הסכנה לעליית הפאשיזם באירופה היא החמורה ביותר מאז שנות ה-30

גל חדש של זואופיליה שוטף את ארה"ב: זוג תושבי אריזונה הורשעו בקשירת קשר לביצוע מין עם כלבים, תוך שימוש באינטרנט. השניים נידונו להרחקה מחיות

הכיווץ של כלכלת העולם כאן כדי להישאר, ולכן המחאות העולמיות יתפרצו כל פעם במקום אחר, טוען הסוציולוג עמנואל וולרשטיין

הטרנד החדש במדיה חברתית: זוגות שוכרים צלם מקצועי שיצלם את רגע הלידה של התינוק

ספר חדש סוקר את תולדות משיכתה של התרבות היהודית המזרח אירופית כלפי השפה והתרבות הגרמנית

פקיסטן אובסרבר מדווח על הגדר החשמלית שבנתה הודו בסיוע ישראל בקו הפסקת האש בקשמיר; ואינטלקטואלים הודים קוראים לממשלתם להפסיק לקנות נשק מישראל ולהצטרף לציר ההתנגדות, כמו פעם

מדיניות החוץ של מיט רומני עדיין לוטה בערפל. אבל צוות היועצים שלו לענייני חוץ מורכב רובו ככולו מנאו-שמרנים אלימים, שדורשים: עוד מלחמה, דחוף!

האוננות נכנסת לתוכנית הלימודים: ספר חדש מגולל את ההיסטוריה התרבותית של האוננות וקורא לקיים שיעורי אוננות בבתי הספר; ופרופסור בקולג' West Nevada דרש מהסטודנטים לאונן בכיתה ולתאר את הפנטזיות שלהם כדרישת חובה בקורס

כולם פוחדים ממטאוריטים ופצצות אטום, אבל סופר-וולקנו'ס ענקיים מתחבאים מתחת לאדמת אירופה, ועשויים בכל רגע להרוג מיליונים ולהשכיח את השואה

עשרת הספרים הקשים ביותר לקריאה בהיסטוריה

קמפיין במפלגה הרפובליקאית: רומני צריך למנות את סו אלן יואינג לסגניתו

הנאצים ביצעו הכלאות מוזרות של חיות כדי לשחזר מינים אריים שנכחדו, ובראשם את האוורוך (Auroch) שור הבר האירופי שנכחד במאה ה-17

אלן בלום, מחבר "הידלדלותה של הרוח באמריקה", בכלל לא היה שמרן כמו שבדרך כלל מציגים אותו

במוזיאון בקסוריה שבאיטליה שורפים יצירות אמנות. מנהל המוזיאון מסביר: הממשלה מייבשת את האמנות, ולאף אחד לא איכפת, ולכן אני מקריב את היצירות שלי בתור זעקת מחאה. אמנים ברחבי אירופה מביעים סולידריות ושורפים את היצירות שלהם

אבות טריים סובלים לעתים קרובות מדיכאון אחרי לידה, אך הבעיה זוכה ליחס מזלזל, בשונה ממקבילתה הנשית

ספר חדש מבקש לשים קץ לפולמוס המתמשך על מקור האשכנזים ומסכם בסופו של דבר: כנראה שהאשכנזים הם ברובם אוקראינים (ולא כוזרים, אבל בטח אין להם קשר ליהודי אשכנז של ימי הביניים)

כיצד הפכה הציונות, פרויקט סוציאליסטי במקורו, לתנועה דתית אוונגליסטית?

נשיא הבנק הפדרלי בן ברננקי קורא ללמוד יותר פילוסופיה, כי הכלכלה עוסקת ב"איך" אבל השאלה הבסיסית היא "למה"; ובינתיים הפילוסופיה נעשית פופולרית שוב בקבוצות דיון שמשגשגות מפאבים ועד פסטיבלים

הומואים וחנונים היו פעם אוכלוסיות נפרדות, אבל בשנים האחרונות שתי התרבויות מתמזגות זו בזו יותר ויותר, מה שמתבטא למשל באינפלציה של דמויות הומואים בסדרות כמו X-Man

ז'אנר פורנוגרפי חדש פורח בארצות הים: פורנו פוסט-אפוקליפטי, שעוסק בהתנהגותם המינית של בני האדם שישרדו. ועוד סרט אפוקליפטי: The Hipster Holocaust

כתבה נרחבת בגרדיאן מציגה כיצד המשבר הכלכלי החזיר את המרקסיזם למיינסטרים. במקביל, גוברת ההסכמה שמעמד הוא שוב הקטגוריה החברתית הרלוונטית ביותר

Al Ahram Weekly, שהיה עיתון די צייתני תחת שלטון מובארק, מגלה סימנים של אופוזיציונריות בעידן מורסי. כתבה מעניינת עוסקת בהשפעתם של האחים המוסלמים על התרבות במצרים, ומזהירה מפני כיסוי פסלים ואיסור על טלנובלות ברמדאן. על כל פנים, נכון לעכשיו נראה שמורסי פשוט לא מתעניין בתרבות

בושם חדש להומואים אלימים (או שהיו רוצים להיות) נושא את השם Querelle, על שם המלח הרוצח גיבור ספרו של ז'אן ז'נה וסרטו של פאסבינדר שנעשה בעקבותיו

האם אבות האנושות היו מונוגמיים כמו שטוענים האנתרופולוגים באופן מסורתי, או שברירת המחדל היתה אורגיות וגידול ילדים משותף? כך טוען ספר חדש

נשים מגלות עוינות כלפי מין אנאלי כיוון שהגבר הנחדר גוזל מהן את התפקיד הפאסיבי. כך טוען מרטין ובר, מחבר הספר "הייתי אחיו ההומו של קזנובה", במאמרו "הפילוסופיה של המין האנאלי"

המשטרה וכוחות הביטחון בשוודיה מחפשים קשיש שאנס מאות כבשים

האם ארה"ב מחכה שמשטר אסד יפול כדי לתקוף באיראן?

האם מנהיג איראן חמינאי הוא היפסטר?

חזית הריאקציה

עצומה לביטול מדינת ישראל ולאוטונומיה יהודית בארץ ישראל באתר צופר ניוז

בעוד המרכז הרדיקלי קורא לגייס חרדים וערבים לשירות לאומי, הימין הקיצוני פותח בקמפיין נגד: אתר "הקול היהודי" מתריע מפני ההתבוללות המתרחשת בבתי חולים שבהן משרתות בנות שירות לאומי יחד עם ערבים. כולל סיפורי מקרה

מאמר מעניין ב-Press-TV האיראני המזהיר מפני מזימה משותפת של וואהביסטים מסעודיה, ציונים וגרוזינים, המתכננים לפורר את דרום רוסיה. לטענת העיתון, המזימה מיועדת לייסד שם רפובליקות סוניות פונדמנטליסטית שיהיו כפופות לקטאר, ותגשים למעשה את חזונם של הנאצים להקמת Reichskommissariat Kaukasus

מיגל אשפינוזה, אוונגליסט לשעבר, טוען: למרות ההבטחה לאברהם, הנוצרים חובבי ישראל צריכים להתחיל לתמוך בשתי המדינות, אחרת יהיה רע

ב-CUNY בניו יורק ייערך באפריל כנס מקיף בנושא “Homonationalism and Pinkwashing", בהנהגת ג'ודית באטלר, ג'סביר פואר וחנין מעיכי (אל-קאוס). ב"דיילי ביסט" מזדעקים

 * הציטוט: שמואל מור, מתוך "שיסריח אבל טוב" (ריאיון עם יותם פלדמן)

בית העם בלאופולד השני: דיווח ממאהל המחאה בבריסל

14 באוקטובר 2011

ונאמר שהזדמנתם לבריסל. על חשבון האיחוד האירופי, כמובן. חגיגה, אבל מה יש לעשות בבריסל? מה יש לעשות בבריסל כשאתה לבד, ויורד גשם, ואין לך אפילו צעיף? מזל שהשמאל קיים. אירועים של השמאל תמיד מספקים סוג כלשהו של התרחשות בערים האירופיות המנוכרות.

בדיוק ביום שבו הגעתי לבריסל, הגיעו לשם גם האינדיגנאדוס. חלקם באו בהליכה ברגל, מספרד, ובדרך אספו כמה צרפתים ובני אומות נוספות. ב-Google news היה כתוב שהם חנו בפארק אליזבת – "הפארק הסימטרי היחיד בבריסל" (מה זה בעצם אומר?). נסעתי לשם בצהריים, לתחנת Simonis/Leopold II. מכוניות משטרה חנו בכניסה, ושני פרשים עם קסדות סיירו לאורך הצלע הימנית של הפארק הסימטרי. אבל הגשם ירד בעקביות, והפארק נראה די שומם. והנה, כאילו משמיים נחת עליי איזה מהפכן זקן עם שיניים עקומות להפליא וסימן לי לגשת אליו.

הוא שאל אותי בצרפתית אם אני מחפש את "הסטודנטים". אמרתי לו שכן. הוא הסביר שהם עברו לבניין הגדול שמעבר לכביש. "תראה, לקחתי שם מלא ברושורים!", הוא אמר לי ופתח את המעיל – מכל הכיסים הפנימיים בצבצו פמפלטים וברושורים שמאלניים מהסוג המוכר, פחות או יותר. אלוהים, הבנאדם הזה – הוא בטח הספיק להשתתף בקרב על מדריד ביולי 1936. "אל תפחד מהמשטרה", הוא המליץ ודחף אותי לכיוון הכללי של הבניין.

הייתי צריך לצאת מהפארק לחזור שוב לרחוב לאופולד השני. בריסל מלאה באנדרטאות לרוצח ההמונים הזה, הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית", שנטל על עצמו את המשימה "להביא את הציוויליזציה לקונגו" ובדרך רצח, עינה וכרת ידיים למיליונים. יש רק פסל אחד יותר גדול מהפסל של לאופולד – הפסל של גוטפריד מבויון, מלך ירושלים הראשון, שהוצב בכיכר הראשית על ידי אבא שלו, לאופולד הראשון. אמרתי לעצמי שאם סלחו ללאופולדים, והפכו עיר שהיא כולה תוצר של עבודות כפייה אפריקאיות, לבירת האיחוד האירופי, אפשר לסלוח כנראה לכולם – אבל באמת, באמת לכולם. סליחה היא כנראה לא הבעיה – צריך קודם ליצור את העולם של הסולחים.

הם התבצרו בבניין בטון ששייך לאוניברסיטה הקתולית. מתברר שביום הקודם הם ניסו להתמקם בפארק, אבל העירייה והמשטרה גירשו אותם, בטענה ש"אין שם מים זורמים". התירוצים של הרשויות הם תמיד אותו דבר. באופן זמני, הם עברו לפיכך לבניין הזה, שגם ככה לא בשימוש (אגב, בניין מכוער באופן כמעט אירוטי). שם, בפנים, הם הקימו אוהלים – מראה די מוזר, יש לומר. מעין בית העם בלאופולד השני.

חלקם ישנו בשקי שינה על הרצפה, יגעים מאירועי היום הקודם. נראים קצת מבולבלים – על הקירות תלויה אג'נדה מדויקת לכל השבוע: אוכל כל יום ב-15:00, אספה כללית כל ערב ב-19:00, ודיונים נרחבים עם כותרות בסגנון "מקורותיו של משבר החוב" ו"מי אשם במשבר החוב". יש גם דיונים על דמוקרטיה ישירה ועל הוריזונטליות. אה, ויש גם מעגלים שמאניים – כן, ממש כמו בסבבילון המנוח –  ואחת מקבוצות העבודה עוסקת ב"רוחניות". את המטריאליזם השארנו מתחת לגופה החנוטה של לנין.

בכל מקרה, מבצע כזה אף פעם לא מתנהל בדיוק לפי התוכנית. המאהל בתוך הבניין רחוק מלהיות סידור אידיאלי, מישהו הסביר לי שכל אחד תפס לעצמו חדר מה שיוצר מחדש ניכור ומרחב פרטי. חוץ מזה המשטרה החרימה ציוד ואוהלים, ויש כמובן בעיות שקשורת לפינוי הפרשות – השירותים בבניין נסתמו, ותוך שעתיים הכל יוצף אם לא יגיע אינסטלאטור. לכן מישהו עובר עם כובע ואוסף כסף, אבל לאינדיגנאדים אין כל כך. תרמתי 5 יורו והוא היה ממש אסיר תודה. בינתיים, המטבח הטבעוני בקומת המרתף מנסה לעמוד על הרגליים. מדי פעם, מישהו צועק משהו במגאפון בספרדית, ואז בצרפתית, ואז לפעמים באנגלית. האווירה היא באופן כללי לטינית, יותר מאשר גרמאנית. הגרמאנים יגיעו מחר, כך אומרים.

כמו באירועים פוליטיים אחרים שנקלעתי אליהם באירופה, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

זאת הרגשה קצת מוזרה, יש לומר. אך מה שהיה בולט למדי הוא שבשונה ממחאת האוהלים הישראלית, לא היה במאהל שום אמצעי תקשורת. בשעות שבהן הייתי שם, ניכר ש"ארץ האמורי" היה למעשה אמצעי התקשורת היחיד בעולם שסיקר את הנעשה במאהל. באופן כללי, האינדיגנאדוס לא משתפים פעולה עם תקשורת ההמונים, בכפוף למוטו: If you don't know what's going on or what we're talking about – TURN OFF THE NEWS. מי שרוצה להתעדכן מוזמן להתרשת איתם בפייסבוק.

למרבה הצער, תנועת המחאה בבלגיה עצמה קטנה למדיי – מאות עד אלפים בודדים של אנשים. לכן גם לא נמצא שרברב מקומי סולידארי שיטפל בסתימה בחינם. אמיל, שמאלן בלגי צעיר, מאוכזב מהחברים שלו שלא באו. הוא הקשיב בעניין לסיפור עלייתה ושקיעתה של רפובליקת האוהלים בישראל. "צריך להיאחז באוהלים, בלי זה הכול יתפרק", הוא אמר. הוא בעצמו למד פילוסופיה, ועכשיו כבר שנים ממלצר – הוא כותב, אבל לדבריו בחיים לא יוכל להתפרנס מזה. בדיוק כשהוא עמד להגיד לי מה הוא כותב מישהו קרא לו.

ופתאום זה הציף אותי שוב, התחושה המרגשת הזאת של היעדר ציניות מוחלט. משהו צלול, נקי, אבל לא נקי כמו אייפון אלא כמו הסנטר של פדרו, הצעיר הספרדי שהסביר לי על המהפכה. אגב, הוא הגיע בטיסה.

פדרו הציע לי לבוא לישון במאהל. הוא אמר שאני צריך רק להביא שמיכה. אבל לא הייתי מסוגל. שוב פחדתי להיות מוצף, להיות מאושר מדי.

לפני שחזרתי לישראל, מישהו שאל אותי מה גורם לי להתלהב כל כך מתנועת המחאה, בצורה כל כך לא-ביקורתית, ולהתעלם מהמרכיבים הבעייתיים והמגוחכים שהיו בה. חשבתי על זה בדרך חזרה. נראה לי שהתשובה היא, שתנועת המחאה של 2011 היא לא קרב מאסף. להגן על הדמוקרטיה, להגיד No pasarán לפאשיזם, זה חשוב לא פחות ואולי יותר. אבל זה קרב מאסף, בערך כמו הקרב על הצלת חולות סמר או על הגנת סלמנדרת הנחלים. וכזכור, הרפובליקנים דווקא הפסידו בקרב על מדריד, ופראנקו אמר בציניות לחיילים שלו: "Hemos pasado" –  "עברנו". ונאמר שהרפובליקה היתה מנצחת? היא היתה שורדת עשור, ובסוף מגיעה בערך למקום שבו נמצאת ספרד היום. את מה שלא עשה הפאשיזם, היה עושה השוק. אגב, מי שנאבק בשביל שבדפי ההיסטוריה ייכתב שהיו כאלה שיתנגדו, מוזמן לחזור ולקרוא את הפסקה על המלך ליאופולד.

לעומת זאת, מי שמצטרף למחאה משתתף כבר ביצירתו של העולם שאחרי. לכן אנחנו גם לא יודעים מה יקרה: אין לנו תשובות, כי אנחנו פונים אל העתיד ולא אל העבר.

לבסוף, במקום סיום לפוסט, אדביק כאן שוב את אותה פסקה שכבר הופיעה קודם – כמו מין פזמון חוזר או מלמול שמאני:

כמו באירועים דומים של השמאל האירופי שבהם הייתי נוכח, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

4 במאי 2011

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות

22 באוקטובר 2010

1. הערבים לא צריכים אותנו

עפרי: ‫גל?

גל: כן, אהלן

עפרי: מה שלומך?

גל: ‫בסדר. יהיה טוב יותר בקרוב. סוג של. אבל אפשר לשוחח כמה דקות. מה קורה? אני שם לב שאתה מפתח שנאה כלפי המרחב הגרמני.

עפרי: ‫כן אפשר להגיד, במידת מה. ‫לא ממש שנאה, אבל ההתלהבות בהחלט מתמעטת, אם לא מעבר לכך. אתה…

גל : ‫כן, קראתי את מה שמרקל אמרה על המהגרים. זה די מדהים.

עפרי: ‫ בדיוק. זה פשוט מחריד, וזה רק ביטוי אחד למתקפה אגרסיווית שמתנהלת כאן בימים אלה על מה שנקרא "המולטי-קולטי", כולל הספר הגזעני של תילו סרצין, שבישראל כמובן מתלהבים ממנו. וזה רק ההתחלה.

גל: ‫יצא לך לדבר על זה עם אנשים? השמאל המקומי, או משהו כזה?

עפרי: ‫ הם לא ערניים כאן במיוחד מבחינה פוליטית בגטינגן. באופן כללי, השמאל האירופי ממש קאפוט, כמו שאומרים. הוא כלום. הם ‫מנסים לתחזק כאן בכזה מאמץ ‫את הזעם נגד הפאשיזם, הנאצים, ‫אז הם רק מזהירים כל הזמן מהנאצים שלא ממש קיימים – נאצים שאמורים להיראות בדיוק כמו הנאצים ההם, עם צלבי קרס והייל היטלר מהמרפסות. אבל לפחות כאן, נראה לי שהשמאלנים בעצם די לא רוצים להתעסק עם מהגרים. האירועים שלהם הם על טהרת הארים. יש כאן בגטינגן המון סטודנטים מאסיה ומאפריקה, אבל לא ראיתי אפילו אחד באירועים של השמאל.

גל: ‫כן, זו המסקנה אולי. המהגרים לא באמת צריכים אותנו. וגם לא הערבים, אני מתכוון.

עפרי: ‫ זהו, אבל אם ככה, מה צריך אותנו?

גל :‫ אותנו כיצורים פוליטיים? אף אחד. ‫בעצם אין לנו תפקיד, חוץ מלהשקיף את ההריסות במבט רטרוספקטיבי.

עפרי :אין, לשמאל ממש אין רעיונות חדשים.

גל: ההיסטוריה נגמרה.

עפרי: יותר גרוע: ההיסטוריה הגרמנית נגמרה.

אתונה. לשמאל אין רעיונות חדשים

2. מדינת הלאום קאפוט

גל: ‫ זה כאילו שהיתה לנו שפה מסוימת של העולם – שמאל, ימין, סוציאליזם, לאומנות – אבל היא כבר לגמרי לא רלוונטית. אנחנו כבר לא יודעים מה השמות של הדברים. זה מתקשר לי למאמר (הממש מבריק בעיניי) של ז'יז'ק. מעניין לחשוב איך ישראל משתלבת במערך שהוא מצייר. לכאורה היא לא אמורה להשתלב, כי היא הרי "מקרה מיוחד" וכו'. מצד שני, המצב בישראל עונה על כל הסממנים שהוא מאבחן: הפוליטיקה הפכה להיות מרכז לא אידיאולוגי עם שוליים יותר ויותר מסוכנים, והרבה הפחדות כמנגנון לייצור תשוקה. לא ברור אם ישראל היא המעבדה לפוליטיקה החדשה הזו, או שהיא פשוט מקרה נוסף, שהרי בסופו של דבר זו תולדה של הנאו-ליברליזם של שנות השמונים והתשעים – תהליך שקרה במקביל גם באירופה.

עפרי: נכון.

גל: המסקנה החיובית שאפשר להוציא מזה (אם אפשר לקרוא לזה חיובית), היא שאין מה לקוות לשיפור המצב בישראל בכלים הישנים – כלומר התערבות מבחוץ לפי פרדיגמת מדינת הלאום – "התאמה" של ישראל לפרדיגמה הזו. שהרי מה שאירופה מוכיחה זה שמדינת הלאום פשטה את הרגל כמנגנון ליישום פוליטיקה דמוקרטית יחסית.
גם המדינות בהן יש מה שנהוג לקרוא "לאומיות טריטוריאלית" (ובראשן כמובן צרפת), מתנהגות כמו מדינות לאום פולקיות (בעצם, גם ההבחנה בין שני סוגי לאומיות פשטה את הרגל, אם כי יש עדיין את ארה"ב וקנדה כמובן – שאלה מעניינת בפני עצמה). מכאן נובע שאם יהיה איזה שיפור במצב זה דורש מהפך גם בפרדיגמה הפוליטית מחוץ לישראל. האי-ודאות גדלה אבל  זה משחרר לפעולה ולמחשבה אלטרנטיביות.

עפרי: ‫נכון, מבחינה זאת לפי מה שאתה אומר, המאמר הזה של ז'יז'ק היה מעולה כי ‫הוא נתן קצת שמות חדשים.

גל: ‫אבל נראה שזיזק רומז לאיזה מהפך דיאלקטי. מין קריסה של הסתירות.

עפרי: ‫ עם הנצרות שלו?

גל: ‫עם המרקסיזם שעדיין ממתין מעבר לפינה. זה מזכיר לי שקראתי את ניטשה ופתאום שמתי לב לקטע שלא שמתי אליו לגמרי בעבר.

קייב. הכנסייה הפכה לגורם של התנגדות

3. עכשיו צריך לשתוק

עפרי: כן?

גל: ‫זה די מטושטש, אבל אני עדיין בטוח לגבי הפירוש. זה במאמר הראשון ב"לגניאלוגיה": ניטשה כותב על הנצרות כמרד העבדים הגדול –

עפרי: ‫ אוקיי…

גל: ‫אבל אז הוא אומר שהרעל של הנצרות הוא עכשיו בדמוקרטיה הליברלית. ‫ובעצם רומז שהכנסייה ככנסייה הפכה לגורם של התנגדות לסכנה האמיתית, ‫שהיא "האדם המודרני".  ‫זה לא ברור כי הוא כותב שעכשיו הוא צריך לשתוק, כאילו שהוא לא יכול להגיד את זה מפורשות.

עפרי : ‫אהה. מעניין מאוד…

גל: ‫הרי ידוע שבניגוד לפרשנות השטחית מאוד, ניטשה דווקא חשב שדת זה דבר חשוב.

עפרי: ‫ זה מזכיר לי דמות ב"הר הקסמים".  חצי מהספר זה מין ויכוח בין שניים מיושבי הסנטוריום שם: ‫אחד מין דמוקרט שמאמין בעקרונות המהפכה, והשני, נפתא, שהוא נזיר ישועי, אבל הוא תולה את יהבו בטרור הבולשוויקי, מתוך מין ריאקציונריות עמוקה, אנטי-הומניזם נוסח ימי הביניים. הוא דמות שאני מאוד אוהב. דרך אגב, הוא יהודי במקור.

פאריס. אירופה עסוקה בשימור של עצמה

4. הצרפתים בכלל לא משמינים; אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה

גל: ‫ אני נמצא תחת השפעה של איזה הלך רוח פטליסטי שתוקף אותי בימים האחרונים, מבחינה תרבותית.

עפרי: ‫אהה. זהו אז רציתי להגיד לך משהו בעניין הזה. זה משהו שבאופן *כלשהו*. אולי יש בו אופטימיות… לגבי אירופה, אתה יודע…

גל: ‫ כן…

עפרי: אני חושב שאירופה נכנסת למין תקופה של שמרנות, אבל לא שמרנות חדשה אלא שמרנות ישנה. מדברים על זה גם בגרמניה, שיש מקום במפה ל"מפלגה שמרנית אמיתית".  ‫כי CDU של מרקל הם די ליברלים. יש גם כל מיני הלכי רוח כאלה גם בצרפת, גם אם באופן קצת אחר. אני קורא ב"לה מונד" על איזה כפר במחוז קוניאק, שהוא הבירה של "מהפכת החיים האיטיים" – מין אידיאולוגיה ספק-סביבתית ספק-שמרנית ספק אנטי-קפיטליסטית של חזרה אל הכפר. זה שונה מהאידיאולוגיה של סרקוזי, שהוא מין מנכ"ל-קפיטליסט שלובש בלייזר. סרקוזי הוא האויב שלהם.

כשהייתי בפאריס היתה לי תחושה, שבניגוד למה שמאיימים כל הזמן, אירופה כבר לא תיעשה יותר אמריקאית ויותר גלובלית מעכשיו. כלומר, כל האיומים האלה שהתפרסמו בשנים האחרונים: "הביסטרואים של פריס הולכים ונעלמים!"  ‫"הצרפתים משמינים כמו האמריקאים!" –  התחושה שלי היתה שזה די בולשיט.

גל: ‫נכון, זה מופרך. ועוד לא היית מחוץ לפאריס. בבזנסון, למשל, נדמה שהזמן נעצר בשנות החמישים…

עפרי: ‫ כן, בדיוק. גם אם הביסטרואים והמאפיות שייכים בעצם לכל מיני רשתות ותאגידים, כלומר הם לא מה שהם, הם עדיין מסמנים איזה רצון מאוד חזק לשימור. יש סימנים לצייטגייסט מאוד פרובינציאלי. מין בדלנות של אירופה, שתופנה גם כלפי מהגרים, ‫אבל גם כלפי הקפיטליזם של שני העשורים האחרונים. זאת בעצם אידיאולוגיה של הכרה בשקיעה: ‫אנחנו, האירופים, אנחנו גם טבע, ‫אנחנו גם משהו שצריך לשמר.

קייב. המהפכה נגמרה

5. השמרנות שמעבר לשמרנות

גל: ‫ כן, אבל הם לא נידונו בהכרח להפסיד? זה כמו שאמרתי למישהו שצרפת היא עדיין מוקד אינטלקטואלי. ואז הוא שאל אותי: אז למה פילוסופים צרפתים עוברים בכמויות ללמד באמריקה? נגיד, אטיין בליבאר מלמד פה עכשיו סמינר בקולומביה. וזה בעצם כל כך עצוב, שהוא צריך להתמודד עם כל האמריקאים האלה.

עפרי: ‫ זה העניין. שזה סימן למוות. יש בזה משהו מאוד סטגנטיווי, תבוסתני. הרי כשתרבות מתחילה להתעסק  בלשמר את עצמה זה אומר שהיא כבר מתה. נראה לי  ‫שיהיו כמה שנים כאלה, שיעמדו בסימן השמרנות הזאת. ‫זה יהיה ממש בקרוב, ‫ידברו על זה יותר ויותר עד שממש ינוסח ההבדל בין זה לבין הקפיטליזם שלפני המשבר, הקפיטליזם של בלייר המאוחר, מרקל המוקדמת וסרקוזי המוקדם. אבל מול זה, אולי תצמח איזו תנועה יותר רעננה. תוך עשור בערך.

גל: ‫אתה חושב שאפשר לחבר לזה גם את מסיבות התה? והאנרכיזם הימני הפושט פה, בארה"ב?

עפרי:  כן יכול להיות. ‫זה מין משהו שהוא מעבר לניאו-ליברליזם.

גל:‫ אבל רגע, כשאמרת שזה אופטימי, התכוונת שאתה יכול להזדהות עם זה?

עפרי: ‫לא, בעיקר בגלל ‫שזאת מין פוזיציה ‫אולי פחות נזילה. פחות נזילה מהקפיטליזם המאוחר, ‫שהוא כל כך פלואידי, שאי אפשר ממש להיאבק בו. ‫פתאום תהיה שוב משמעות ליריקה בפרצופה של הבורגנות. גם אם זאת בורגנות שתכיל לתוכה כל מיני רעיונות סביבתיים

גל: ‫הבנתי. מעניין מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר שההפחדות של המרכז הליברלי, שהן כרגע רק כלי שלו, יכולות לפנות נגדו וליצור אידיאלוגיה חדשה. ‫ואז אפשר יהיה להיאבק בזה –  ‫כלומר מעבר לפוסט אידיאלוגיה מחכה אידיאולוגיה.

עפרי: ‫ אני חושב שהשמרנות העמוקה הזאת היא כבר אידיאולוגיה די מוצקה. אני קורא ידיעה ב"זודויטשה צייטונג": "הבישוף של רגנסבורג: אין יותר שירים של מייקל ג'קסון בטקסים בכנסייה". נסוגים מכל מיני דברים שהיו מזוהים עם הגלובליזציה…

גל: ‫אני מסכים. אבל אני לא חושב שמרקל או סרקוזי הם חלק מזה. הם כרגע רק משתמשים בזה כדי להגן על ההוויה הטכנוקרטית של הקפיטליזם המאוחר.

עפרי : יכול להיות, כן. יכול להיות שגם זאת אשליה. ‫שבעצם בבסיס זה בדיוק אותו קפיטליזם. אבל יש איזה הבדל. צריך להכיר בזה שהשנים מאז שנות ה-90 היו מהפכניות. ‫זאת היתה מהפכה שחיינו בה

‫של הפרטה וגלובליזציה מאוד מהירה. ‫ועכשיו המהפכה נגמרה.

סנט פטרבורג. מאבקים על ראשות ועד הבית

6. סין לא מסתכלת עלינו

גל: ‫טוב, כמובן שעולה השאלה איך סין מתחברת לכל זה. זו תמיד השאלה שעולה.

עפרי: ‫נכון. ‫אז התשובה היא לדעתי, שאולי כל זה בעצם לא חשוב. כלומר מה שחשוב הוא בסין, אבל הרי סין זה…  ‫זה קצת הנשגב, קשה לנו לתפוס את זה,  ‫להעניק ממש משמעות…

גל: ‫ממש כך.

עפרי: ‫אז אנחנו נשארים עם אירופה (אני מניח שנייה בצד את ארה"ב),  ‫אירופה שהיא בעצם פרובינציה, שמכירה בפרובינציאליות שלה.

גל: ‫עכשיו אתה ממש נוגע בעניין. זה חלק מהעלייה של סין, הלך הרוח החדש.

עפרי: ‫כן!

גל: ‫אנחנו כבר לא צריכים להוביל. אף אחד לא מסתכל עלינו.

עפרי: ‫בעצם האירופים מפתחים תודעה של נתינים. נתינים בתנאי לוקסוס, אבל בכל זאת נתינים.

גל: ‫ זה בהחלט מרגיע. אז כל המאבקים שעוד יהיו נראים כמו מאבקים על ראשות ועד הבית…

גל: ‫ ברלין ופאריס הן לא המקום בו ההיסטוריה נעשית

עפרי: ‫נכון, ממש!  טוב, כבר מזמן לא 🙂

גל: ‫נכון, אבל לוקח זמן עד שזה נוגע בדימוי העצמי

עפרי: ‫ברור. ‫אירופה תתעסק עכשיו רק בשימור. שזה חרא. ‫זאת אומרת זה מצב ממש עלוב בשביל תרבות.

גל: ‫אבל עובדה שהמורשת היוונית שרדה ברומא.

עפרי:  ‫ברור שגם המורשת האירופית תשרוד. אבל נגיד לגבי ישראל –  ‫אז כמובן אפשר לשכוח מלחץ וכל זה. זה לא מעניין את אירופה.

קוופיו. האדונים הם בעצם די מסכנים

7. האדונים הם די מסכנים

גל: ‫ זה מזכיר לי מה שרציתי לספר מניטשה, אבל זה לא לגמרי מתחבר לאופטימיות הפתאומית שלך, אלא עדיין באווירה הפסימית. ‫שיש לו הרי את הפיגורה של האדונים…

עפרי: ‫ כן

גל: ‫והם כאילו הכי חזקים ואדירים. ‫והם אלה שיוצרים את השפה, ‫ובעיקר את ההבחנה בין טוב לרע. הרי הוא אומר ש"טוב" זה פשוט השם שהאדונים נתנו לעצמם. כמו הגותים למשל.  ‫כלומר זה כמו אדם הראשון בגן עדן שנותן שמות, ‫ואז ‫העבדים מדברים שפה חדשה,  ‫על דרך הניגוד.

עפרי: ‫אהה…

גל: ‫אבל באיזה רגע אתה מבין, וניטשה לא מפורש לגבי זה,  ‫שהאדונים הם די מסכנים.  ‫הם ממש פתטיים. כמו ילדים שהמלים שלהם כבר לא רלוונטיים לשום דבר. ‫נגיד כמו אצולה שירדה מנכסיה. דון קישוטים שכאלה. אז ככה אני מרגיש. ההיסטוריה נמשכת אבל היא כבר לגמרי לא מעניינת.

עפרי: אבל  הסינתזות האלה, ‫הכניסות של המזרח לחיים – זה לא מעניין? האמת שזה מופיע בצורה נורא לא מעניינת. פשוט תמיד מתברר שבסוף יש את המפעלים הסינים. ‫שעובדים ועובדים. ‫זה בעצם מה שקורה.

גל: ‫זה מעניין במובן מסוים. אבל כמו מחזה. לא כמו משהו שאפשר להתרגש ממנו, להיות מעורב בו.

מדריד. היקום ימשיך להתפשט

 

8. שני תסריטים לסוף היקום

גל: ‫תשמע, אני אגיד משהו שאולי סותר את הפסימיות שלי היום. ‫אבל אני באמת ובתמים חושב  ‫שיש כוח עצום לרעיונות שנוצרו באירופה במאות האחרונות (בהמשך כמובן ליוונים, הערבים וכו'). הם פשוט חזקים, הם סקסיים. אנשים רוצים להיות חופשיים. לכן לגבי הרעיונות האלה אני אופטימי בסופו של דבר. ‫אבל זה נכון שהתוכן שלהם חייב להשתנות. למשל, בורקה לא סותרת חופש.

עפרי: ‫ כן. אבל הפחד הוא באמת שהשפה תאבד את המשמעות. אני אגיד לך משהו לסיום: יש שני תסריטים בקוסמולוגיה. אחד ‫שהעולם יקרוס ‫לנקודה אחת, כלומר כמו המפץ הגדול אבל הפוך. זה מין תסריט של הקטסטרופה האולטימטיווית, ‫אבל אומרים שזה כנראה לא יקרה. מה שיקרה  ‫זה להיפך: עסקים כרגיל, היקום ימשיך להתפשט כמו היום, להתפזר יותר ויותר, עד  ‫שלא יהיו שתי מולקולות מחוברות אחת לשנייה. הכול יהפוך למין תווך אפור. ‫וזה בעצם מה שאני שונא בקפיטליזם, באטומיזציה והגלובליזציה –  ‫שהוא באמת מבשר מוות. מוות של כל משמעות. ‫במובן מסוים זה מה שאני חושב שצריך להיאבק בו.

גל: ‫ אגב, מה השעה אצלך עכשיו?

עפרי: ‫רבע לשתיים בלילה.

גל: ‫  ‫ מאוחר ביבשת הישנה

עפרי: ‫ממש.

גל: ‫ לילה טוב

עפרי: ‫ לילה טוב. אני מאחל לך המשך יום נעים, ‫כמו שאומרים כאן.

zurückbleiben bitte *

16 בספטמבר 2010

משהו קרה לעיר ברלין. משהו השתנה בה באופן יסודי. באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב.

ההרגשה ברגמאנשטראסה היא כמו ברחוב אחד העם. בכל בית קפה יושב מישהו שאני מכיר. באורנייבורגרשטראסה המצב חמור עוד יותר, אם כי אוכלוסיית התל אביבים שם מעט פחות ממויינת. בפעמים הראשונות התרגשתי, וברכתי את המכר בהפתעה ובהתלהבות. תוך חצי יום גיליתי שהתנהגות כזו לא מתקבלת באהדה. כשפוגשים ליד קוטבוסר טור איזה בוגר גילמן או הומו רדיקלי-למחצה, צריך לכל היותר להנהן ולסנן איזו ברכה צוננת בעצמה נמוכה – בערך כמו בפגישה מקרית בשדרות בן ציון, אם לא פחות.  מהר מאוד מבינים שאין שום דבר מפתיע בזה שמכר כלשהו נמצא בברלין. כולם בברלין. או ליתר דיוק: כולנו בברלין.

למעשה, הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם: שכבה לא קטנה של אנשים שכבר גרים בברלין, באופן קבוע או לתקופה מוגבלת – עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ה-Sommerkurs או ויזת האמן, או פשוט עד שייגמר הכסף (וזה יקח די הרבה זמן, אם בכלל). כבר צוין כאן באחת התגובות בבלוג שיש כמה וכמה פסיכולוגיות תושבות ברלין שמקבלות מטופלים בעברית, וידיהן מלאות עבודה.

קרויצברג. אולי דווקא דה-פוליטיציה

הישראלים שאתה פוגש בברלין הם לא כמו הישראלים שהיו פוגשים פעם במגדל אייפל בפאריס, שנטו להתנהג כמו דמויות ממערכון האורנג'דה של דודו טופז. ברלין היא כמו פייסבוק: היא מפנה אליך רק אנשים כמוך. יותר מאשר מקום, ברלין של הישראלים היא רשת חברתית, שכבה שמולבשת על מפת העיר. בדומה לגרמנים עצמם, שהעניקו שמות משלהם לערים שבהם התיישבו במזרח אירופה, גם למושבות התל אביביות יש שמות עבריים כמו "פרידריכשיין" (רובע הנקרא כנראה על שם בית הקפה הפופולרי ברחוב פרישמן) ו"וניאו-קלן" (ובקרוב גם ניו מלצ'ט ונובה פיירברגה).

חשוב להבהיר: אף על פי שבאזורים מסוימים בקרויצברג השפה הדומיננטית היא עברית בדיאלקט של רחוב בלפור, ההשפעה הסביבתית הממשית של ישראלים בברלין היא לא גדולה. מרגישים את זה למשל ברכבת התחתית, שבה בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שיש בעיר הזאת גם שניים-שלושה לא-ישראלים. הישראלים נוכחים בעיקר בשביל עצמם: הם לא יכולים לברוח מישראלים אחרים.

אני נזכר בביקור הכי משמעותי שהיה לי בברלין, לפני בערך חמש שנים. גרתי אז חודשיים במרינגדאם, ולא ראיתי כמעט אף ישראלי. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נזכר שבשלב מסוים הלכתי לרחרח באיזו סקווט קווירי קטן, והתברר ששני הומואים צעירים שעובדים ב"הארץ" כבר היו שם בחודשים שקדמו להגעתי, אחד אחרי השני. אבל כנראה שהסיבה העיקרית שלא פגשתי כמעט אף ישראלי היא שפשוט לא הכרתי אז יותר מדי אנשים מתל אביב. כך זכיתי לראות את ברלין, כמקום גיאוגרפי חדש ומרגש שאפשר ללמוד אותו, לחוש אותו, או פשוט לראות אותו.

ואנזה, קיץ 2006. ברלין היא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו אחר

רק אחר כך הסבירו לי שלא ראיתי כלום; שלא הלכתי למקומות הנכונים; שאני בכלל לא יודע "מה עושים בברלין". מה שמצפים ממך לעשות הוא כמובן להתרשת מיד עם הישראלים שכבר נמצאים שם, והם יכניסו אותך לעניינים. יותר מאשר בלונדון או בניו יורק, כשמגיע התל אביבי לברלין העכשווית, הוא מגיע לעיר שהיא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו מהחברים שלו. יותר מכך: מהר מאוד מתחילים לשאול אותך אם אתה בא לפתיחה של x או למופע דראג של y.

רק לפני פחות מעשור פירסמה פניה עוז-זלצברגר את הספר "ישראלים, ברלין", ובו היא תיארה בפליאה את הקבוצה הקטנה והשולית של ישראלים שהחליטו להשתקע דווקא בברלין, מכל המקומות בעולם. היום, הספר הזה נראה כמו שריד מעידן קדום. כשהייתי בברלין ב-2006, פגשתי את אותו הומוסקסואל ישראלי מפורסם מקרויצברג, שאותו ראיינה עוז-זלצברגר בהיקסמות משולבת ברתיעה. מבחינות מסוימות, אפשר לראות בו את המודל הראשוני לכל גדודי הישראלים שבאו אחריו. הוא בעצמו סיפר לי איך הגיע לעיר כפאנקיסט עוד לפני נפילת החומה. בשונה מרובנו, הוא בכלל לא אוהב את העולם החדש של המזרח, ומעדיף את המערב הישן.בכל מקרה, אולי זה סימפטומטי שכבר כמה שנים הוא לא גר בברלין: הוא כבר מזמן ברמאללה.

מצחיק, שעדיין קורה מדי פעם שמישהו "מגלה את ברלין" ומדווח בהתרגשות בפייסבוק או בבלוג שלו ש"אסור להחמיץ את רחוב אורניינבורג". יש כמה פוסטים יפים בז'אנר הזה – למשל זה, וזה וזה וזה וזה וזה (האחרון באוריינטציה הומוסקסואלית). אבל הם מעוררים שתי שאלות: הראשונה – למה אנשים כל כך אוהבים את הפוזיציה של "לגלות את ברלין?". הרי על פאריס או על לונדון אנשים בדרך כלל לא יעזו להגיד את זה. השאלה הבאה מיד אחר כך היא כמובן כמה פעמים אפשר לגלות את ברלין.

בדרך לפולין. יאללה, למזרח!

ועולות כמה שאלות נוספות בסגנון "הערים הסמויות מן העין", שאציג בסדר עוקב:

1. מה אנחנו מחפשים שם? בדרך כלל אנשים נוסעים לחו"ל כדי למצוא שם את השונה, ולא את הזהה. אבל זאת כנראה הנקודה: בשביל תל אביב, ברלין היא כבר לא ממש חו"ל. היא משהו שדומה יותר לגולה,  כלומר מקום לא-גיאוגרפי שמחבר אנשים דומים. זה מראה שהתסריטים על פליטות ונטישה המונית של הארץ אולי אף פעם לא יתממשו, או בניסוח אחר: הם מתממשים כבר עכשיו. במידה מסוימת, אנחנו כבר שם. מכיוון שבאופן יחסי קל מאוד להגיע לברלין, אנחנו חיים את חיינו בין הנסיעות. רבים מקוראי הבלוג הזה קוראים אותו מברלין. אבל אנחנו לא עוקרים בבת אחת, אלא מתנדנדים במשך שנים בין הרגל ששם לרגל שכאן.

2. אם תל אביב נמצאת בברלין, מה בעצם נמצא בתל אביב? נדמה לי שאי אפשר לתאר את המצב התרבותי-חברתי של תל אביב העכשווית מבלי להכניס את ברלין לתמונה. למשל, מעניין לחשוב מה ההשפעה הפוליטית של ברלין על חוגי "עיר לכולנו" וקבוצות סמוכות. מצד אחד, ברלין מלמדת אותך שיש עדיין מקומות פחות-או-יותר תוססים מבחינה פוליטית (כן, אני יודע, הרבה פחות מאשר בשנות ה-70, ה-80 או ה-90 המוקדמות), כך שהיא מעניקה סוג מסוים של קנה מידה ואולי מוטיווציה. מצד שני, האפשרות לברוח כל הזמן לברלין גורמת גם לדה0-פוליטיזציה מסוימת, או לסוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה של גלות מרצון. בארץ אנחנו רק תיירים; במקור אנחנו מפרנצלאואר ברג.

ולסיום: לאן אפשר לברוח אם רוצים לראות "מקום אחר", ולא את כל מי שבדיוק כמוני? אני אישית, ושוב ברוח ההיסטוריה הגרמנית, ממליץ על Drang nach Osten, השאיפה אל המזרח. הבעיה היא שוורשה כבר נחרשה, ובמינסק מסתובבים בעיקר חברים של איווט ליברמן. לפיכך אני ממליץ על קייב – שם גם אפשר לראות מה זה גוי אמיתי, בלי רגשי אשמה פרוטסטנטיים.

אני, בכל מקרה, ברחתי מברלין. אני בגטינגן.

* הישארו מאחור

הברברים הם התקווה

16 באוגוסט 2010
 
עידו הררי
 
לפני כמה שבועות נערך באוניברסיטה העברית כנס בשפה האנגלית שכותרתו "Culture and Catastrophe in Modern European History". אחד הדוברים התייחס בהרצאתו לאמרת הכנף הנאצית המפורסמת "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות' אני שולח את היד לאקדח", ובפרפראזה העיד על עצמו: "Every time I hear the word 'Revolver', I reach for my culture". דברים אלה, כולל העובדה שנאמרו בבניין ע"ש רבין שמחלונותיו נשקפים בתי הכפר עיסאוויה וביום טוב גם חומת ההפרדה שמדרום לו, משקפים אולי יותר מכל את האופן שבו מתפקד מושג התרבות בשיח המערבי בכלל והציוני בפרט. מתשומת הלב שניתנה בשבוע שחלף לדבריו של נתן זך על אודות השוני המוחלט שבין אנשי התרבות הגבוהה מחד ואנשי המערות מאידך, ובעיקר מגל ההתקפות האפולוגטיות שהתעורר מולם – התקפות שבבסיס רובן הניסיון להוכיח שבניגוד לדבריו של זך, למזרחים יש נחלה בדבר הזה שנקרא תרבות –  נראה שהתרבות מושרשת כאן היטב. בכל מקרה, היא מבוססת מספיק טוב כדי להסתיר את אופי היחסים שבין המעמד שקנתה לה לבין מי שעל חשבונו המעמד הזה נקנה – אופי עקרוני, שהיחס שבין הבניין על שם רבין שבהר הצופים לכפר עיסאוויה הכבוש שלמרגלותיו הוא רק התגלמות קונקרטית שלו.

התשובה לשאלה מה עדיף, אקדח או תרבות, איננה מובנת מאליה. היא תלויה אולי באופן שבו מבינים את  המלה "תרבות", ועוד יותר מכך בהקשר שבו היא מתפקדת. תרבות נתפסת בדרך כלל כדבר יחסי או לפחות פרטיקולרי. התפיסה הזאת היא שעומדת בבסיס הגישה החברתית-פוליטית שמכונה רב תרבותיות, שבשמה מדברים רבים מאלה שמעדיפים את שירתו של ארז ביטון על פני נתן זך. זך עצמו, לעומת זאת, סבור שהעובדה שהוא פרופסור בשלוש אוניברסיטאות מקנה לו את הזכות לקבוע מדרג בין התרבות שממנה הוא הגיע ובין אלה שהגיעו מהמערות. מי שצודק בוויכוח הוא כמובן זך, שבדבריו האחרונים (אגב, הוא כבר אמר את זה קודם) מתגלה באחד הנציגים הנאמנים ביותר של התרבות במקומותינו – התרבות במובנה המערבי, הנאור והחילוני, ה"קולטורה" (להבדיל מציוויליזציה, שאיננה הנושא שבו מדובר כאן). קולטורה היא יצירה אירופאית מובהקת, ומבין מדינות אירופה מולדתו של זך היא אולי הנשאית המובהקת ביותר שלה. כאשר מדברים על תרבות בישראל, הדיון יהיה כמעט תמיד קשור באופן בלתי נמנע ביחס שבין תרבות לציונות, תרבות ליהדות ותרבות לקולוניאליזם. וכאשר מתבוננים בהיסטוריה ובהווה של מערכות היחסים האלה, די ברור (בפרפראזה על ולטר בנימין) שכל אקט של תרבות הוא בעת ובעונה אחת גם אקדח שמכוון לרקתו של מישהו.

מבט אל החומה מהאוניברסיטה העברית

*

"בתוך עם ישראל אין בכלל אוירה תרבותית, אלא זו של הדת, והיא קרויה: יהדות. היהדות היא התוכן והצורה של החיים היהודיים, ובמדה שנוצרות בתוכה גם תכונות ושאיפות של חולין, הרי כולן נכללות בה […] לכן לעולם לא תוכל להתהוות מתכונות ושאיפות החולין שבתוכה תרבות עצמאית – לא חזקה ולא עשירה, ואף לא ענייה ועלובה".

 (נתן בירנבאום, עם השם, 'על תרבות וציביליזציה')

פתח להבין את האופן שבו פועלת התרבות נותן לנו נתן אחר, נתן בירנבאום. כמו זך, גם בירנבאום נולד במרחב התרבות הגרמני (בשונה מזך, הוא נולד לאם יהודיה). הוריו היגרו לווינה ממזרח אירופה, והוא גדל בלי זיקה מיוחדת למסורת היהודית. היהודים בווינה ובברלין של המאה ה-19 (בירנבאום נולד ב-1864 ונפטר ב-1937) כבר חיו בתוך עולם המושגים שבו היהדות איננה מערכת אמונות ומצוות אלא "אומת תרבות"; Kulturnation בשפתם. להגדרת היהדות כתרבות היה יתרון כפול: ראשית, היא הטמיעה את היהדות בתוך עולם המושגים של אירופה הנאורה, עולם שבו מושג התרבות היה מושג מפתח. שנית, היא הטמיעה את היהודים בין האירופאים בכך שאפשרה להם להפוך מיהודים לגרמנים בני דת משה. הגורל הצפוי ליהדות עצמה תואר באופן מדויק על ידי מוריץ שטיינשניידר, הביבליוגרף העברי הגדול וממובילי הדיסציפלינה האקדמית החדשה של חכמת ישראל במאה ה-19: לדידו, מדעי היהדות נועדו להביא את היהדות עצמה לקבורה הולמת. אבל כמו היום, גם אז הפיכת היהודים למתורבתים היתה עניין לא פשוט – לא ליהודים עצמם ולא לגויים. וכך מצא את עצמו בירנבאום, סטודנט צעיר למשפטים, נשבה בקסמי הרעיון הלאומי היהודי, ואף הוגה עבורו שם: ציוניסמוס. בהמשך חבר בירנבאום להרצל, שאימץ את השם עבור תנועתו. את אומת התרבות היהודית שנוצרה באירופה הרצל ביקש להפוך למוצב קדמי של המערב במזרח הפרוע, כפי שכתב ב"מדינת היהודים": "לאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". מאוחר יותר פרש בירנבאום מהתנועה הציונית, ולאחר תקופה כדובר מרכזי למען תרבות היידיש החילונית הפך לשומר מצוות והצטרף לאגודת ישראל.

המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל בספרו, שתורגמה כ"פראי האדם", היא Barbarei – ברבריות. הברברים הם אלה שאינם דוברים את שפת התרבות. הם האנטיתזה של התרבות עוד מימי יוון, שאת מורשתה ביקשה אירופה הנאורה להמשיך. במסורת היהודית היחס למורשת יוון הוא אחר, והוא נטוע ביחס השלילי כלפי המתיוונים בתקופת בית שני. ההבדל הזה הוא הרקע לדברים שכתב בירנבאום החרדי:

"מה אנו רוצים מהמתיוונים? למה אנחנו משפילים אותם לדרגת בוגדים לאומיים פשוטים? הרי הם הרבה יותר מזה; הם החללים הראשונים של כפיית-הדעת האירופית הגדולה. ה"משכילים" היהודים הראשונים, שהלכו שולל אחרי הענק התרבותי, הנוצץ והרועש הזה, הם אינם אלא דוגמה לכולנו, אף כי לא נודה בזה מרצוננו. וכי אני עצמי במשך שלושים שנה לא נשאתי נאומים, ולא כתבתי מאמרים נגדם, בעוד שבעצם הייתי ילד מילדי רוחם, שלא הרגשתי בזה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית') 

בירנבאום, שמעולם לא חדל להיות בן תרבות, חש באופן שבו התרבות מקרבת, בעיני המתבונן האירופאי, בין היהודים לבין חסרי התרבות האחרים:

"אני אינני מעמיד את אירופה לעומת המזרח. אינני בטוח, אם הניגוד המוחלט לשיטת אירופה, מגובש דוקא במזרח. ביחוד אינני יודע מי מבין עמי המזרח מייצג את הניגוד המוחלט הזה בממד השוה ליהודים, או יותר נכון, לניגוד שהיהודים חייבים לייצג – לדעת אירופה – לפי יעודם וכפי שהבליטו אותו בדברי ימיהם. שמחתי לקרוא בעיתון צרפתי את המלים הלוהטות שפירסמה גב' גילברט בשבחם של הטורקים. אין בידי לקבוע אם הטורקים ראויים לכל דברי השבח האלה; אחת ידעתי, האשה הזאת מצאה ביטויים נפלאים, לא-אירופיים. 'פראים' היא קוראת לאנשי אירופה ושופכת עליהם קיתונות של בוז. הרגשתי מעין קנאה: הנה אשה אירופית, אשר כרבים טובים ממנה – טולסטוי למשל – נמאסה עליה הרדיפה המטורפת אחרי הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. והנה מאידך גיסא אנחנו, בני עם כובשי הנשמות, מעלים את שארית להט הנצח שבנו, על מזבח אותם האלילים, שהמעולים מבני אירופה משליכים אותם כנצר נתעב מאחוריהם. דומים אנו לנסיכים, הנכספים לנגן במפוחית בחצרות. השגעון הזה דולק אחרינו עד לנוכח מנורת החנוכה. הוא חלום הטירוף המתעתע ביותר שחלמה האנושיות מעודה – רוח-אירופה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית')

נתן בירנבאום. "הניגוד המוחלט לשיטת אירופה מגובש דוקא במזרח"

*

רוח אירופה היא שנושבת במבוכי המסדרונות של הר הצופים. היא נשבה בהם מראשיתם, כשבטקס הפתיחה של האוניברסיטה ב-1925 הכריז נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן: 

"אני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ-ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. […] על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת-נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה".

לעומת הרצל, ויצמן נקט טקטיקה אמנציפטורית: הוא לא ביקש להגן על אירופה מפני המזרח, אלא להוסיף גם אותו אל מרחב התרבות. האקדמיה תגאל הן את היהודים, שיחד עם שיבתם לארצם יזכו גם לעטרת תרבותם הקדומה, והן את המזרח המנומנם – שכן התרבות מיועדת לכולם וכל הרוצה יבוא ויטול. זהו משא האדם הלבן, והאדם הציוני בכלל זה. מתוך הדברים ניכר הלימבו שבו מצויים היהודים (ושמובלע גם בתוכניתו של הרצל): באירופה הם יהודים בעל כרחם, בפלסטינה הם בני תרבות ועל כרחם של הערבים יהפכו גם אותם לכאלה.

*

אירופה, שבשם התרבות ביקשה תחילה לשחרר את היהודים מיהדותם ואחר כך לשחרר את עצמה מהיהודים, נאבקת כיום בשם אותו רעיון לשחרר את האשה המוסלמית מכיסוי הפנים הברברי ואת עצמה מנוכחותה של האשה המוסלמית. מעצם תנאי לידתה, התרבות איננה יכולה לחיות בשלום עם הלא-תרבותי – הוא ייאלץ להפוך לתרבותי או להעלם. עיקרון זה נשמר גם כשהתרבות מנסה להסיר מעליה כל תוכן מהותני ולהישאר כמעין עיקרון-על פורמלי – כמו למשל במאמרם של רפאל זגורי-אורלי וג'וזף כהן בתגובה לדבריו של זך. "הפרדוקס הכואב הוא שאפילו בפיו של אחד המשוררים הדגולים שלנו, המלה 'תרבות' שוב סובלת עיוותים מטרידים והתקפות וולגריות, המצמצמים אותה למובנים הנשלטים בידי דטרמינציה אתנית, גיאוגרפית ולאומית", הם כותבים; "יש לעקור משורש את הרדוקציה של התרבות לזהות המבוססת על השתייכות לקהילה לאומית, רדוקציה של התרבות למוצא כלשהו. תחת זאת יש לשאוף לרומם אותה למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה. […] דבריו של זך מבטאים ככלות הכל תפישה משונה למדי של ההומניזם ושל הנאורות, המבקשת לקשור אותם באופן בלעדי לגורלה של אירופה המערבית".

נתן זך. לזה אנחנו קוראים תרבות!

הבעיה בדבריהם של כהן וזגורי-אורלי מתומצתת כולה במשפט האחרון. שכן ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל. כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי. במילים אחרות, בשורשן של ביקורת התרבות ותרבות הביקורת עומדת ביקורת התבונה הטהורה, והנחת היסוד של המחשבה המותנית על ידי רעיונות אלה היא האוניברסליות של הביקורת ולכן של התרבות. יותר מכך: גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם, שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות.

אם למצוא משפט אחד שמסכם את טיעונם של כהן וזגורי-אורלי, הוא יהיה זה: "להיות בן לתרבות פירושו להעמיד אותה תרבות לביקורת הרדיקלית ביותר, ובתוך כך לתבוע ממנה להתבטא בלשון המשוחררת מכל עגינה לאומית והחפה מכל פיצול רדוקטיבי או הייררכיה וולגרית". איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה? התשובה היא שלא ניתן, וזאת בדיוק משום שלא ניתן להשתחרר מהתרבות עצמה. המסקנה העצובה מכל הסיפור היא שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית (או באנגלית, או בגרמנית או בכל שפת תרבות אחרת) עומד תרבותניק עם ספר שירה ביד; האקדח מהמערכה הראשונה תמיד יורה בסוף. כשחושבים על זה כך, גם הקשר בין מוזיקה קלאסית לטיהור אתני (ובאופן ספציפי לשי דרומי) נראה הרבה יותר ברור. את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים – אם עדיין נותרו כאלה בעולם. 

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

22 במאי 2010

כידוע, אנו בארץ האמורי הבטחנו לספר לכם לא רק כל מה שקורה, אלא גם מה יקרה בעתיד. אתמול פירסם אסף שטול-טראורינג החרוץ כתבה מסקרנת ב"הארץ" על מיזם iKnow של האיחוד האירופי לחיזוי של תרחישים פרועים שעשויים להתממש בעשורים הקרובים באירופה ובעולם בכלל. הפרויקט כולל כרגע 257 רעיונות שמוגדרים כ"קלפים פרועים" (Wild Cards) או תרחישי קצה. למעשה, חלק גדול מהתרחישים האלה הם בכלל לא פרועים; מה שפרוע זה לחשוב שהכול יישאר אותו הדבר כמו עכשיו. כלומר: שגם עוד שלושים שנה גל אוחובסקי עוד יהיה שופט בכוכב נולד, וכל ההבדל שהוא ירכיב משקפיים. זה סתם כדוגמא.

ביקור באתר הפרויקט מגלה כמה רעיונות מעניינים. מתוך מסירות למשימתנו, אנו מביאים לכם כמה תרחישים  שרובם ככולם לא נכנסו לכתבה. כידוע, מה שנחשב "פרוע" בעיני חנונים עם תקן מהאקדמיה האירופית זה לא בערך מה שנחשב "פרוע" אצל אנשים נורמליים. כמו שקורה הרבה פעמים עם אקדמאים שמשלמים להם כדי שידברו על העתיד בכנסים עם מצגת פאוורפוינט וחולצות מכופתרות, חלק ניכר מהתסריטים חוזים למעשה את מה שיקרה תוך כמה חודשים, או את מה שקורה כבר עכשיו, או הכי גרוע: את מה שכבר קרה מזמן.

ארווין אולאף, Chessman

בנוסף, תסריטים אחרים משקפים בעיקר את החרדות המאוד לא עתידניות של אנשים שמרנים באמצע החיים. בקטגוריית תסריטי החרדה מככבות שתי קבוצות דמוגרפיות: צעירים וזקנים. לגבי הצעירים: תסריט אחד משחזר את "מסע הצלב של הילדים", שיתממש לפי התחזית בצורת תנועת המונים של צעירים מובטלים שיסתערו על מוסדות האיחוד בבריסל. מצחיק: כשהתסריט הזה נהגה, לפני כמה שבועות, אף אחד לא חשב שהאיחוד עשוי להיעלם תוך חודשים עד שנים. חרדה אחרת היא ממין דקדנטיות פטאלית – לפי התסריט הזה, הצעירים האירופים יהיו כל כך משועממים שהם יתחילו לפתח צורות מוזרות של תשוקת מוות שיבואו לידי ביטוי בפונדמנטליזם משולב עם סקס אקסטרימי וסמים. תסריט דומה חוזה ניהיליזם אסקפיסטי והסתגרות בטכנולוגיות של תלת-מימד. ועוד חרדה: הצעירים בארה"ב כל כך שמנים שאי אפשר יהיה להחזיק צבא יעיל.

לגבי זקנים יש מגוון רחב עוד יותר של תסריטים – כיוון שהנושא רלוונטי למדי לגבי עתידה של אירופה. תסריט אחד חוזה שב-2020 מדענים ימצאו תרופה שתעצור את ההזדקנות. בעקבות כך, "הפוליטיקה תתבסס על העדפות של בוחרים זקנים ושמרנים" ותיווצר "סטגנציה חברתית". אבל רגע – חשבתי שזה מה שקורה באירופה גם ככה, בלי תרופה נגד הזדקנות. תסריט אחר אומר שהקשישים ישתלטו על חדרי ההרצאות באוניברסיטאות, וגם יקימו מפלגה משלהם. סליחה? מפלגת הגימלאים זה הכי 2006. שלא לדבר על מה שהולך בגילמן 144.
תסריטים קצת יותר נועזים מדברים על מתחים בינלאומיים ומבנה חדש של הכלכלה העולמית שייוצר עקב הבדלי גילאים קיצוניים בין מדינות (חשבתי שזה מה שקורה בין מנילה לנאות אפקה) ואפילו על קולוניאליזם חדש של הולנד באפריקה, במסגרתו תקנה ישתלטו ההולנדים הזקנים על טריטוריות נרחבות באפריקה כדי להקים שם אתרי פרישה ענקיים לפנסיונריים (חשבתי שזה מה שקורה בפלמה דה מיורקה). ויש עוד תסריט לפיו הקריסה של שירותי הרווחה והבריאות עקב העלויות האסטרונומיות של הפנסיות תביא להקמת מושבות טיפול (Care communities) – מעין קומונות של קשישים שיטפלו אחד בשני.

יש כמובן גם לא מעט תסריטי דעיכה וקטסטרופה. עלייה אסטרונומית במחירי המזון שתביא לתנועה המונית של השתלטות על אדמות לצורך גידול אוטרקי של מזון; מלחמת הכול בכול עקב מחסור במים שתביא ל"קריסת החברה האזרחית" (לנו זה לא יקרה, כי ממילא אין לנו חברה אזרחית); ועלייה אסטרונומית במחירי הדלק שמביאה לסוף עידן המכונית והמטוס; וגוררת היווצרות של "שבטים" נפרדים ועוינים זה לזה שחיים במרחק קצר (כלומר: בדיוק ההיפך מ"הכפר הגלובלי").

וגם גרסאות יותר פוליטיות: העניים מתקוממים כשהם מבינים שתוחלת החיים שלהם קצרה באופן משמעותי בגלל זיהום ובריאות לקויה. בתחום הזה יש כמה תסריטים מגוחכים – נשמע שאיזה פרופסור הולנדי ניסה להצחיק ולא הצליח. למשל: עובד מתוסכל של המאגר הדיגיטלי הכלל אירופי מוחק בלחיצת כפתור את כל ההיסטוריה והמורשת התרבותית של המערב. או תסריט קצת מופרך שבמסגרתו כל הדגים באוקיאנוסים מתים עקב עליית החומציות של מי הים. התוצאה: חברות מזהמות סופגות תביעות כספיות "והמניות שלהן קורסות". אמאל'ה!

ויש גם תסריט שמנסה לחזות איזו השפעה תהיה להתייבשות של כל הנהרות ומקווי המים באזור הים התיכון על תעשיית התיירות. זה מזכיר לי איזה פרשן שאמר לא מזמן שאם תהיה מלחמת עולם שלישית זה יביא לגדילה משמעותית בעלייה ממדינות הרווחה.

יש עשרות תחזיות בנוגע לאצות, שאמורות להיות הפיתרון גם לבעיות המזון וגם לבעיות האנרגיה. מבהיל ומרחיק לכת במיוחד הוא חזון בלהות ביטחוני-אגרונומי שבמסגרתו טרוריסטים תוקפים מפעל לייצור אצות. אלוהים, הוא מחזיק את הספירולינה!

בתחום הגיאופוליטי, חוזים למשל  איחוד פוליטי בין סין, רוסיה ומדינות ערב, או לחילופין השמדה פתאומית של כל שדות הנפט הסעודיים בעקבות השתלטות של קבוצה פוליטית רדיקלית על הממלכה. עוד תסריט חוזה מהפכה והתפוררות של סין לעשרות מדינות קטנות עקב השיעור הדרמטי של רווקים שלא מצליחים להתחתן ברפובליקה (שיגיע ל-30 מיליון ב-2025). ואני אומר: למה שלא יהפכו פשוט להומואים?

יש גם תחזית למלחמות מסוג חדש באירופה כתוצאה מההפרטה: ענקיות אבטחה כמו BlackWater ישתפו פעולה עם אל קאעדה כדי להנציח מצב תמידי של מלחמה. מעניין שהחופש המחשבתי העצום של הפרויקט לא איפשר לחשוב על האפשרות של מלחמה בין מדינות חברות באיחוד.

ויש תחזית של התרחבות עולמית דרמטית בשיעור הצמחונים; ונטישה המונית של הדתות הממוסדות לטובת רוחניות משוחררת המבוססת על ערכים כמו זכויות בעלי חיים, שינוי אקלים ושחרור ההומו. והכי מבריק: לאנשים יימאס לשמוע על ההתחממות העולמית. תשמעו, זה כבר פרוע מדי בשבילי!

יש גם לא מעט תסריטים בנוגע להשפעות ההיפר-התפתחות של תחום האופטימיזציה והאגרגרציה. אבל על זה אכתוב מתישהו בנפרד. באופן כללי, אלה הם התסריטים היותר מעניינים. נשאר רק לראות מי מהם יתגשם. וכמו שאומרת מיקי חיימוביץ': אנחנו נהיה כאן איתכם כדי לעקוב.

הפשע הראשון שלנו

20 במאי 2010

*
לאחרונה התעורר בבריטניה פולמוס כלשהו סביב ספר שתורגם מצרפתית, ושמו The Tyranny of Guilt. המחבר, פסקל ברוקנר, הוא אחד מאותם "פילוסופים חדשים" טרחנים, מבית מדרשם של ברנאר אנרי-לוי ואלאן פינקלקרוט, ובכפוף לכללי הז'אנר הוא תוקף את מה שהוא מכנה "המזוכיזם האירופי", וקורא לאירופים להשתחרר מרגשי האשמה בנוגע לשואה, הקולוניאליזם והעבדות ולחזור להתגאות בתרומתם לעולם.
מה שהפריע לי בתזה הזו הוא שלאירופים יש פשע שקדם בהרבה לשואה, לקולוניאליזם ולעבדות. לפעמים אנו שוכחים שכשהאירופים הגיעו לאירופה, היבשת לא היתה ריקה; חיו בה אנשים אחרים: הניאנדרתלים. הם חיו שם הרבה זמן, כ-200 אלף שנה, כלומר הרבה יותר זמן ממה שהאירופים חיו באירופה עד עכשיו, וכנראה גם יותר ממה שהם יחיו בה בכלל. בספרו "השימפנזה השלישי", מתאר חוקר האבולוציה ג'ארד דיימונד במלים אלה את המפגש בין בני ההומו ספיינס, המכונים באופן מסורתי "קרו-מניון", לאדם הניאנדרתלי:

"מה קרה כשאנשי קרו-מניון הפולשים פגשו בניאנדרתלים המקומיים? נוכל להיות בטוחים רק בתוצאה הסופית: בתוך זמן קצר, לא היו יותר ניאנדרתלים. לדעתי אפשר להסיק מכך רק דבר אחד: הגעתם של אנשי קרו מניון גרמה איכשהו להכחדת הניאנדרתלים… אני משער שאנשי הקרו מניון חיסלו את הניאנדרתלים באמצעות העברת מחלות, רציחות ונישול. אם אכן כך קרה, חילופי המשמרות בין הניאנדרתלים לאנשי קרו מניון היו סימן לעתיד, שבו החלו צאצאי המנצחים להתכתש בינם לבין עצמם.

**

כל כתיבה היסטורית היא פוליטית, גם אם היא עוסקת בתקופת הקרח. כך גם ההיסטוריה של של היחסים בין בני האדם לניאנדרתלים. רבים מהחוקרים מכחישים לגמרי את הטענה על פיה העלמותם של הניאנדרתלים קשורה להתפשטות שלנו, כלומר של הומו ספיינס. הם טוענים שהניאנדרתל נכחד פשוט כי האקלים השתנה, ועידן הקרח הסתיים. ראיינתי פעם פליאונתולוג בכיר, ושאלתי אותו לעמדתו בנושא השמדת הניאנדרתלים. הוא השיב לי בנחרצות:

לא היה שום ג'נוסייד. הנאנדרתלים היו פשוט מותאמים לתנאי קור. הם היו מאוד מותאמים לנישה שבה הם חיו, וניצלו אותה מצויין. כשהתנאים התשנו, ונגמרה תקופת הקרח, הם נכחדו.לאדם המודרני, בזכות המוח והתחכום שלו, יש התמחות יחידה בעולם החי: לא להיות תלוי בסביבה מסויימת. הוא יכול לפתור בעצמו את הבעיות.

ההסבר הזה נשמע משכנע, אבל אם חושבים עליו, רואים שהוא מבוסס על כמה הנחות יסוד בעייתיות למדי. שהרי, כשמדברים על בני אדם, לא יגידו אף פעם ש"הם לא שרדו כי הם לא הסתגלו לתנאים החדשים". למעשה, עד לפני כמה עשורים כמובן שהיו אומרים את זה על קבוצות ועמים לא אירופיים, במסגרת השיח הקולוניאלי הדרוויניסטי. בעצם אומרים את זה גם היום, אבל בחדרים אחוריים ולא באופן רשמי; אני לא רואה את אנגלה מרקל משיבה במסיבת עיתונאים: "ובכן, תושבי בנגלדש לא ישרדו כי הם לא מותאמים לתנאים האקלימיים החדשים".
אבל לגבי הניאנדרתלים מותר להגיד את זה. למה? מכיוון שהם לא שייכים למין שלנו. הם לא בדיוק בני אדם, לכן אין להם זכויות אדם; או ליתר דיוק: הם לא שייכים לסדר של האנושי, התרבותי, אלא לסדר של הטבעי, שעליו חלים חוקי הברירה הטבעית ולא החוק הבינלאומי. הם אפילו לא הומו סאקר – הם הומו נאנדרתלנזיס.
לפני כמה שנים, התגלו באינדונזיה שרידי ההומו פלורסיינזיס, אותו הוביט שנכחד כנראה רק לפני 9,000 שנה. היו שהשתעשעו ברעיון שבמקום כלשהו בכדור הארץ עוד יתגלה מין אחר של אדם. זה היה יכול להיות מעניין, ולו רק מבחינת האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו כבני אדם. אבל ברור שההחלטה שהנאנדרתלים הם בתחום האחריות של דרווין, והקרו-מניון הוא כבר "מעבר לזה", היא מלאכותית, ומוכיחה שהרבה טענות שנחשבות מדעיות ואובייקטיוויות הן פוליטיות לגמרי.

***
כסיפור של ג'נוסייד, השמדת הניאנדרתלים היא מקרה מוזר. בשונה מהקולוניאליזם האירופי, כאן האוכלוסייה הילידית היא האירופים, ואת תפקיד הפולשים ממלאים האפריקאים שנכנסו לאירופה לפני כ-40 אלף שנה. כיוון שאין מי שיכתוב את ההיסטוריה שלהם "מבפנים", צריך אולי להתחיל מהבסיס. עצמות מאובנות של נאנדרתלים התגלו לראשונה ב-1856, בעמק נאנדר שליד דיסלדורף בגרמניה. מכיוון שהרעיון של מינים טרום אנושיים לא נהגה עדיין, עצמות הגולגולת של הנאנדרתל הראשון שהתגלה זוהו בתחילה כעצמות קוזאק חולה רככת, שתעה בדרך בזמן המרדף אחרי נפוליאון ב-1814.
מאז, התגלו עוד כ-400 פרטים מאובנים של אדם ניאנדרתלי באירופה ובאסיה – מפורטוגל, דרך הר הכרמל, ועד סין. זאת היתה ההוכחה הראשונה לכך שבתקופות קדומות חיו בעולם במקביל מספר מינים אנושיים, קרובים לנו ויחד עם זאת שונים מאיתנו. במשך הזמן התגבשה התמונה, על פיה הניאנדרתלים אינם אבותינו הישירים, אלא מעין בני דודים – מין אחר במשפחת האדם שהתפתח באירופה, בעוד ההומו ספיינס התפתח באפריקה והתפשט משם לכל העולם.

****
כשהייתי בבית ספר יסודי והמורה היתה חולה, נהגו משום מה להראות לנו את הסרט "שבט דב המערות", על פי רב המכר של ג'ין מ. אואל (בסוף שנות ה-80 כל החיילים שהיו נוסעים לאילת בקו 444 היו קוראים את זה). גיבורת הספר, היא נערת הומו ספיינס חטובה, שנראית בדיוק כמו נערה אירופית מודרנית. לאחר שבני שבטה המפותח נכחדו ברעידת אדמה, היא נודדת ונקלעת לנחלתו של שבט זר של נאנדרתלים, המכונה "שבט דב המערות". האמת שעכשיו אני מתקשה להבין למה חשפו אותנו לסרט הזה. כל מי שצפה בזמנו בסרט שהופק בעקבות הספר, בכיכובה של דריל האנה, לא יוכל לשכוח את חיכוכי הידיים האגרסיביים שסימנו אצל הניאנדרתלים את כוונתם לפצוח במקצה של אונס בין-מיני. גם ביצירות אחרות, ייצוגיהם של הניאנדרתלים נעו על הציר שבין סלידה לחמלה.
למעשה, הייצוגים האלה עושים לניאנדרתלים עוול די גדול. מיד עם גילוי הגולגלות הניאנדרתליות הראשונות, שבתה את תשומת ליבם של החוקרים תכונה אנטומית מסתורית: הם מצאו שמוחו של הניאנדרתל היה גדול ממוחנו ביותר מעשרה אחוזים. במשך השנים, תכונה זו הציתה את דמיונם של חובבי ספקולציות, ושימשה בסיס לכמה תיאוריות – למשל שהניאנדרתלים היו מסוגלים לפתור בעיות פילוסופיות מורכבות, ושעם הכחדותם עבר מן העולם ידע רב ערך שבני האדם לא יוכלו לרכוש לעולם. היו גם שטענו שהם ידעו לערוך סיאנסים, ואפילו שהם חיו במעין חברת מופת סוציאליסטית. הטענות האלה נהדפו די מהר על ידי חוקרי האבולוציה, שטענו שמוחם של הנאנדרתלים היה עשיר יותר בתאי שומן, ולכן נפח הגולגולת הגדול אינו מעיד על אינטליגנציה. לעומת זאת, לפני כמה שנים נמצאו שרידים הרומזים שהנאנדרתלים נהגו לאכול את בני מינם. החוקרים הצרפתים שגילו את השרידים, טענו שהקניבליזם מעיד דווקא על תפישה סימבולית מפותחת. "אכילת אדם מעידה על עידון אינטלקטואלי מפותח ביותר", כתבו החוקרים.

****
מעניין לציין שכאשר התגלו הנאנדרתלים, הרעיון של בני אדם ממקור אחר היה יותר מקובל מאשר היום. כבר במאה ה-17 טען יהודי מומר בשם איזאק לה פיירר שהתיאור של ראשית האנושות המופיע בספר בראשית, כלומר סיפור אדם וחווה, מתייחס רק למקורותיהם של היהודים; וששאר בני האדם נבראו עוד לפני כן בבריאה נפרדת. לה פיירר הביא לכך הוכחה די מבריקה: אחרי שהרג את הבל, מתלונן קין לאלוהים כי "והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד י"ד), ואחר כך הוא לוקח אשה ומקים עיר. מכאן שהיו עוד אנשים בעולם שאינם בני אדם. אם נלך לפי התפישה הזו, הנאנדרתלים הם הגויים, וההומו ספיינס הם היהודים.
אחרי שהתגלו הנאנדרתלים, היו שטענו שאלה הם בני האלוהים המסתוריים מבראשית פרק ו', או אפילו הענקים שחיו בארץ האמורי לפני הג'נוסייד של בני ישראל. במאות השנים הבאות שימשה התיאוריה בסיס להתפתחות התיאוריות הגזעניות, על פיהן הגזעים השונים של בני האדם התפתחו בנפרד זה מזה ולכן הם שונים באופן מהותי. עוד בשנות השישים, פירסם האנתרופולוג האמריקאי קלטון קון ספר בשם "מוצא הגזעים", בו טען שההבדלים בין הגזעים האנושיים השונים התפתחו כבר בשלב ההומו ארקטוס, לפני יותר ממיליון שנה. אבל בשנות השבעים נראה היה שתיאורית "ההתפתחות הרב אזורית" נשללה לחלוטין, והתגבשה התמונה המקובלת כיום על רוב החוקרים, על פיה כל בני האדם החיים כיום הם צאצאים של יציאה מאוחרת מאפריקה, והתפצלו לפני לא יותר מ-50 אלף שנה.

******

אבל האם הנאנדרתלים בכלל נכחדו? במשך שנים ניטשה מחלוקת בקהילה המדעית השאלה האם הענף הניאנדרתלי במשפחת האדם נכרת לחלוטין, או ששרידים ממנו נותרו עדיין בתוך האוכלוסייה האירופית של ימינו. על פי אחת התיאוריות, גנים שנותרו כתוצאה מהכלאה בין בני אדם לניאנדרתלים הם המקור להפרעה הגנטית הגורמת לאוטיזם אצל ילדים בני זמננו. במשך השנים הועלו השערות שזיהו כמה עמים אירופיים – ביניהם ההונגרים והבסקים – כצאצאיהם של שבטי ניאנדרתלים שנותרו ביבשת. לפני כמה שנים פירסמה רוזלינד הרדינג, מדענית מהמכון לרפואה מולקולרית של אוקספורד, מחקר בו הועלתה האפשרות שצבע השיער האדום של רבים מהסקוטים מקורו באבותיהם הניאנדרתלים. בשנים האחרונות כבר מעטים התייחסו ברצינות לתיאוריות מהסוג הזה. המחקרים הגנטיים אישרו בזה אחר זה את מה שהחוקרים ממילא חשבו: שבאוכלוסיה האירופית לא נשארו גנים של ניאנדרתלים. והנה, בתחילת החודש התמונה התהפכה: מחקר דנ"א שנערך במכון מקס פלנק גילה שהאירופים והאסתיים נושאים דנ"א ניאנדרתלי בשיעור משמעותי – עד 4%. "כנראה שהיתה הכלאה ברמה מסוימת", אמר החוקר סוונטה פאבו, ולבסוף הוא תוהה "אם יש טעם בכלל להציג את עצמנו כמין נפרד מהם או לא".

******
למחקר הגנטי על הדנ"א הניאנדרתלי הוקדשו כתבות מקיפות בכל העיתונים המובילים. פחות תשומת לב הוקדשה למאמר מעניין יותר, שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת היוקרתי PNAS מאמר ממש מרגש, של חוקר בשם ניקולס קונרד מאוניברסיטת טיבינגן. על בסיס ממצאים מהשנים האחרונות, קונרד מערער שם לגמרי על הצורה שבה אנחנו תופשים את יחסינו עם הנאנדרתלים, ואת עברנו הקדום בכלל. כפי שציינו קודם, ההנחה המקובלת שמעצבת את הדיסציפלינות של אבולוציית האדם ואנתרופולוגיה היא ש"ההיסטוריה" או "הציוויליזציה" היא פרויקט שלנו; כלומר שההצטברות של הידע הטכנולוגי, התרבות והמבנים הפוליטיים – כל הידע והמיומנויות שאינן מולדות – שייכת בלעדית להיסטוריה האנושית. אפילו אנשים שמאוד מתנגדים להחזרת רמת הגולן לא יגידו ש"הנשרים בגולן פיתחו מורשת תרבותית ייחודית". באותו אופן, ההנחה היא שהיצורים האנושיים הארכאיים שקדמו לאדם הם הומוגניים מבחינה תרבותית; הם לא צברו זיכרון תרבותי, אלא התקיימו לאורך זמן במצב סטאטי של היעדר היסטוריה.
והנה, קונרד טוען שבתיאור הקלאסי של ראשית ההתפתחות הציוויליזטורית יש כמה חולשות בסיסיות. אחד הממצאים הסודקים את הסיפור הקלאסי הן כמה גולגולות שהתגלו במערת קפצה כאן בכרמל: באותה מערה, נמצאו שרידים של ניאנדרתל ושל הומו ספיינס באותה מערה. מה שהפתיע את החוקרים היה שהניאנדרתלים, שנחשבים למין הקדום יותר, הגיעו לשם תקופה ארוכה אחרי ההומו ספיינס. קונרד מסיק שדווקא הניאנדרתלים כבשו מחדש את הארץ, או לפחות את הכרמל, מידי בני האדם המודרניים. בניגוד לעמדה השלטת, על פיה יסודות הציוויליזציה האנושית הובאו על ידי ההומו ספיינס מאפריקה, קונרד מציע שמקורות התרבות האנושית הם מגוונים: אולי חלק מההמצאות (לא) רשומות על שמם של הניאנדרתלים.
אם לספר את הסיפור בצורה יותר אילוסטרטיווית, אפשר לדמיין ששבט כלשהו של בני אדם מודרניים הגיע למזרח התיכון. לניאנדרתלים האלה היתה תרבות מפותחת לא פחות מלבני האדם; הם ייצרו כלים, והיו להם מיתוסים – אולי אפילו המיתוס של המבול או של אדם וחווה. אולי הם גם המציאו את ברית המילה או את האיסור על הטרדה מינית. את כל הדברים האלה ההומו ספיינס למדו מהשבט הניאנדרתלי. היחסים האלה נמשכו מאות שנים או שנים אחדות; אחר כך, כמו שקורה לפעמים, שני השבטים נלחמו, ובהדרגה או בבת אחת הנאנדרתלים נכחדו. בכל מקרה, המורשת שלהם נותרה ארוגה בתוך התרבות שלנו.
נדמה לי שיש במסקנות האלה משהו מעודד לגבי התרבות שלנו. בסופו של דבר, לא רק שלא ברור אם אנחנו הרגנו את הניאנדרתלים – אפילו לא ברור אם הם מתו. קל לנו לחשוב שהיינו פעם אנשי מערות, ועכשיו התקדמנו הלאה. אבל האמת היא יותר פשוטה: אנחנו ניאנדרתלים. הנאנדרתלים הם אנחנו.

נתזים (9): ליקוי מאורות – גרסת השמרן

5 במאי 2010

מעקב "האמורי": לפני חודשיים נכתב כאן על עמיר בניון והמהפכה נגד ה-Chattering classes שמתרחשת באולפני הטלוויזיה עצמם. והנה, בניון מתראיין ומזהיר את התקשורת שהעם "תכף יעלה לרגל לאולפנים שלכם, מן הסתם בנווה אילן, ועוד יותר מן הסתם וקל וחומר בהרצליה, ויסביר לכם מה בדיוק הוא חושב עליכם". ובנוגע להתבטאויותיו האחרות של בניון (סכין בגב וכו') – כבר כתבנו שבמסגרת המהפכה "יכול להיות שגם עורכי 'ארץ האמוריי ייתלו – ואם לא בכיכר העיר, אז באחת הסימטאות הצדדיות".

ועוד במעקב "האמורי": ספר חדש על ראשית השתרשותה של היוגה בארה"ב, מספר את סיפורם של הנוכלים המופלאים שהביאו את בשורת התרגול לאמריקה. הבולט שבהם, פייר ברנארד, היה היפנוטיסט שגם דגל בחיי מין משוחררים במיוחד. והנה הפוסט בנושא.

בלי יותר מדי ציפיות, ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מאחלים הצלחה לניק קלג. ולו רק בגלל השאלון הזה, שבו בחר קלג את הגיבור שלו: סמואל בקט. גורדון בראון מעדיף את וורדסוורת'.
ואם קמרון מנצחים אנחנו עוזבים את הארץ.

השמאל במשבר? השמרנים האמריקאים מודים שהם התייבשו מבחינה אינטלקטואלית. זרם מחשבתי שהוציא מתוכו מאורות (די דלוחים, בינינו)  כמו ראסל ("ממציא השמרנות") קרק ואירווינג ("להגדיל את הצבא") קריסטול מחתבא עכשיו מאחורי גלן בק וראש לימבו.

הניהיליזם הפך לאויב של השמאל ושל הימין גם יחד.

די צייט מדווח על הרשת העולמית של האתאיסטים הערבים שהוקמה על ידי מצרי שחי בברלין.

חשיפה : היידי בת ההרים, הדמות המזוהה ביותר עם שווייץ, היתה כנראה גרמנייה.

ואם כבר מדברים על שמרנים, זו ההזדמנות להמליץ על הבלוג האלגנטי "השמרן".

לא רק את ישראל: סופרים מחרימים את אריזונה בעקבות החוק הדראקוני נגד מהגרים.

לא רק הרוגטקה: קפה "קבלֶה" השמאלני בגטינגן סילק עובדת של מנהלת ההגירה הגרמנית שבאה לאכול ארוחת בוקר במקום, ומחולל שערוריה, מדווח הטאץ.

במרכזה של שערורייה נוספת עמדה ידידת הבלוג איריס חפץ. בקהילה היהודית בברלין התקיים דיון עם בכירים בעיתונות הגרמנית על "אנטישמיות בסיקור הקונפליקט הישראלי-פלסטיני", או משהו כזה. בהזמנה הובאו קטעי ציטוטים ממאמר שפירסמה חפץ, אלא שהיא עצמה אפילו לא הוזמנה לאירוע. לעומת זאת, כמה מהדוברים הסבירו בהשתאות ש"יש גם ישראלים אנטישמים". כיוון שחפץ לא הוזמנה, עורכת הטאץ עזבה את הדיון יחד עם רבים בקהל, והאירוע כמעט פוצץ. פרטים נרחבים בתיאור של חפץ עצמה באתר "קדמה" שבעריכתה. הנושא מדווח גם בדר פרייטאג, בין השאר. ארץ האמורי ו(לא ממש) כל עם ישראל מחזקים את ידיה של איריס.

נוואל אל-סעדאווי מדברת על פמיניזם במצרים.

ביוגרפיה חדשה בבריטניה של קוזימה (אשתו של-) וגנר, ידידתו של היטלר והמלכה האימתנית של משפחת וגנר.

הפובליציסט רלף בולמן יוצא נגד המיתוס על פיו הערכים האירופיים מבוססים על הנצרות, וטוען: התרבות היוונית-רומית וערכי הנאורות הם הבסיס לאורח החיים האירופי.

אוסקר לפונטיין, שר האוצר לשעבר של גרמניה והמנהיג הפורש של מפלגת השמאל הגרמנית, מזהיר: הקפיטליזם הפיננסי וריכוז ההון מסכנים את המשטרים הדמוקרטיים.