Posts Tagged ‘איראן’

גילוי דעת איראני-ישראלי

23 במאי 2013

ברלין

ב-5 במאי חגג המעגל האיראני-ישראלי את יום הולדתו הראשון. לפני שנה אירגנו הפגנה גדולה בברלין נגד מלחמה, סנקציות, כיבוש ודיכוי. מאז ועד היום הוספנו לעבוד כקבוצה, פעילות ופעילים איראניות וישראליות המתגוררות בברלין. האיראניות בקבוצה הן פעילות ותיקות נגד הדיקטטורה האיראנית, וחלקן אף איבדו בני משפחה במאבק והגיעו לגרמניה כפליטות. בין חברות הקבוצה הישראליות ניתן למנות פעילות מ"אנרכיסטים נגד הגדר" וכן מתנועות נוספות הפועלות נגד הכיבוש. איננו תומכות באף חלק של המשטר האיראני, ובו בזמן אנחנו גם לא ציוניות.

שמועות רבות נפוצו בקשר אלינו, הן במדיה הגרמנית והן בשיחות אישיות. על פי שמועות אלה אנחנו, מסתבר, ציוניות, שונאות ערבים, ובאותו הזמן גם לוביסטיות של המשטר האיראני. יצא לכן פעם לשמוע על חבורה פחות סימפטית מזו? על פי השמועה האחרונה ששמענו, ושבגללה החלטנו לכתוב את הטקסט שלפניכן, אנחנו למעשה סוכנות של המשטר האיראני, לא פחות. משעשע, כי הפצת שמועות שכזו היא בדיוק מסוג הדברים שהמשטר האיראני עצמו עושה מדי פעם כדי להיפטר ממתנגדיו, כפי שהפעילות האיראניות בקבוצה נאלצו לחוש על בשרן בעבר.

אבל צחוקים בצד, אנחנו מבינות שיש אנשים שקשה להם להבין איך אפשר להיות גם נגד המשטר האיראני וגם נגד ממשלת ישראל, גם נגד מלחמה וגם נגד סנקציות. איך אפשר גם לחשוב שהסנקציות המוטלות על איראן הן איומות וגם לשאוף לנפילת הדיקטטורה האיראנית. איך אפשר להתנגד למשלוחי נשק וטכנולוגיות עיקוב מן המערב בכלל ומגרמניה בפרט, לכל מדינה שהיא במזרח התיכון מוכה הקונפליקטים, גם לישראל, גם לאיראן, גם לערב הסעודית וגם לבחריין. איך אפשר להגיד לא גם להתערבות האיראנית וגם לזו הישראלית בסוריה. אבל אפשר, ואלו בדיוק עמדותינו.

אנחנו מגנות את כיבוש פלסטין לדורותיו ואת דיכוי עמה בידי ישראל, מגנות את דיכוי הציבור האיראני על ידי המשטר האיראני הרודני, מגנות את איומי וחרחור המלחמה על ידי מעצמות זרות שעבורן "דמוקרטיה" היא רק תירוץ למימוש שאיפותיהן האימפריאליסטיות במזרח התיכון, מגנות את הסנקציות הפוגעות בציבור בעודן מחזקות את המשטר באיראן, מגנות את משלוחי הנשק מגרמניה ומארצות רבות אחרות לישראל, איראן והמזרח התיכון כולו, וכן כל סוג של התערבות בענייניהן של מדינות אחרות, כולל ההתפתחויות האחרונות בהן ישראל, איראן ומעצמות העולם מעורבות בסוריה.

החודש לפני שנה הופיעו רבים ורבות להפגנה שלנו. כמה מהם צעדו בראש התהלוכה, והיו גם כאלה שניסו להבריח אותנו משם באלימות ולהפריע למחאתנו. מאוחר יותר, היו כאלה שזיהו את הקבוצה שלנו עם אנשים אלה. המעגל האיראני-ישראלי הוא קבוצה עצמאית, שאינה קשורה לשום קבוצה, מפלגה או ארגון התומכים במשטר האיראני או בזה הישראלי. אנו מסרבות להפוך למכשיר בידיהם של קבוצות, מפלגות וארגונים כאלה, אך אין בכוחנו למנוע מתומכיהם להגיע לפעילויות הציבוריות שלנו. בו בזמן, עמדותינו מתוארות בבירור בבלוג ובעמוד הפייסבוק שלנו, כמו גם בדפי המידע, הנאומים וחומר המולטימדיה שפרסמנו עד כה.

כשאנחנו שומעות שמועות מהסוג שהזכרנו למעלה, אנחנו מבינות שאנחנו כנראה עושות משהו נכון. אנשים רואים מה אנחנו עושות, חושבים על זה ומדברים על זה. זה גם מראה כמה חשוב להפיץ בגרמניה ובעולם את השיח של שינוי מלמטה, על ידי העם, כי השיח השליט בשמאל הגרמני ומחוצה לו מורכב כרגע מחד מאלה שמאמינים כי "אויבו של אויבי הוא ידידי" ולכן אסור לדבר או לפעול נגד הדיקטטורה האיראנית, ומאידך מכאלה שרוצים להציל את עמי המזה"ת הנאנקים על ידי הטלת פצצות, או לחילופין סנקציות כואבות, על ראשיהם. גם אלה וגם אלה רואים את המדינה, ולא את הציבור, כגורם היחיד שיכול להביא שינוי. אנחנו מתנגדות בתוקף לנקודת ההשקפה הזאת, ונוסיף להיאבק לצדן של אלה המאמינות כמונו שאין שום כח כמו כוחו של הציבור.

בהזדמנות זו, אנחנו רוצות להודות לכל הפעילים והפעילות, החברים והחברות על תמיכתן בנו. המאבק למזרח תיכון נקי מרודנות והתערבות צבאית יימשך עד שיבוא סוף לדיכוי העמים הפלסטיני והאיראני כאחד, סוף לאימפראיליזם וסוף למלחמות.

December5th2012NetanyahuinBerlin

email: iio.anti.war@gmail.com

Blog: http://www.israelis-iranians-against-war.blogspot.de

Facebook page: http://www.facebook.com/iranian.israeli.circle

למה איראן?

21 באוגוסט 2012

 1. ברק

"הסייג הוא הגבול – הגדר שבה מקיפה הדממה האינסופית את המלים הסופיות ואת הסמלים שאין להן קץ. שם הגדר הוא 'אלם'. אחדות הרצף הזה נקראת 'תורה'. הציונות היא תופעת הגבול של תורה בקיום האנושי".
(גרשום שלום, מתוך "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים")

בכל ערב, כשאנחנו מתייצבים מול מגדל גינדי למשמרת המחאה היומית נגד המלחמה, אני שואל את עצמי מאיפה בעצם הופיע העניין הזה של איראן, ופרץ לתוך חיינו. אני חושב ומנסה להבין איך הגענו למצב הנוכחי. למה המחאה נגד התקיפה באיראן נחשבת מגוחכת או הזויה, אף על פי שאיום המלחמה נראה ממשי אפילו לנשיא המדינה ולנשיא ארה"ב? כיצד קיבלה השאלה של תקיפה איראן מעמד חוץ-פוליטי ואופי פטאליסטי?

בתוך ערפילי ההזיה של חודש אוגוסט, אני מנצל את הירידה הזמנית ברמת החרדה, שחלה מאז הצהרותיהם של דמפסי ופרס, כדי לחשוב קצת על מה שמביא אותנו למלחמה. במצב אידיאלי, אולי עדיף היה לחשוב את המחשבות האלה בדיעבד, כלומר אחרי המלחמה. אך מכיוון שלא בטוח שאהיה כאן כדי לחשוב, אני נאלץ לעשות את זה עכשיו.

יש הטוענים שהדיבורים על מלחמה הם לא יותר מספין, שהדרך הטובה להתמודד איתו היא להתעלם ממנו. "'אנשי הרוח' שמוחים נגד ספין המלחמה הם הראשונים לאכול את הספין", כתב עודד כרמלי בסוף השבוע האחרון. אבל אף אחד מאלה שאומרים זאת לא מציג תסריט משכנע כיצד יוכלו ברק ונתניהו לרדת מהעץ, ולפרק את המבנה שהאידיאולוגי שנבנה במשך שנים.

אם המצב הפוליטי בישראל היה משחק סנייק, המומנט הנוכחי דומה לזה של שחקן שתי שניות לפני שהוא נפסל, כשכל מה שנשאר לו זה להיתקע בקיר או להתנגש בזנב של עצמו. אבל למעשה, כמו כל משחק, מישהו הגדיר כאן את הכללים, ומישהו החליט איפה יוצבו גבולות המסך. מישהו תכנת אותנו להאמין שיש לנו רק שתי אפשרויות: לתקוף באיראן או לדרוש מהאמריקאים לתקוף באיראן.

אפשר לטעון שהנהגת ישראל רק מגיבה להתקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני, כלומר לעובדה "שרכבת הגרעין הגיעה לתחנתה האחרונה". אבל לצפון קוריאה, למשל, יש כמה פצצות אטום, והיא אף ביצעה ניסוי גרעיני. ולמרות שהיא מבצעת שוב ושוב פרובוקציות, ומאיימת במפורש לתקוף בגרעין את שכנתה, יפאן או דרום קוריאה לא יצאו נגדה למלחמה. כפי שכתב ספי רכלבסקי, גם פקיסטאן היא מדינה איסלאמית שיש לה פצצת גרעין. לכן צריך לשאול באיזה אופן יוצרה התודעה על פיה הגרעין האיראני הוא איום קיומי, וכיצד תומרן הציבור הישראלי לתוך התודעה הזאת.

מתי בכלל עלה הרעיון המטורף של מלחמה בין ישראל לאיראן – מדינה שנמצאת כמעט אלפיים קילומטר מאיתנו? כידוע, פרויקט הגרעין של איראן החל עוד בתקופת השאה, והתשתית לכור בבושהר ואיספהאן נבנתה בסיועה של ישראל. עם זאת, העיסוק האינטנסיבי בגרעין האיראני התחיל רק באמצע שנות ה-90, בתקופתו של רבין. במארס 95' פורסמה הערכה של אמ"ן, על פיה איראן עשויה לפתח פצצת אטום תוך שלוש שנים. מתאריך היעד עברו כבר 14 שנה. אבל רבין היה זה שהעלה לסדר היום את הפצצה האיראנית כאיום קיומי, כחצי שנה לפני שנרצח, ומאז למעשה לא מפסיקים לדבר על זה.

 מבחינה זו לא פלא שברק, השר היחיד בממשלה הנוכחית שכיהן בממשלת רבין, דוחף את התקיפה. אבל חשוב לציין, שרבין העלה את הגרעין האיראני בעיקר כטיעון לטובת חתירה לשלום על שכנינו, כלומר עם הפלסטינים ועם מדינות המעגל הראשון. הגרעין האיראני היה לפיכך טיעון של השמאל: בתשובה לטענות הימין כי נסיגה מהשטחים מהווה איום ביטחוני, טענו אנשי רבין שסכנה זו מתגמדת לעומת הצורך להתכונן לאיום המצפה באופק. מצב שבו ישראל מצויה בעימות עם שכנותיה, בעוד מדינות המזרח התיכון מתחמשות בגרעין, נחשב בעיניי רבין לגבול מרווח הקיום של הציונות. מצב מלחמה הוא אפשרי רק כל עוד לשכנות אין גרעין.

מה שהשתנה מאז הוא מחיקת אופציית השלום מסדר היום של ישראל – גם זה על ידי ברק. אופציית השלום בוטלה, אבל אקדח הגרעין האיראני נשאר על השולחן. כיוון שמצב המלחמה הוא בלתי נמנע, ברק השתכנע כעת שיש למנוע בכוח את כניסתו של הגרעין – כלומר להסתער על מה שהוגדר עד כה כגבול השרירותי של הקיום. כך נוצרה המשוואה הנוכחית, שכמעט איש אינו מערער עליה, והיא נחשבת רציונלית ולוגית לחלוטין. כיוון שהאיום האיראני נולד לכאורה מתוך הלוגיקה של השמאל, גם התמיכה וההתנגדות לו אינה מתחלקת לפי הקווים הפוליטיים המוכרים. אבל למעשה, כמו תמיד, ברק שכנע את עצמו: גם בסכנה האיראנית, וגם באי-אפשריותו של שלום. שוב נפלנו במלכודת ההיגיון של ברק.

2. נתניהו

"מי, מה, איך יכולתי להיות אילולא הייתי אני, אילולא סגרה עלי עצמיותי ואילולא תחמה אותי הכרתי והבדילה אותי מכל אלה שאינם אני! אורגניזם! התפרצות עיורת, פרועה, מעציבה, של הרצון המסתער! אכן, מוטב היה אילו ריחף לו אותו הרצון בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן, משיהיה נמק כאן בצינוק הזה, ששלהבתו הקטנה של השכל מאירה אותו בנוגה קלוש, מרעיד, מבליח!"
(תומאס מאן, מתוך בית בודנברוק)

הכותרת של מעריב משבוע שעבר, על פיה 37% מהציבור חושבים שאם יהיה לאיראן נשק גרעיני "תיתכן שואה שנייה", מדגימה את העובדה שהפצצה האיראנית נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת הקצה לתנאי האפשרות של הציונות.

אבל ציונות היא כידוע מושג בעל משמעויות רבות. אפשר להגדיר שלוש רמות של תודעה ציונית שמתקיימות בישראל במעורבב:

ציונות פרטית"אני רוצה להמשיך לחיות. אני יהודי.לאורך ההיסטוריה יהודים נמצאים תחת איום. לכן אני צריך מדינה יהודית שתגן עליי".

הטיפוס הזה של ציונות הוא לא מאוד רחוק מפוסט ציונות, מבחינה זו שהוא לחלוטין בלתי-אידיאולוגי. אף עם פי כן הוא אפקטיבי מאוד ונפוץ מאוד בישראל החילונית. התקיפה באיראן לא משרתת סוג כזה של ציונות: ברמה הפרטית, היא עלולה להביא למותו של כל אחד מאיתנו, בעוד הפצצה האיראנית רק תתעכב.

ציונות לאומית"אני רוצה שהעם היהודי ימשיך לחיות. העם היהודי צריך להיות נאמן לארץ ישראל. אם לא נהיה נאמנים לארץ ישראל לא נהיה יהודים, ואז ממילא הפסדנו. לכן שווה להקריב את החיים הפרטיים שלי ושל רבים אחרים למען הנצח של העם, שחי לפניי ויחיה אחריי".

טיפוס כזה של ציונות נעשה דומיננטי מאוד בשנים האחרונות. אבל גם אותו התקיפה באיראן לא משרתת, כי היא בכלל לא נוגעת לשלמות הארץ או לנאמנות לארץ.

ציונות קוסמית "הציונות היא נושאת הדגל של עקרון קוסמי: מלחמת בני האור ובני החושך. היא מעבר לאדם הפרטי וגם מעבר לעם היהודי. ברגע שהציונות תחדל להיאבק היא תפסיד, והעולם ישקע בעלטה. בני החושך הם האיסלאם הרדיקלי, בהנהגת איראן".

בטיפוס הזה מחזיקה קבוצה אידיאולוגית קטנה אבל דומיננטית, ובראשה בנימין נתניהו. מבחינת מי שמחזיק בטיפוס כזה של ציונות, מלחמה נגד איראן היא הכרחית במוקדם או במאוחר.

למעשה, הציונות הזאת נולדה יחד עם המהפכה האיראנית. כמו שכתב חגי רם בספרו "לקרוא איראן בישראל" –

"בה בעת שהצגת השוני של איראן והצבתה כאנטיפוד מנטלי לישראל נועדו לכונן את הישראליות כסובייקט מערבי וחילוני, התפתחה גם תפיסה הפוכה הטוענת שישראל ואיראן דווקא דומות מאוד זו לזו. אף על פי שאיראן דומיינה כאחר, אותה איראן דומיינה גם כמין תחליף לישראליות זו – ואפילו כ"מין עצמי מחתרתי שלה" …"

באותו יום שבו נולדה איראן האסלאמית, נולד גם בנימין נתניהו – הגיבור שמשימתו להביס אותה בשם הלוגיקה והמערב. במשך שנים, החיכוך בין הגיבור וכפילו התרחש רק בשוליים, אך כעת ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כתבתי כאן כבר, שנתניהו מחויב יותר מכל ראש ממשלה אחר בעבר לחינוכו של המין האנושי, כלומר לבשורה האוניברסאלית של הכנסייה הציונית-אוונגלית. לא פלא שהוא מסתדר טוב מאוד עם האוונגליסטים הנוצרים, הרואים בעם היהודי רק מכשיר בדרך למלחמת גוג ומגוג. לכן, מבחינתם של הציונים הקוסמיים, ישראל חייבת לתקוף באיראן לבדה. רק עליה מוטל התפקיד של מיגור שר האופל.

בהדרגה, הופכת ישראל עצמה לתקיפה באיראן. זהו הטלוס היחיד של קיומה. ישראל הופכת לטיל – טיל לוגי-מדעי לאלוהים ובחזרה.

כאשר מזכירים כי פצצת אטום איראנית בוודאי לא תוטל על ישראל, כי היא עשויה להשמיד גם את העם הפלסטיני, יש המשיבים שהאיראנים המשיחיים יהיו מוכנים להכחיד את הפלסטינים, ואפילו את עצמם, אם הדבר יידרש כדי למחוק את ישראל. צריך לציין, שהדבר נכון גם לגבי הציונות הקוסמית. ברובד כזה או אחר, הניצחון על האיום האיסלאמי חשוב יותר לחסידי האידיאולוגיה הזו מן הקיום הפיסי. בעניין זה כדאי להזכיר את שירו המצמית של איתמר יעוז-קסט

וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

וכך, אחרי היעלמותן של ישראל ואיראן, תמשיך הציונות לרחף "בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן", כמו הדהוד חלול של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו". סילוני המטוסים יציירו מגן דוד מעל העולם, שיתפוגג אחרי רגע. במימד החומרי, תישאר רק כמוסת זמן ובה הצוואה הביולוגית של העם היהודי, שתשוגר אולי אי שם לחלל מאחת הצוללות השטות במימי המפרץ. האוונגארד של הנצח הגנטי כבר הכין את הטכנולוגיה הנחוצה, כפי שמוסבר במאמר הזה של ארגון משפחה חדשה.

3. מלחמה גרמנית

הוא העמיק חקר, בעוד הירח סובב בגלגלו ממעל לגיא ההרים המתנוצץ בנצנוץ אלגביש, קורא על החומר המאורגן, על תכונות הפרוטופלזמה, אותו יסוד רגיש המתקיים בהוויית רפרוף מוזרה, בין בינוי ובין מקמוק… הוא קרא מתוך דחיפת רגש השיתוף בחיים, ובסודם הקדוש-הטמא.
(תומאס מאן, "הר הקסמים")

לא במקרה, הציטוטים שהובאו עד כה מבטאים רובם ככולם את רוח האידיאליזם הגרמני. המלחמה המתוכננת היא מלחמה גרמנית, עם צוללות גרמניות ומטפיסיקה גרמנית. אבל הרעיונות האלה הם ממשיים, במובן זה שהם פועלים בעולם ומפעילים את מקבלי ההחלטות. יהיו מי שיגידו שאני לא רציני, אבל אני רציני לגמרי. אכתוב את זה כאן באופן הנחרץ ביותר: מי שלא מאמין בכוחה של אידיאולוגיה בהיסטוריה, מי שחושב ש"הכול ספינים", הוא בעצמו ניהיליסט.

גם אם התקיפה באיראן תתמסמס איכשהו לעת עתה, למשל בסיועה של מלחמה אחרת, מונחת לפנינו אידיאולוגיה קודרת, אפוקליפטית, שמוכנה לעשות הכול כדי להנציח את עצמה, את הלוגוס שלה, גם ובעיקר על חשבון החיים.

ועם זאת, התעלמות ונסיגה אל השגרה והיומיום היא בעיני לא התשובה. אני חושב התשובה לציונות הקוסמית חייבת להיות קוסמית. אל מול הלוגוצנטריות הקטלנית אפשר לפיכך להעמיד רק את החיים, שממילא ימשכו גם אחרי המוות.

סולידריות עם גינתר גראס

5 באפריל 2012

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

קריאה לדיון: מה אפשר לעשות כדי למנוע מלחמה?

15 במרץ 2012

אני מסתכל בטלוויזיה, אני מסתכל בפייסבוק ומשפשף את העיניים: הכול כרגיל. זה לא רק התינוק של במבה והאח הגדול. זה כל הדברים הרגילים שאנשים מתעסקים בהם – גם אנשים שהפוליטיקה זורמת בדמם.

אבל זה ממש לא זמן רגיל. המעברים הם לפעמים חדים. מאז שנתניהו חזר מארה"ב, אנחנו נמצאים באופן מובהק בתקופה שלפני מלחמה.

העניין עם מה שנקרא "המתקפה על איראן" הוא שזה מצב שאנחנו בעצם לא יודעים עליו כלום. אנחנו לא מכירים בכלל את חוקי המשחק של דבר כזה, כי אין לזה תקדים. מצד אחד, אפשר לחשוב שזה יהיה משהו כמו התקיפה בסוריה: יום אחד נתעורר, התברר שהיתה איזו גיחה של חיל אוויר, יספרו לנו שהיא הצליחה ושמסיבה כלשהי איראן בחרה לא להגיב – וזהו, אחר כך רק הפרשנים ידברו על זה.

אבל כולנו יודעים שיכול להיות גם משהו אחר לגמרי. יכולה להיות מלחמה שלא תיגמר. יש כל מיני גורמים אחרים שיכולים להצטרף למלחמה הזאת. אנחנו חיים במקום שיש בו לפעמים מלחמות ממש, מלחמות גדולות. תסתכלו לרגע על הפרצוף של אובמה ושל פאנטה כשהם מדברים על זה. הם אומרים: לצאת למלחמה זה לא משחק. הם יודעים שאיראן מתחמשת כבר שנים למלחמה הזאת. למעשה אין ממש סיבה שהיא לא תפעיל את כל האמצעים שיש ברשותה אחרי שהיא תותקף.

עכשיו, אפשר לטעון שתקיפה באיראן זה בכלל דבר הכרחי. הרי לא מדובר כאן על כפר פלסטיני – איראן היא מדינה חמושה, חזקה ודי אגרסיווית. לא מדובר כאן על human rights. אולי צריך "לגמור עם זה", ואז אפשר יהיה להמשיך הלאה. אולי, כמו שהתקשורת מנסה לטעון, מדובר כאן על שאלה שצריכה להעסיק מומחים – האם תקיפה באיראן היא צעד יעיל וסביר מבחינה טקטית.

אבל אני באופן אישי לא סומך על תפישת המציאות של המומחים שלנו. מהניסיון של השנים האחרונות, נראה שהיא נכשלה כמה וכמה פעמים. יותר  מזה: המומחים שלנו מוּנעים הרבה יותר מדי על ידי הזיות שואה, עניינים שחורגים לגמרי מהתחום הצר שהם מתיימרים להיות מומחים בו.

ואולי הזיות שואה הן דווקא רלוונטיות כאן? אולי, כמו שטוען דוד לנדאו – בנאדם מתון למדי ורחוק ממיליטריזם – אנחנו חיים בהכחשה, ו"שוב לא רוצים לשמוע איומי שואה". אולי, כמו שלנדאו טוען לגבי הזלזול בנאום הברווזים של נתניהו –

בתגובות הללו, וברבות כמותן, מבצבצת אותה הדחקה. אותן עכבות. אותו מצ'ואיזם חלוצי, ארץ-ישראלי, שכל כך התקשה לקבל את העובדה שמישהו מתכוון ואף מסוגל לרצוח מיליוני יהודים. אותה היאחזות כמו אז באמונה המנחמת: זה לא קורה, וגם אם כן אין לנו מה לעשות.

אולי. אבל כשאני מסתכל על המשטר האיראני, אני פשוט לא רואה שם את היטלר – באותה מידה שאני לא רואה את היטלר גם במשטר הישראלי. לכן אני לא רואה דרך להצדיק צעד כל כך הרסני, כל כך דראסטי. אם המומחיות שנדרשת עכשיו היא מומחיות בשואה, אני מעדיף לצטט את מומחה השואה הבכיר ביותר בעולם, שאול פרידלנדר, בריאיון מלפני שנתיים, בהתייחסות להשוואות כאלה –

נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית… פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג'אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות.

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש בכלל מה לעשות?

לא ברור לי למה על כל עוולה קטנה או בינונית אנחנו יודעים למחות, אבל מול מלחמה טוטאלית אנחנו שותקים במבוכה, כמו ילדים שמשאירים את הדברים הגדולים למבוגרים. כמו הצבא הישראלי, שהפך לכוח שיטור, גם אנחנו התרגלנו מדי למצב הנורמלי של המאבק בכיבוש, שלתוכו נולדנו.

אבל מה יש לעשות?

הלוואי שידעתי. אבל אני חושב שיש מקום לפחות לדבר על זה, לשאול את השאלה, ולא לדבר על כל מיני דברים אחרים רק כדי להדחיק אותה. לעצור רגע את הדברים האחרים ולשאול אם יש משהו שאפשר לעשות.

מבחינת אסטרטגיה של פעולה – ברור שאם רוצים באמת למנוע מלחמה, ולא רק לצאת עם מצפון נקי, האסטרטגיות הרגילות של השמאל הרדיקלי לא בהכרח נכונות כאן. כי אם התנגדות למלחמה באיראן תהפוך לעוד משהו שמזוהה עם מצביעי חד"ש, זה עשוי דווקא להגביר את התמיכה במלחמה בציבור הרחב.

העניין הוא, שהציבור ברובו נגד תקיפה – זה עולה בבירור מהסקרים. אנשים לא רוצים למות, והם יודעים שמלחמה זה מוות. מישהי כתבה לי שאנחנו במיעוט. זה לא נכון – הפעם אנחנו הרוב.

עוד דבר הוא, שאפשר לשים רגע בצד את כל הטקטיקות של הפללת ישראל, לחץ בינלאומי וכו', או לפחות לא להשתמש בהן באופן הסטנדרטי בשנים האחרונות. בעניין הזה, אנחנו כבר מעבר לנקודה הזאת. המטרה לא צריכה להיות להסביר לאיראנים שישראל היא רעה – האיראנים כבר יודעים את זה. הם מקבלים את זה מספיק בעצמם. יש כאן סיטואציה אחרת, שמתרחשת בסדרי זמן הרבה יותר קצרים.

ביחד ולחוד, אנשים שמתנגדים למלחמה צריכים לחשוב מה הם יכולים לעשות. עם מי הם יכולים לדבר. מה יכול לעבוד. אולי בכלל צריך לעשות משהו כדי לעצור את איראן, ולא את נתניהו. שום אפשרות לא נפסלת על הסף.

אולי צריך להתפלל.

*

ושוב – אולי זה לא משנה. כן, החיים הם מסוכנים. בסוף ממילא מתים. אז נמות. הילדים שלנו ימותו. ההורים שלנו ימותו. לא נורא.

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

13 במאי 2011

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

יום האיראן

12 באפריל 2010

זה כמה שנים, שיום השואה הפך בישראל ליום האיראן. כל התכנים והרשמים שעוד היו כלולים בתוך יום הזיכרון הזה בעבר – עדויות במבטא יידישאי, קטעי סרטים בשחור לבן, וכו' – נמחקו כמעט לגמרי ונותרו כצללים דהויים. מה שעומד במרכז הוא נאומים של קצינים ופוליטיקאים בדבר הסכנה האיראנית. וזהו, שום תוכן אחר. באף יום בשנה תופי המלחמה לא מהדהדים בעצמה רבה כל כך – לא המלחמה "ההיא", אלא המלחמה הבאה. זהו יום נורא, ולא במובן היהודי של "יום נורא זה"; בעיני, זהו היום שבו הכי זוועתי להיות כאן – אולי חוץ מימים עם מלחמה או טבח.

השואה היא הדבר היחיד שמעניין את רוב הישראלים מלבד ענייניהם האישיים. חלק ניכר מהאוכלוסיה בישראל – והעניין חוצה קבוצות ומגזרים – לא יכולה לומר יותר ממשפט וחצי על שום אירוע בהיסטוריה, מלבד השואה. העבר האנושי הידלדל לחלוטין; כל מה שהיה בעבר זה שואה, ותו לא. כשאנשי בימי הביניים התייחסו לעבר הם ראו רק שני אירועים: בריאת העולם וצליבתו של ישוע; כך רואים הישראלים העכשוויים שני אירועים: בריאת העולם והשואה. השאר זה עבר קרוב: המלחמה האחרונה (את זו שלפניה כבר לא זוכרים), העונה האחרונה של תוכנית כזו או אחרת (את העונה הקודמת כבר לא זוכרים), המלחמה הבאה (אין מוקדם ומאוחר בשואה). אבל גם השואה עצמה הידלדלה לגמרי. הפרטים כבר לא מעניינים. מה שמעניין הוא רק מה שרלוונטי: השואה היא איראן. איראן היא השואה. וזהו. שום דבר אחר.

מה שנורא במיוחד הוא שכשאנחנו מקיימים את הפולחן הזוועתי שנקרא יום השואה (בזמן האחרון אני שם לב שיש כבר שניים בשנה, זהים כמעט לגמרי: הישראלי ו"הבינלאומי"), אנחנו מכינים למעשה את ההשמדה הבאה – בין אם זו ההשמדה שאנחנו נבצע, או ההשמדה שיבצעו בנו. ההיגיון הוא פשוט. רבים בישראל חושבים שהערבים "לא מבינים" את הרגישות שלנו לשואה. למעשה, ככל שישראל שוקעת באקסטזת השואה בצורתה הנוכחית, היא דווקא מעבירה מסר ברור לאומות שמסביבנו: הם (היהודים) כל כך פוחדים מעוד שואה, שהם מסוגלים לעשות הכול, פשוט הכול, כדי שהיא לא תקרה להם שוב. כדאי, אם כן, להקדים תרופה למכה.
מבחינה זו, אין כל כך חשיבות לשאלה אם קבוצה כזו או אחרת בעולם הערבי או המוסלמי  מכחישה את השואה או לא. בין כך ובין כך, כולם מבינים שיש בדם שלנו סם חזק ומסוכן מאוד. ובין אם הוא אמיתי או מזויף, הוא עושה אותנו מסוכנים, מאוד מסוכנים. היחס של הערבים אלינו הוא כמו יחסם של ילדי השכונה לגילה אלמגור ב"הקיץ של אביה": פחות מעניין אותם מה בדיוק עשו לנו באושוויץ, ויותר מעניין אותם שבגלל זה כרגע אנחנו מבוהלים ופסיכים, פשוט פסיכים.
הסוציולוג הפולני-יהודי-בריטי זיגמונט באומן, שחי פעם בישראל, ניסח את הדברים במאמר "כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה" (שהתפרסם ב"מטעם" 8):

כאשר מפרשים אותם בצורה כזו, לקחי השואה הנלמדים מהתאומים הכוזבים של סקראליזציה ובנאליזציה מולידים ומנציחים עוד הפרדה, חשדנות, שנאה ועוינות, ובכך הופכים את הסבירות לאסון חדש לגדולה יותר מכפי שהיתה צריכה להיות. בשום צורה אין הם מפחיתים את הסך הכולל של האלימות, וגם אין הם מקרבים את הרגע של חשבון הנפש המוסרי על הטעויות והפגמים ועל הצורה המועדפת של חיים בצוותא. גרוע מכך, הם מסיתים את תשומת הלב מכל דבר החורג מעבר לחששות הנוכחיים, המיידיים להישרדות הקבוצה, ובמיוחד מהמקורות העמוקים של רצח קבוצתי, , שאותם ניתן לחשוף, להבין ולהילחם נגדם רק אם נתעלה מעל לאופק הקבוצתי הצר והתחום.

כשאנחנו משתתפים בפולחנים של יום השואה, אנחנו כבר לא עובדים את השואה שהיתה, אלא את השואה שתהיה. בד בבד, אנחנו גם מקרבים אותה, מאיצים את הזמן המוביל אליה. אנחנו משתוקקים אליה, ולכן אנחנו גם דואגים שהיא תקרה.