רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

מה יהיה?

אַל-תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל-תִּתְבֹּנָנוּ: הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ" (ישעיהו מ"ג, י"ח)  

המצב רע.
הסכנה מתקרבת לבית. ברחובות משתוללים ציידים שהחליטו להשתיק או לרסק כל מי שסוטה ולו במעט מהטווח האידיאולוגי המותר, שנעשה מצומצם יותר ויותר. אותו שמאל שעד לפני כמה חודשים אף אחד אף אחד לא שם לב לקיומו, הפך פתאום לסכנה קיומית שחייבים לחסל כדי לשרוד. ישראל הופכת למקום ממש מפחיד.
בפוסט הנוכחי רציתי להתמקד בשאלה מה יקרה. כי משהו יקרה, זה בטוח. לא מזמן דיברתי עם ג', שחזרה מהשטחים ואמרה לי שכלום לא יקרה. הכול יישאר אותו דבר, רק יצהר ואיתמר ימשיכו להתרחב. מדי פעם תהיה מלחמת תחזוקה באחד הגבולות, וכמה מאות שמאלנים ייצאו להפגין.  אמרתי לה שהיא טועה, שהמון דברים יקרו. ואז ג' צעקה: "מה יקרה? מה אתה חושב שיקרה?".

אימייל מזבולון אורלב. ישראל הפכה למקום מפחיד

לא כל כך ידעתי מה לענות. באופן עקרוני, נראה שהיא צודקת. המשטר האתנוקרטי בישראל למד להתמודד ביעילות גדולה מאוד כמעט עם כל סוג של התנגדות חיצונית, וספק אם אפשר לבנות על התנגדות פנימית. גם כשהישראלים יישארו רק עם שלולית דלוחה שבה ישכשכו בצואה של עצמם, הם עשויים לשכשך שנים ארוכות בהנאה ובזעם.
חבר אחר אמר לי שרק תבוסה צבאית יכולה להביא לאיזשהו שינוי בחברה הישראלית, אבל בתבוסה הזאת אנחנו נהרג (אני גר ליד הקריה). אני רוצה לקוות שזה לא נכון. ברור שתבוסה צבאית או קטסטרופה היא אפשרית – לא רק בטווח הארוך, אלא עוד בטרם יבשיל האבוקדו שבמקרר שלי; אבל אני רוצה לשרטט תסריט זהיר של "עסקים כרגיל", שמבוסס על ההנחה שלא תהיה קטסטרופה שתשנה בדרמטיות בבת אחת את המערך הבינלאומי ושתגדיר מחדש את הגבולות, אלא שהמצב יימשך לכאורה בערך כמו עכשיו – כלומר נמשיך לחיות בזמן של פוסט 67'.  

 

אלברכט דירר, מלנכוליה I. אולי פשוט לא יקרה כלום

 

לצורך כך, קיבצתי כמה תחזיות לגבי מה שיקרה בשנים הקרובות. חלקן משלימות אחת את השנייה, ואחרות סותרות זו את זו. אני מסדר אותן מהמאוחר למוקדם:  

1. שתו הרבה מים. לפני כשנה וחצי התפרסמה  בארה"ב תחזית נרחבת של המועצה הלאומית למודיעין לשנת 2025. מטבע הדברים מדובר בגוף די שמרני וזהיר, ואפשר לומר שהתחזיות שלו לא מצטיינות בעודף דמיון אבל יש להניח שהוא מבוסס על מודיעין ומידע נרחב למדי. את הנקודות הפיקנטיות אפשר לקרוא כאן. אבל מעניין להתעכב על המקומות הספורים שבהם ישראל מוזכרת בדו"ח. אז ככה: בפרק על השינויים האקלימיים, מצוין שמחסור במים עשוי להגביר את המתח בין ישראל לירדן. בפרק על דמוגרפיה נאמר ש"הבדלים בקצב גדילת האוכלוסייה בין הקבוצות האתניות בישראל עשויים להביא לשינויים פוליטיים בפרלמנט הישראלי". בפרק על יחסים בינלאומיים נאמר שידידות מסורתיות של ארה"ב, כמו ישראל ויפאן, עשויות לחוש פחות בטוחות – בין השאר בגלל מחסור במשאבים ומרוץ חימוש אזורי, ובמיוחד אם כוחה של ארה"ב יתמעט; הפרק על ההגירה מעריך שהאינטגרציה של המוסלמים תהפוך את מעצבי המדיניות לפחות פרו-ישראלים.  

2. עומדת לנפשה. עמנואל ולרשטיין, מהסוציולוגים המפוכחים הפעילים כיום ואבי תורת "המערכת העולמית", שמבין משהו בהתפתחויות עולמיות, פירסם לפני כשנתיים מאמר ב"מטעם" ובו טען כי "ירידתה של ארצות הברית היא בגדר מציאות בלתי-הפיכה – כלכלית, פוליטית, תרבותית ואפילו צבאית. בעשורים הבאים תהיה מציאות זו מוּחֶשֶת לכל. האליטות מרגישות בה כבר עתה". אחת התוצאות של איבוד היציבות הזה תהיה לטענתו בדלנות שתביא להתרחקות מישראל. "ההתבודדות וחיפוש אחר שעיר-לעזאזל לא יטו את הכף לטובת ישראל", כתב, וסיכם כי  "במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשה".  

עמנואל ולרשטיין. בדלנות שתביא להתרחקות

3. מות האלוהים. בהקשר זה יש לציין שאפילו ירידה מתונה בכוחה של ארה"ב תשנה את מצבה של ישראל לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה תודעתית. כמו שכתבתי לא מזמן, התיאולוגיה הציונית מיוסדת עדיין על ההנחה שיש לעולם שליט טוב וכל יכול– ארה"ב – שאוהב אותנו. למעשה, זה מה שמגדיר את הזמן הפוסט-גלותי. אם ארה"ב תיחלש באופן משמעותי, כל המסגרת התודעתית הזו תיסדק. בעצם, נתייחס אל עצמנו כאילו אנחנו שוב בגלות.  

4. המהפכה אוכלת. ובתוך ישראל: כדי לקבל מושג על מה שיקרה למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, אפשר להסתכל על מועצת יש"(ע). אפשר להניח שתוך כעשור, המפה הפוליטית בכללותה תיראה כמו מועצת יש"(ע) היום. למעשה, זה פחות או יותר המצב כבר עכשיו: אם מורידים את מר"צ וחלק מהעבודה, נשארים כ-80 מנדטים בין המתנחל עותני שנלר למתנחל יעקב כץ. אלא שמועצת יש"(ע) היא גוף שבקושי מתפקד מעומס המתחים הפנימיים שבתוכו. המהפכה אוכלת את בניה, וכשמקצינים ימינה, תמיד יש מי שרוצה להקצין הרבה יותר. ככל שישראל תהיה ימנית יותר, קבוצות גדולות והולכות בתוך האוכלוסייה יוגדרו כשמאל הראוי להכחדה.  

 5. ליכודניק לתחזוקה. מי שיכול לתחזק כאן את המערכת במידה של יציבות הוא רק הליכוד – היורש בן זמננו של הממלכתיות הבן גוריונית (שהיתה מראשיתה אידיאולוגיה דוחה למדי), והיחיד שמסוגל (כנראה, אם כי לא בטוח) להכיל את אחדות הניגודים של החברה הישראלית העכשווית. כמו שאמר הערב איוב קרא: "נתניהו הוא המדינה". עם זאת, בטווח הבינוני הדמוגרפיה תלך ותקטין את הליכוד. כדי לחזות את מצבו בעוד כעשור וחצי, אפשר להסתכל פחות או יותר על מפלגת העבודה של עכשיו. אבל יש להניח שגם כשהרכב החברה הישראלית יהיה שונה מאוד מעכשיו, ימשיכו להחזיק זמן מה ליכודניק בתור ראש ממשלה: למבנה יש נטייה לשמר את עצמו, וליכודניקים עדיין יודעים (הכול יחסי) לסבן את העולם. בכל פעם שיעלה חשש שמישהו ימינה מיעלון ישב בראש שולחן הממשלה, יתחיל מצעד של "ראשי המשק", דיבורים על דאגה בוושינגטון, ואיומים בבריחת משקיעים. יכול להיות שזה לא יעזור, ומישהו כמו ליברמן או פייגלין ישלוט כאן; אבל אז הקריסה תבוא הרבה יותר מהר.  

פייגלין. הקריסה תבוא הרבה יותר מהר

6. מוסר העבודה. לפני כעשרה ימים התפרסם מחקרו של פרופ' דן בן דוד על הכלכלה הישראלית. העיתונים הביעו זעזוע מהתמונה השחורה: בעוד 30 שנה יהיו 78% מהתלמידים בחינוך היסודי חרדים או ערבים, ו14%- בלבד ישתייכו לחינוך הממלכתי. קודם כל, מעניין לקרוא איך התייחס לנתונים יצחק נחשוני מהאתר החרדי "חדרי חרדים", שמלמד אותנו שיעור חשוב בדמוקרטיה:  

"אם מישהו מאמין שדו"ח 'מרכז טאוב' הוא מבוסס, הרי שהחרדים והערבים מרכיבים כבר את רוב הדור הבא בישראל. או-אז, אותם אנשי מוסר העבודה הגבוהה המתריעים על הסכנות שמביאים עמם החרדים, יתכבדו וישאירו ל'רוב' את ההחלטה כיצד יראו פני החברה בישראל".  

7. כרכור או סינגפור. למעשה, מה שמדאיג את השבט האשכנזי בישראל בהווצרותו של רוב "לא ציוני" (כלומר ערבי וחרדי) הוא בעיקר ההשלכות שיהיו לכך על רמת החיים שלו: "נהפוך למדינת עולם שלישי". אבל דווקא בעניין הזה לדעתי הדאגה מוגזמת. בשביל להיות כלכלה משגשגת, לא צריך להיות אירופיים. מבחינה זו, דווקא אפשר לסמוך על נתניהו. נדמה לי שהפרויקט האמיתי שלו בקדנציה הזו הוא לבנות כאן תרבות טכנוקרטית סתגרנית. לשם כך הוא וגדעון סער מתאמצים מאוד ליצור שכבה חברתית של טכנאים ממושמעים ונואשים שיתחזקו את הצבא ואת ההייטק. לא צריך את ענת מטר כדי לעשות עסקים עם כל מיני סוחרי נשק ואילי הימורים. המדינה הזאת כנראה לא תהיה ליברלית במיוחד, אבל הקפיטליזם יכול לעבוד בה מצוין – וראו למשל המאמר המפורסם הזה. לא בכדי, כבר כמה שנים מדברים כאן על כל מיני מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים כמו סינגפור. מבחינה זו, פרשת הקברים בבית החולים באשקלון ופרשת ההפגנות באינטל הם אירועי מבחן למשטר של נתניהו, כי הם בוחנים את היכולת של הקפיטליזם לתפקד במדינה דתית יותר. בינתיים, נראה לי שנתניהו מתמודד לא רע.  

עושים הייטק בסינגפור. מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים

  8. רפואה סינית. העלייה של סין דווקא עשויה להעניק לגיטימציה לסוג כזה של מדינות סמכותניות ולא ליברליות. בנוגע לסין עצמה: המעצמות העולות של אסיה מצביעות נגד ישראל באו"ם, אבל ממשיכות לקנות ממנה נשק ולארח את שמעון פרס וסטנלי פישר. אני לא רואה סיבה שזה ישתנה בזמן הקרוב. מה שכן, הן מתייחדות בכך שאין להן רגשי אשמה בעקבות השואה, וגם אין להן תסביכים שקשורים לעם הנבחר, שלדעתי משחקים תפקיד מהותי ביחסים בין ישראל למערב (ראו סעיף 3).  

9. ליבוביץ טעה. ומה לגבי אירופה? לכאורה קצה של הדמוקרטיה הישראלית (ואולי ההגדרה היא לא קץ הדמוקרטיה [ראו סעיף 6] אלא קץ החירויות הליברליות) מרחיקה אותה מהמערב. כבר עכשיו, שר החוץ של ישראל הוא לא אישיות רצויה במיוחד. מצד שני, גינויים מגומגמים לא ממש משנים למישהו. כשאסטרטגיה של חוסר בושה עובדת, אין ממש סיבה להחליף אותה. היו כבר תקופות שהיחס של ממשלות אירופה לישראל היה גרוע בהרבה. נהוג לשבח את ישעיהו ליבוביץ על שחזה את השלכות הכיבוש. אבל לפני 30 שנה, חזה הנביא ישעיהו (דקה 54:00) שהאלטרנטיוות העומדות בפני ישראל הן שתיים (ואין שלישית!!!!!): חלוקת הארץ או "מלחמה עד חורמה", שבה "הגיבוי של כל העולם יהיה לצד הערבי". בינתיים עברו 30 שנה וכמה מלחמות, אבל לא ראיתי שהצבא ההולנדי מאגף את תל אביב.  

  

ליבוביץ. הצבא ההולנדי עדיין בקסרקטינים

10. האירופי החדש. מה עוד שאירופה משתנה. קשה לחזות מה יהיו ההשפעות של הקריסה הכלכלית ביממה האחרונה, אבל כבר עכשיו אירופה היא כבר לא כל כך אירופית. השדרה המרכזית הליברלית-דמוקרטית של החברה האירופית צפויה להרגיש פחות ופחות סימפטיה לישראל. אבל קשה לצפות ממנה להרבה יותר מגינויים רפים. חשוב יותר: השדרה הזאת נמצאת בעצמה במשבר לא קטן. השמאל הסוציאליסטי כמעט מת, וגם הליברליזם הלבן, מושא תשוקתו של השמאל הישראלי (זה שמגנה את הרחבת ההתנחלויות אבל לצורך האיזון רץ לראות את "שואה" של קלוד לנצמן לכמה שעות) דועך לאטו, או לחילופין חושף שיניים והופך לגנגסטר פופוליסט עם חליפה בסגנון סרקוזוני. הפחד מהמהגרים מכרסם במפלגות המרכזיות הליברליות שחרתו על דגלן מאז מלחמת העולם את שמירת היציבות והשגשוג; הפרלמנט האירופי מלא כבר עכשיו בסיעות ימניות קיצוניות עם פוליטיקאים איסלאמופובים סמוקי פנים שדווקא מסתדרים די טוב עם איווט ליברמן.  

11. איסלאמיזציה או איסלאמופוביזציה? ולגבי המהגרים המוסלמים: למרבה הצער, ככל שהמוסלמים ייעשו דומיננטיים יותר בחברה ובפוליטיקה האירופית, צפויה להתחזק גם תגובת הנגד של איסלאמופוביה והקצנה לכיוון ימין. נכון להיום, אני לא מכיר כל כך הרבה פוליטיקאים אירופים מוסלמים, אבל אני רואה הרבה מאוד פוליטיקאים אירופים אנטי-מוסלמים, חביביו של השלטון הישראלי. הידרדרות כלכלית וגלי הגירה שיתחזקו בעקבות השינויים האקלימיים עשויים להעניק לגיטימציה גדולה עוד יותר לאווירה של "מצב חירום" שבו אירופה הקלאסית מתגוננת מפני היסודות הזרים.  אווירה כזאת של מלחמת תרבות בלבו של המערב תשחק לטובתן של ממשלות הימין בישראל, שיוכלו לכרות ברית די חזקה עם הימין הקיצוני האירופי. ממילא, ההגדרה של "מערבי" תשתנה ותהפוך מליברלי לאחיו התאום, כלומר "שונא מוסלמים". כבר היום, מפלגות הימין הקיצוני טוענות, במידה רבה של צדק, שהן רק רוצות להגן על "אורח החיים האירופי". 

איסלאמופוביה באירופה. ברית עם השלטון הישראלי

   

12. הפיראטים יצילו אותנו מעצמנו. מה שיכול להציל את אירופה מברבריות הוא התחדשותו של הומניזם דמוקרטי ופלורליסטי. זה תלוי ביכולת שלו להטמיע לתוכו כוחות פוליטיים מקהילות המהגרים, וכך להצליח לשמור על לכידות חברתית מסוימת, פלורליסטית ולא קסנופובית. יש לציין שהפוליטיקה האירופית לא נחה על שמריה: תצורות פוליטיות חדשות וחיוניות כמו מפלגות הפיראטים ומפלגות הערפדים נוצרות ומשנות את הפוליטיקה. היווצרותו של סובייקט אירופי כזה, שיהיה רב תרבותי הרבה יותר (ולא הרבה פחות) מהסובייקט האירופי הנוכחי, סובייקט שיהיה קצת ערבי וקצת אפריקאי (ולא אנטי-ערבי ואנטי-אפריקאי), עשוי להשפיע באמת גם על היחס למזרח התיכון, וזאת מבלי להיות אנטישמי ולזנוח לחלוטין את היהודים לנפשם (תסריט שגם הוא לא בלתי אפשרי). למעשה, מספיק שתקום בצרפת או בגרמניה איזו אובמה ערבית (יש כבר התחלות), אבל בסגנון אירופי ולא אמריקאי.  

13. התקווה: שואה חדשה. בסופו של דבר, דת השואה שמשליטה הציונות, והמשוואה של "נהיה חזקים או שישמידו אותנו", היא יעילה כל כך שהיא מביסה כל התנגדות פנימית עוד לפני שהיא התחילה. ברור שיש משהו לא כל כך אמין בדיבור האינסופי הזה על אימת ההשמדה. הרי כל מי שמדברים על השמדה, חיים נורא טוב וממשיכים לעשות כסף. פרשת הח"כים במצעד החיים שהתפוצצה עכשיו היא פרדיגמאטית: צועדים במצעד החיים, מנסים להרגיש כמו מוזלמן, אבל מתלוננים שהסנדוויצ'ים לא היו מספיק איכותיים.
כך שישראל חיה על הדלק של הזמן הפוסט-שואתי, שמבטיח גם התמשכותו של הזמן הפוסט 67'.
אבל מה יקרה אם מתישהו בשנים הקרובות יקרה משהו ממש, אבל ממש דרמטי בעולם? מה יקרה אם בבלגיה יתפרץ בעוד שבוע סופר-וולקנו וישמיד, נאמר, 7 מיליון מתושבי אנטוורפן וסביבתה המורחבת? במצב כזה, השואה פתאום כבר לא תהיה אירוע כל כך משמעותי! סוף סוף נעבור לעידן אחר, פוסט-פוסט-שואה. האויבים של האנושות יהיו הלוחות הטקטוניים, ולא הנאצים, והיהודים כבר לא יהיו הקורבנות האולטימטיוויים. באופן פרדוקסלי, שואה רצינית במקום אחר (אבל עדיף שאי אפשר יהיה להאשים את המוסלמים, כי אז זה דווקא ישחק לטובת בן דרור ימיני) היא הדבר היחיד שיבתק את הקשר הגורדי של "אנחנו או הם" ויציל אותנו/את הפלסטינים מהשמדה.

  

סופר וולקאנו. התקווה שלנו ושל הפלסטינים

1-. Run for your lives!. ובטווח הקצר: שמתי לב שבזמן האחרון מה שכולם מדברים עליו בישראל זה להפיל את המשטרים שמסביבנו. רק בסוף השבוע האחרון, קראתי על תוכנית להפיל את המשטר הסורי ותוכנית להפיל את המשטר הירדני (אני לא זוכר מי בדיוק, אבל היה משהו כזה). חוץ מזה מדברים על להפיל את המשטר האיראני, וכמובן להפיל את משטר החמאס. כלומר: לפי הספירה שלי, לפחות ארבעה משטרים – וזה רק בגלל שהרשות הפלסטינית ומצרים צייתניות מאי פעם. הבעיה היא שמי שמנסה להפיל משטרים משחק משחק מסוכן, וקשה לדעת איפה הוא ימצא את עצמו כשהאבק ישקע.

זהו בערך. כולכם אנשים חכמים, ומבינים בכל מיני דברים. אז יאללה, טקבקו בטירוף!