What are the job prospects in Israel?: רשמים מנסיעה להודו (חלק ב')

לחלק הראשון

הברהמין השני שלי או: המהפכה המינית. האתגר שהצבתי לעצמי עם הגיעי להודו – פגישה עם ברהמין – נראה יותר ויותר עלוב. אני מתקשה לפגוש מי שאינם ברהמינים. ובעצם, הרי זה לא מפתיע שיוצא לי לשוחח בעיקר עם גברים אשכנזים וסטרייטים. אולי מוטב להציב לעצמי אתגר ראוי יותר, למשל שיחה באנגלית עם דאלית משכיל (קומוניסט?).

את הברהמין השני שלי פגשתי ברישיקש, ביום ההמתנה לאוטובוס הלילה לשימלה. היה זה לא אחר מאשר הבן של בעלי "הקוטג' השווייצרי", הגסטהאוס החביב על תרמילאי וישראלי רישיקש. הבעלים אמנם אינם שווייצרים אבל הכי קרוב שאפשר באקלים הטרופי הזה – ברהמינים שחומים למחצה וארים למהדרין. אותו בחור, בן 24 בסך הכל, פתח בשאלה כבדה: "למה לדעתך הודו כל כך ענייה?". אבל במהרה הפוליטי פינה מקום לאישי, או לאישי הפוליטי. התברר שהתכנסנו כאן, למעשה, כדי לדבר על החברה שלו, שזרקה אותו לפני חודשיים.

"היא אמרה לי: אתה שואל אותי לאן אני הולכת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת?" חבל, גם היא היתה ברהמינית, וההורים ודאי היו מאשרים את החתונה, למרות שהיא לא "מוסדרת" (arranged). אלא שנמאס לה מהחקירות – היא עברה לדלהי והחלה ללמוד עיצוב פנים.

אתה יודע, הוא אומר, הבנות היום הן לא מה שהיו פעם – רק רוצה פאק פאק. הן הולכות כמו במערב. גם אני עכשיו פאק פאק, לא אכפת לי, רק לעשות פאן. אז איפה אתה פוגש בנות? בהודו כל כך פשוט לזיין? "רק פאק פאק, זה מה שאני רוצה עכשיו". כן, אבל איפה אתה פוגש אותן ופאק פאק? איפה — נגיד באינטרנט, במועדון לילה? איפה? "לא באינטרנט. אין מועדון לילה". אז מה, בדרה דון יש מועדון לילה? "לא, רק בלדהי".

אבל דלהי רחוקה מרישיקש לפחות שבע שעות נסיעה.

לא פלא שהברהמין כבר מביט קדימה. בקרוב הפמיניזם של האקסית, שברחה לעיר הגדולה, יישאר זיכרון מטושטש. הוא אינו פוסל "נישואים מוסדרים". ואיך תדע שהיא זו שמתאימה לך? הרי תפגוש אותה רק פעם אחת, אולי פעמיים. "אני בטוח שהורינו רוצים את הטוב ביותר בשבילנו. הם יודעים".

דרה דון. את האוטובוס לשימלה לקחתי מדרה דון. הלונלי פלנט הבטיח מסוף אוטובוסים "סופר מודרני". אולי כך זה היה ב"זמן ביצוע התחקיר", כפי שאוהבים לכתוב שם. בינתיים הודו הולכת ומשתלטת על המסוף, שוודאי תוכנן במשרד ממוזג הרחק הרחק מכאן. הרוח והשמש והזוהמה מעכלים את ספספלי הפלסטיק. בהודו אתה יכול להבין איך ערים שלמות התכסו בחול והפכו לשמועה, כתב יפה ו.ס. נאיפול. שכבות חדשות של ציביליזציה קמו על זיכרונן. ולא שאין בזה נחמה — פולחן השימור יהפוך את כולנו, ביום מן הימים, לתמונות בתערוכה.

באתי לפה בשעה חמש אחר הצהריים ואז הבנתי שהאוטובוס יבוא רק בחצות הלילה. הייאוש אחז בי. היה חם כל כך ומלוכלך. הילכתי הנה והנה עם כל התיקים. ולפתע ארע נס – במרכז התחנה התגלה גן פתוח. פיאות דשא סימטריות, ערוגות פרחים, שני טורים נאים של עצי פרי. אולי מחווה נאה לדרה דון שהיתה, עיר מטעי התה של ימי הבריטים. מעט החסד הזה גרם לי לחשוב כמה מעט חסד עושה הארץ הזו עם יושביה. הבנתי יותר את עולי הרגל העולים יחפים אל גנגוטרי, במספרים הולכים וגדלים. שהרי בכרכי הענק האלה, יש כל כך מעט מקום לשיחה או לשתיקה.

ארמונות וגנים. ואז עוד נס – שלושה נערי חמודות ניגשים אליי. Hello, we are north eastern people, כאילו עצם העובדה הזו, שהם אנשים צפון מזרחיים (כלומר מהארצות ההודיות שממזרח לבנגלדש) אמורה לגרום לי להתעניין בהם. מה שנכון, כמובן. ביליתי איתם את כל השעות הבאות, במיוחד עם דובר האנגלית הנפלאה, השוצפת, ממדינת אסאם.

אביו מוסלמי ואמו נוצרייה, אבל הם כולם – הוא מספר – "רציונאליסטים". את התיכון הוא למד במדראס שבדרום, בתיכון מהולל של המיסיון. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם למדו בשיעורי היסטוריה וספרות.

הוא העדיף להתמקד בהיסטוריה וסיפר שהוא קורא אדוק של מגזינים על פוליטיקה בינלאומית (לצד מגזינים על מכוניות, תעשיית ההייטק המתפתחת וכוכבני בוליווד). הם למדו על המהפכה הצרפתית, ועל זו הרוסית, וגם על זו הסינית. היסטוריה הודית הם למדו גם, אבל היא מעולם לא עניינה אותו יותר מדי. "זה לא מה שמשנה" (what matters). "מה היה פה לפני שהבריטים הגיעו? כלום. אוסף של נסיכויות ומלכים". סיפרתי לו שבדיוק קראתי על השליטים השיעים של לוקנאו (כיום בירת אוטאר פראדש), שהפכו את עירם למחוז אגדה של גנים וארמונות ושירה מעודנת, עד שזו נחרבה ב-1857, עת הבריטים דיכאו את המרד ההודי הראשון.

"אז היו ארמונות וגנים, אז מה? הבריטים בנו מסילות רכבת וכבישים". רציתי לומר לו שהיום אין ארמונות וגנים, וגם הכבישים לא משהו. אך שתקתי. חשבתי על הגן הזה, בתחנה ה"סופר מודרנית", שאפילו הוא – ממבט קרוב יותר – מתכסה אט אט באשפה, והערוגות מאבדות את קווי המתאר שלהן. כך הולכות לאיבוד כוונותיו הטובות של האדריכל, שוודאי שב מבית ספר אופנתי בלונדון, או שמעולם לא טרח לצאת מלונדון.

שימלה. האנשים יפים כל כך בעיר הערפילית והעשירה הזו, בירת הקיץ של הודו הבריטית. מדי קיץ עלו לפה הפקידים בהמוניהם ממישוריה הלוהטים של דלהי. ואכן, מלבד הקופים האפורים והאנשים החומים, זה נראה כמעט אותו דבר כמו המולדת הישנה: רחוב ראשי יורד במתינות ועוטף את הגבעה, והילדים חוזרים מבתי הספר באפודות ועניבות צווארון. הנערים והנערות כאחד לובשים סקיני ג'ינס וסנדלים ומאזינים לאיזו מוזיקה באוזניות. והשיא: על כל מי שיעשן או יירק ברחוב יושת קנס של 500 רופי (מה שמציב בעיה בפני התייר המזרח תיכוני).

ברחבה המרכזית פסל אשה. חשבתי שזו המלכה אליזבת השנייה (משהו בשיער ובפוזיציה), אבל התברר שזו אינדירה גנדי. חרות עליו איזה ציטוט סתמי לחלוטין, משהו בסגנון: "תמיד התגעגתי לגבעות הירוקות ולאנשים הטובים של הימצ'אל פראדש" (המדינה ששימלה היא בירתה).  חשבתי לעצמי שזה די פאתטי (ולא שאליזבת השנייה לא פאתטית, אבל תמיד יש להם, למשל, את אליזבת הראשונה). האם זה גורלן של כל מדינות הלאום שאינן באירופה? הן נידונו לפאתטיות? לפתע החיקוי המושלם של עיירת נופש בריטית, עליו התענגתי כל כך עד לפני רגע, נראה לי פרוורטי, כמעט כמו עלילותיה של משפחת המלוכה הבריטית בדור האחרון – מין מסך קרטון, תחליף זול לממשות הפוליטית וההיסטורית. אפשר לקרוא לזה קיטש.

אבל בסין – גם היא לא באירופה – לא הרגשתי כך. כשראיתי את פסלו של מאו בערים הגדולות ובעיירות הקטנות (ובכל עיירה היה פסל של מאו – התחרות היא על גודלו), זה לא נראה לי כמו חיקוי. הפסל רצה לומר: פה ביקרה ההיסטוריה. על הכפר הזה יכולים לכתוב בניו יורק טיימס. גם מהכפר הזה חוששים האנליסטים במכוני המחקר בוושינגטון.

אז זה לא שמרכז העיר שימלה נראה לי קיטשי מפני שזו אינה הודית האמיתית, האותנטית (למעשה, דווקא הודו האמיתית, האותנטית, הופכת קיטש בעודה מתגלית לעיני התייר המערבי – אם היא נותרת לכאורה בתרדמתה). הוא נראה לי קיטשי מפני שהוא ייצוג ריק של מפגש בין מזרח למערב. זה לא המפגש רווי המתחים שאכן מגלם את הרגע ההיסטורי הנוכחי — בשנחאי, בבנגלור או ברובעי המהגרים של פאריס — אלא מפגש שלכאורה כבר נגמר והסתיים בשלום, הסתיים בשלום כבר בסוף המאה ה-19.

מוסא עליו השלום. בדרך לשימלה, על ספסל ההמתנה לאוטובוס: מאיפה אתה? ישראל. אתה מוסלמי? לא. אני יהודי. קוראים לי גל. ולך? חוסיין עלי. אז אתה מוסלמי? כן. תגיד, הוא שואל, What are the job prospects in Israel? מצחיק. לא ידעתי מה לענות. אפילו חוסיינים ישראלים מתקשים למצוא עבודה, אז איזה חוסיין עלי מהודו? רשיד, שנראה כמו מנהיג החבורה, היה חסר מנוחה.

אתה דתי, שאלתי את רשיד, הולך למסגד? "כמובן. אני מתפלל חמש פעמים ביום ובקרוב אעלה לרגל למכה. אם אתה מוסלמי אתה הולך למסגד, אין דרך אחרת".

החלטתי לעבור לנושא קליל יותר, ללא הצלחה. בעד מי אתה במונדיאל? "גרמניה".

שתיקה קלה. אני אומר שאני בעד הולנד. "למה?" לא סיפרתי לו על הסצנה ב"אנה פרנק" שבה תושבי אמסטרדם תוקעים צבעוני צהוב בדש החולצה.

לשמחתי, שני האחרים – היותר עליזים בחבורה – החלו לשמוע מוזיקה. אתה אוהב מוזיקה הינדית? שאלתי את חוסיין עלי. "כמובן", ענה בשבילו רשיד, "מוזיקה הודית, בוליווד". זה היה אותו "כמובן" החלטי של ההליכה למסגד.

אז איך המלחמות הגדולות – אם בכלל – רשומות בחייהם של שלושה סטודנטים מוסלמים הודים, בדרכם לחופשת קיץ בשימלה? בגאווה הם אמרו שהם לומדים בג'אמיעה מיליה אסלאמיה (האוניברסיטה האיסלאמית הלאומית), שנוסדה על ידי ד"ר זכר חוסיין, הנשיא השלישי של הודו  אז הכל טוב ויפה בהודו הרב-תרבותית? ייתכן. ממהדורת הנתזים האחרונה למדתי שגם הינדים לאומנים אוהדים את נבחרת גרמניה – אז אולי זו אפשרות של גשר.

אחרי המתח הראשוני, שלושת הסטודנטים מדלהי היו אדיבים עד מאוד, ובדרך הארוכה לשימלה קנו לי כוסות צ'אי בכל הפסקת השתנה. כמו במפגש עם האויגורים המוסלמים, בצפון מערב סין, גם כעת הרגשתי באופן מוזר קצת בבית: הלהג בו הם דיברו (תערובת של הינדי ואורדו) נשמע ידידותי יותר לאוזניים, ופתאום רשיד שאל אותי אם אנו עובדים את "מוסא עליו השלום" (מוסא עלא סלאם). אנו לא עובדים אף אדם, השבתי, רק את אלוהים. כמובן כמובן, הוא אמר, "אין אלוהים מבלעדי אללה", ותיקן: התכוונתי לשאול אם הוא הנביא שלכם (your Rasul)? הנהנתי באחווה מונותיאיסטית – אני ורשיד בין כל הפגאנים מסביב.

אנדי וסינתיה. באחת מארוחות הבוקר בשימלה פגשתי את אנדי וסינתיה, שגרים בסנטה קרוז שבקליפורניה. אנדי הוא מורה לכתיבה יוצרת, וגם "מסאי וסופר" (ככתוב בכריכה האחורית של ספריו). סינתיה לומדת, בין השאר, שירה הודית ורגועה בהרבה מאז שאובמה נבחר. "הוא לא מושלם. הוא לא יכול לשנות את הכל". אנדי יהודי אבל אינו מוכן לבקר בישראל. גם לא ביקר. עד גיל 17 (אי שם בשנות השבעים) הוא היה ציוני. אבל אז קרא ספר על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הוא סיפר את זה במבוכה, מחוסר ברירה. הוא פחד שאם נדבר על ישראל אני אשנא אותו – אבל אחרי השיחה שלנו אנדי התחיל לשקול ביקור בירושלים. הרגשתי קצת כמו עמוס עוז, אם כי אני באמת ובתמים באתי לקלל. ובכל זאת, יצאתי מברך.

לאנדי וסינתיה יש גם בית בצפון קליפורניה, ביערות, כזה שהם בנו לגמרי לבד, ועשו בו (במו ידיהם) כמעט את הכל. אי אז, בשנות התשעים, כשבנו אותו, גרו באזור זוג ישראלי. קראו להם איימי וגבי. גבי בדיוק כתב ספר. הם שאלו אותו: איזה ספר? גבי אמר: עזבו, זה בעברית, על איזו מלכה אחת. קוראים לה "באדולינה". הם שואלים אותי: "תגיד, זה נכון שהספר מאוד הצליח?" כן. ומה אתה חושב עליו? לא קראתי. אבל זה לא הפריע לי לצטט מאמר ישן של גדי טאוב, מהימים בהם עדיין הסכמתי איתו מדי פעם. "וזה נכון שאיימי הפכה לגורו?" לא יודע. אולי מי מהקוראים יידע.

לאנדי וסינתיה אין ילדים. לא שאלתי. הסקתי זאת מהעובדה שהם מרבים לטייל בעולם, אחרי שאנדי מרוויח מספיק משיעורי הכתיבה יוצרת. הם מטיילים עד שנגמר הכסף. הפעם זה אמור להימשך לפחות חצי שנה. רציתי לשאול: למה החלטתם לא להביא ילדים? לא שאלתי. את ספרו הראשון (הוא השאיל לי אותו ליומיים) הוא מקדיש ל"סינתיה, שידעה מה לעשות". חשבתי שזה קשור למשהו. לצערי אני עדיין מדמיין איזו טרגדיה אפלה כאשר אין ילדים בסביבה.

חיבבתי מאוד את אנדי וסינתיה, והם שיכנעו אותי לבוא איתם לקינור.

עמק קינור. האדמה כאן טובה לבעליה. השלג לבן על הפסגות הרחוקות והתפוחים אדומים על העצים. טורים טורים הם עולים מתוך מרבדים של תלתן ופרחי בר. והבתים עדיין עשויים עץ ואבן, לסירוגין. בלונלי פלנט כתוב שזה טוב נגד רעידת אדמה.

הנשים חזקות, סוחבות שקים של תפוחי אדמה. הגברים רזים ומכווצים משהו. שני המינים חובשים מגבעות לבד ירוקות ואפורות, ולחלקם יש עיניים בכחול מסוים מאוד. אחד מכחולי העיניים שואל אותי (אשתו מחייכת): מאיפה אתה? ישראל. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מישראל". באמת (להפתעתי אני כמעט גאה)? איזו? "טכנולוגיית השקייה, בשביל התפוחים". סיפרתי לו שגם סבא שלי היה מגדל תפוחים בהרים.

"איזה זן תפוחים אתה אוהב?" גרנד סמית (האמת שגם חרמון, אבל לא ידעתי את שמו הלועזי של הזן האדום הזה). יש לכם כזה? "מעט. כמות קטנה. ההודים לא אוהבים חמוץ, אוהבים מתוק". הוא צוחק.

אנדי אומר לי: "אני תוהה אם הם יודעים כמה התמזל מזלם לחיות את החיים האלה". ואני חושב:

אידיאליזציה אמריקאו-ליברלית אופיינית. הרי ראיתי את האיכרים מזי הרעב, בשדות הלוהטים שבין דלהי לרישיקש. אולי רק בקינור, עם התפוחים, הג'ראס והפרויקטים ההידרו-אלקטריים זה שונה. אבל הלונלי פלנט מבכה את העמק הבתולי האבוד, שלפני ההידרו-אלקטריקה. ואני חושב: הם רוצים קיטש.