Bi-national, Bi-sexual

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

תנוחת הלוחם: יוגה והאימפריה ההודית

לפני כמה ימים כתבתי כאן על היהדות, והואשמתי במידה מסוימת של צדק באנטישמיות ובשנאה עצמית. בפוסט הנוכחי אני רוצה להסתכסך עם חסידיה של מסורת דתית שיקרה לכולנו אף יותר: היוגה. אני מרשה לעצמי לצאת מהנחה שכל קוראי הבלוג הזה מתרגלים יוגה, תרגלו בעבר, או יתרגלו בקרוב, וחלקם אפילו עובדים כמורים ליוגה או לפחות מתחזים לכאלה. אם נחשוב לרגע על התרגול הזה בתור מה שהוא, כלומר פולחן דתי, נגיע למסקנה ששום ריטואל לא מבוצע כאן באדיקות רבה יותר מהיוגה. יוגה היא כיום הדת הכי חזקה בתל אביב. 

למעשה, יוגה היא לא סתם תרגול, אלא מגדיר משמעותי למדי של זהות – משמעותי לא פחות ואולי יותר מהארוחות המשפחתיות התקופתיות שהופכות אותנו ליהודים. אבל מה זה בעצם אומר, אם בכלל? איזה משמעות תרבותית או פוליטית יש לעובדה שכולנו משננים אסאנות בסנסקריט ולוחשים בדבקות "יוגה מודרה"? בעיניי, הדרך האופטימית להסתכל על התופעה הזאת היא לחשוב שהתרבות ההודית באמת כבשה אותנו. כאשר מדברים על שקיעתה של האימפריה האמריקאית, אחד הסימנים לכך אמור להיות שכוחות אחרים יתחילו לתפוס את מקומה בזירות שונות. למרבה הצער,  במישור התרבותי זה קורה במידה מוגבלת מאוד. ההשפעה של התרבות הסינית על חיינו היא מזערית, בטלה בשישים לעומת ההשפעה האמריקאית. 

מלדיהאלי סוואמיגי'. התרבות ההודית משתלטת?

 

ומה לגבי ההשפעה של התרבות ההודית? היא כבר יותר משמעותית: הנוכחות של מוצרים תרבותיים הודיים כמו ויפאסנה ויוגה בעולם הרוחני של האליטה המערבית היא בלתי מבוטלת. כפי שחוזה הכתבה הזאת של אדיטיה צ'אקראבורטי מה"גרדיאן", בתקופה שבה קבוצת "טאטא" ההודית היא הבעלים של נכס צאן ברזל בריטי כמו "יגואר", התוצאה המתבקשת היא שבקרוב "ילדים בריטים ייאלצו לשבור את הראש על סינית ואורדו, ולא רק על שייקספיר". 

האמנם? לגמרי לא. כל מה שנאמר בפסקה האחרונה הוא קשקוש מוחלט. המחשבה שתרגול יוגה מכפיף אותנו להשפעתה של התרבות ההודית היא אשליה, כי באופן שבו היא משווקת לנו, אין ביוגה שום דבר הודי. זה בסך הכול עוד מותג של תרבות הצריכה האמריקאית. שנטי/אשטנגי זה שיר של מדונה. על היוגה כמסורת תרבותית הודית אמיתית אנחנו הרי לא יודעים בעצם כלום, ואין לנו שום גישה אליה. גם אם ניסע להודו ונשב ברישיקש שבע שנים, מה שיהיה נוכח לפנינו הוא רק פבריקציות שנטי-פנטי אוריינטליסטית שהותאמה מראש לצרכינו כדי להוציא מאתנו כמה מאות רופי במצג שווא של אותנטיות. 

יותר מכך: "הרוחניות" שאנחנו רוכשים במחיר מציאה במסגרת היוגה (יחד עם הגמשת העָצֶה, שהיא חשובה לא פחות) אינה אלא נצרות פרוטסטנטית בעטיפה חדשה. אנחנו היהודים נופלים בידיה של התעשייה המיסיונרית הזאת בקלות רבה במיוחד, כי בשונה מאמריקאים לא מעטים, אפילו לא הלכנו לכנסייה ביום ראשון כשהיינו ילדים. אז כשאיזשהו גורו נחמד עם טיקה על המצח (בין אם הוא הודי, בריטי או יוצא סיירת גולני) מדבר איתנו על Compassion, זה מבחינתנו חידוש די מסעיר. 

מיותר כמעט לציין שהטענה ש"הודים הם יותר רוחניים מאיתנו" היא שקר אוריינטליסטי פרימיטיווי אבל די אפקטיווי, שנועד בעיקר לאפשר לתיירים מערביים לחיות טוב עם העוני והאומללות שהם רואים סביבם בהודו. אני נשבע לכם שהתווכחתי בכלכתה עם ישראלית אחת, שטענה בתוקף שאין הודים עניים, ושהם פשוט מעדיפים לחיות ככה כי הם לא חומרנים. 

בכל מקרה, "הודו" כאידיאה תרבותית שמייצגת אותנטיות ואלטרנטיוויות לרציונליזם ולחומרנות נטרפה ועוכלה כבר מזמן על ידי התרבות המערבית. היא שייכת אליה לפחות מאז שפרידריך שלגל החל ללמוד סנסקריט בפאריס לפני כמאתיים שנה, ולפני שגמר לשנן את האותיות הכריז ש"הכול, הכול בא מהודו בלי יוצא מן הכלל". דרך אגב: האידיאה הזאת היא גם די אנטישמית. המיתוס של היוגי האציל הומצא על ידי שלגל כדי להציע מקור(Ursprung)  אלטרנטיווי, הינדו-ארי, ללאומיות הגרמנית המתהווה, וכך להשתחרר ממרותו של סיפור גן העדן היהודי. כך שהרוחניות ההודית בגרסתה הגרמנית-אמריקאית היא תמיד אנטישמית, וכל השאר הוא היסטוריה. 

פרידריך שלגל. המצאת מיתוס הרוחניות ההודית

 

זה מה שחשבתי עד שנתקלתי בטקסט מאיר עיניים של המשוררת, הבלוגרית ומדריכת היוגה המעניינת כרמית רוזן. רוזן תשתתף ביום שני הקרוב (8.3)  בכנס הדי מעניין כלשעצמו בנושא ניו אייג' ורוחניות עכשווית באוניברסיטת חיפה. היא תדבר על "גוף, מגדר ולאומיות בהיווצרות היוגה המודרנית"  (את תקציר ההרצאה  אפשר למצוא כאן, עמ' 101). 

רוזן סוקרת כמה מחקרים אנתרופולוגיים מהשנים האחרונות, שמתארים את היוגה כפרקטיקה אנטי-קולוניאלית שהתהוותה במשולב עם תנועת העצמאות ההודית. כפי שהיא כותבת, "כאוכלוסיה משועבדת או כנועה, הודו הקולוניאלית נפגעה הן בכוחה המורלי והן בכוחה הפיזי… עבור ההודים יוגה הייתה אלגורית לעבר נערץ קדם-קולוניאלי, כי היא הציעה לא רק רעיונות ופרקטיקות אלא גם גיבורים וסיפורי הצלחה, שניתן היה לעשות בהם שימוש בפרויקט הלאומיות העולה. בנוסף, יוגה הציעה סוג של אימון פיזי שיכול היה לספק להודים את הצורך הלאומי בזקיפות קומה". 

אני מכיר מורים ליוגה שאפילו מלמדים קורסים על קולוניאליזם, ובכל זאת למיטב ידיעתי רוזן היא הבנאדם הראשון בשטחי 48' שהתעניין בשאלות האלה. החשיפה לרעיון הזה הביאה אותי לכמה ספרים שאותם רוזן מצטטת, ושעוסקים באופן שבו תרבות היוגה המודרנית התהוותה בפועל, מחוץ למיתוס הניו-אייג'י (שהוא כאמור למעשה די אולד-אייג'י). הראשון הוא הספר של ג'וזף אלטר שיצא ב-2004. אלטר מסביר שיוגה, בצורתה המוכרת לנו, היא פרקטיקה מודרנית לגמרי. היא מודרנית לא פחות  ממכונת הכביסה או מהטלוויזיה (שגם בה הרי טבועים רעיונות מטאפיסיים שנהגו לפני 2,500 שנה על ידי אנשים חצי עירומים שישבו מתחת לעצים. אני מתכוון ליוונים. בלי המערה של אפלטון כנראה לא היתה טלוויזיה). יותר מכך: הוא טוען שהספרות היוגית הקלאסית, ובראשה "יוגה סוטרה" של פנטנג'לי שחי לפני כ-2,000 שנה, היא למעשה לא מאוד רלוונטית לפרקטיקה היוגית המוכרת היום. 

אין דבר כזה יוגה אותנטית או נאמנה למקורות. הגורואים ההודים שהקימו את הרטריטים הגדולים כמו כמו Divine Life Society ו-Yoga Niketan Trust הושפעו גם, ולעתים בעיקר, מתנועות מערביות כמו הקמפיינים להגברת ההיגיינה ולמען אורח חיים בריא. "זה עלול להישמע כמו כפירה, אבל אני חושב שליוג'ין סנדואו, אבי ה-body building המודרני, היתה יותר השפעה על הצורה והתרגול של היוגה המודרנית מאשר אאורובינדו או ויווקאננדה", כותב אלטר. 

תרגול יוגה במייסור בשנות ה-30. מודרניזציה ומדיקליזציה

 
עם זאת, לדבריו אין כאן שום אחיזת עיניים מערבית. היוגה היא פרקטיקה מודרנית הודית. הקונטסט שבו היוגה עברה מודרניזציה ומדיקליזציה, והפכה למערכת הקשורה לתרבות הגוף הוא הודו המודרנית. ובשביל להבין מה זה אומר, צריך קודם כל להבין שהודי שיושב ומתרגל יוגה הוא לא איזה מאובן שקפא בזמן מראשית ההיסטוריה, אלא הוא אדם מודרני עם מניעים מודרניים. 

מתברר שהיוגה היא כיום רכיב משמעותי מאוד בתרבות הלאומית ההודית שהתהוותה מאז העצמאות. אלטר מזכיר קולקציה שלמה של פוליטיקאים, רופאים ומדענים הודים לאורך המאה שעברה שהפכו את היוגה למה שהיא היום. כזה הוא למשל סוואמי קובלאיאננדה (Kuvalayananda), מדען שב-1924 ניסה למדוד את התופעה המכונית "ריק מדהוודאס" (Madhavdas Vacuum) על ידי החדרת מד לחץ לרקטום של מתרגל יוגה תוך שזה ביצע נאולי (מומלץ לצפות). או הד"ר ק' נ' אודופה שניסה לחקור את ההשפעות הנוירולוגיות של היוגה, באמצעות דחיפה של חולדות למבחנות במצב שאמור לדמות את התנוחה סירסאסנה (עמידת ראש). 

סוואמי שיווננדה. לייצר אזרחים הודים מועילים

מעניין לא פחות הוא הספר Positioning Yoga של שרה שטראוס מ-2005, שמתאר בין השאר את האופן שבו גויסה היוגה לפרויקט הלאומי ההודי. במרכז עומדת דמותו של סוואמי שיווננדה, רופא טמילי שהקים ב-1932 את האשראם הנקרא על שמו ברישיקש, והפך את העיר לבירת היוגה העולמית. כמה עשורים לפני שהביטלס שמעו על רישיקש, נהרו לשם אלפי הודים מהמעמד הבינוני. שיווננדה אחראי למעין רפורמציה יוגית: הוא הפך את השיטה הזו מפרישות בעלת פוטנציאל אנרכיסטי, שכרוכה לפעמים בנטישת הבית והמשפחה לפרקטיקה גופנית בעיקרה ששלובה בתוך החיים היצרניים. "המגבלות האלה התאימו היטב לפרוגרמה של הלאומיות הניאו-הינדית, שביקשו לפתח אזרחים טובים ושומרי חוק שיהוו בסיס לאומה ההודית העצמאית, לא אנשים שיתמסרו להרהור חופשי, תפילה מבודדת או ריקודים פראיים ברחובות". תחת שיווננדה התמסדה המסגרת של ריטריט לזמן מוגבל, שייאפשר למתרגל לחזור אחרי כמה ימים לחיי המשפחה והעבודה. 
 

בפוסט הבא: על כפייה יוגית והימין ההודי החדש

הקטסטרופה המרהיבה של ג'יימס קמרון

התנועה הסביבתית נכנסה לדפנסיבה. שערוריית האימיילים באוניברסיטת איסט אנגליה, ועידת האקלים הכושלת בקופנהגן, החורף הקפוא באירופה וכעת גם המדען הראשי של משרד החינוך – כל אלה עשויים לייאש את מאמיני הדת הירוקה. גם אם יש התחממות גלובאלית והיא מעשה ידי אדם, נראה שהמצב הפוליטי הנוכחי (כטבעם של מצבים פוליטיים) מורכב מכדי להביא לשינוי מיידי ועמוק בדרך החיים המערבית, כזה שיוכל לקדם ולמנוע את הקטסטרופה המתקרבת.

ובעצם, המשבר הנוכחי ממחיש את הסכנה שבאיומי קטסטרופה. האיומים אפקטיביים רק אם מדובר בקטסטרופה קרובה, אולם אם היא אכן קרובה, רק שינוי עמוק ומיידי במצב יכול להרחיק אותה. אם לא מתרחש השינוי הנדרש – וכמעט תמיד הוא אינו מתרחש – הייאוש הוא רק עניין של זמן. ההיגיון של איומי הקטסטרופה הוא דיכוטומי – הכל או כלום – ואם לא ניתן להשיג את הכל נשאר הכלום. יש מי שיכולים להרשות לעצמם להסתפק בכלום, לסגת לקומונה כפרית או להתכונן למבול, אולם בשביל הרוב, הכלום גורר דווקא את המשך הסביאה והצמיחה המואצת. ההיגיון הזה עובד כך: אם ממילא אין תועלת בשינויים ריאליסטיים, קטנים והדרגתיים, עדיף כבר להמשיך כרגיל.

אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה. הבעיה היא לא קטסטרופה עתידית אלא העובדה שכבר עכשיו יש רבים הסובלים מהידרדרות הסביבה. או אז שוב מתגלה הבעיה הסביבתית כמעוגנת, בחשבון אחרון, ביחסים פוליטיים ומוסריים (או קולוניאליים): עד כמה אכפת לשכבות המבוססות בעולם המערבי מסבלם של אחרים. הבעיה היא לא השחיקה בסביבה כסביבה, שכן השכבות המבוססות יוכלו תמיד לשמר איים של פסטורליה (אמיתיים או וירטואליים), אלא גורלם של בני אדם, של מי שהסביבה אינה רק שעשוע אסתטי בשבילם אלא עניין קיומי ממש.

גם פה מפתה להבין את הבעיה במונחים דיכוטומיים: זה או המערב המבוסס או העולם השלישי, המטרופולין או הקולוניות, המשך הפיתוח הטכנולוגי או ביטול מוחלט שלו. אבל זו מסגרת מחשבה מסוכנת, שהרי אם הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הסביבתית היא ביטול–עצמי של המערב, אז אולי עדיף למערב להמשיך כרגיל. זו גם מסגרת מדומיינת, היות שהעולם השלישי הוא תמיד כבר קצת מערבי, והמערב הוא כבר קצת העולם השלישי. המצב הקולוניאלי מתבסס אמנם על דיכוטומיה בין הכובש לנכבש אבל בפועל גם מייצר מרחב ביניים, של אלימות וקונפליקט לצד תשוקה וחיקוי הדדי.

לכן התעצבנתי בשבוע שעבר אחרי שראיתי סוף סוף את אווטאר, המתמסר כולו להיגיון הדיכוטומי. העלילה הפשטנית של הסרט היא לחם חוקם של סיפורי אגדה שכאלה, אז אני לא מתלונן. ובכל זאת, אחת הסצנות האחרונות – בה הנאבי'ס, ממרום ה"פאלים" שלהם (הגרסה הפנדורית לסוסים) משגיחים על בני האדם וחיות האש והפלדה שלהם בעודם נסוגים מהכוכב – היתה מופרכת במיוחד. היא הותירה אותי מרומה. דמיינו את האינדיאנים מניסים בחצים את צבאו של קורטס, או יותר נכון, את צבאו של ג'ורג' בוש. חיזיון בלתי אפשרי בעליל. הרי במקומות ובזמנים בהם הילידים ניצחו את הקולוניאליסטים, בוויטנאם או באלג'יריה למשל, היה זה רק מפני שהם אימצו חלק מדרכיהם, כולל – אבל לא רק – את כלי הנשק. המאבק בין הכובש לנכבש שינה את הנכבש ובתוך כך חולל תמורה גם בכובש: הוא למד לראות גם את עצמו וגם את הנכבש אחרת. לעתים זה הביא לנסיגה של הכובש ולהכרה הדדית, ולעתים להמשך המאבק (ובדרך כלל לשניהם ביחד, ולסירוגין). אבל מעולם לא קרה שהכובש פשוט עזב, תוך שהוא מותיר את האידיליה הפראית בלתי מופרעת.

נאבי'ס זועמים על הפאלים שלהם. גם את בוש הם היו מנצחים?

הסרט של קמרון כל כך מופרך שהוא מוביל למסקנה החותרת תחת המסר הדידקטי: הניצחון של התנועה הסביבתית כרוך בתבוסה מוחלטת של בני האדם, בהשמדתם למעשה (שהרי הם נסוגו לחלוטין מפנדורה). אבל אם הברירות מוציאות זו את זו, אם זה או אנחנו או הנאבי'ס, לפחות בשבילי התשובה ברורה: אנחנו. אם אין שום מרחב אמצעי, בו בני האדם והאחרים יכולים להשפיע זה על זה, להשתנות א–הדדי, מוטב כבר להשתמש בהם לצורכינו. לכרות נדיריום (unobtainium) למשל.

הדמות היחידה בסרט שמגלמת אופציה אחרת, כזו שאינה נכנעת להיגיון הדיכוטומי הבינארי, היא המדענית הסקסית (והמעשנת!), ד"ר גרייס אוגוסטין, ביולוגית שבתנאים הפנדוריים (בהם כל הצמחים והיצורים התבוניים הם מופעים של אלוהות פנתיאיסטית אחת) חייבת להיות גם אנתרופולוגית (או נאבילוגית). בהמשך למסורת האנתרופולוגית המודרנית, גם אוגוסטין מתחילה בשיתוף פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי, אבל לקראת סוף הסרט פונה נגד הכובשים. על גרייס אוגוסטין עובר, אם כן, תהליך. היא משתנה ובתוך כך משנה גם את הנאבי'ס. היא מלמדת אותם אנגלית ולא רק אנגלית. יותר מזה, היא יוצרת את ה"אווטאר" – ההיבריד שמאפשר מרחב ביניים משותף לבני אדם ולילידים. אבל הסרט נגמר במותה של אוגוסטין, ואילו הגיבור, ג'ייק, מאבד לחלוטין את צדו האנושי והופך לנאבי מן המניין. בכך קמרון מבהיר איפה בדיוק הוא עומד.

אז איפה הוא עומד באמת? קמרון הוא שונא–אדם. הטענה הזו עשויה להישמע פרדוקסאלית, שהרי קמרון מדי מרוצה–מעצמו מכדי להיות שונא–עצמו. הביקורת הנוקבת שלו משתלבת היטב עם התועלת שהוא מפיק מהפירות האחרונים של המכונה הקפיטליסטית, על כל העוולות שהיא מייצרת באופן יומיומי (אורי קליין וגם רעיה מורג כתבו על כך). את הפרדוקס הזה ניתן להסביר באמצעות המודל הדיכוטומי, האקסלוסיבי, שהוא מיישם בסרט: או אנחנו או הנאבי'ס. נראה שבניגוד אליי, הוא בוחר באיבר השני של הדיכוטומיה. אבל עמדה מוסרית של ביטול עצמי תוביל כמעט תמיד לתוקפנות – שהרי קמרון לא רוצה להתאבד. כך ההתבטלות נותרת ברובד המפורש, המדומיין, המתייפייף, ומעלימה את המשך הכיבוש והניצול בעולם האמיתי.

קמרון. אוריינטליסט מעודכן

"אווטאר" הוא טקסט אוריינטליסטי מובהק, הגם שמרהיב במיוחד. הנאבי'ס ועולמם מוצגים כשלווים, מושלמים ובלתי משתנים, וכמו קודמיו במסורת ארוכה, האידיאליזציה של הילידים היא הצד השני של מטבע הניצול. דווקא ההבניה של האחר כשונה לחלוטין מאיתנו, כחסר היסטוריה וקונפליקטים ומספיק-לעצמו, הופכת אותו אטרקטיבי לניצול וחדירה. הכניעה המזוכיסטית לאחר, ההתבטלות מולו, מפנה מקום להתפרצויות סדיסטיות. קמרון היוצר האידיאליסט הוא ד"ר ג'קיל בעוד שחשבון הבנק הנצלני שלו שייך למיסטר הייד.

האיומים בקטסטרופה, איתם התחלתי, הם ביטוי לאותו היגיון דיכוטומי שמושל באווטאר. הם כאילו מבקשים לומר: פשוט תעזבו את הכל, בטלו את הישגי הצמיחה ואת היותכם–עצמכם. תצטמצמו לאפס. אבל רק צעירים צרפתים מהבורגנות, כפי שהציג אותם עפרי לאחרונה, יכולים להרשות לעצמם התבטלות כזו (או יותר נכון – לדמיין אותה). בשביל רובם של האחרים, האיום בהשמדה משמעו אחד: להילחם בה עד חורמה. כדי להימנע מאלימות, כדאי להימנע מהדיכוטומיה.

מזל שהעולם האמיתי אינו דיכוטומי. מודעות לנזקי ההתחממות הגלובאלית – ולשכבות הסובלות ממנה – לא צריכה להוביל לביטול עצמי אלא לסדרה של שינויים והתאמות. כפי שכתבתי בפוסט קודם, אם כי בהקשר קצת שונה, הפוליטיקה אינה עניין לביטול עצמי, למחויבות מוחלטת לאחר, אלא לניסיון לאזן ביני (או בינינו) לבין האחר, תוך השתנות הדדית של שני הצדדים. זה הדרגתי ואיטי, אבל לצערם של רבים, שום משיח ו/או קטסטרופה אינם ממתינים מעבר לפינה. יש זמן.