Posts Tagged ‘אינדיגנדוס’

בית העם בלאופולד השני: דיווח ממאהל המחאה בבריסל

14 באוקטובר 2011

ונאמר שהזדמנתם לבריסל. על חשבון האיחוד האירופי, כמובן. חגיגה, אבל מה יש לעשות בבריסל? מה יש לעשות בבריסל כשאתה לבד, ויורד גשם, ואין לך אפילו צעיף? מזל שהשמאל קיים. אירועים של השמאל תמיד מספקים סוג כלשהו של התרחשות בערים האירופיות המנוכרות.

בדיוק ביום שבו הגעתי לבריסל, הגיעו לשם גם האינדיגנאדוס. חלקם באו בהליכה ברגל, מספרד, ובדרך אספו כמה צרפתים ובני אומות נוספות. ב-Google news היה כתוב שהם חנו בפארק אליזבת – "הפארק הסימטרי היחיד בבריסל" (מה זה בעצם אומר?). נסעתי לשם בצהריים, לתחנת Simonis/Leopold II. מכוניות משטרה חנו בכניסה, ושני פרשים עם קסדות סיירו לאורך הצלע הימנית של הפארק הסימטרי. אבל הגשם ירד בעקביות, והפארק נראה די שומם. והנה, כאילו משמיים נחת עליי איזה מהפכן זקן עם שיניים עקומות להפליא וסימן לי לגשת אליו.

הוא שאל אותי בצרפתית אם אני מחפש את "הסטודנטים". אמרתי לו שכן. הוא הסביר שהם עברו לבניין הגדול שמעבר לכביש. "תראה, לקחתי שם מלא ברושורים!", הוא אמר לי ופתח את המעיל – מכל הכיסים הפנימיים בצבצו פמפלטים וברושורים שמאלניים מהסוג המוכר, פחות או יותר. אלוהים, הבנאדם הזה – הוא בטח הספיק להשתתף בקרב על מדריד ביולי 1936. "אל תפחד מהמשטרה", הוא המליץ ודחף אותי לכיוון הכללי של הבניין.

הייתי צריך לצאת מהפארק לחזור שוב לרחוב לאופולד השני. בריסל מלאה באנדרטאות לרוצח ההמונים הזה, הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית", שנטל על עצמו את המשימה "להביא את הציוויליזציה לקונגו" ובדרך רצח, עינה וכרת ידיים למיליונים. יש רק פסל אחד יותר גדול מהפסל של לאופולד – הפסל של גוטפריד מבויון, מלך ירושלים הראשון, שהוצב בכיכר הראשית על ידי אבא שלו, לאופולד הראשון. אמרתי לעצמי שאם סלחו ללאופולדים, והפכו עיר שהיא כולה תוצר של עבודות כפייה אפריקאיות, לבירת האיחוד האירופי, אפשר לסלוח כנראה לכולם – אבל באמת, באמת לכולם. סליחה היא כנראה לא הבעיה – צריך קודם ליצור את העולם של הסולחים.

הם התבצרו בבניין בטון ששייך לאוניברסיטה הקתולית. מתברר שביום הקודם הם ניסו להתמקם בפארק, אבל העירייה והמשטרה גירשו אותם, בטענה ש"אין שם מים זורמים". התירוצים של הרשויות הם תמיד אותו דבר. באופן זמני, הם עברו לפיכך לבניין הזה, שגם ככה לא בשימוש (אגב, בניין מכוער באופן כמעט אירוטי). שם, בפנים, הם הקימו אוהלים – מראה די מוזר, יש לומר. מעין בית העם בלאופולד השני.

חלקם ישנו בשקי שינה על הרצפה, יגעים מאירועי היום הקודם. נראים קצת מבולבלים – על הקירות תלויה אג'נדה מדויקת לכל השבוע: אוכל כל יום ב-15:00, אספה כללית כל ערב ב-19:00, ודיונים נרחבים עם כותרות בסגנון "מקורותיו של משבר החוב" ו"מי אשם במשבר החוב". יש גם דיונים על דמוקרטיה ישירה ועל הוריזונטליות. אה, ויש גם מעגלים שמאניים – כן, ממש כמו בסבבילון המנוח –  ואחת מקבוצות העבודה עוסקת ב"רוחניות". את המטריאליזם השארנו מתחת לגופה החנוטה של לנין.

בכל מקרה, מבצע כזה אף פעם לא מתנהל בדיוק לפי התוכנית. המאהל בתוך הבניין רחוק מלהיות סידור אידיאלי, מישהו הסביר לי שכל אחד תפס לעצמו חדר מה שיוצר מחדש ניכור ומרחב פרטי. חוץ מזה המשטרה החרימה ציוד ואוהלים, ויש כמובן בעיות שקשורת לפינוי הפרשות – השירותים בבניין נסתמו, ותוך שעתיים הכל יוצף אם לא יגיע אינסטלאטור. לכן מישהו עובר עם כובע ואוסף כסף, אבל לאינדיגנאדים אין כל כך. תרמתי 5 יורו והוא היה ממש אסיר תודה. בינתיים, המטבח הטבעוני בקומת המרתף מנסה לעמוד על הרגליים. מדי פעם, מישהו צועק משהו במגאפון בספרדית, ואז בצרפתית, ואז לפעמים באנגלית. האווירה היא באופן כללי לטינית, יותר מאשר גרמאנית. הגרמאנים יגיעו מחר, כך אומרים.

כמו באירועים פוליטיים אחרים שנקלעתי אליהם באירופה, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.

זאת הרגשה קצת מוזרה, יש לומר. אך מה שהיה בולט למדי הוא שבשונה ממחאת האוהלים הישראלית, לא היה במאהל שום אמצעי תקשורת. בשעות שבהן הייתי שם, ניכר ש"ארץ האמורי" היה למעשה אמצעי התקשורת היחיד בעולם שסיקר את הנעשה במאהל. באופן כללי, האינדיגנאדוס לא משתפים פעולה עם תקשורת ההמונים, בכפוף למוטו: If you don't know what's going on or what we're talking about – TURN OFF THE NEWS. מי שרוצה להתעדכן מוזמן להתרשת איתם בפייסבוק.

למרבה הצער, תנועת המחאה בבלגיה עצמה קטנה למדיי – מאות עד אלפים בודדים של אנשים. לכן גם לא נמצא שרברב מקומי סולידארי שיטפל בסתימה בחינם. אמיל, שמאלן בלגי צעיר, מאוכזב מהחברים שלו שלא באו. הוא הקשיב בעניין לסיפור עלייתה ושקיעתה של רפובליקת האוהלים בישראל. "צריך להיאחז באוהלים, בלי זה הכול יתפרק", הוא אמר. הוא בעצמו למד פילוסופיה, ועכשיו כבר שנים ממלצר – הוא כותב, אבל לדבריו בחיים לא יוכל להתפרנס מזה. בדיוק כשהוא עמד להגיד לי מה הוא כותב מישהו קרא לו.

ופתאום זה הציף אותי שוב, התחושה המרגשת הזאת של היעדר ציניות מוחלט. משהו צלול, נקי, אבל לא נקי כמו אייפון אלא כמו הסנטר של פדרו, הצעיר הספרדי שהסביר לי על המהפכה. אגב, הוא הגיע בטיסה.

פדרו הציע לי לבוא לישון במאהל. הוא אמר שאני צריך רק להביא שמיכה. אבל לא הייתי מסוגל. שוב פחדתי להיות מוצף, להיות מאושר מדי.

לפני שחזרתי לישראל, מישהו שאל אותי מה גורם לי להתלהב כל כך מתנועת המחאה, בצורה כל כך לא-ביקורתית, ולהתעלם מהמרכיבים הבעייתיים והמגוחכים שהיו בה. חשבתי על זה בדרך חזרה. נראה לי שהתשובה היא, שתנועת המחאה של 2011 היא לא קרב מאסף. להגן על הדמוקרטיה, להגיד No pasarán לפאשיזם, זה חשוב לא פחות ואולי יותר. אבל זה קרב מאסף, בערך כמו הקרב על הצלת חולות סמר או על הגנת סלמנדרת הנחלים. וכזכור, הרפובליקנים דווקא הפסידו בקרב על מדריד, ופראנקו אמר בציניות לחיילים שלו: "Hemos pasado" –  "עברנו". ונאמר שהרפובליקה היתה מנצחת? היא היתה שורדת עשור, ובסוף מגיעה בערך למקום שבו נמצאת ספרד היום. את מה שלא עשה הפאשיזם, היה עושה השוק. אגב, מי שנאבק בשביל שבדפי ההיסטוריה ייכתב שהיו כאלה שיתנגדו, מוזמן לחזור ולקרוא את הפסקה על המלך ליאופולד.

לעומת זאת, מי שמצטרף למחאה משתתף כבר ביצירתו של העולם שאחרי. לכן אנחנו גם לא יודעים מה יקרה: אין לנו תשובות, כי אנחנו פונים אל העתיד ולא אל העבר.

לבסוף, במקום סיום לפוסט, אדביק כאן שוב את אותה פסקה שכבר הופיעה קודם – כמו מין פזמון חוזר או מלמול שמאני:

כמו באירועים דומים של השמאל האירופי שבהם הייתי נוכח, מצאתי את עצמי אומר כמה פעמים: ואו, דבר כזה אף פעם לא יהיה בישראל. וכל פעם נזכרתי שדבר כזה, ממש כזה, היה בישראל רק לפני כמה שבועות, רק בהיקף גדול פי מאה.