אקטיביזם, לא פוליטיקה

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזם, ולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזם, ולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

"תאוריות שינוי" ופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוק, אלא גם באמצעות הקוד, השווקים, והנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ'י מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

המתנגד. ריאיון עם דרור בל"ד

דרור בל"ד עובד בתור שומר לילה באתר בנייה. יש לו הרבה זמן לכתוב. "אני אוהב לכתוב, אז במקום לעבוד קשה בתור שוטף כלים, אני עובד בשמירה, יושב בלילות, לא חם לי, אני לא רואה אנשים. במקרה הטוב אני רואה כלב. יושב וכותב".

לא ידענו מי הוא דרור בל"ד (כיום דרור BDS). למיטב ידיעתנו, אף בנאדם שהכרנו לא ידע מי הוא, אף שכל מי שפעיל בבלוגים של השמאל נתקל בו – הוא מגיב קבוע, שמוכר בתגובות אנטי-ציוניות ארוכות, אגרסיביות, פואטיות, גדושות בציטוטים מכתביהם של אישים בולטים בשמאל הרדיקלי, שנראות לפעמים כמו פוסט העומד בפני עצמו. ספקולציות שונות מתרוצצות כבר זמן רב, למשל שהוא "ערבי הכותב תחת שם יהודי בכוונה".

פגשנו אותו ברחובות, בבית של אמו שבו הוא גר עכשיו. הוא העדיף לא לחשוף את שמו המלא, וגם לא להצטלם אלא לשלוח כמה תמונות צללית על רקע הפסגות המושלגות של ההימלאיה. בקרוב הוא ייסע שוב להודו, שם הוא גר רוב הזמן בעשור האחרון.

ראוי לציין שהוא היה ידידותי מאוד.

אתה נראה בנאדם רגוע. זה מפתיע בהתחשב בתגובות שלך, ובצורה שבה אתה תוקף בגידופים כל מי שמביע דעות ציוניות או קרובות לזה.

"זאת אסטרטגיה. זאת שאלה של מידת ההשתוות. כותבים על הציונות יותר מדי דברים חיוביים, אז צריך לאזן".

מה שסיקרן אותנו בדרור בל"ד הוא האפשרות של חיים עצמאיים, בלי שום צורה של השתלבות במערכת, מתוך שלילה מוחלטת של כל מה שמסביב – כלומר של הציונות ושל מדינת ישראל.

עוד לפני שהתפרסם בתור טוקבקיסט, הוא היה אחד הסרבנים הראשונים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. "גדלתי בבית מרצ לגמרי. בשנת 90', לפני הצבא, הלכתי לעבוד בבניין. אמא שלי היא מהנדסת בניין, אז היא סדרה לי עבודה. התחברתי לפועלים הפלסטינים, הייתי יושב איתם ואוכל. יום אחד הפועלים שעבדו איתי לא הגיעו. יומיים הם לא הגיעו. כשהם חזרו שאלתי אותם – למה לא הגעתם? "היה עוצר". מה זה עוצר? התחלתי לשאול מה עושים להם. סיפרו לי ולא האמנתי. אבל אלה היו חברים שלי, אנשים שהכרתי, שהאמנתי להם.

הייתי מאור נסער, ואמרתי לו, לאחד מהם: "אני מבטיח לך במלה של כבוד, שלא משנה מה יקרה – אני לא אעשה את זה".

אחר כך התגייסתי. ההורים שלי נורא רצו שאני אתגייס ואהיה קצין. ביחידה שבה הציבו אותי אמרתי: "הכול טוב ויפה, אבל יש בעיה – לשטחים אני לא הולך. לא עושה את זה". העיפו אותי משם, ושמו אותי בתותחנים. הייתי פעמיים במעצר, פעם אחת כי לא הסכמתי להצביע לדגל. אחר כך הגענו לגבול לבנון, ולא רציתי לירות פגזים. אמרתי: "אני לא יורה". אמרו לי: בוא תעזור לסחוב. אחרי שבוע רצו שאני אכנס ללבנון. אמרתי: סופסוף יש לי סיבה לעוף מכאן. נכנסתי ל-28 יום בכלא. אחר כך משכתי עוד. התחלתי לדפוק עריקויות. התחברתי עם דפוקים, סטלנים, ישבנו עוד פעם 28 יום. יצרתי קשר עם יש גבול, אבל הם אמרו שהם לא יכולים לטפל בעריקים, רק בסרבנים. בסוף שמו אותי בקריה להיות ש"ג. גמרתי את כל הצבא, עם 166 יום דפוק.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד מתמטיקה. היום אני לא מתעסק בזה – זה נורא נורא קשה. זה היה ב-96'. היה לי טוסטוס, הייתי מסתובב המון בכפרים בגדה. זה היה בתקופת אוסלו, ואנשים אמרו לי שהרשות יותר גרועים מהציונים, ושלאנשים לא טוב. אבל הכרתי אז הרבה סטודנטים פלסטינים, מחיפה. דיברתי איתם, הם היו כולם עזמי בשארה. ב-96' ביום העצמאות לקחו אותי לאיזו תהלוכה לציון הנכבה בגליל. אז התחלתי להיות מודע לכל מה שנוגע לנכבה – דברים שישראלים יהודים לא מכירים. מגיע עזמי בשארה עם יעל לרר – חוץ ממנה לא היו שם יהודים. מ-99' אני מצביע לבל"ד.

דיברת איתו?

לא. הוא בכלל לא התייחס אליי. הייתי קורא אותו ב"ידיעות".  לא היה אז אינטרנט וכמעט לא היה איך לגשת למידע.

הודו

אחרי הלימודים נסעתי להודו. הסתובבתי שנה, אחר כך עוד שנה. ההורים שלי רצו שאני אלך לטכניון, אבל אני לא רציתי להיות מהנדס. זה תמיד היה הודו, לא סתם הודו – ההרים, ההימלאיה. החלטתי שאני רוצה לגור שם, לחיות ככה. פה בישראל נורא חם לי בקיץ. ואת האנשים אני לא אוהב. אז היה לי תירוץ לעזוב – אמרתי שאני עוזב כי חם לי. מאז אני לפחות חצי מהשנה בהודו. זה אורח חיים כזה, שהוא שליש בגלל החום, שליש אידיאולוגיה, ושליש אהבת הודו.

בדרך כלל עושה רושם שאנשים יושבים בהודו, מעשנים ג'ראס, וזה לא מתחבר לפוליטיקה, אלא לדה-פוליטיזציה.

מה שאתה מתאר זה לא בגלל הצ'ראס. זה בגלל הציונים. מכל העולם באים לשם אנשים, אבל ישראלים יושבים בחבורות. כשהייתי יותר צעיר הייתי מסתובב איתם. אבל באיזשהו שלב אתה הופך מישראלי למישהו מהקבועים שגרים שם. אז גרתי בכפר קטן בעמק בהימלאיה יחד עם אחרים – ישראלים, צרפתים, גרמנים. ואלה כולם שונאי ישראל. חלקם שונאים את הישראלים בהודו, וחלקם ממש אנטישמים. אבל היתה לי שפה משותפת איתם. לא דיברנו על משפחה ועבודה, אלא על ויזות, על שמן זית, דברים כאלה. וגם הייתי מתרגם להם. היו יושבים ישראלים בשולחן ליד, עם הצי'לומים שלהם, והתחילו לספר מה הם עשו בצבא. אתה יכול לשבת שם מהבוקר עד הערב ולשמוע עשרות, מאות עדויות. ואני הייתי יושב שולחן ליד ומתרגם להם. מספר להם מה הם אומרים.

אז המשכת להתעסק בפוליטיקה גם בהרים.

ב-2004 הייתי בדרהמסלה, וכולם שם הולכים עם חולצות של Free Tibet. אמרתי: למה לא Free Palestine? מישהו עשה לי חולצה כזאת. ואז הלכתי למנאלי ועשיתי סטוק של 50 חולצות. זה הפך לתופעה. הלכת לכפר שבו גרתי וראית אנשים מסתובבים עם Free Palestine.

עשיתי הרבה דברים בהודו. היתה לי גם מסעדה, עם אוכל שישראלים אוהבים.

זה לא יצר אצלך קונפליקט?

אני מנסה להפריד. בסך הכול אנשים נחמדים. כולם נחמדים שם. הבעיה שזה לא היה ממש כסף.

אז ממה התפרנסת?

אני לא רגיל לעבוד. כמה שנים חייתי בעיקר מהבורסה. עד שהבורסה נפלה בסוף 2007. הייתי שבור לב בגלל מישהי, שבור בורסה, וגם שבור ויזה. כי עד 2007 היו נותנים ויזה לשנה, עכשיו רק לחצי שנה. זה בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם.

והמשפחה שלי רצתה שאני אבוא. אז באתי לארץ, גרתי בקרוואן בנווה אילן, והתחלתי לעבוד באיזה מטבח. חבר אמר לי: "עזוב, אין שם אף יהודי, רק ערבים". אמרתי: "שם אני רוצה לעבוד". המודל שמצאתי זה לחיות פה כמו עובד זר. כי עדיף לעבוד פה, אתה מרוויח כאן יותר כסף מאשר בהודו.

עכשיו אני עובד בשמירה בלילות.

אני מתעלק

מתי בעצם האינטרנט נכנס לחייך?

רק ב-2009. עבדתי אז בנווה אילן, ונכנסתי לאינטרנט. אז לא הכרתי כלום, לא ידעתי להשתמש בגוגל.

אבל באותו זמן התחלתי לקרוא. מאז אני מגיב. החברים מהמטבח לקחו אותי להפגנה בסכנין נגד מה שעשו בעזה. חזרתי מההפגנה, ורציתי לדבר. עם היהודים אין מה לדבר, אז התחלתי לחפש. אמרו לי: תיכנס לאינטרנט, יש פורומים. נכנסתי לאיזה אתר של דב חנין. נזפתי בהם – למה אתם הולכים להפגין בת"א? ואז מישהו אמר משהו על בל"ד. פתאום ראיתי כמה הם לא אוהבים את בל"ד.

איך אימצת את השם דרור בל"ד?

לאחד המגיבים האחרים קראו דרור, אז כדי שלא יתבלבלו כתבתי "דרור בל"ד". זה נראה לי שם יפה אז נשארתי עם זה.

התגובות שלך מאוד ארוכות, ממש עומדות בפני עצמן. אתה לא רוצה לפתוח בלוג משלך?

לא, אני אוהב יותר להגיב. זה חסר. יש יותר מדי בלוגרים, שמעט מהם טובים. ויש מעט מדי תגובות ברמה. אני רוצה להעביר את המסר שלי, כמו בתלמוד. אז באיזשהו מקום אני מתעלק. אני מגיב אצלכם, אצל עידן לנדו. יוסי גורביץ' חסם אותי.

זה לא מעליב שחוסמים את התגובות שלך?

כשחסמו אותי בגדה השמאלנית נורא נעלבתי. הייתי יושב, מקלל אותם, עושה קופי פייסט פעם אחרי פעם. ידעתי שזה לא יתפרסם אבל זה היה מיועד לעורכים.

אתה מכניס המון ציטוטים לתגובות – של עדי אופיר, של סמי שלום שטרית, של אורטל בן דיין, של עגנון.

אני חושב שכל המסר שלי זה מה שהאנשים האלה כותבים. מה שאני אומר זה לא חשוב. אני רוצה שאנשים יתמודדו עם סמי שלום שטרית. הדרך שהוא עושה את זה, שאורטל בן דיין עושה את זה – כל מי שנחשב "אלים" מזרחי – זאת הדרך הנכונה. אני חושד בפעילי שלום. המטרה העיקרית זה לא שלום, אלא צדק.

למה עגנון?

קראתי את כל כתבי עגנון, וגם הרבה מאוד ספרי מחקר על עגנון. התחלתי לקרוא אותו כשטיפסתי על הרים. הצטרפתי לאיזו משלחת וחיפשתי ספר שלא ישקול הרבה. אז לקחתי את "אורח נטה ללון". לא הגענו לפסגה, חיכינו במה שנקרא Camp 2. וזה היה רק אתה ועגנון. זה התאים לנוף שראיתי – שאין כלום, רק הרים, הרים. רק לבן. כשירדתי למטה התחלתי לחשוב על מה שקראתי.

עגנון כותב. הוא יודע לכתוב. הוא היה עילוי, אנציקלופדיה לתלמוד. מי שיודע תלמוד, כמו הלל וייס, מפנה אותך לדברים שמבקרים אחרים התעלמו מהם והבינו אותם לא נכון.

אבל הוא היה ציוני.

הציונות נוכחת אצלו, אבל הוא היה גם מבקר מאוד חריף של הציונות המדינית. חשובה לי האבחנה בין יהודים לציונים, אחרת זה הופך להיות אנטישמיות. אז זה מה שלקחתי מעגנון, למשל מהביקורת שלו על ביאליק.

לא מפריע לך שקוראים לך טרול?

אני לא כל כך יודע מה זה טרול. אני הרי לא מכיר אף אחד מחוץ לאינטרנט. מבחינתי זה עולם בפני עצמו.

אתה מאמין ביכולת לשכנע?

לא.

אז למה אתה עושה את זה?

כי אני אוהב לכתוב. אני רוצה לשחרר את זה. ואני מאמין שאולי אני נותן משהו לאנשים שחושבים דומה לי.

אתה אופטימי?

לגבי עצמי כן. לגבי הציונות – אני לא בטוח. כמו שעפרי כתב – יכול מאוד להיות שישראל תכה את ההיסטוריה.

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.

Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.

אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

נתזים (4): ילדים רוצחים וקץ המהפכה המינית

בעמוד האחורי של עיתון "במאבק" (להשיג גם בגרסה מודפסת בהפגנות שמאל) מדווח רמי איתן על על תופעה מעניינת ההולכת וצוברת תאוצה בעולם, ואפילו בישראל: התארגנויות פוליטיות של אוהדי כדורגל שמאלנים. הוא מציין שבעוד שאוהדי קבוצות מסוימות באירופה (כגון אינטר מילאנו ואס-אס לאציו) ידועים בנטיותיהם הפאשיסטיות, אוהדי קבוצות אחרות (למשל סנט פאולי בהמבורג) מתארגנים במסגרת תנועת "אנטיפא" או מקימים צורות שונות של איגודי אוהדים. בישראל, ארגון ה"אולטראס" של אוהדי הפועל תל אביב מצוי גם הוא בקשר עם אנטיפא האירופית, מוחה במגרשים נגד גירוש מהגרים ואפילו משתתף לפעמים בהפגנות בבילעין.

הגרדיאן מראיין את חבר הפרלמנט ההומו כריס בריאנט מהלייבור, שהתפרסם לפני כמה שנים בעקבות תמונה שלו בתחתונים שהעלה לאתר ההיכרויות ההומואי Gaydar. מאז הוא יכול להיחשב לפטרונם הפוליטי של גולשי אתרי האטרף לסוגיהם.

אביו של ניקולא סרקוזי, האריסטוקרט ההונגרי פאאל אישטוואן סרקוזי, 81, מתוודה בספר חדש ששכב עם האומנת שלו כשהיה בן 11. אבל אולי זאת רק פנטזיה. אפשר להתרשם מהאיש בסרטון הזה.

בית הספר אודנוואלד בהסה נחשב לנושא הדגל של החינוך פרוגרסיווי-רפורמיסטי בגרמניה. התלמידים במוסד האליטיסטי (שבו למדו בין השאר ילדיו של תומאס מאן) מאורגנים ב"משפחות" שבראש כל אחת מהן מורה, שגם ישן בחדר סמוך לילדים. החודש נחשף (ידיעה באנגלית)  שבמוסד אירעו בשנות ה-70 וה-80 עשרות עד מאות מקרי פדופיליה, בחסות הרקטור הכריזמטי גרולד בקר. העיתונות בגרמניה רועשת מהחשיפה, שנתפשת כמקבילה הליברלית לשערוריית הפדופיליה בכנסייה הקתולית. בעקבות כך מראיין "די צייט" את דניאל כהן בנדיט, בוגר בית הספר ומנהיג מרד הסטודנטים ב-68' (שפרץ כזכור בין השאר בעקבות הדיכוי המיני בנאנטר). כהן-בנדיט אומר בריאיון שהמלחמה נגד הדיכוי המיני אמנם היתה מוצדקת ביסודה, אבל שבמסגרתה "עשינו טעויות רבות" – הכרזה שיכולה להיחשב לנאום חרושצ'וב של המהפכה המינית.

ובינתיים, בעקבות סערת הפדופיליה המתרחבת בכנסייה, שאולי מאיימת על האפיפיור עצמו, מורין דאוד קוראת ב"ניו יורק טיימס" למנות נזירה לאפיפיורית. שיהיה.

לעומת זאת, הסופר המצרי הפרוגרסיווי סאייד אל קימני (سيد القمنى) קורא לבנות שכפול של הכעבה שבמכה בג'בל קתרינה שבסיני. קימני טוען שאתר עלייה לרגל בהר סיני יכול להסיר את העומס מעל מכה, לתרום לכלכה המצרית וגם לשמש כאתר עלייה לרגל משותף לשלוש הדתות האברהמיות.

וולפגנג וגנר, נכדו של ריכארד וגנר והמנהל האמנותי לשעבר של פסטיבל ביירוית, מת בגיל 90. בגרמניה, הווגנרים משמשים כמעין משפחת אצולה פרוורטית, ומאבקי הדורות במשפחה מסוקרים באופן שוטף בעיתונים. וולפגנג היה ידוע כנבלה עוד מאז שהיה נער, אז נהג הפיהרר, ידיד המשפחה, לבקר אותו במיטת חוליו.

הביופיסיקאי הצרפתי-ישראל אנרי אטלן פירסם ב"לה מונד" מאמר תחת הכותרת "דת הקטסטרופה" שם הוא מזהיר מטוטאליטריות חדשה "בשם המדע", הפעם בשם ההתחממות הגלובאלית. אטלן טוען בין השאר שהדיבורים על קטסטרופה גלובאלית פוגעים במאמצים קונקרטיים לצמצום נזקים בעולם העני (למשל בנגלדש) שבין כה וכה סובל מקטסטרופות. הוא גם טוען שהדרישה לאימוץ אמצעים דרסטיים למלחמה בהתחממות דומה לעיקרון הזהירות של פסקל, שהרי הסיכון לקטסטרופה קיים תמיד.

ספר חדש משרטט דיוקן קולקטיווי של ארבעת הפרופסורים מהרווארד שהמציאו את תרבות הלס"ד – תימוטי לירי, רם דאס, יוסטון סמית ואנדרו וייל.

לפני 16 שנה בעיר טרונדהיים בנורווגיה, שני ילדים בני 6 רצחו ילדה בת 5. אך למרבה ההפתעה, תושבי השכונה לא הוקיעו את הילדים ואת משפחתם:  העיתונים לא יצאו בכותרות בנוסח "ילדי השטן", ואחרי כמה שבועות הילדים נקלטו בבית ספר אחר והוענקה תמיכה גם להם ולמשפחותיהם (וכמובן גם למשפחת הילדה הנרצחת). כך או כך, עכשיו אחד מהם אלכוהוליסט. אבל זה לא מפתיע – הוא נורווגי.

הסופר הבריטי מרטין איימיס, שיצא לאחרונה בהתבטאויות איסלאמופיות, מכריז עכשיו שהיה מאושר לו אחותו התאסלמה. ההסבר: היא מתה כתוצאה מצריכת יתר של אלכוהול. 

אוניברסיטת אמורי, שלטענת מקורות מסוימים שוקלת להעניק את חסותה למגזין הרשת "ארץ האמורי", השיקה גם פרויקט לשימור הארכיונים הדיגיטליים של סופרים עכשוויים – בשלב הראשון סלמן רושדי.  

ובעניין סמוך: ניו יורק טיימס מפרסם רשימת קריאה של ספרים מהשנים האחרונות בנושא השפעת האינטרנט על הקריאה ועל מצב התבונה בכלל.

בהזדמנות זו, מערכת "ארץ האמורי" מאחלת לקוראינו חג פסח כשר ושמח.

תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת אי–אמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכל–יכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.