Posts Tagged ‘אחד העם’

ציונות היא לא-ציונות? שיחה עם דימיטרי שומסקי

11 ביוני 2011

בבית ספר, כשהמורה הצביעה על תמונתו של חוזה המדינה, היא הסבירה לנו שהמדינה שבה אנו חיים נהגתה על ידי הרצל בסוף המאה ה-19. הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, שימנים ושמאלנים יודעים לספר, היא שהתנועה הציונית ביקשה להקים את המדינה היהודית. אך האם הציונים בתחילת המאה ה-20 באמת חתרו להקים בארץ ישראל מדינת לאום אתנית כמו זו שבה אנו חיים היום? האם המצב שנוצר מאז 48' הוא המצב שאותו ראו ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי בעיני רוחם?

ההיסטוריון דימיטרי שומסקי מבקש להוכיח שלא. במחקריו מהשנים האחרונות הוא מראה שכמעט כל ההוגים והמנהיגים הציוניים בעשורים הראשונים לקיומה של התנועה קראו להקמתה של ישות פוליטית בעלת מאפיינים דולאומיים. "ב-48' נוצרה מדינה שמנוגדת בתכלית כמעט לכל תפישה ציונית קודמת לגבי העתיד", הוא אומר. "אז אפשר להגיד שזה המצב, ואנחנו שולטים, אבל המשמעות של זה היא נסיגה מהלאומיות הציונית”.

נפגשנו עם הד"ר שומסקי, המרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. שוחחנו לצלילי מוזיקה קאמרית שקטה, במועדון הסגל, לשפתה של גינה פורחת. לכאורה התפאורה הולמת את המחקר ההיסטורי של שומסקי, שספרו “בין פראג לירושלים: ציונות פראג ורעיון המדינה הדו לאומית בארץ ישראל" יצא לאור בשנה שעברה. היש מקום הולם יותר להעלות מן האוב את הוגו ברגמן ומכס ברוד? ומנגד – היש מקום שונה כל כך מישראל העכשווית, כפי שהתעצבה בפועל, רחוקה כל כך מההומאניזם הלאומי של ברגמן וידידונערצו מרטין בובר ישראל האלימה, האתנוצנטרית? הבלתירלוונטיות של הנווה הפורח הזה, מתנת מלכת בלגיה לאוניברסיטה העברית, הופכת משל לבידוד הייקי של אותם הוגים נשכחים.

אלא שאחת התובנות העולות מספרו של שומסקי היא שהדימוי האידיאליסטי, המנותק משהו, של ציונות פראג וברית שלום, עושה להן עוול, באופן שלהיסטוריוגרפיה ההגמונית – הציונית והפוסט ציונית כאחד – היה נוח לטשטש.

אתה מנסה לחשוף זרם מעמקים, לעשות רהביליטציה של מה שהיה תמיד נוכח?

"המחקר מוביל אותי לגילויים, לנדבכים מסוימים בהגות המדינית הציונית, שבאופן מפתיע או לא מפתיע, רחוקים מהמודל של מדינת לאום אתנית. לא מדובר רק בברית שלום או בחוג פראג. הגישות לגבי העתיד הפוליטי של האזור בציונות היו שונות ממה שנוצר כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, מהשואה ומ-48'”.

למה השואה שינתה את התמונה?

"עד שלבים מאוד מאוחרים, בסוף שנות השלושים, התפישה המדינית של הציונות היתה מושתתת על שני אדנים לא סימטריים: המרכיב הארץ ישראלי והמרכיב הפזורתיגלותי. גם בתסריטים הכי מקסימליסטיים, שוללי הגולה, גם שם הדואליות הבסיסית היתה אמורה להישמר. היהודים שיישארו באירופה ראויים לאוטונומיה מקסימלית, זכויות מיעוט. היה פה ערעור מהותי על המודל של מדינת לאום אתניתהגמוניתבאותה מידה, האדן השני הוא שגם כאן בפלסטינה לא אמורה לקום מדינת לאום הגמונית.

"ההתמוטטות של ורסאי, וגם השואה, שומטים את הרגל האחת, ובעקבות כך נשמטת הרגל השנייה. המצב בפלסטינה הוא תמיד תמונת ראי של המצב במרכז ובמזרח אירופה. ניקח לדוגמא את אחד הנאומים הנודעים של ברל כצנלסון ב-31' בעד שלטון פריטטי בארץ, שבו הוא טוען, בין השאר, שאנו לא יכולים להעלות על הדעת מצב שבו היהודים בארץ יהיו במצבם של הפולנים בפולין החדשה, ושהערבים יהיו במצבם של היהודים שם בפולין. ב-44', בשיחה עם נוער במקווה ישראל, הוא כבר טען דברים אחרים. הוא מדבר בזכות מדינה יהודית וטוען ברמיזות שיהיו עוד הרבה טרנספרים באירופה ואנו, אחרי מה שקרה לנו בעולם, אנו חייבים לשלוט בפינה הזו.

"בתנועת העבודה המרכזית תמיד היה המתח בין מרקסיזם בגרסתו הרוסית, שחייב חפיפה בין לאום לטריטוריה – התנגדות לכל מה שיוצר ומקדם מצבים של ריבוי זהויות – לבין תפישה רבלאומית שמקורה באוסטרומרקסיזם.

מי הביא לשינוי? בן גוריון?

"אין ספק שלבן גוריון יש אחריות על שינוי העמדות, אבל הוא גם שיקף את השינויים בעולם. אנחנו רואים את זה כשהוא מסכים לחלוקה באופן סופי. בסוף שנות השלושים, בזירה הבינלאומית יותר ויותר מתחזקת הטענה שאין מקום לדוקיום בין קבוצות לאומיות שונות בתוך מדינה אחת. השיטה בוורסאי, של מדינות לאום מצד אחד וזכויות מיעוט מצד שני, התמוטטה, והדברים נעים אל עבר הכיוון הווסטפלי".


מדע בשירות האדם

נראה שלשומסקי חשוב להדגיש שאין לו אשליות. הוא לא עוסק ב"רגעים היסטוריים מוחמצים”, היות שקשה להאמין שהדברים היו יכולים להתפתח אחרת, ובמובן זה, הם לא ממש הוחמצו. עם זאת, יש להם רלוונטיות גוברת להווה, היות שהמצב בארץ היה ונותר דולאומי ואילו הנסיבות הבינלאומיות עשויות לשוב ולחייב הסדרים כאלה. מבחינתו, ההכרה במציאות הזו היא הכרחית לא רק בשביל פתרון של מדינה אחת, אלא גם בשביל חלוקה. לחלוקה חייבת לקדום הכרה של שני העמים בבעלות המשותפת על הארץ.

"אנחנו רוצים להפיק משמעויות מתולדות הציונות, ואני חושב שחייבים לעשות את זה, כי כשאתה חוקר תולדות תנועה לאומית אתה משפיע על ההווה. שום מדע אין לו משמעות אם הוא לא משרת את האדם. מה שיש לנו היום מצריך תיקון, כלומר מימוש השלב האזרחי של הציונות".

נדמה שבאידיאולוגיה הדולאומית הציונית נשמר תמיד העיקרון של הגמוניה יהודית במרחב.

"אין ספק שרוב יהודי נחשב בעיניהם לתנאי הכרחי. אפילו ב"ברית שלום" תמכו בעלייה. הם דיברו על מדינה דולאומית עכשיו, בשנות העשרים, אבל גם רצו להשיג את ההסכמה על הערבים לעלייה. אין שום ספק”.

אבל יש טענה שאם הציונים לא היו מוכנים לוותר על התביעה לעלייה חופשית זה החריב מראש כל אפשרות לפשרה. מה הטעם לעסוק ברגעים היסטוריים מוחמצים אם הם הוחמצו, וזה מהותי לציונות שהם הוחמצו, לאור התביעה הבלתי מתפשרת לעלייה חופשית?

"אני לא חושב שאני מדבר על רגעים שהוחמצו כי בעצם לא היה שום סיכוי. שום עם נורמאלי וחפץ חיים, כמו הפלסטינים, לא רוצה להפוך מרוב למיעוט. לא היה סיכוי, היתה כאן בעיה מהותית – אתה בא לארץ ששייכת לאחרים.

"ואף על פי כן, הרעיונות והתפישה של רבלאומיות היו מהותיות לתפישה של הציונות עצמה, בלי קשר לעמדה של הערבים. כי הציונות היתה מודעת לכשל של מדינות הלאום לשלב את האחר היהודי, והם לא רצו לשחזר את הכשל הזה. וזה דווקא משום שלא היו להם שום אשליות שהערבים יסכימו להסדר. לז'בוטינסקי לא היו שום אשליות. העניין של לא לשלוט בעם אחר הוא לא עניין טקטי אלא מהותי.

"בכל מקרה, כיום הריבונות היהודית כבר הושגה. אין ספק שהיום, כשערבים פלסטינים בישראל נאבקים על זכויות המיעוט, המודל של מדינה שמצד אחד מחייבת עלייה, אבל אין בה הגמוניה של שליטת לאום אחד על לאום הוא אחר, הוא מודל משופר”.

בשלב הנוכחי, לאור העובדה שיש מיעוט ערבי בישראל והמרכיב האזרחי לא התממש, האם מיעוט ערבי גדול יותר ייאלץ את היהודים לחיות במסגרת אחרת? כי נדמה שכל עוד הערבים הם מיעוט קטן אי אפשר להביא לשינוי עמוק.

"יכול להיות, זה בוודאי יכול להשפיע לטובה, אם כי זה יכול גם לעורר תגובת נגד חריפה של דמוגרפיה יהודית מתגוננת. כרגע אני מדבר מהצד היהודי. אני שואל מה צריך לעשות כדי לאזרח את הציונות, ובמובן מסוים גם את היהדות".

כלומר?

"זאת בעיה גדולה כשהמפתחות ללאום הריבוני של המדינה נמצא בידי כהני הדת. זה באמת דבר ייחודי, שלא קיים בשום מקום אחר. יש לנו מומחים להשוואות למדינות אחרות, והצדקות על סמך השוואות, אבל דבר כזה לא נמצא – שאתה צריך להמיר דת כדי להיות חלק מהלאום הריבוני. דבר כזה אין במקום אחר, לא ביוון ולא בגרמניה.

"הצד השני של המטבע הוא להפוך את הדהציוניזציה של השיח האזרחי. תמיד קומם אותי, כחוקר, שמפרידים בין הרעיון של מדינת כל אזרחיה לבין הציונות. כי ההגות הציונית כפי שהיא התפתחה בתקופות קודמות כללה רעיון של מדינה מכילה. זה רעיון אמיתי, וההכרה בצורך לעשות את זה היא אמיתית. זה לא עניין מוסרני או אידיאליסטי אלא צמח מתוך הנסיבות הפוליטיות של התקופה”.

זאת ביקורת על היסטוריונים פוסט ציונים?

"בוודאי. אבל זה נכון גם מבחינה ציבוריתפוליטיתאינטלקטואלית. כי שום שינוי לא יוכל להתממש כאן בלי שהמרכיב של הציונות יישאר. מדינת כל אזרחיה כוללת גם אזרחים יהודים שהם ציונים".

איך כלל האוכלוסייה היהודית, שיש בה מרכיבים שונים, יכולה להזדהות עם רעיונות של ברית שלום או של כמה יהודים מפראג?

"זה לא רק חוג פראג. כמו שאמרתי – זה כולם. זה גם ז'בוטינסקי, הזרם הקיצוני ביותר. אני מסכים שהציבור היהודי הוא לא ישות מונוליטית. אבל נראה לי שמה שנכון לעשות הוא להחיות את הזרמים התת קרקעיים של הציונות האזרחית, שכן הם יכולים להכיל את הריבוי”.

היום זה מציאותי?

"אין לי אשליות. אין ספק שהתפישה ההגמונית של הציונות, שמה שיש לנו כרגע זה מה שצריך להיות, זו התפישה השלטת. זה ברור שעל הגמוניה אין רבים שירצו לוותר. מצד שני, מה שכן אפשר וצריך לעשות זה לנסח באופן הנכון את המרכיבים המרכזיים של תולדות התנועה הלאומית הזו ולבוא ולומר: אתם שואפים להגמוניה ושואפים לשמר את המצב שנוצר ב-48', המצב הקיים, למרות שלא לכך חתרה התנועה הציונית. וכל זה לא מתוך מוסרנות! אלא כי זה פשוט לא יעיל. אז אם ככה, תעשו מה שאתם רוצים".

אתה חושב שיש משהו בקונסטלציה הבינלאומית הנוכחית שמשתנה לטובת הסדרים אחרים?

"מה שהשתנה אז השתנה לזמן קצר, כי השתרשה הנחה בזמן המלחמה הקרה ומסך הברזל שאפשר לאורך זמן לשמור על מצב של חפיפה בין לאום לטריטוריה. אבל מה לעשות שאנשים זזים, מהגרים, תמיד היגרו. ההגירה הנוכחית לאירופה ממשיכה את הדילמות שהטרידו את האנושות בהיסטוריה הארוכה ובעיקר בתקופה המודרנית".

איך אתה מרגיש שהרעיונות של דו לאומיות מתקבלים מחוץ לסביבה של השמאל?

"אין לי כלים לבדוק את זה. זה ניסיון להציע גישה מורכבת. זו פרוגרמה של איזרוח הציונות. בכל מקרה, כתבתי לאחרונה שדולאומיות היא גם בסיס לחלוקת הארץ".

והרעיון של מדינה אחת?

"זה באמת קשה. אני מודה שמצד אחד זה מאוד מפתה. מצד שני, אני גם חושב שרוב השיח שמתפתח בארץ לגבי מדינה אחת לא באמת נותן את הדעת על זכויות הפלסטינים. אני חושש שיש פה עוד פעם מהלך של סיפוח. יכולה להיות מדינה אחת בשלב מאוחר יותר או כחלק ממסגרת אזורית. אבל קשה להאמין שזה יגיע ללא ריבונות פלסטינית תחילה.

"יש בהחלט גורמים בקרב המתנחלים שהם מה שיהודה שנהב מכנה "מתנחלים דמוקרטים". אבל הם לא דומיננטיים, גם אם צריך לדבר איתם. ברור גם ששיח ההפרדה ומציאות ההפרדה הם הרסניים, אמצעי לא לראות את הצד השני. אבל זה לא אומר בהכרח מדינה אחת".

אתה אמנם היסטוריון ולא עתידן, אבל אתה יכול לדמיין אירועים, קו התפתחות שיוביל לשיפור המצב ברוח הרעיונות שאתה חוקר?

"אולי באופן דיאלקטי. ברור שהמצב יידרדר עוד יותר, והצורך לפתח רעיונות כאלה יגדל עוד יותר. ואז הדברים ילבשו אולי מסגרת ארגונית קונקרטית יותר, ולא במובן של 'השמאל הלאומי'".

מה היחס שלך לשמאל בארץ?

"אני מתקשה למקם את עצמי. כי ברגע שאתה לא רואה בצורה ברורה כי יש לתקן את המצב הנוכחי במדינה היהודית הדמוקרטית, אתה לא יכול להזהות עם השמאל המתון, אפילו לא עם מר"צ. מצד שני, ברגע שאתה מזדהה עם התפישה של עלייה חופשית – והיות שיש לי בעיה עם זיהוי של ציונות עם קולוניאליזם, וזה לא עניין רגשי אלא ענייני ומחקרי – אתה לא יכול להזדהות עם השמאל של חד"ש, אם כי אולי אני יותר קרוב לשם".

למה עלייה חופשית היא חשובה כיום, כאשר רוב רובם של היהודים בעולם כבר אינם במצוקה?

"אני יכול לשאול את השאלה המתחכמת: למה לא? זה מרכיב שבלעדיו אין ציונות. אני לא חושב שנכון והכרחי לוותר על הציונות, בייחוד שזה אחד היסודות המרכיבים של הזהות הקיבוצית של יהודים בישראל".

אבל הציונות היא דגל אדום בעיני הערבים יושבי הארץ.

"יש בעיה עם המושג ציונות. קשה מאוד לבוא עם זה לאזרחים הערבים. אבל אם אתה מנסח את זה אחרת, אתה יכול לחשוף אותם לעוצמת הניגוד בין הציונות לבין המצב הקיים, להראות שיש ניגוד מהותי למצב הקיים. בעיניי, המעשה הפסול זה לבוא ולומר שב-48' גמרנו את העסק. כי זה מנוגד לכל תפישה ציונית אמיתית.

"צריך לנסח מחדש את הציונות. זו עבודת נמלים, אבל אין זמן. הדברים מידרדרים מהר. אנו לא רחוקים ממצב שבו תהיה יותר לגיטימיות ללאומנות הגלויה וחסרת המעצורים. זה מידרדר וזה לוקח זמן לשנות את המושגים הבסיסיים".

אתה רואה מצב שבו לחץ בינ"ל עשוי לגרום לתפנית?

"להפך. כי אין באמת חלופה. יש חלל ריק. מצד שני, ברור שיש חיים אחרי ספטמבר. לכן צריך להמשיך לעבוד".

ומה באשר לטענה שהיתה תכנית מגרה לגבי הנכבה, שזה לא קרה בהפתעה?

"שמעתי חוקרים רבים שאין להם שוב כוונה להגן על אילן פפה. זו טענה מאוד בעייתית. ואני לא בא לטעון שאין אחריות. להפך. אבל אם יש אחריות, צריך לתקן".

היית אומר שאתה חלק מדור חדש, חדש לעומת הדור הקודם של היסטוריונים וסוציולוגים פוסט ציונים?

"אני חושב שזה דור ישן. אני קושר עצמי דווקא להיסטוריוגרפיה הציונית המושמצת ביותר, למשל בן ציון דינור. הוא היה היסטוריון מורכב ביותר, מרתק, שהיה מצד אחד אידיאולוג ציוני מובהק ומצד שני הכיר במורכבות ההיסטוריה היהודית וחתר תחת היסודות האידיאולוגיים שלו עצמו, והיה מודע לכך.

"מה שאני מנסה לעשות, מבחינה מתודולוגית, אלה לא דברים חדשים באמת. יש אימרה ברוסית: 'החדש הוא הישן שנשכח היטב'. לכן אני דור ישןחדש, אלטנוי. זה לא יכול להיות אחרת, אם שומרים על כנות אינטלקטואלית”.

ביוגרפיה של ויסוצקי

שומסקי, שעלה לארץ מקייב בגיל 15, ניסח בשנים האחרונות ביקורת מורכבת על התרבות הפוליטית של יוצאי בריה"מ. הוא הצביע על היסודות האוריינטליסטיים בתרבות ובספרות הרוסית, וטען שהערבי והיהודי המזרחי ממלאים בישראל את התפקיד שמילאו ברוסיה יוצאי קווקז ומרכז אסיה. דווקא על הרקע הזה, הסיפור האישי שלו מצטייר במלוא ייחודיותו, ואולי גם מתבהרת בדידותו הכפולה – לא רק זו של המהגר, אלא בדידותו של המהגר בתוך קהילתו שלו.

"גדלתי בשיכונים של קייב. הרוב הגדול שם היו דור שני ליוצאי כפרים, עם אנטישמיות עמוקה”, הוא מספר.

נראה שהקשר שלך ללאומיות הציונית אינו רק עניין פרגמטי, בבחינת זה מה שיכול להיות אפקטיבי מבחינה פוליטית, אלא נטוע בהזדהות עמוקה. איך הגעת לזה?

"לאור חוויות ילדות מכוננות. אני נחשפתי לאנטישמיות. לא כל אחד נחשף, לא כל יהודי בבריה"מ נחשף, אבל אני נחשפתי. והשאלה של לאום ולאומיות הטרידה אותי כל הזמן. היום, כשאני רואה אסלאמופוב, או שונא ערבים, או קסנופוב, בשבילי זה מתורגם באופן מאוד מוחשי למונחים שאותם חווייתי. אולי יש לי דמיון חולני מדי, אבל אני מייד נזכר באותן חוויות של אנטישמיות. התגובה שלי לא רציונאלית.

"כשהגעתי לחומרים, לציונות, אתה רואה שזה באמת לא מה שחשבתי, שהיא באמת הכילה תפישות מורכבות ביותר. באמצע המאה העשרים קרה מה שקרה – אז אי אפשר לתקן?”.

איך זה שרוב העולים מבריה"מ לא הגיעו למקומות האלה?

"בבריה"מ עשו דבר נורא. לקחו מושגים של שוויון בין העמים ביד אחת, וביד אחרת קידמו מציאות הפוכה. אנשים מודעים מסיקים את המסקנה שהמושגים הם שקריים. זה גרם להתפתחות ציניות מאוד עמוקה. אצל בני העלייה הזו הציניות היא כל כך עמוקה. אפילו לגבי מושגים רגשיים כמו אהבה, יש ציניות נוראה. האקספרימנט של השחתת המושגים שנעשה שם עבר בהצלחה”.

מה דעתך על התזה של יהודה שנהב, לפיה הרוסים – מפני שרבים מהם חיים בהתנחלויות – הם דווקא קבוצה שיכולה לתמוך בשינוי בכיוון דו לאומי?

"אני מסופק. אבל אני מדבר מבפנים. ייתכן שמי שבוחן את הדברים מבחוץ, כמו שנהב, יכול להגיע למסקנות יותר מדויקות”.

יש מה לעשות לגבי זה?

"לנסות אפשר, אבל זו עבודה סיזיפית. רווחת אצלם תפישה שמקדשת את הכוח ביחסים בין הלאומים. לצערי זה נכון גם בדור הצעיר. זה מה שגורם לליברמן”.

עד כמה אתה מכיר אנשים יוצאי בריה"מ שרואים את הדברים בדומה אליך?

"מעטים. בעצם לא. זה באמת לא פשוט. אינטלקטואלית אני פועל בעברית אבל רגשית אני מאוד מחובר לרוסית. בעבר אף פרסמתי סיפורים ברוסית. באוטו אני שומע רק רוק רוסי משנות השמונים. מאז הזמן בשבילי קפא מלכת.

"זה בא לביטוי גם ברפלקסיה העצמית שלי, ויש דברים שאני רוצה לחזור אליהם, בעבר הסובייטי, לפרוע חשבונות”.

מה למשל?

"למשל ולדימיר ויסוצקי. ויסוצקי השפיע מאוד על התפרקות בריה"מ. זאת היתה תופעה חברתית מדהימה. האיש שימש כתחליף לדעת הקהל. גדלתי על השירים שלו, אחר כך קצת התרחקתי לכיוון של רוק רוסי של סוף שנות השמונים. ללהקות האלה היתה השפעה עצומה על הדור הצעיר, אבל בעיקר ויסוצקי. אולי בנקודה כלשהי ארצה לכתוב ביוגרפיה מקיפה עליו".

אתה טענת לאחרונה שהדמוקרטיציה ברוסיה בשנות התשעים הוחמצה בשל המעורבות המערבית, ודבר דומה עלול להתרחש כיום בעולם הערבי.

"תרועות הניצחון במלחמה הקרה נשמעו ברוסיה בעוצמה גדולה מדי. השפלה לאומית היא אף פעם לא מתכון לתיקוןלכן גם בישראל הנתיב צריך להיות דרך תיקון פנימי, מתוך החברה שלך, מתוך הלאומיות שלך. אין תחליף לתיקון פנימי".

(מראיינים: גל כץ ועפרי אילני)

האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?

21 במרץ 2011

עודד נעמן

השאלה בכותרת לא מפרטת אם המאבק המדובר הוא מאבק פלשתיני אלים בכיבוש או מאבק ישראלי אלים בכיבוש. זאת משום שאני חושב שכך או כך התשובה היא אותה תשובה. אך לפני שאנסה לענות על השאלה אנסה לשאול אותה.

שאלה

השאלה 'האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש הישראלי?' היא שאלה קשה. היא שאלה קשה לא משום שקשה לענות עליה אלא משום שקשה לשאול אותה. כדי לשאול אותה יש להכיר באפשרות שיש לתמוך במאבק אלים. אבל אם נגלה שהתשובה לשאלה היא 'לא! בשום פנים ואופן אין לתמוך במאבק אלים!' אז עצם בחינת האפשרות תיראה לנו ככשל, כעיוורון מוסרי. 'שאלות קשות' הן שאלות שמעלות על הדעת אפשרויות שעצם העלתן על הדעת עלולה להפליל אותנו.

קחו לדוגמא את השאלה 'האם לפתות את אמא שלי?'. זו 'שאלה קשה' משום שהיא מעלה על דעתנו אפשרות שתפליל אותנו בעיני עצמנו גם ובמיוחד אם לבסוף נכריע באופן נחרץ נגדה. ההצהרה "שקלתי את העניין והחלטתי שלא לפתות את אמא שלי" נראית רק קצת פחות מטרידה מחברתה "שקלתי את העניין והחלטתי לפתות את אמא שלי". הדוגמא הזו מראה דבר נוסף. היא מראה שיש שאלות קשות שקל לא לשאול. יש שאלות קשות שאנחנו דוחים על הסף.

הנה דוגמא מעניינת יותר. ברשימה "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, אחדהעם טען שמאחורי השתתפותם של יהודי מערב אירופה בשיח הזכויות מסתתרת "עבדות רוחנית". אחדהעם מתאר את ניסיונותיהם של הוגים יהודיםצרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה".

גם כשהגנו על זכויותיהם שלהם, יהודי צרפת עשו זאת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים. אחדהעם האמין שהעבדות הרוחנית של יהודי צרפת נבעה מהשאלה שטרדה את מנוחתם השאלה "מיהו יהודי?" הניסיון לענות על שאלה זו, טען אחדהעם, הביא את יהודי צרפת לכדי ביטולעצמי. מקור חולשתם אינו בתשובה שהם מציעים לשאלה אלא בעצם שאילת השאלה, בעצם הניסיון להגדיר את עצמם:

"אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי." (המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, עמ' סחסט, המאמר התפרסם לראשונה ב-1899).

יתכן, כמובן, שהשאלה "מיהו יהודי?" היא שאלה לגיטימית בהקשר אקדמי, כשאלה סוציולוגית או אנתרופולוגית. אבל כשהשאלה "מיהו יהודי?" דורשת תשומתלב ציבורית היא שאלה שיש לדחות על הסף. כמו העיסוק בשאלה "האם לפתות את אמא שלי?", גם העיסוק בשאלה "מיהו יהודי?" הוא עיסוק מזיק. השאלה "מיהו יהודי?" מעמידה במרכז הבמה את מלאכת הסימון וההפרדה הפרדה של יהודים מלאיהודים מלאכתו של הגזען. גם האנטישמי וגם היהודיהלאומן שואלים "מיהו יהודי?", כל אחד בשם גזעו. נדמה לי שקשה להבין את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה היהודית של היום בלי להודות שבניגוד לעצתו של אחדהעם, שאלת ההגדרה העצמית לא נדחתה על הסף אלא המשיכה למלוך בסדר היום היהודי לכל אורך המאה העשרים והלאה, אל המאההעשרים ואחת.

*

יש שאלות קשות שיש לדחות על הסף. בעוד שקל לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לפתות את אמא שלי?" שאלות קשות אחרות, כמו השאלה "מיהו יהודי?", לא קל לדחות על הסף למרות שראוי לדחותן על הסף. עד לפני זמן מה חשבתי שהשאלה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" היא שאלה מהזן השני שאלה שראוי לדחות על הסף גם אם קשה מאוד לעשות זאת לאור האלימות הרבה של הכיבוש. אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה להסביר מדוע אני חושב שעלינו לשאול ולא לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?"

פצפיסטים אולי ידחו על הסף את השאלה אודות מאבק אלים בכיבוש משום שאלימות לדידם לעולם אינה מוצדקת. גם אם הפצפיסטים צודקים, אני חושב שישנם לאפציפיסטים שדוחים מאבק אלים בכיבוש. אני, למשל, אחד מהם. מה יהיה עלינו? האם גם אנחנו הלאפצפיסטים נדחה את השאלה? נראה שברגע שמודים שלפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית למשל, השימוש באלימות מוצדק, אז קשה להמנע מהשאלה האם הוא מוצדק כתגובה לכיבוש. האפשרות של מאבק אלים לגיטימי בכיבוש הופכת סבירה יותר ככל שמתוודעים לאלימות של הכיבוש עצמו.

אבל יש עוד עניין שהביא אותי לשנות את דעתי. נדמה לי שהשאלה "מדוע לא לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" כבר מהדהדת באזנינו. כלומר, היא כבר כאן, בין השורות. אם נמשיך להתכחש לה, נמצא את עצמנו מצדדים בתשובות גרועות. אם לא נכריז על השאלה, אם לא נתייחס אל האפשרות לתמוך במאבק אלים ברצינות ונגבש עמדה לגביה, נמצא את עצמנו מתחבטים אודות הלגיטימיות של שחיטת תינוקות בשם המאבק בכיבוש. השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" כבר הגיעה, בין אם נכריז עליה ובין אם לאו. יש לטפל בה כמו שמדינות מחוכמות מטפלות באלכוהול ובחשיש: לעשות אותה חוקית עלמנת לשלוט בה.

אני לא מצטער שהשאלה הזו מרחפת באוויר. השאלה אודות אלימות יכולה לעזור לנו לסלק עמימות מזיקה. אסביר למה אני מתכוון. פעולות פוליטיות לאאלימות הן לא עניין מובן מאליו. גם כשאנחנו משתתפים בבחירות לכנסת אנחנו לא נוקטים באלימות אבל אףאחד לא חושב שכשאנחנו מצביעים אנחנו משתתפים במאבק לאאלים. הכינוי "מאבק לאאלים" הוא כינוי מטעה משום שהוא מתאר העדרפעולה. אבל כשאנחנו משתתפים בפעולה לאאלימה אנחנו לא רק בלתיאלימים. פעולות פוליטיות לאאלימות הן פעולות בהן אנחנו מתעמתים עם אלימות שלטונית בלתימוצדקת באמצעות בחירה מפורשת באיאלימות, באמצעות המנעות אקטיבית מתגובה אלימה. הפעולה הלאאלימה מכירה באפשרותה של תגובה אלימה ודוחה אותה. לכן כדי להשתתף במאבק לאאלים עלינו להכיר באלימות כאפשרות אמיתית ולבחור שלא לנקוט בה. במילים אחרות, עלינו לענות על השאלה.

היתה סיבה נוספת שבגינה תמיד דחיתי את השאלה: מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה. אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת. אם בשייחג'ראח מפגינים לא יורים בשוטרים רק בגלל הפחד מתגובת השוטרים אז לשוטרים יש סיבה טובה להיות אלימים הם צריכים להפחיד את המפגינים. באופן כללי יותר, הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם. הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחרכך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש להרגיש שהאלימות שהם מפעילים אינה משמשת להגנה עצמית. עליהם להרגיש שאינם נתונים בסכנה כלל ומתוך כך להרגיש את האבסורד שבהגיון ה"סיכול". לכן רק אם המחויבות למאבק לאאלים היא בלתימותנית מאבק לאאלים יכול להתקיים ולשאת פרי. מי שרוצות לתמוך במאבק לאאלים בנסיבות הקיימות צריכות לשאול את עצמן אם הן מוכנות להתחייב למאבק לאאלים גם בנסיבות בהן אלימות משתלמת.

תשובה

כוחה של הפגנה לאאלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלאאלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים. כמו ישוע הנוצרי, המפגינים הלאאלימים מבינים שהבחירה להפנות את הלחי השנייה היא ביטוי לאהבה, ושאהבה היא כוח פוליטי. המפגינים הלאאלימים אוהבים את השוטרים ושונאים את המשטרה, אוהבים את החיילים ושונאים את הצבא, אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי. כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים. המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים. ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש. לכן המאבק בכיבוש הוא גם מאבק למען ישראל. הנה, אם כן, התשובה שאני מציע: רק כשלא אבחין עוד בין המחסום לבין החייל במחסום, אלימות נגד החייל במחסום תראה כאמצעי לגיטימי למאבק במחסום עצמו. רק כשלא אבחין עוד בין הכיבוש לבין הישראליות אפסיק להאבק מתוך החברה הישראלית ואתחיל להאבק בחברה הישראלית.

I say to you today that I still stand by nonviolence. And I am still convinced that it is the most potent weapon available to the Negro in his struggle for justice in this country. And the other thing is that I am concerned about a better world. I'm concerned about justice. I'm concerned about brotherhood. I'm concerned about truth. And when one is concerned about these, he can never advocate violence. For through violence you may murder a murderer but you can't murder murder. Through violence you may murder a liar but you can't establish truth. Through violence you may murder a hater, but you can't murder hate. Darkness cannot put out darkness. Only light can do that.

Martin luther king, Jr.,

Where Do We Go From Here? Address to the Southern Christian leadership Conference (16.8.1967)

באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום, בין המדכא לבין הדיכוי. עבורם, תקיפת החייל היא תקיפת הכיבוש וככזו היא מוצדקת. יתכן שאם הייתי במקומם גם אני לא הייתי מבחין בין השניים. אבל איני במקומם ואשקר אם אעמיד פנים שכמוהם גם אני איני מבחין בין הישראלים לבין הכיבוש. אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו. אבל אני לא דוכאתי כל חיי, אני חייתי חיים חופשיים, ולכן אני רואה שהמדכאים לא פחות אנושיים מהמדוכאים. איך לא אראה זאת? הרי אני בן למדכאים. אבל האחריות שאני נושא לכיבוש לא משנה את מה שאני רואה: שמאבק אלים בכובשים איננו מאבק בכיבוש כלל. להפך, מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים. הטרגדיה של מאבק פלשתיני אלים בכיבוש היא לא רק הטרגדיה של קורבנות האלימות פלשתינית אלא גם הטרגדיה של הפלשתינים עצמם, שבעצם השימוש באלימות מזינים את הכיבוש.

*

אני מעז לומר שאיני יוצא דופן, שנכון להיום השמאל כולו אוהב את החברה הישראלית ושונא את מערכות השלטון הישראליות. אני מעז לומר יותר מזה: אין הרבה קהילות בישראל שאוהבות את החברה הישראלית כפי שהשמאל אוהב אותה. איך אפשר להסביר אחרת את ההתעקשות להשניא את עצמך על סביבתך רק למען האפשרות, זניחה ככל שתהיה, שאחד מכל אותם שונאים יבחין סוף סוף באיהצדק? מי שחוטפים מכות, צורחים, ונעצרים שבוע אחר שבוע מפגינים את אהבתם לישראלים. אבל לא רק הם. אהבה לישראלים מניעה גם את מי שנקלעות לויכוחים משפחתיים, לעימותים ברחוב ולקטטות באוטובוס. אהבת ישראל לא שנאת הכיבוש היא שעומדת מאחורי שיח השמאל העברי. באתרי האינטרנט ובכיכרות הטוקבקיסטים מתעקשים ששמאלנים הם חולי נפש. איך אפשר אחרת להסביר את התפקיד שלקחו על עצמם, חושבים הטוקבקיסטים, איך אפשר להסביר את מאמציהם הבלתינלאים של השמאלנים להזכיר לישראלים את מה שהישראלים מעדיפים לשכוח? הטוקבקיסטים היהודים, בנים ובנות למסורת של ביטולעצמי, לא מבינים מה השמאלנים מוצאים בהם, למה לשמאלנים אכפת כלכך. הם מניחים שצריך להיות חולה נפש בשביל לאהוב יהודים כלכך.

נהוג להתלונן שלשמאל אין "הצעה חיובית", שבשמאל רק מבקרים ולא מציעים פתרונות. לתלונה זו מצטרף הלך הרוח המריר והציני שרווח בשמאל והתחושה של ישראלים רבים ש"לא ברור אם השמאל איתנו או נגדנו". אני חושב שהלך הרוח הזה מזיק לשמאל ולישראלים בכלל. כמו שהשמאלנים דוחים את השאלה "מיהו יהודי?" עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת.