Posts Tagged ‘אושוויץ’

בואו נדבר על אנטישמיות

18 באוגוסט 2012

 

אבנר עפרת

לפני כחודש נעל המוזיאון היהודי בברלין את התערוכה "ברלין טרנזיט", שעסקה בפאזה הברלינאית של יהודים ממזרח אירופה בדרכם מערבה או לפלשתינה בשנות העשרים וראשית שנות השלושים. אחרי שהתרגלתי במשך שנים להתרפקות ולהתדפקות של "תרבות וספרות" ודומיו על נפלאות התרבות הגרמנית, ההיעדר הדי מוחלט של ביטויי הערצה שכאלה במקורות שהשאירו אחריהם המהגרים היהודים של אז היה לי כמעט בבחינת הפתעה.

כמובן, עם התגברות הבחילה מהלאומנות בישראל גוברת גם הכמיהה לעולם קוסמופוליטי שלכאורה היה פעם ואבד. ובכל זאת, אם יש בעיה אחת שהחיים בישראל נותנים לה מענה עבור לפחות חלק מהיהודים יוצאי אירופה הרי זהו הקיום כקולקטיב, קיום שאינו נמצא בעימות מתמיד עם חברת הרוב, שאינו מגדיר עצמו בתגובה לחברת הרוב, שאינו חי בצל "התודעה הכפולה" וההכרח "לראות את עצמך דרך עיניהם של אחרים". בתוך הדיבור ההולך וגובר על רנסנס יהודי באירופה וצמיחתה של פזורה עברית אני רוצה לדבר תחילה על עניין לא לגמרי שולי: אנטישמיות – אותו עניין שהחיים בישראל מספקים מחסה ממנו.

קל, אולי טבעי, לשכוח מקיומה, לרואת כמובן מאליו את הקיום הקולקטיווי הבטוח בעצמו – ללא ספק, עד כדי בחילה – של יהודים בישראל. למעשה, נדמה לי שזה בדיוק מה שאיחלו סבא וסבתא שלי לילדיהם ונכדיהם: מטבע הלשון השחוקה ההיא – "עם ככל העמים". קל לשקוע בנוסטלגיה אל ולטר בנימין ואלזה לסקר-שילר, להתבשם בניחוח שמות הכיכרות והשדרות בערי גרמניה. אבל תור הזהב המדומיין הזה הוא רק צד אחד של השיכחה. הדברים ההזויים של א.ב. יהושע על "יהודים מלאים" בישראל לעומת "יהודים חלקיים" מחוצה לה הם ביטוי אחר שלה. שכן במובן מסוים הקיום היהודי בישראל חלקי הרבה יותר – כי הזרות לחברת הרוב אפיינה את החיים היהודיים והכתיבה במובנים רבים את ההיסטוריה היהודית באירופה. לא רק השמאלנים, כל הישראלים שכחו מה זה להיות יהודים.

ולעת עתה גם בברלין אפשר עוד לשכוח מה זה להיות יהודי. אין קיום ישראלי או עברי קולקטיווי הפורץ את גבולות הקהילות עצמן. והקיום היהודי – למרות המוזיאונים, הסמינרים, הסימפוזיונים והקתדרות – הקיום היהודי הממשי, היום-יומי, גם הוא אינו נראה כמעט מחוץ לבתי הכנסת המבוצרים ומוגנים במצלמות ושוטרים. אבל אין כל סיבה להניח שאם אכן יתבססו בשנים הקרובות חיי תרבות עבריים הם לא יתקלו בגילויים של סלידה ושנאה.

הרבה רוחש כבר כעת מתחת לפני השטח. ניואנסים ושברי משפטים ברכבת או בקפיטריה – כאלה שאי-אפשר להיתקל בהם בשהות קצרה או בשיחות מנומסות עם אינטלקטואלים של מדעי היהדות – הם קשים לכימות והגדרה. תחושת הבטן שלי רעה, אבל לצורך הדיון נתמקד בספירה הציבורית, זו שדנה מזה שבועות ארוכים בלהט ובדקדקנות בשאלת ברית המילה. אחרי שבית משפט בקלן הגדיר את המילה כעבירה פלילית מיהר הפרלמנט להכניס תיקון בחוק המתיר אותה. אבל הדיון, על כל הדיו, נשאר בחלל האוויר.

מי שנעדרו ממנו כמעט לחלוטין היו דוברים יהודים ומוסלמים. שותפות הגורל הרגעית הזו היא נושא בפני עצמו, ומובן שהמילה ביהדות זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר באסלאם. אחרי הכל, גרמניה היא ארץ של "מסורת נוצרית-יהודית", בעוד שעל "שייכותו של האסלאם", אם לא של המוסלמים עצמם, לגרמניה, מותר ואף רצוי לערער בארץ התבונה הטהורה. אבל אם נתמקד לרגע בזווית היהודית, הרי שהדיון הסוער הזה אוצר בתוכו לא מעט מנבכי היחס אל היהודים. זה מעל לכל, כאמור, העדרם – למעט מקרים בודדים – של יהודים כדוברים, כמשתתפים פעילים ונוכחים בדיון. וזוהי הפנייה המיידית לישראל ולקולות בה המתנגדים למילה כשרוצים לבדוק מה חושבים היהודים. כי ישראל הרי היא "ארץ הקורבנות", ונשיאה הוא "נציג עם הקורבנות" (כך התבטא חבר פרלמנט ממפלגת השמאל אחרי נאומו של פרס בפני הבונדסטאג ביום הזיכרון בינלאומי לשואה בינואר 2010).

זו תמציתו של הסדר הפילושמי: בערי גרמניה הגדולות מקימים מוזיאונים ואנדרטאות, מרצפים את הרחובות באבני זיכרון ומעטרים בלוחות עם תצלומי מסילות-רכבת בשחור-לבן. ומנגד ישראל היא כל-כולה תזזית ומסיבות, תרבות ואוונגרד, ים ותל-אביב. בגרמניה עושים הנצחה. מי שמחפש משהו מעבר לכך – יתכבד-נא ויילך לישראל. כמובן, גם בגרמניה יש יהודים. חלקם בבתי-הכנסת, חלקם חוקרי שואה והגות יהודית, חלקם עושים נפשות למען ישראל וחלקם למען ה- BDS. כאלה עליהם להיות כדי לקחת חלק בחיי התרבות והפוליטיקה. ההתייחסות אל היהודים כמשהו נפרד ומובחן היא זו שמזינה את החסינות שממנה נהנית ממשלת ישראל מחד, ומאידך ואת ההתייחסות החשדנית, המבולבלת ולעתים האגרסיבית כלפי מי שאינו מתיישב עם הקטגוריות המובחנות הללו, שאינו מתכנס אל משבצת היהודי/ישראלי המוכרת.

וכאן שב ונעמד א.ב. יהושע או נציג הממשלה התורן ומדבר על אנטישמיות ויהדות, על עלייה והגשמה. גלגוליה המודרניים של האנטישמיות האירופית הממוסדת הפכו את הדיון באפשרות לחיות עמה לכמעט בלתי אפשרי. אבל עוינות ואף שנאה הן נחלתו של כל מיעוט – אין סיבה להתכחש לקיומה של שנאת יהודים או לטעון שהכל רק ביטויים לגיטימיים של ביקורת על ישראל, ואין סיבה להסיק שהדרך היחידה להתמודד עם שנאה כזו היא התבצרות בפיסת ארץ אחת קטנה. חשדנות ועוינות כלפי יהודים עדיין רחוקות מלהיות תופעה אלימה ומסוכנת במערב אירופה, ויש די והותר דרכים להבטיח שכך יישארו הדברים. התשובה לאנטישמיות, להבדיל משנות השלושים המאוחרות ובהינתן הסדר הפוליטי הנוכחי, אינה חייבת להתמצות בחיפוש מחסה מפניה בארצות אחרות. אם יש היבט שבו לנוכחות הגוברת של ישראלים במערב אירופה יכול להיות אפקט פוליטי חיובי, הרי זה ערעור הסדר הפוליטי-חברתי הזה שעל-פיו בתמורה לישראל ולתמיכה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית בה, מוותרים היהודים על נוכחותם כקולקטיב באירופה ומשלימים עם כוחה של האנטישמיות ועם תוצאות מלחמת העולם השנייה.

במעגלים שבאתי מהם, בבית, בתנועה ובבית הספר, נהגו לומר על 1933-1945, כמו גם על 1948, שמה שהיה היה, שבמקום לחטט בפצעי העבר יש לבנות עתיד. זה היה אתוס מושרש היטב ששלל את הפליטות ובמקרים רבים אכן נתן לאלה שברחו מאירופה תחושת השתייכות למה שהאמינו לעתים קרובות מדי שהוא חברת מופת. ביטויו הפוליטי של האתוס הזה היה מה שעמד בבסיס היחסים בין ישראל לבין מדינות מערב אירופה אחרי המלחמה, וזה גם העיקרון שיישמה ישראל, באלימות וכפייה, בשאלת הפליטים הפלסטינים אחרי 1948. זו היתה הסכמה פוליטית שגרסה שגבולות שנקבעו במלחמה תקפים מעתה ועד עולם, שלדורות הבאים אין מה לחפש בערים ובכפרים שנשארו מאחור.

ההסכמה הזו מתערערת. היא מתערערת עם הנוכחות הגוברת של עצם המילה 'נכבה' בישראל ובמערב, והיא מתערערת עם הישראלים שבאים לחפש עקבות באירופה ולעתים גם נשארים. קשה הרבה יותר לטעון בזכות הסטטוס-קוו שקבעה ישראל ב- 1948 כשמגישים בקשה לאזרחות באחת ממדינות אירופה בשם זכות-אבות. אם לאמץ לרגע את המונח האמורפי משהו של ה"אליטה הישראלית", הרי שחלקים גדולים ממנה כבר דוחים במעשיהם ורגליהם את ההסכמות שהתגבשו אחרי 1945, וזאת מבלי לוותר על הגדרת הזהות הישראלית או על הרצון להשתייך אל הישות הפוליטית הישראלית.

לשרטוט הגבולות הקשיח הזה של אחרי 1945 יש עוד היבט אחד, והוא הטאטוא של הגירוש וההשמדה של היהודים. זה נהגה ונוהל במערב אירופה, אבל זה טואטא מזרחה, לפולין. את פולין הפכנו לארץ המסעות והמחנות. בפולין חוסל העם היהודי, ובזה מסתכמת ההיסטוריה שלה. ובינתיים נרקמה בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה ברית של דמוקרטיות מגניבות עם מסיבות ושיק היפסטרי. רק לוחיות הזיכרון הקטנות מול הבתים שלפנים גרו בהם יהודים מקלקלות את החגיגה, מזכירות שהחיים נמשכים על חורבותיהם של חיים אחרים, באותו מקום ממש שבו נהגתה ההשמדה. איזה זעם מבעירות בי לוחיות כאלה בשכונות העשירות במערב ברלין! חלונות ראווה עמוסים בכל טוב, חזיתות נוצצות ומקושטות, ולוחיות קטנות-קטנות, לפעמים לאורך רחובות שלמים – כאן גרו, גורשו, נרצחו. והחיים נמשכים, על חורבותיהם של אחרים. והשוטטות, אחת לכמה חודשים, בין הבתים היפים של שכונת טלביה בירושלים, נראית לי לפתע אחרת לגמרי.

כך הפרדנו וחילקנו את מורשת המלחמה: בישראל חיים קולקטיוויים, בגרמניה כפרה ו- Wiedergutmachung (מילה מבחילה בנופת-הצופים שלה – בעצם היא אומרת "החזרת הגלגל לאחור"), בפולין השמדה. משחק התפקידים הזה בגילומם של אושוויץ, ברלין ותל-אביב הוא ביטוי מזוקק של הסטטוס-קוו השמרני של אחרי מלחמת העולם. אבל בפולין יש כיום בצד המחנות יותר ויותר עיסוק בתרבות היהודית שנמחתה, בגרמניה אולי מתפתחת בצד ההנצחה תרבות חיה, ובישראל, גם אם הבחירה של רבים לגור באירופה אינה כשלעצמה פעולה פוליטית אקטיבית, ההשלכות של המגמה הזו תוכלנה אולי לרופף, ולו במעט, את אחיזת החנק של אקסיומת הפרקים הסגורים של ההיסטוריה.

דימויים: ארבעה ציורים של קאי אלטוף.

המטרה הבאה של ברק

19 בינואר 2011

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

(more…)

נתזים: ברית החזיר השחוט

28 באוגוסט 2010

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.