Posts Tagged ‘איסור פסל ומסיכה’

בנוגע לניתוץ אלילים

11 במרץ 2015

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

Mosul museum

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק