1.
לפני כמה חודשים דיברתי עם חבר, שעוסק בארגון של עובדים בחברת תקשורת כלשהי. המאבק היה מרשים ואפילו תקדימי, אבל כמו שקורה בהרבה מקרים כאלה, התברר שהרבה אנשים צעירים לא רוצים להצטרף לאיגוד. הרעיון של התאגדות לא מדבר אליהם, ואם התנאים לא מוצאים חן בעיניהם הם מעדיפים להחזיק מעמד עוד קצת ואז לעזוב ולחפש עבודה במוקד שירות אחר. יותר מכל דבר אחר, הם מעדיפים להיות עצמאיים ולא תלויים. כשסיפרתי את זה למישהו אחר, הוא אמר לי: "טוב, בטח הומואים".
זאת היתה אמירה הומופובית, ובכל זאת כמעט מתבקשת. הומואים מזוהים כיום מאוד עם אתוס האינדיבידואליזם הקפיטליסטי.* במובן מסוים הם הנציגים המובהקים ביותר של "המודרניות הנזילה" כפי שהגדיר אותה זיגמונט באומן את תקופתנו: מצב חברתי שבו האתגר הפוליטי המרכזי הוא לא הכוח של המוסדות, אלא דווקא ההתפוררות שלהם; הוויה שבמסגרתה מפוצלת החברה לאטומים אינדיבידואליסטים, ושבה גמישות וניידות הן הערך המוערך ביותר.
בזמן האחרון התהוו כמה קונסטלציות פוליטיות, שבהן התחדד הניגוד בין "ההומואים" לבין הניסיון לבנות שמאל עממי סוציאליסטי. כך למשל, קרה שבבחירות המוניציפליות בתל אביב התפצל השמאל בין עיר לכולנו שנתפשה כנציגת השכונות, לבין מרצ שייצגה את מרכז תל אביב האשכנזי-ליברלי. במקרה או שלא במקרה, עמד בראש מרצ מועמד הומו, מה שהציף באופן לא מפתיע סנטימנטים הומופוביים בשורות השמאל הרדיקלי, שהסתתרו תחת מסווה של רדיקליות פוסט-ליברלית. שוב תוארו ההומואים כנציגי הסדר הניאו-ליברלי שהורסים את החיבור בין השמאל לבין השכבות המדוכאות (טענות דומות אפשר לשמוע גם מסטרייטים תומכי המדינה האחת, בעיקר כשהם קצת שיכורים. במצבים כאלה הם מעזים לומר שהומואים הם המכשול העיקרי למדינה הפוסט-חילונית המוסלמית-יהודית שתקום במהרה בימינו. אבל זה כבר נושא אחר).
אחרי שהצגתי את הסיטואציה המצערת הזאת, אומר עליה כמה דברים. ראשית, לא מיותר לציין שבלי להט"בים אין ממש שמאל. אם מישהו יכתוב עוד ארבעים שנה ספר על השמאל הישראלי, הוא ימצא שהיו יותר הומואים בשמאל הישראלי של שנות האלפיים מיהודים בשמאל הרוסי או הגרמני במאה ה-20. ההשוואה לא לגמרי שרירותית. קווירים במידה רבה ממלאים את אותו תפקיד, של יחידים תלושים במידת מה, שמשום כך יכולים גם לפתח תודעה אופוזיציונית. לכן לא פלא שהמדינה הניאו-ליברלית קנתה את ההומואים בשני העשורים האחרונים באמצעות קידום נישואין חד-מיניים וחוקים דומים.
שנית, חשוב לציין שהצגת ההומואים כ"משחיתי הסולידריות החברתית" היא ימנית לגמרי. בצרפת, למשל, במסגרת הפולמוס העז בשאלת הנישואין החד-מיניים, הושמעו טענות כאלה שוב ושוב על ידי שמרנים סוציאל-לאומיים מהסוג האירופי, התומכים בחברה מלוכדת. ושוב, התבנית דומה להאשמות שהושמעו בעבר כלפי היהודים הקוסמופוליטים.
וכאן אני מגיע לנקודה. דווקא מכיוון שהומואים כמו גידו וסטרוולה או יניב וייצמן ממלאים היום תפקיד חשוב בסדר הניאו-ליברלי, שום איגוד עובדים במקצועות רלוונטיים לא יכול לוותר עליהם. לא סתם "להסכים לקבל" – זה טריוויאלי. איגוד עובדים צריך להתאמץ באופן פעיל למשוך אליו הומואים. רק איגוד עובדים שלהט"בים מרגישים בו בנוח יכול להיחשב לארגון רלוונטי לזמננו.
למה אני חושב שזה חשוב? התאגדות של עובדים היא בעיניי הדבר הכי משמעותי שהשמאל יכול לעשות כדי לשנות מהיסוד את המציאות שבה אנחנו חיים. ועם זאת, איגודים (בשונה מארגוני זכויות אדם) הם לא פילנטרופיה – הם חייבים לשרת את האינטרסים של אלה שמתאגדים במסגרתם.
העובדה שאיגודי עובדים חלשים היום יותר מאשר לפני שלושים שנה נובעת מכל מיני דברים, אבל ככל הנראה בעיקר מכך שעובדים לא רוצים להתאגד. הסיבה שעובדים לא רוצים להתאגד היא גם שהם פוחדים, אבל גם שהם מרגישים שאיגודי עובדים לא משרתים את הצרכים שלהם. בעקבות כך, ארגוני עובדים מנסים לומר לעובדים שהם לא מבינים כמה האיגוד נחוץ בשביל הצרכים שלהם. אבל כשהם מתארים את הצרכים שלהם, הם מתארים לעתים קרובות צרכים שרלוונטיים לתקופה אחרת. איגודי העובדים רוצים לשקם את מדינת הרווחה, אבל ההומואים יודעים שבמדינת הרווחה ההיא הם לא היו קיימים, ולא במקרה. מדינת הרווחה התבססה על סולידריות, אבל גם על קונפורמיזם ופיקוח חברתי (ולא שאין קונפורמיזם ופיקוח חברתי בקהילת הגייז אבל זה כבר פיקוח מסוג אחר). היא נשענה לרוב על משקי בית מסורתיים ועל מסלול חיים יציב ובטוח. כל המרכיבים האלה זרים במידה רבה לדרך החיים ההומוסקסואלית.
בשלב הזה יהיו שיטענו שאני מייחס חשיבות רבה מדי להומואים, שהם בסך הכול קבוצה לא גדולה באוכלוסיה. יהיו שיחשבו שקבוצות אחרות חשובות הרבה יותר מהומואים, שהם הדבר האחרון שצריך לעניין את השמאל העממי. אבל כמו שצוין כאן כבר בעבר, שבישראל הלהט"ביות היא פרויקט הרבה יותר מוצלח מהשמאל. בקרב הקבוצות שאינן "ישראל הוותיקה", למשל מזרחים (אבל לא רק), יש הרבה יותר הומואים מאשר שמאלנים. אז כדאי שהשמאל ינהג בקצת ענווה לפני שהוא אומר "פחח, הומואים".
ברור שנשים למשל הן קבוצה הרבה יותר חשובה. ההבדל הוא שאיגודים של נשים קיימים כבר מאז המאה ה-19. אולי אין בעיה יותר חשובה מעבודת נשים ומשכר של נשים, אבל למרבה הצער זאת לא בעיה חדשה. מה שמייחד את ההומו הוא העובדה שהוא יצור חדש. הגיי בצורתו הנוכחית הוא סובייקט, צורת קיום, שנולדה במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית. לכן הומואים הם מעבדה חשובה להפליא כדי לעבוד עם סובייקטים שנוצרו בעידן שלנו. בהגזמה מסוימת אפשר לומר, שמי שיצליח לאגד את ההומואים אוחז במפתח לניצחון על הקפיטליזם.
הגיי הוא סובייקט שנולד במסגרת הכלכלה הניאו-ליברלית, אבל הוא בוודאי לא אמור להיעלם כשהכלכלה הזאת תיעלם. הגיי כאן כדי להישאר, גם אם הוא בוודאי יעבור טרנספורמציה, כמו צורות קיום אחרות של התקופה שלנ. לפעמים כשמרקסיסטים אורתודוכסים מדברים על החזון החברתי שלהם, נדמה שהוא עומד בסימן חזרה לשנות החמישים: חיי עמל אפורים, אחידים, ממושמעים ושמרניים. מיותר לציין שאף אחד לא רוצה ולא מתכוון לחזור לחיים כאלה. אם זאת המשמעות של סוציאליזם בימינו, עדיף בלי סוציאליזם. אנחנו לא בעונש. מדינת רווחה צריכה לספק לנו ביטחון ויציבות, אבל היא לא צריכה למנוע מאיתנו להיות ניידים. ושוב, ההומואים נמצאים כאן בחזית. חברה סוציאליסטית שבה הומואים יוכלו להתקיים בחדווה היא חברה שבה גם קבוצות אחרות יהנו מחופש, ולא משליטה של פונקציונרים נוסח ירוחם משל.
2.
האם הומואים צריכים איגודים משל עצמם? בבריטניה למשל ישנן התארגנויות משמעותיות של להט"בים במסגרת ארגוני עובדים. האם ארגוני להט"ב כמו "האגודה" הם הגופים המתאימים לקדם התאגדות? הפוליטיקה הלהט"בית מהסוג הזה השיגה הרבה, ואף פעם לא מיותר להיאבק על זכויות, בעיקר כשהן מצויות בנסיגה מדאיגה במקומות כמו רוסיה. ועם זאת ברוב המקומות הצורה הזאת של הפוליטיקה מתקרבת לדעתי לסוף דרכה, אם היא לא הגיעה לשם כבר (האגודה בימינו נראית כמו פרודיה על התנועה הציונית עם תהליכי הסתאבות ב-fast forward). זאת פוליטיקה פורמלית-משפטית, שלא נוגעת במהות, בקיום ההומוסקסואלי עצמו.
את רוב האנרגיות שלהם, ההומואים מוציאים היום במסיבות. כמוסד חברתי, המסיבה שולטת בתרבות הצעירה כבר כמעט חצי מאה. באופן עקרוני, אין שום בעיה עם מסיבות, אך האם ריקוד אינו בעצם הליכה במקום? למה לא לנסות לרקוד לאנשהו? באופן פוטנציאלי, המסיבה יכולה להיות מפעל לייצור סובייקטים מהפכניים, דווקא מכיוון שהיא יוצרת סובייקטים שלא עסוקים בלחשוב על בית ועל משפחה, אלא נולדים ברגע ונעלמים אחרי שני רגעים. כמו שכתב כאן עומר אורי –
זה נכון שאורך החיים שלנו כסובייקטים מתקצר והולך, מה שלא מפתיע בהתחשב ברעיעות מצבנו האישי והכללי. איזה היגיון יש בלבנות את עצמי לטווח ארוך כשאני לא יודע ממה אתפרנס ואיפה אחיה בעוד חצי שנה? או כשאין לי מושג באיזו סיטואציה פוליטית/כלכלית אחיה בעוד שנתיים?
אבל זה גל שאפשר לרכב עליו. האתגר הוא ללמוד איך ליילד את הסובייקטיביות הבאה שלי מתוך זו הנוכחית: כי גם ליתושים יש אבולוציה, ומאה דורות של יתושים שמטופחים בתשומת לב יכולים להוביל לתוצאות מפתיעות. סיטואציה כאוטית היא תמיד גם מהפכנית בפוטנציה.
שאלת העתיד מזכירה לי שערורייה קטנה שהתחוללה לפני כמה חודשים, כאשר ההיסטוריון השמרן ניאל פרגוסון זרק הערה הומופובית בנוגע לכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. פרגוסון טען שקיינס, שדגל בהתערבות ממשלתית בשוק ובהרחבת הגרעון, לא היה מוטרד מהטווח הארוך כיוון שהיה הומו ולא היו לא ילדים. לכן, לכאורה, הוא דגל בחוסר אחריות תקציבית. יש לציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של פרגוסון ודומיו לא מביאה הרבה תקווה בעתיד למשפחות עם ילדים ברוב העולם. אבל אפשר גם לאמץ את צורת המחשבה הזאת, ולחשוב על מדינת הרווחה שאחרי המלחמה דווקא כרעיון שרק הומו היה יכול להגות.
3.
ומשהו על ארגונים להט"ביים בכלל. יש הטוענים שבפוליטיקה הלהט"בית יש מוחצנות מינית גדולה מדי, שמתבטאת למשל במצעדי הגאווה. אבל הבעיה היא בדיוק הפוכה. ארגונים להט"ביים מכחישים את נושא המין, כאילו הוא לא רלוונטי או מגונה. כך קורה שהפוליטיקה הלהט"בית בישראל שומרת כלפי חוץ על פנים "נקיות" ומהוגנות כמו של כל ארגון המייצג קהילה דתית או אתנית, בעוד הפעילות המינית והסמי-מינית שייכת לספירה נפרדת. עד שהיא מתפרצת, ואז יש "מבוכה בקהילה". זה התבטא למשל בכמה רגעים בפרשת הברנוער: מועדון הנוער הוצג כגוף פדגוגי מכובד, שאפילו ראש הממשלה יכול לבקר בו; אבל מדי פעם צצו סיפורים ש"בחדרים האחוריים עשו סקס ואורגיות". נניח לשאלה אם זה נכון או לא. נניח בצד גם את עניין שאול גנון עצמו. אבל האם זה לא טבעי שבני נוער הומוסקסואלים יעשו סקס? What is homosexuality all about? המבנה הנוכחי של מה שנקרא "הקהילה" אומר שכל שהתאגדויות לצרכי מין מתרחשות מחוץ למוסדות הפוליטיים – מועדונים, אטרף דייטינג, גריינדר. אך האם מועדונים וגריינדר הם לא בעצמם מוסדות שמכוננים את הקהילה, לא פחות מכל אגודה (ולא במקרה טורקיה של ארדואן סוגרת את גריינדר)? האם אנשים לא באים למצעד הגאווה כדי למצוא סקס? ואם ככה, למה ששאלות שקשורות במובהק למין לא יעלו על פני השטח, לדיון ציבורי? הרי הן חלק חשוב בחיים. יש מקומות שבהם ארגונים להט"ב נאבקים על זכויות משפטיות, אבל גם מארגנים את האורגיות בעצמם.
אז איך תראה מדינת הרווחה ההומוסקסואלית? זוהי שאלה שמשאירה הרבה מקום לדמיון פוליטי יוצר. בין השאר, היא מעלה שאלות שקשורות להלאמת המיניות. גם בעניין הזה הומואים מצויים בחזית. אך האם אפשר לדמיין משהו שדומה למיניות הומוסקסואלית במסגרת חברה קולקטיביסטית-מתוכננת? אפשר אולי לשאוב כאן השראה מתרבויות במזרח הקדום, שבהן קדשים ורקדנים שיכולים להיחשב היום ללהט"בים הועסקו במסגרת מקדשים של המדינה.
כל זה יכול להישמע ספקולטיבי וכמעט מצחיק, אבל זו רק דוגמא לעובדה שכאשר מדברים על חברה עתידית, צריך לשים את כל הקלפים על השולחן, ולהימנע מקלישאות נוסטלגיות שלא יקדמו אותנו לשום מקום. זה שאנחנו רוצים סוציאליזם, לא אומר שאנחנו צריכים לזמר שירים של מקהלת הצבא האדום. אי אפשר שלא להיזכר בביקורת של ולטר בנימין על הנאומים של הסוציאל דמוקרטים, שפטפטו באופטימיות על "עתיד יפה יותר של ילדינו ונכדינו". אין שום בעיה עם ילדים ונכדים, אבל מי יכול בכלל לדבר היום על עתיד!
ולסיום, לכל מי שאומר שההומואים דואגים רק לתחת שלהם, אפשר לענות: טוב מאוד. זה בדיוק מה שהם צריכים לעשות. מה שצריך להשתנות, הוא שהומואים צריכים לדאוג לתחת שלהם באופן סולידרי. אם תרצו – לדאוג לתחת הכללי.
* אני משתמש לאורך הטקסט בעיקר במלה "הומואים" ולא להט"בים דווקא כדי לא לדבר בשמן של קבוצות אחרות שמקומן בחברה שונה מזה של הומואים. או בקיצור: כי על הומואים מותר לי לדבר.