רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

"לא חשוב על מה אתם נלחמים, העיקר שאתם נלחמים לצדנו"

אלירן בר-אל

בפוסט שלו עפרי אילני העלה מספר נקודות מעניינות וחשובות הסוללות דיון מתבקש. על השתיקה הישראלית בקשר למתרחש סביבנו במצרים ובסוריה, על השבר במחשבה של השמאל הליברלי, ועל הנחיצות בתנועה עולמית אחת, או אידיאל אוניברסלי חדש שיקבץ תחתיו כל אדם בעולם. אך בדיוק משום החשיבות של משמעות הדברים שעלו, יש לחדד כמה דברים, על מצרים ובכלל.

ראשית, מיותר (וכדאי בכל זאת) לציין שיש הרים וגבעות של כתיבה על האביב הערבי ויחסיו לישראל. בנוסף מתקיימים ימי עיון וכנסים רבים, ומוקמים צוותי חשיבה וניתוח המוקדשים במיוחד לבחינת ההשפעות של האירוע על ישראל והאזור. עם זאת, אסכים לגמרי שהצמצום בכתיבה הרווחת שוכן בממד האיכותי ולא הכמותי שלה. חד גוניות הכתיבה מתבטא בניסיון להבין מהו בסופו של דבר השיפוט של האירוע – האם זה טוב לנו, לישראל, לישראלים ולמערביים, או שזה רע לנו. רק לאחר מכן מועלות שאלות לגבי מדיניות ומעשים. מסתבר שכל צד, טוב או רע, מחיל סכמות ביצוע שונות הנובעות מהשיפוט הראשיתי, אחריו כולם תרים במבטם על המתרחש במצרים או בסוריה מאז 2011.

הפילוסוף החברתי סלבוי ז'יז'ק שואל במאמרו המוקדם על "רפובליקת הגלעד של מזרח אירופה", מדוע היה המערב כה מוקסם מהמתרחש בפולין, הונגריה, סלובניה ואחרות (אז, ב-1989)? התשובה לכך מנוסחת דרך הקשר הזה בין החוקר לנחקר, ממנו מתעלמת גישת המבט הרווחת על האביב הערבי. אז כמו היום, המערב מצא במזרח אירופה את מקורותיו האבודים, את האישוש לחוויה האותנטית של המצאת הדמוקרטיה. אך הבדל אחד מהותי נותן כעת אותותיו, הוא הסביבה הכלכלית בין 1989 לבין זו שפועלת (בקושי) היום.

הניגוד האידיאולוגי שמצטייר כדומיננטי בכתיבה הרווחת על האביב הערבי הוא בין הצלחה דמוקרטית לכישלון אסלאמיסטי. ניגוד זה נשען על שני יסודות רעיוניים המבססים את ליבת הסדר המודרני כולו – הכלכלי: שאלת חלוקת הקניין ויחסי הייצור; והפוליטי: שאלת הדת והמדינה ויחסי הייצוג. הצד הפוליטי מצטייר כסתירה בין חילוניות לדתיות ואילו הצד הכלכלי מתואר כסתירה בין חופש וכפייה. בקצרה, אלו הן הטענות המוכרות לפיהן במערב מתקיימים חופש וחילוניות, לעומת המזרח שבקרבו תמיד ישכנו כפייה ודתיות. אך כאמור, אלו רק ניגוד אידיאולוגי וסתירות משניות שביחד משמרים את הדימוי הנצחי של ישראל וכותביה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

המתח הפוליטי של הסדר הקיים נובע מהניסוח הנוצרי של 'מדינת-הלאום המודרנית'. כסט מוסדי המארגן תחת היגיון היררכי פעולות, ערכים ומנהגים שונים, המדינה המערבית דורשת יחד עם הפרדת רשויות גם את הפרדת הדת והמדינה. לפיכך, כל היאחזות של כוח דתי בשלטון פוליטי תחשב אוטומטית ככישלון מסוכן כמו שקרה באיראן (1979) וגם במקרה של מצרים, תוניסיה או סוריה; או אף, העולם הערבי כולו?

המתח הכלכלי, מצדו, עונה למסמנים כגון 'צדק חברתי' ו'יוקר המחיה' של כלכלות המערב, למן ארה"ב, אנגליה, יוון, ספרד, אירלנד וכלה בישראל. מאז שנת 2008 חוות כלכלות ארה"ב ואירופה משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, המתווים מדיניות חירום המוכרת מההיגיון הצבאי: איחוד שורות (בין ימין ושמאל) וחילוץ כוחות (כתספורות בחובות).

השאלה הפוליטית בין חילוניות לדתיות נוסחה גם צבאית (לאחר מלחמת שלושים השנים) וגם פילוסופית. מגדולי הטוענים בשבחה היה עמנואל קאנט. כמי שניסה להשאיר את "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט היה המנסח העיקרי של הצורך להפריד בין החילוני והדתי. המרחב המדיני-ציבורי, כך קבע, הנו מרחב של תבונה ולכן עליו להיות נייטרלי, חילוני ופיזי. הגל, שקם להתגבר עליו, הבהיר שכל רציונאל נייטרלי נשען על אמונה, ושההפרדה הקאנטיאנית לא קיימת באמת. ובכלל, זה דיון נוצרי מובהק. ביהדות ובאסלאם, שם קובע המעשה ולא האמונה, הפרדה כזו היא לכל היותר מזויפת. בעקבות הקשר הגורדי בין הציונות לנצרות, כינונה של מדינת ישראל לא יכול היה להיות קרוב יותר למערב, בהשוואה גורפת למדינות ערב. נדמה שכל מדינת ישראל הוקמה כבבואה של הפנטזיה למערב שמחוץ למערב.

נוסף למתח בין דת וחילון, המתח האחר עליו נשענת כתיבת אירוע האביב הערבי הוא בין המערב למזרח. בין תפיסת המערב כמוצלח ועשיר בעל כלכלה חופשית, לבין ראיית המזרח כנכשל ועני בעל כלכלה מושחתת. למרות שמדי פעם לפעם עולה לכותרות 'מושחת סדרתי' אחר, גם המוחים המערביים כבר מזהים את הדפוס השיטתי שמייצר את השחיתות. אולם, מדדי החירות המערביים מתרכזים בהיבט התרבותי-פוליטי ולא בכלכלי. כל שנדרש ממדינה כדי להראות יציבות ולהיות 'תקינה' או 'מפותחת' הוא פעילות עקבית בשוק העולמי (לצד בחירות פרלמנטריות). היחסים החברתיים-כלכליים שתומכים בפעילויות האלו אינם מהווים את המדד לחירות, ולכן מתפשט הניצול בכלכלות המערביות ואנו כולנו עובדים יותר (זמן וכמות) ומרוויחים פחות (כסף ואיכות).

עצם הטענה השגורה שישנה הפרדה בין האירועים במזרח ובמערב נשארת כבולה בניגוד האידיאולוגי של הצופה במציאות ושיפוטו הראשוני. יש לטעון בניגוד לכך שאירועים אלה הם חלק מאותו תהליך. המאבק כעת הוא לקרוא את שתי המגמות ביחד, הן הכלכלית והן הפוליטית, כסימנים לדעיכת הסדר הגלובלי, וכן הסדר המקומי – הוא סייקס-פיקו. הסכם זה משנת 1916 חילק את שטחי המזרח התיכון לאזורי השפעה בין מעצמות המערב. מדינות אזור הסהר הפורה הן כולו, כפי ששם זאת ההיסטוריון פרומקין, "הילדים של אנגליה וצרפת". מדינות מומצאות, ולאומים מפוברקים עם מסורות מתחדשות הן תכונות איזוריות ולא רק מדינתיות.

המושגים (כאידיאות ומימושן) של מדינת הדמוקרטיה הייצוגית, וכן של הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתפוררים למול עיננו. ממזרח, כמרחב לא-מערבי הכולל למשל גם את ברזיל, מאז שנת 2011 ישנן מחאות פוליטיות שמגדירות מחדש את המושג דמוקרטיה ואת שאלת היחסים החברתיים-פוליטיים בניסיון לענות לשאלת הייצוג; מהמרחב המערבי ישנן מחאות כלכליות שמנסות להגדיר מחדש את המושג קפיטליזם ואת שאלת היחסים החברתיים-כלכליים בניסיונן להידרש לשאלת הייצור. במרחב המזרחי מוחים טורקים, ברזילאיים, הודים, מצרים וסורים על סוגיות של שוויון פוליטי (שכמובן, כולל גם השלכות כלכליות), ודורשים שינויים פוליטיים; במרחב המערבי המחאות דורשות שינויים כלכליים, ולא את הפלת המשטר הפוליטי. תהליך כפול זה משפיע באופנים שונים על היחס הגיאופוליטי של ישראל.

המאבק להבנת המחאות איננו רק מאמץ תודעתי, שבמסגרתו הוגים וחוקרים אומרים לנו מה מתרחש שם, במצרים או בסוריה. זהו גם מאבק אונוטולוגי על הדבר עצמו ובתוך המחאות עצמן. במקום להניח שמישהו אחר יודע מה באמת מתרחש, חוקר או משתתף אחר, יש להניח שמבחינה ממשית גם המוחים עצמם לא יודעים עד הסוף מה הם עושים. בעבור מה הם מוחים, מהן הדרישות שלהם וכיוצא באלה. מבחינה זו המאבק כבר מתרחש, גם אצלנו בישראל, על הדרך להמשיג ולהבין את המציאות סביבנו כחלק ולא כשלם. במקום לחפש אידיאה חדשה אחת או תנועה אחת אחרת, ובמקום לדחות ולו במעט ולחכות לתנאים 'נכונים' יותר, יש לראות שדווקא כעת, בכל מקום סביבנו, ישנן הזדמנויות ליצור ריבויים של חברים חדשים. ולצדם, כן, גם אויבים חדשים. כמו שיודע כל ילד מתבגר שנכנס לחצר המשחקים של בית הספר בפעם ראשונה, חובה עליו להפעיל מסך בערות והשעיית שיפוט, ולהכריע בדרך של קפיצת אמונה או הימור מחושב לאיזה צד ללכת ועם מי להתחבר.

פוליטיקה של הפחתה (Subtraction), ולא של הוספה, חותרת נגד הדחף העכשווי להתבדל ושואפת לסולידריות מעשית מגוונת. היא שוברת את הדיכוטומיה בין (הדמיון של) פוליטיקת הזהויות לבין (השוני של) פוליטיקת ההבדל. יש להביא לביטול מאפייניו הספציפיים של כל מאבק כדי להגיע להבדל המינימלי בינו לבין מאבקים אחרים. הוא מינימלי מפני שהוא משותף לכל אחד פחות הזהות הייחודית לו. באופן גנרי, זה שמשותף בכך שכולם – סונים, עלאווים, קופטים ושיעים – כאחד חדש, נמנעים מביטויים והצגתם של הייחודים שלהם במרחב המשותף.  יש לחזור ולומר, "לא חשוב על מה אתם נלחמים העיקר שאתם נלחמים לצדנו, כרגע, נגד הדיכוי והניצול". מה שמכריע הוא שיתוף הפעולה הרגעי, כחיבור הטרוגני חוצה גבולות שנוצר ומאז מניב חיבורים אפשריים חדשים, ואפשרויות של דברים חדשים.

לא צריך לייחל למשהו אחר חוץ מהכאן ועכשיו, אלא יש לבחור ולהחליט לקחת צד אחר, של האחר, בדיוק כדי להציל את העצמי (האישי והקולקטיבי) הישראלי. ישנה כבר תנועה אחת, של ריבויים, למען שינוי הסדר הקיים – אם בכלכלה נגד הקפיטליזם ואם בפוליטיקה נגד הדמוקרטיה. מעבר לגלובליות של המחאות, גם במישור האזורי הסדר שהטביע את חותמו על טריטוריית המזרח התיכון נראה כמתפרק והיחסים שהחזיקו אותו ככזה מתפוררים גם כן. אך כמה מאתנו מסוגלים לפעול ולחשוב מחוץ למונחים של הפרדת דת ומדינה או מחוץ ליחסים של בעלות פרטית? כבר אין אפשרות לחשוב באותה דרך פשטנית של ביקורת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בדת "אופיום להמונים", ובמדינה ישות אחידה ורציפה. השאלות שחייבות להישאל כעת הן מן היסודיות ביותר לתרבות המערבית, ואינן קשורות ישירות להתרחשות האביב הערבי דווקא במדינות מוסלמיות. כל מי שחרד לגבי ה'כאן' (ישראל בפרט והמערב בכלל) חייב כיום להיות חרד לגבי ה'שם'.

מתחת לאלמנט הדתי שמנסים בכתיבה הרווחת להבליט כגורם מסביר, נמצא האלמנט האוניברסלי בעצמו בתור הסינגולריות המצרית. לכן כל אחד מאתנו שצפה במתרחש במצרים, בעיקר בראשית 2011, הבין על מה הם נאבקים. גם מבלי להיות מומחה למזרח התיכון יכול היה המתבונן באירוע להבין שמתרחש דבר מה בעל השפעה עולמית. מכאן, ולמרות ההרגשה הנפעמת, קמו 'בבוקר למחרת' המוני הכותבים והמשיכו לסקר ולנתח את "המהפכות הערביות" או את "הטרור האסלאמי" ובכך לשמור על ההבחנה שבין דת ומדינה, לפחות מהצד שלהם כמובן.

מיעוט הכתיבה שעוסקת בקשר בין המחאות באביב הערבי לבין המחאות בישראל ובעולם המערבי נועד בדיוק כדי להסוות את הניסיונות לערער את היסודות הרעיוניים של התרבות המערבית. אחרת, המכונה הכלכלית שהיא אזרחי המערב ועם ישראל, "שלא סוגרים את החודש", עלולה להפסיק פתאום. היא עלולה לעצור, ולחשוב על המשך דרכה כיהודית, כציונית אולי (לא) כדמוקרטית. תכונות אלה יעמדו במבחן כל רגע בעתיד הנראה לעין ביחסי ישראל עם הפלסטינים בגדה ובעזה, עם המצרים והסורים, עם ארה"ב ואירופה, טורקיה ואיראן, סעודיה וירדן. בכל אחת מהמדינות הללו ישנן כעת פצעים פתוחים ומחלת ההתעוררות נראית מדבקת בהחלט. קשרים בלתי צפויים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם, ומיני קליקות ישנות, בין מושגים במחשבה ובין קבוצות בחברה, מאבדים אחיזתם במציאות המתהווה.

لبيك يا الله

יוני שדמי

בחצי השנה האחרונה הפכה הקריאה "لبيك يا الله", "אנחנו בידיך, אללה" לקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה, לפחות באלו שזוכות לחשיפה ביוטיוב. הקריאה הספונטנית מושמעת בהפגנות בין השירים המהפכניים, וגם ברגעים המביכים קצת שיש לפעמים בהפגנות, כשהמפגינים פשוט מחפשים משהו לצעוק. במובן זה הקריאה היא המקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי, "העם רוצה להפיל את השלטון", שהתגלגל ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל.

הקריאה הסורית נשמעת כמו labayik ya Allah:

"בידיך, אלוהים" היא קריאתו של האוונגרד הפוליטי המעניין והמסתכן בעולם כיום. זוהי קריאתם של האקטיביסטים ה"אקטיביים" ביותר, שמקריבים את חייהם בפועל ממש, אקטיביים בהרבה מאיתנו בקיץ האחרון, או מתנועות Ocuupy.

אבל למרות האקטיביות של הפעילים הסורים, הרטוריקה שלהם היא של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים. "בידיך, אללה", דהיינו לא בידיי שלי האישיות, האינדיבידואליות, העצמאיות, וגם לא בידינו כעם או כתנועה פוליטית.

היציאה היא נגד מסורת בת עשרות שנים של ציות לאסד הבן והאב. כביכול, האזרחים הסורים תופסים סוף סוף את מקומם בעולמם שלהם.  אך כעת, ברגע המרד האולטימטיבי, רגע של כינון סובייקט כביכול, או תנועה פוליטית, דווקא אז הסובייקט הסורי כלה. הירידה לרחוב לא נעשית כמעבר ממצב של אובייקט סביל לאזרח עצמאי, אלא להפך, מתוך וויתור על האינדיבידואל כדי להעלם אל תוך האל. אקטיביזם מתוך כיליון. האקטיביסטים המהפכניים מופקדים בידי האל, לא בידי עצמם: "בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם… תנחני ותנהלני… בידך אפקיד רוחי" (תהלים ל"א).

זהו שינוי ניכר מתפיסות מערביות מודרניות של אקטיביזם פוליטי. האזרח הסורי, כפי שתפיסתו משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורד לרחוב מתוך הכרזה על מקומו בעולם, אלא כדי לפנות את מקומו בעולם לטובת האל. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המוות הקטן", האורגזמה. כותב ההוגה הסופי א-רַחַאוִי: "נוכחים הם בעולם, אבל ליבותיהם שרויים במחיצת האל, והם מרוקנים מכל מה שאינו האל" ("האורות הקדושים", תרגום: שרה סבירי, שתירגמה גם את את הציטוטים האחרים המופיעים כאן).

איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?

"בידיך, אללה" היא קריאה עם שורשים פרה-איסלאמיים, כשהשם המפורש החליף שמות של אלילים מוקדמים יותר, כפי שקרה לא אחת גם ביהדות.

כיום הקריאה מאחדת הפגנות של פלגים שונים מאוד במרד הסורי, על אף שהאופן בו הקריאה מתפרשת עשוי להשתנות מקהילה לקהילה. התפיסה הדתית של המורדים הסלפיים של דומא שונה מזו של אנשי הסלפיה ג'יהדיה של ג'בהת אל-נצרה בחלב, דמשק וחומס, ושתי הקהילות שונות מהדרך בה הגדודים הסוניים המסורתיים יותר ב"צבא סוריה החופשית" מפרשים את האיסלאם. עבורנו, הקריאה מכניסה אלמנטים דתיים לשיח האקטיביסטי.

הפעילים הסורים ברובם אינם סופים, והמסורת הדתית שלהם שונה. אבל יש עניין בהשוואתם לסופיות הפוליטית, שעוסקת באופן אינטנסיבי בשאלות של יצירת שינוי חברתי בעולם הזה מתוך הסתכלות מיסטית.

כותב הסופי אל-כַּלַאבַּאדִי ("ספר ההכרות", פרק 59):

מה שקוראים כיליון הוא מצב שבו כלים כל נכסי הנפש עד שלא נותר בנפש דבר שהיא משייכת לעצמה וכושר ההבחנה של בעליה מתפוגג. מתוך שהוא שקוע באל וכלה בו, הוא כלה ביחס לכל הדברים כולם. לפיכך אמר עאמר אבן עבדאללה: לא אכפת לי אם אישה אני רואה או קיר. במצב הזה האל הוא המפעיל והמנהג את האדם… את חובותיו לאל הוא מקיים… ואילו מזכויותיו שלו הוא מנותק…

כיליון משמעו גם זה:…שתכונותיו האנושיות של האדם, כגון בערות ועושק, כלות.

 הסופים הנקשבנדים,  המסדר הסופי הגדול ביותר, מובילים פעילות פוליטית בקווקז, בעיראק ובמקומות נוספים. בסוריה אפשר למצוא נקשבנדים הן בשורות המורדים והן בקרב בכירים המקורבים לשלטון. הנקשבנדים אינם רואים ניגוד בין שהייה מיסטית רוחנית עם האל לבין אקטיביזם פוליטי. לתפיסתם הכמיהה אל הכיליון לא נעשית מתוך התרחקות מחיי העולם הזה. הנקשבנדי קם וישן, הולך למכולת, יושב במשרד, משתתף בהפגנות, וכל העת בתוכו מתרחש מאורע רדיקלי, איון, ישיבה בחיק האל.

מיסטיות, שבישראל של יום מקושרת תכופות להתבודדות והתרחקות מחיי היום יום, לא חייבת להוביל לפסיביות. מיסטיות יכולה להוביל לאקסטזה פוליטית. עירוי האלוהות הנקשבנדי הקבוע מזכיר את השתעבדותנו היומיומית לטרדות יום יום חסרות חשיבות, לפוליטיקה במובנה הצר, לפייסבוק. כולם עבדים, חוץ מעבדי ה'.

לטקס הז'יכר הנקשבנדי הזה, למשל, שצולם בגרמניה, אני מקשיב לפעמים לפני יציאה להפגנות, כדי להיכנס למצב רוח הנכון, כמו שיר טוב ששומעים לפני יציאה למסיבה:

אם רוצים למצוא משהו מההתעלות הזו במאבק של הקיץ האחרון, אפשר להזכר ברגעים האקסטטיים בהפגנות הכי טובות, כשאדם מתאחד מתוך קריאות קצובות עם ההמון שמסביבו ותכונותיו טובעות בתכונות המפגינים האחרים (כך לפחות אני הרגשתי). אבל יכול להיות שבהסתכלות כזו, שמחליפה את ההיבלעות באל בהיבלעות בבני אדם, את אלוהים בהמון, יש קצת אוריינטילזציה ליברלית, וניסיון לתרגם בכוח רעיונות דתיים לתנועה מחולנת.

מאבק פוליטי אינו אקסטזה מתמשכת. בתנועות לשינוי חברתי יש גם הגות אינטלקטואלית מרוחקת מ"השטח", אבל הגות פוליטית כזו היא במיטבה כשהיא שבה וחוזרת לרחוב. כך אִבּֽן אל-עַרַבּי, "הגילויים המכאיים", פרק 73, כרך 3:

אחד הסימנים לכך שחפצו של בעל החפץ כן – שהוא בורח מפני הבריות; אחד הסימנים לכך כי בריחתו מהבריות כנה – שהוא מוצא את האמת; אחד הסימנים לכך שמציאתו את האמת כנה – שהוא שב אל הבריות.

אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי בישראל הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי. בפעם הבאה שנצא לרחובות, בואו נעשה זאת עם ספר תהילים. בידיך, ה'.

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)

נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

הטרור מתחיל בתוכנו (או בעצם בתוכם)

באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.

אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.

מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.

מה?
מה???
Was hast du gesagt?

כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

 

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר

כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.

בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.

אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.

אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל

אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי,  נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.

אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.

או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –

'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'

או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –

First of all, I have no friends…  Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.

בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית  –

‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’

התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?

 

ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.

יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.

ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".

המסתורין של שמעון אלמקור

את אימימסצ'ח שמעון אלמקור, מייסד "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", פגשתי רק פעם אחת. זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. כשירדתי מהאוטובוס ליד השער ראיתי התקהלות קטנה ברחבת הכניסה. באמצע עמד איש נמוך, מבוגר, עם כיפה עגולה, שנראה, איך לומר זאת בעדינות, כמו עוץ לי גוץ לי. הוא נופף בהתלהבות באיזו חוברת וחילק אותה לסטודנטים. לקחתי אחת, ונדמה לי ששאלתי אותו כמה שאלות. החוברת הזאת היתה כמובן "הבÅחון" – העיתון שאלמקור היה המו"ל שלו והכותב העיקרי בו. למעשה, לא בדיוק ככה כותבים את השם, אבל מעבד תמלילים עברי רגיל לא מאפשר לכתוב בעָבָרית, הלשון שיצר אלמקור.

אני חושב ששמעון אלמקור מת. ככה הצלחתי להבין מחיפוש בגוגל. אם זה לא נכון, אני מתנצל מכל לבי ואשמח כמובן ליצור קשר. את הגיליון הבודד של "הבÅחון" שהיה בידיי איבדתי בשלב מסוים – אני חושב שהשארתי אותו במגירה באחד העיתונים המעטים שבהם עבדתי ושנסגרו בינתיים. כי כמה חודשים אחרי המפגש עם אלמקור חשבתי שאני צריך למצוא סיבה לראיין אותו. באותו זמן קרסה ההודנה הראשונה עם הפלסטינים, והמצב נראה מייאש למדיי. לכן הצעתי בדחילו ורחימו לעורך של "העיר" לפרסם כתבה על ארבעה פתרונות לא קונבנציונליים לסיטואציה הפוליטית, שיוצגו באופן הוגן ככל הניתן. היה שם את תוכנית אלמקור, את בולו'בולו, את "שומרי הגן" ואת "ברית הפועלים הסוציאליסטית להגנת המרקסיזם". אלמקור פתח את הכתבה, תחת כותרת המשנה: "תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל".

התמונות מתוך הסרט "הקונצנזוס הברברי", ארי ליבסקר

הייתי די נאיווי – לא ידעתי שאלה בדיוק הדברים שאף פעם לא יתפרסמו בעיתונות הממוסדת. ואכן, למרות שזאת היתה הכתבה הכי טובה שלי בתקופה ההיא, היא נדחתה ונדחתה עד שהעורך עזב והעיתון הפך לחינמון.

אבל לפחות ראיינתי אותו, והבנתי חלק מהאידיאולוגיה שלו. התקשרתי למספר שהופיע בעיתון. לכל אורך השיחה היה רעש רקע נורא על הקו ושנינו נאלצנו לצעוק, עד כדי כך ששתי העיתונאיות שחלקו איתי את החדר, ועסקו באותו זמן בעריכת "עכבר קפה", ביקשו ממני אחרי כחצי שעה להפסיק את השיחה ולהמשיך אותה בזמן אחר. אבל לא היה זמן אחר. אלמקור נעלם. בהמשך פגשתי מישהו אחר שסיפר לי שביקר בערך באותו זמן בביתו בדרום תל אביב. הוא זכר שאלמקור הציע להגיש שתייה, והוציא מהמקרר מיץ תפוזים שתאריך התפוגה שלו היה 1984. רק לא מזמן, התברר לי שהוא התראיין בסרט המעניין "הקונצנזוס הברברי" של ארי ליבסקר (משם גם לקוחות התמונות), על פרשה שעליה בכלל לא ידעתי – תביעת הנזיקין שהגיש אלמקור נגד הוריו ונגד המדינה על שחתכו את איבר המין שלו כשהיה תינוק.

בשלב מסוים בריאיון חשבתי שאלמקור הוא פשוט יהודי משיחי או נוצרי מסוג כלשהו. אבל זה לא נכון. קודם כל, הדת שיצר לעצמו כללה גם את הקוראן. וחוץ מזה, ההשקפות שלו היו בחלקן רחוקות מאוד מהנצרות. הוא היה אדם פתוח, מקורי באופן אבסולוטי ובכל זאת לא מטורף. זה מתבטא למשל בספר הבודד שהוא פירסם בתחילת שנות ה-60, "ניצוצות וניחוחות" (הוצאת "אור וחום"). זאת יצירה פואטית-פילוסופית, בסימנו של המוטו: "מהמוַֹחְלֵב יעלו ניצוצות וניחוחות, לאור ולחום, להיות טוב ויפה". מלבד השירים ההגותיים, כולל הספר גם שירי הקדשה – בין השאר ללאה גולדברג, למרטין בובר, לרינה שני, לבן-עמי שרפשטיין, ואפילו לטומי לפיד.

אני מביא את הריאיון כפי שכתבתי אותו אז, בסגנון שהיה מקובל במקומוני התקופה, כולל כמה חורים שמייצגים פרטים שהיו חסרים וקיוויתי לבדוק. כל זאת, בעיקר כדי שמשנתו של אלמקור בדבר "הדירקטורה של הפרופסריון" הקונסורטיזם, וההתמזגות עם הערבים ברוח האיסלאם תהיה זמינה למי שירצה לשאוב השראה מרעיונותיו.

אני מקווה מאוד שמישהו מהקוראים פגש את אלמקור, יודע עליו עוד משהו או שומר גיליון של "הבÅחון".

אני לא יודע מה זה אימימסצ'ח. לא הספקתי לשאול אותו. אני רואה רק שזה מופיע בצמוד לשמו בפסק הדין מאחת התביעות שלו נגד מדינת ישראל.

תכנית מספר 1: להזדווג עם בני ישמעאל

"בקרוב מאוד האפיפיור יעזוב את רומא ויעבור למקומו הטבעי, בירושלים. הזמנו אותו, ואנחנו מאמינים שתוך זמן קצר הוא יענה לבקשה. האפיפיור הוא כהן הראש של עם ישראל, כי עם ישראל הוא למעשה כל האנושות כולה. לכן אנחנו לא פוחדים משום בעיה דמוגרפית של להפוך למיעוט בארץ הזאת, כי עם ישראל הוא העם הגדול ביותר בעולם". כל כך פשוט? שמעון אלמקור סבור שכן. הפתרון לבעיות הקיומיות של מדינת ישראל ושל האנושות כולה מצוי בהישג יד, גם אם כולם חוץ ממנו חושבים אחרת. בגיל ##, הוא לא מתעצל להתרוצץ ברחבי הארץ, חבוש בכיפה גדולה, ולעשות נפשות לאיחוד האנושות. למען הגשמת הרעיון הוא אפילו הקים תנועה פוליטית, "המפלגה הדתית-בשורתית-ישראל-ישמעאל", שיש לו הכבוד לכהן כמזכ"ל שלה. למען הדיוק, מקפיד אלמקור לציין שהוא עומד גם בראש תנועה נוספת, בעלת עקרונות מנוגדים. "לתנועה השנייה קוראים 'תנועת התבונה', תנועה לגמרי מדעית חילונית, שמבוססת אך ורק על ממצאי המדע, התבונה והשכל. כיוון שהחוק אוסר על פעילות בשתי מפלגות, אני חבר יותר פעיל במפלגה הדתית בשורתית, שהיא בדיוק להפך: תנועה דתית אמיתית שמבוססת על התכתיבים של האלוהים המשותף לשלוש הדתות".

היקום הדתי-חברתי-פוליטי שברא אלמקור הוא כל כך מסובך ומוזר, שעל אף הביטחון המוחלט בו הוא מרצה את השקפותיו דרוש לא מעט זמן כדי לקלוט את המושגים הבסיסיים. העסק נהיה מבלבל עוד יותר כשלתמונה נכנס "הב Åחון", העיתון המחתרתי שמחלק אלמקור לכל מי שמוכן לקרוא. מאמר סטנדרטי בעיתון הסטנסיל הזה עשוי להתחיל במשפט המותח עד הקצה את יכולותיו של מעבד התמלילים הסטנדרטי, כמו "ĦƟƧƥƾƺȜ ȺȽɃɷʆʝʥʨ  ȽȽƟʆɷ ʨƺ£ȽƧ". מלים משונות כמו "ɷע, ɷע, ו ɷע" הופכות את הקריאה לבעייתית עוד יותר. "בעיתון שלנו יש ניצנים ראשונים של הלשון העָבָרית", הוא מסביר. "אנחנו מאמינים שבסופו של דבר יישאר בארץ הזאת רק עם אחד, עָבָרי, שיתקבל מהמיזוג של שני העמים: ישראל וישמעאל. אז אנחנו כבר יוצרים את הלשון שהעם הזה ידבר בה, בתור לשון חדשה שתכלול את כל המושגים של המדע והאמנות. כדי להעשיר את השפה הקמנו תקדמוניה (תחליף למילה אקדמיה) של הלשון העָבָרית. היינו צריכים להמציא רק 80 מילים חדשות לגמרי, שבאמצעות קידומות שונות יוצרות חצי מיליון מלים נוספות. השפה כבר קיימת. נשאר רק העניין של עשיית שלום וההיהפכות לעם אחד שיהיה אור לגויים".

 

השאלה איך עושים את זה.

"הפתרון האפשרי היחיד לסכסוך הוא ממש להתחתן, להזדווג עם בני ישמעאל. הקוראן עצמו מציג את הפתרון הזה. כאשר שתי חברות בעלות תרבות שונה נפגשות אלה עם אלה, התרבות יותר דינאמית תנצח. אין ספק שהתרבות העִבְרית היא יותר דינאמית, כך שלא איכפת לי שראש הממשלה של ישראל יהיה ממוצא מוסלמי, כי ישראל וישמעאל הם בעצם אותו דבר. אם נדע לפעול בצורה הזאת תוך עשר-עשרים שנים יהיה שלום על הארץ".

אבל מה הקשר בין מיזוג אתני לבין שינוי פונטי של הכתב העִבְרי? ההסבר טמון בביוגרפיה של אלמקור, שנולד בפולין, גדל בצ'ילה ועלה לארץ בשנת 50. "לאחר שחייתי כאן 14 שנים הגעתי למסקנה המאוד עצובה שמדינת ישראל לא תוכל להחזיק מעמד מול האויב הגדול של הערבים. היו אז בעיות מאוד גדולות עם נאצר במצרים. ביום שבו מלאו לי 33 שנים נאצר טען שהוא יהרוס את מדינת ישראל על ידי שליחת טילים. החלטתי להישאר בבית ולהקדיש את עצמי לחיפוש הפתרון המתאים. לקחתי את התורה והתחלתי ללמוד אותה מההתחלה, עד שהגעתי לפסוק שלא הבנתי עד הסוף. זה היה פסוק 32-33 בפרק ל"ב בספר בראשית: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

 

מה הבעיה עם הפסוק הזה?

"גיד הנשה הוא ביטוי מליצי לאיבר המין של הגבר. אבל החלק החריף הוא שהיום הניקוד אומר: לא יאכלו, אבל צריך לומר לא יאAכלו את גיד הנשה, כמו הסנה שלא אוכל, כלומר לא יסירו אותו. באותו רגע התבהר לי הפסוק שלא היה מובן לי, ראיתי שהפסוק מדבר על כך שאלוהים ביטל את הברית מילה. התחלתי לחשוב שלמעשה מה שמבדיל אותנו מהערבים – הרי יש לנו לשון מאוד דומה ואותו אל – הוא שהערבים עושים ברית מילה בגיל 13. לכן הבנתי שרק אם עניין ברית המלה יבוטל אפשר יהיה לצרף את כל הגויים לעם ישראל, דת ישראל תחזור אל-מקור, ותוכל להיות אור לגויים ולהפוך את האנושות לעם אחד. אז גם שיניתי את שם המשפחה שלי, שהיה שם פולני טיפוסי, לשם אלמקור. אבל הבנתי גם שדרוש שינוי גראפי של העברית, כיוון שיש בתורה פסוקים שאי אפשר להבין אותם כי הניקוד שם הוא לא ברור. בעניין הביטול של הברית מילה ההודעה קיימת בתורה, אבל לא מבינים אותה בגלל טעות בניקוד. ישו כבר אמר שהרבנים הוסיפו לתורה כל מיני דברים שהרחיקו ממנה את העם".

 

אז בעצם אתה נוצרי.

"אנחנו מאמינים שהתורה היא אך ורק שלושת ספרי הקודש: התנ"ך, הברית החדשה וקוראן. אין סתירות פנימיות בין שלושת הספרים, וגם אם יש, הקוראן עצמו אומר שבמקרה שיש סתירה בין כמה ספרים, כל הפסוקים המתנגדים אלה לאלה מתבטלים, כך שלא צריכה להיות בעיה".

 

יש לך פתרונות גם בתחום הכלכלי?

אנחנו מאמינים בשיטה פוליטית חדשה על בסיס התלמודים של ישו, שמדבר על הקמת מלכות שמיים. מלכות שמיים בנויה על שיטה סוציו אקונומית שנקראת קונסורטיזם. זאת  דרך חדשה לארגן את החברה על ידי שותפות בין החזקים והחלשים. הקונסורטיזם שומר על הביטוי העצמי של כל אינדיבידום, ויחד עם זה מאפשר גם לעשות שותפות בין אדם לאדם. כל דבר כלכלי מבוסס על רעיון, מימון ועמל. איש שהמציא המצאה גדולה אבל אין לו כסף יכול לשתף פעולה עם אדם שיש לו ממון, ועם אדם שאין לו הרבה שכל וממון אבל יש לו כוח. הרווחים מתחלקים לא באופן שוויוני אלא על פי מידת התבונה שיש לכל אדם. פועל פשוט לא צריך להרוויח כמו מהנדס. כל רצון שהוא ירוויח כמו המהנדס גורם לכל הבעיות הגדולות. זה סוד הכישלון של הקומוניזם, שמאמין בשוויון בין כל המעמדות. לכן אנחנו לא תנועה עממית, אלא יותר אריסטוקרטית. אנחנו מאמינים שהחברה צריכה להיות מונהגת על ידי בעלי מנת תבונה יותר גבוהה. אם המרכסיזם מדבר על דיקטטורה של הפרולטריון, אנחנו מדברים על דירקטורה של הפרופסריון, כלומר של אנשים עם מקצוע מיוחד, למשל סופרים ומשוררים כמוני. לאנשים היותר פשוטים לא אכפת משלטון אם רק יש להם מספיק ממון".

 

אפשר לשאול כמה אנשים אתם?

כיוון שלמעשה רק התחלנו, והעקרונות די חדשים, אני מודה שהכמות אצלנו לא גדולה – בין 200 ל-300 נפשות. אבל בשנים הקרובות אנחנו מתכוונים לצאת לציבור, וכשיהיה פה יותר רע האנשים יהיו יותר מוכנים לקבל את העקרונות שלנו".

נתזים: מצבה של אומת התרבות

יהדות השרירים היא לא המצאה ציונית: ספרו החדש של דניאל וילדמן מתאר את אגודות המתעמלים היהודים Jüdischer Turnverein), או בקיצור JTV) שהתפשטו ברחבי הרייך הגרמני בעשורים הראשונים של המאה ה-20. תנועה זו נועדה לתקן את הגוף היהודי החלש והנשי, אבל לא באמצעות עלייה לארץ אלא פשוט על ידי התעמלות. מבחינה זו, יכולים ארגונים אלה לשמש כמיתוס היסטורי מוצלח בשביל המוני הצובאים על מכוני הכושר בתל אביב. כדאי להתסכל על התמונות היפות של הפירמידות, שנראות קצת כמו פריטי יודאיקה ומדגישות את השוני בין הפואטיקה של המתעמל היהודי הגרמני לבין זו של החלוץ הציוני: בעיקר זאת וזאת. סקירה באגלית אפשר לקרוא כאן.

קומנטר מעניין וקולע של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה האירופית החדשה, שבה שתי האפשרויות הן "ברבריות" (גזענות פראית) או "ברבריות עם פני אנוש" (מצבו הנוכחי של המיינסטרים הליברלי). כמו כן הוא מכריז שהמשבר הכלכלי הפך פרמננטי, כלומר המערב עתיד לחיות  מעתה במצב תמידי של משבר; ושהסוג היחיד של תשוקה שנותרה בפוליטיקה  העכשווית הוא חרדה – מפני זרים, הומואים, קטסטרופות אקולוגיות והטרדות מיניות

ואולי בגרמניה צומחת תרבות נגד חדשה?

במחאה על החוק האוסר על לבישת ניקאב בציבור, שתי סטודנטיות צרפתיות יצאו לסיבוב ברחובות פאריס כשהן לבושות בניקאב שמתחתיו אין כמעט כלום. הנה הקליפ, ובו מפגשיהן של השתיים עם שוטרים נבוכים. ההפניה מתוך הבלוג המעניין The Immanent Frame (ותודה למרב)

הגראף מסן-ז'רמן, דיפלומט, יועץ סתרים ואלכימאי שנעלם אי שם במאה ה-18, זוכה להערצה מחודשת

כולם מדברים על הומופוביה באפריקה, אבל דייויד קוריה, הומו מחוץ לארון, רץ לפרלמנט של קניה

חיפה, בשבוע שעבר. תצלום: עמ. אילני

ההיסטוריון הנס אולריך והלר טוען שב-1938, 90% מהגרמנים היו מצביעים מרצונם להיטלר. כיצד זה קרה, והאם אפשר לומר שהנאציזם היה מהפכה דמוקרטית? תערוכה חדשה מנסה להסביר

קוראים לו ליברמן, והוא יותר מסריח מאביגדור: ג'ו ליברמן עשוי להפוך לממליך המלכים בקפיטול

סופר האוונגארד הצרפתי רנו קאמי, לוחם זכויות הומואים בעל השקפות אנרכו-ריאקציונריות מעט אנטישמיות, רץ לנשיאות צרפת. האם הוא יכה את סרקוזי?

ומהו בעצם "הסרקוזיזם", ומה הוא מבשר? מילון פוליטי-ביקורתי חדש מנסה להשיב על השאלה

מצגת: המצעד הענק בפיונגיאנג לציון 65 שנה למפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (הם אוכלים שם משהו שנראה די טעים)

ג'יל ג'ונסון, הוגה פמיניסטית וחוזת "האומה הלסבית", מתה

פיליפה פוט, אסא כשר הבריטית (אבל כנראה יותר סימפטית), מתה

עשר עובדות לא נכונות על דיסלדורף, בירת הסושי של גרמניה והעיר שתארח את אירוויזיון 2011

קונגרס שרי איכות הסביבה האיסלאמים מפיץ את הבשורה הירוקה ב-57 המדינות המוסלמיות

עוד על הזהויות הקוויריות של האינדיאנים בצפון אמריקה

 

המוזיאון לפרה-היסטוריה של תורינגיה, ווימאר, אתמול

מחקר מומיות מוכיח: הסרטן הפך למגפה בעקבות המהפכה התעשייתית

מחנה לאקטיוויסטים בגרמניה מנסה ללמד את השמאל להיות יותר אסתטי

מדינות מוסלמיות בעולם, ובעיקר במגרב, מגלות עניין במודל הטורקי של ארדואן

המורשת הפוליטית של ז'אן-מישל בסקיאט בתערוכה בפאריס

אמן קומיקס כווייתי יצר גיבורת על חדשה שנועדה לנפץ את הקלישאות בנושא האיסלאם

What are the job prospects in Israel?: רשמים מנסיעה להודו (חלק ב')

לחלק הראשון

הברהמין השני שלי או: המהפכה המינית. האתגר שהצבתי לעצמי עם הגיעי להודו – פגישה עם ברהמין – נראה יותר ויותר עלוב. אני מתקשה לפגוש מי שאינם ברהמינים. ובעצם, הרי זה לא מפתיע שיוצא לי לשוחח בעיקר עם גברים אשכנזים וסטרייטים. אולי מוטב להציב לעצמי אתגר ראוי יותר, למשל שיחה באנגלית עם דאלית משכיל (קומוניסט?).

את הברהמין השני שלי פגשתי ברישיקש, ביום ההמתנה לאוטובוס הלילה לשימלה. היה זה לא אחר מאשר הבן של בעלי "הקוטג' השווייצרי", הגסטהאוס החביב על תרמילאי וישראלי רישיקש. הבעלים אמנם אינם שווייצרים אבל הכי קרוב שאפשר באקלים הטרופי הזה – ברהמינים שחומים למחצה וארים למהדרין. אותו בחור, בן 24 בסך הכל, פתח בשאלה כבדה: "למה לדעתך הודו כל כך ענייה?". אבל במהרה הפוליטי פינה מקום לאישי, או לאישי הפוליטי. התברר שהתכנסנו כאן, למעשה, כדי לדבר על החברה שלו, שזרקה אותו לפני חודשיים.

"היא אמרה לי: אתה שואל אותי לאן אני הולכת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת?" חבל, גם היא היתה ברהמינית, וההורים ודאי היו מאשרים את החתונה, למרות שהיא לא "מוסדרת" (arranged). אלא שנמאס לה מהחקירות – היא עברה לדלהי והחלה ללמוד עיצוב פנים.

אתה יודע, הוא אומר, הבנות היום הן לא מה שהיו פעם – רק רוצה פאק פאק. הן הולכות כמו במערב. גם אני עכשיו פאק פאק, לא אכפת לי, רק לעשות פאן. אז איפה אתה פוגש בנות? בהודו כל כך פשוט לזיין? "רק פאק פאק, זה מה שאני רוצה עכשיו". כן, אבל איפה אתה פוגש אותן ופאק פאק? איפה — נגיד באינטרנט, במועדון לילה? איפה? "לא באינטרנט. אין מועדון לילה". אז מה, בדרה דון יש מועדון לילה? "לא, רק בלדהי".

אבל דלהי רחוקה מרישיקש לפחות שבע שעות נסיעה.

לא פלא שהברהמין כבר מביט קדימה. בקרוב הפמיניזם של האקסית, שברחה לעיר הגדולה, יישאר זיכרון מטושטש. הוא אינו פוסל "נישואים מוסדרים". ואיך תדע שהיא זו שמתאימה לך? הרי תפגוש אותה רק פעם אחת, אולי פעמיים. "אני בטוח שהורינו רוצים את הטוב ביותר בשבילנו. הם יודעים".

דרה דון. את האוטובוס לשימלה לקחתי מדרה דון. הלונלי פלנט הבטיח מסוף אוטובוסים "סופר מודרני". אולי כך זה היה ב"זמן ביצוע התחקיר", כפי שאוהבים לכתוב שם. בינתיים הודו הולכת ומשתלטת על המסוף, שוודאי תוכנן במשרד ממוזג הרחק הרחק מכאן. הרוח והשמש והזוהמה מעכלים את ספספלי הפלסטיק. בהודו אתה יכול להבין איך ערים שלמות התכסו בחול והפכו לשמועה, כתב יפה ו.ס. נאיפול. שכבות חדשות של ציביליזציה קמו על זיכרונן. ולא שאין בזה נחמה — פולחן השימור יהפוך את כולנו, ביום מן הימים, לתמונות בתערוכה.

באתי לפה בשעה חמש אחר הצהריים ואז הבנתי שהאוטובוס יבוא רק בחצות הלילה. הייאוש אחז בי. היה חם כל כך ומלוכלך. הילכתי הנה והנה עם כל התיקים. ולפתע ארע נס – במרכז התחנה התגלה גן פתוח. פיאות דשא סימטריות, ערוגות פרחים, שני טורים נאים של עצי פרי. אולי מחווה נאה לדרה דון שהיתה, עיר מטעי התה של ימי הבריטים. מעט החסד הזה גרם לי לחשוב כמה מעט חסד עושה הארץ הזו עם יושביה. הבנתי יותר את עולי הרגל העולים יחפים אל גנגוטרי, במספרים הולכים וגדלים. שהרי בכרכי הענק האלה, יש כל כך מעט מקום לשיחה או לשתיקה.

ארמונות וגנים. ואז עוד נס – שלושה נערי חמודות ניגשים אליי. Hello, we are north eastern people, כאילו עצם העובדה הזו, שהם אנשים צפון מזרחיים (כלומר מהארצות ההודיות שממזרח לבנגלדש) אמורה לגרום לי להתעניין בהם. מה שנכון, כמובן. ביליתי איתם את כל השעות הבאות, במיוחד עם דובר האנגלית הנפלאה, השוצפת, ממדינת אסאם.

אביו מוסלמי ואמו נוצרייה, אבל הם כולם – הוא מספר – "רציונאליסטים". את התיכון הוא למד במדראס שבדרום, בתיכון מהולל של המיסיון. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם למדו בשיעורי היסטוריה וספרות.

הוא העדיף להתמקד בהיסטוריה וסיפר שהוא קורא אדוק של מגזינים על פוליטיקה בינלאומית (לצד מגזינים על מכוניות, תעשיית ההייטק המתפתחת וכוכבני בוליווד). הם למדו על המהפכה הצרפתית, ועל זו הרוסית, וגם על זו הסינית. היסטוריה הודית הם למדו גם, אבל היא מעולם לא עניינה אותו יותר מדי. "זה לא מה שמשנה" (what matters). "מה היה פה לפני שהבריטים הגיעו? כלום. אוסף של נסיכויות ומלכים". סיפרתי לו שבדיוק קראתי על השליטים השיעים של לוקנאו (כיום בירת אוטאר פראדש), שהפכו את עירם למחוז אגדה של גנים וארמונות ושירה מעודנת, עד שזו נחרבה ב-1857, עת הבריטים דיכאו את המרד ההודי הראשון.

"אז היו ארמונות וגנים, אז מה? הבריטים בנו מסילות רכבת וכבישים". רציתי לומר לו שהיום אין ארמונות וגנים, וגם הכבישים לא משהו. אך שתקתי. חשבתי על הגן הזה, בתחנה ה"סופר מודרנית", שאפילו הוא – ממבט קרוב יותר – מתכסה אט אט באשפה, והערוגות מאבדות את קווי המתאר שלהן. כך הולכות לאיבוד כוונותיו הטובות של האדריכל, שוודאי שב מבית ספר אופנתי בלונדון, או שמעולם לא טרח לצאת מלונדון.

שימלה. האנשים יפים כל כך בעיר הערפילית והעשירה הזו, בירת הקיץ של הודו הבריטית. מדי קיץ עלו לפה הפקידים בהמוניהם ממישוריה הלוהטים של דלהי. ואכן, מלבד הקופים האפורים והאנשים החומים, זה נראה כמעט אותו דבר כמו המולדת הישנה: רחוב ראשי יורד במתינות ועוטף את הגבעה, והילדים חוזרים מבתי הספר באפודות ועניבות צווארון. הנערים והנערות כאחד לובשים סקיני ג'ינס וסנדלים ומאזינים לאיזו מוזיקה באוזניות. והשיא: על כל מי שיעשן או יירק ברחוב יושת קנס של 500 רופי (מה שמציב בעיה בפני התייר המזרח תיכוני).

ברחבה המרכזית פסל אשה. חשבתי שזו המלכה אליזבת השנייה (משהו בשיער ובפוזיציה), אבל התברר שזו אינדירה גנדי. חרות עליו איזה ציטוט סתמי לחלוטין, משהו בסגנון: "תמיד התגעגתי לגבעות הירוקות ולאנשים הטובים של הימצ'אל פראדש" (המדינה ששימלה היא בירתה).  חשבתי לעצמי שזה די פאתטי (ולא שאליזבת השנייה לא פאתטית, אבל תמיד יש להם, למשל, את אליזבת הראשונה). האם זה גורלן של כל מדינות הלאום שאינן באירופה? הן נידונו לפאתטיות? לפתע החיקוי המושלם של עיירת נופש בריטית, עליו התענגתי כל כך עד לפני רגע, נראה לי פרוורטי, כמעט כמו עלילותיה של משפחת המלוכה הבריטית בדור האחרון – מין מסך קרטון, תחליף זול לממשות הפוליטית וההיסטורית. אפשר לקרוא לזה קיטש.

אבל בסין – גם היא לא באירופה – לא הרגשתי כך. כשראיתי את פסלו של מאו בערים הגדולות ובעיירות הקטנות (ובכל עיירה היה פסל של מאו – התחרות היא על גודלו), זה לא נראה לי כמו חיקוי. הפסל רצה לומר: פה ביקרה ההיסטוריה. על הכפר הזה יכולים לכתוב בניו יורק טיימס. גם מהכפר הזה חוששים האנליסטים במכוני המחקר בוושינגטון.

אז זה לא שמרכז העיר שימלה נראה לי קיטשי מפני שזו אינה הודית האמיתית, האותנטית (למעשה, דווקא הודו האמיתית, האותנטית, הופכת קיטש בעודה מתגלית לעיני התייר המערבי – אם היא נותרת לכאורה בתרדמתה). הוא נראה לי קיטשי מפני שהוא ייצוג ריק של מפגש בין מזרח למערב. זה לא המפגש רווי המתחים שאכן מגלם את הרגע ההיסטורי הנוכחי — בשנחאי, בבנגלור או ברובעי המהגרים של פאריס — אלא מפגש שלכאורה כבר נגמר והסתיים בשלום, הסתיים בשלום כבר בסוף המאה ה-19.

מוסא עליו השלום. בדרך לשימלה, על ספסל ההמתנה לאוטובוס: מאיפה אתה? ישראל. אתה מוסלמי? לא. אני יהודי. קוראים לי גל. ולך? חוסיין עלי. אז אתה מוסלמי? כן. תגיד, הוא שואל, What are the job prospects in Israel? מצחיק. לא ידעתי מה לענות. אפילו חוסיינים ישראלים מתקשים למצוא עבודה, אז איזה חוסיין עלי מהודו? רשיד, שנראה כמו מנהיג החבורה, היה חסר מנוחה.

אתה דתי, שאלתי את רשיד, הולך למסגד? "כמובן. אני מתפלל חמש פעמים ביום ובקרוב אעלה לרגל למכה. אם אתה מוסלמי אתה הולך למסגד, אין דרך אחרת".

החלטתי לעבור לנושא קליל יותר, ללא הצלחה. בעד מי אתה במונדיאל? "גרמניה".

שתיקה קלה. אני אומר שאני בעד הולנד. "למה?" לא סיפרתי לו על הסצנה ב"אנה פרנק" שבה תושבי אמסטרדם תוקעים צבעוני צהוב בדש החולצה.

לשמחתי, שני האחרים – היותר עליזים בחבורה – החלו לשמוע מוזיקה. אתה אוהב מוזיקה הינדית? שאלתי את חוסיין עלי. "כמובן", ענה בשבילו רשיד, "מוזיקה הודית, בוליווד". זה היה אותו "כמובן" החלטי של ההליכה למסגד.

אז איך המלחמות הגדולות – אם בכלל – רשומות בחייהם של שלושה סטודנטים מוסלמים הודים, בדרכם לחופשת קיץ בשימלה? בגאווה הם אמרו שהם לומדים בג'אמיעה מיליה אסלאמיה (האוניברסיטה האיסלאמית הלאומית), שנוסדה על ידי ד"ר זכר חוסיין, הנשיא השלישי של הודו  אז הכל טוב ויפה בהודו הרב-תרבותית? ייתכן. ממהדורת הנתזים האחרונה למדתי שגם הינדים לאומנים אוהדים את נבחרת גרמניה – אז אולי זו אפשרות של גשר.

אחרי המתח הראשוני, שלושת הסטודנטים מדלהי היו אדיבים עד מאוד, ובדרך הארוכה לשימלה קנו לי כוסות צ'אי בכל הפסקת השתנה. כמו במפגש עם האויגורים המוסלמים, בצפון מערב סין, גם כעת הרגשתי באופן מוזר קצת בבית: הלהג בו הם דיברו (תערובת של הינדי ואורדו) נשמע ידידותי יותר לאוזניים, ופתאום רשיד שאל אותי אם אנו עובדים את "מוסא עליו השלום" (מוסא עלא סלאם). אנו לא עובדים אף אדם, השבתי, רק את אלוהים. כמובן כמובן, הוא אמר, "אין אלוהים מבלעדי אללה", ותיקן: התכוונתי לשאול אם הוא הנביא שלכם (your Rasul)? הנהנתי באחווה מונותיאיסטית – אני ורשיד בין כל הפגאנים מסביב.

אנדי וסינתיה. באחת מארוחות הבוקר בשימלה פגשתי את אנדי וסינתיה, שגרים בסנטה קרוז שבקליפורניה. אנדי הוא מורה לכתיבה יוצרת, וגם "מסאי וסופר" (ככתוב בכריכה האחורית של ספריו). סינתיה לומדת, בין השאר, שירה הודית ורגועה בהרבה מאז שאובמה נבחר. "הוא לא מושלם. הוא לא יכול לשנות את הכל". אנדי יהודי אבל אינו מוכן לבקר בישראל. גם לא ביקר. עד גיל 17 (אי שם בשנות השבעים) הוא היה ציוני. אבל אז קרא ספר על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הוא סיפר את זה במבוכה, מחוסר ברירה. הוא פחד שאם נדבר על ישראל אני אשנא אותו – אבל אחרי השיחה שלנו אנדי התחיל לשקול ביקור בירושלים. הרגשתי קצת כמו עמוס עוז, אם כי אני באמת ובתמים באתי לקלל. ובכל זאת, יצאתי מברך.

לאנדי וסינתיה יש גם בית בצפון קליפורניה, ביערות, כזה שהם בנו לגמרי לבד, ועשו בו (במו ידיהם) כמעט את הכל. אי אז, בשנות התשעים, כשבנו אותו, גרו באזור זוג ישראלי. קראו להם איימי וגבי. גבי בדיוק כתב ספר. הם שאלו אותו: איזה ספר? גבי אמר: עזבו, זה בעברית, על איזו מלכה אחת. קוראים לה "באדולינה". הם שואלים אותי: "תגיד, זה נכון שהספר מאוד הצליח?" כן. ומה אתה חושב עליו? לא קראתי. אבל זה לא הפריע לי לצטט מאמר ישן של גדי טאוב, מהימים בהם עדיין הסכמתי איתו מדי פעם. "וזה נכון שאיימי הפכה לגורו?" לא יודע. אולי מי מהקוראים יידע.

לאנדי וסינתיה אין ילדים. לא שאלתי. הסקתי זאת מהעובדה שהם מרבים לטייל בעולם, אחרי שאנדי מרוויח מספיק משיעורי הכתיבה יוצרת. הם מטיילים עד שנגמר הכסף. הפעם זה אמור להימשך לפחות חצי שנה. רציתי לשאול: למה החלטתם לא להביא ילדים? לא שאלתי. את ספרו הראשון (הוא השאיל לי אותו ליומיים) הוא מקדיש ל"סינתיה, שידעה מה לעשות". חשבתי שזה קשור למשהו. לצערי אני עדיין מדמיין איזו טרגדיה אפלה כאשר אין ילדים בסביבה.

חיבבתי מאוד את אנדי וסינתיה, והם שיכנעו אותי לבוא איתם לקינור.

עמק קינור. האדמה כאן טובה לבעליה. השלג לבן על הפסגות הרחוקות והתפוחים אדומים על העצים. טורים טורים הם עולים מתוך מרבדים של תלתן ופרחי בר. והבתים עדיין עשויים עץ ואבן, לסירוגין. בלונלי פלנט כתוב שזה טוב נגד רעידת אדמה.

הנשים חזקות, סוחבות שקים של תפוחי אדמה. הגברים רזים ומכווצים משהו. שני המינים חובשים מגבעות לבד ירוקות ואפורות, ולחלקם יש עיניים בכחול מסוים מאוד. אחד מכחולי העיניים שואל אותי (אשתו מחייכת): מאיפה אתה? ישראל. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מישראל". באמת (להפתעתי אני כמעט גאה)? איזו? "טכנולוגיית השקייה, בשביל התפוחים". סיפרתי לו שגם סבא שלי היה מגדל תפוחים בהרים.

"איזה זן תפוחים אתה אוהב?" גרנד סמית (האמת שגם חרמון, אבל לא ידעתי את שמו הלועזי של הזן האדום הזה). יש לכם כזה? "מעט. כמות קטנה. ההודים לא אוהבים חמוץ, אוהבים מתוק". הוא צוחק.

אנדי אומר לי: "אני תוהה אם הם יודעים כמה התמזל מזלם לחיות את החיים האלה". ואני חושב:

אידיאליזציה אמריקאו-ליברלית אופיינית. הרי ראיתי את האיכרים מזי הרעב, בשדות הלוהטים שבין דלהי לרישיקש. אולי רק בקינור, עם התפוחים, הג'ראס והפרויקטים ההידרו-אלקטריים זה שונה. אבל הלונלי פלנט מבכה את העמק הבתולי האבוד, שלפני ההידרו-אלקטריקה. ואני חושב: הם רוצים קיטש.