Posts Tagged ‘אוקיופיי וול סטריט’

אסיפה זה לחלשים

10 ביוני 2012

גור סלע

זה קרה לאחר קרוב לשעתיים של דיון סוער ומתוח באסיפת הפעילים שהתקבצו כדי לשתף פעולה בהפקת אירועי ה-12 במאי בתל אביב, שישה ימים לפני האירוע עצמו. עצביו של אחד המשתתפים פקעו והשיחה המונחית הפכה לאנדרלמוסיה של צעקות, נפנופי ידיים כועסים ופרישה של חלק מהאנשים מהמעגל המרכזי למעגל צדדי. החלפתי מבטים עם המנחַה שלצידי והפעלנו את תכנית-המגירה-לאסיפה-מתפוצצת – נשענו אחורה בשקט וחיכינו בסבלנות.

האמת? חשבתי שהעסק אבוד ואין סיכוי שמישהו יצליח לחזור למצב נפשי של דיאלוג (אתם יודעים – הקשבה לאחר, ניסיון להבין אותו ולמצוא את המשותף ביניכם). למרבה הפלא, אחרי 5 דקות בערך, פתאום היה מספיק שקט ואפשר היה לשמוע מישהו אומר: "רגע, אריאל היה באמצע המשפט, בואו נשמע מה יש לו להגיד…". זה היה האות עבורנו לחזור ולהנחות את הפגישה, שהסתיימה בתוצרים נאים שהיה עליהם קונצנזוס.

הסיטואציה הזו הציפה מחדש שתי תופעות שתמיד מפתיעות את המשתתפים באסיפות עם מאחר ונראה שהן סותרות אחת את השנייה – ההתנגדות החזקה שאסיפה מוציאה מאנשים מסוימים, והעובדה שלמרות שבאסיפות רבות קשה להצביע על תוצרים ממשיים, אנשים ממשיכים "להצביע עם התחת" ונשארים לשבת במעגל ולשתף פעולה עם צוות ההנחיה.

האסיפה של מאהל רוטשילד, תל אביב, בעת דיון והחלטה על מסרים לעצרת, יולי 2011

נדמה לי שלשתי התופעות הללו יש שורש משותף שקשור לצורת יחסי הכוח שמובְנים באסיפה, צורה שמנוגדת באופן עמוק למסרים מרכזיים שהתרבות הפוליטית שסביבנו מבוססת עליהם ומחנכת אותנו לאורם. לצורך הדיון נקרא לגישה המקובלת "הגישה הריכוזית", ולגישה עליה מבוססת האסיפה – "הגישה המשתפת". ההבדל היסודי בין הגישות מצוי באופן בו ראוי להשתמש בכוחם הפוליטי האינדיבידואלי של כל הפרטים שמרכיבים ציבור מסוים.

הגישה הריכוזית

לפי גישה זו, כאשר אנשים רוצים להפוך את הכוח שלהם לעוצמה, עליהם לרכז את הכוח הפרטי של המון אנשים במקום מרכזי בו מתנהלת קבלת החלטות בשם הכוח הכולל ויישומן באמצעותו. רובנו נחשפנו אך ורק לתרבות פוליטית שמניחה שניהול הכוח הזה יכול להיעשות בצורה אפקטיבית רק בקבוצה מצומצמת ומקצועית, כלומר – ריכוזית וסגורה. זה הבסיס לכל שלטון אוטוריטארי וטוטליטארי, כולל שלטון הנציגים שזכה לבלעדיות בתודעה שלנו בתור "הדמוקרטיה". המאפיין של הזרם הפוליטי הזה הוא ההכרה בזכותו הטבעית של החזק לשלוט, כפי שמתבטא בכמיהה הציבורית ברגעי משבר ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". נכון, הדמוקרטיה הנציגותית כוללת מערכת שלמה של איזונים ובלמים על הכוח, אבל בינינו – מתי בפעם האחרונה ראינו ראש ממשלה/שר/טייקון חלש פוליטית (כלומר – לא משתייך לאליטה)? כמעט תמיד זה יהיה אחוס"ל, או המקבילה הסוציולוגית המקומית לאליטה. בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד מכנה את סוג המשטר הזה קלפטוקרטיה – שלטון של גזילת הכוח הפוליטי מהאזרחים למען שלטון ריכוזי חזק ואפקטיבי.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של אפקטיביות. טיעון מחץ נפוץ של תומכי הגישה הריכוזית יכול להישמע בערך כך – "עד עכשיו עשינו דמוקרטיה, עכשיו צריך לשים אותה בצד כדי להיות יעילים. יש לנו אירוע להפיק!", או כך: "נמאס לי מהבירבורים שלכם, מי שרוצה לעבור לעשייה שיבוא איתי!" (סימני הקריאה – במקור).

הגישה המשתפת:

גישה זו מניחה שהדרך ההולמת לייצג אדם מבחינה פוליטית היא לשתף אותו בתהליך הפוליטי, כלומר – לאפשר ולעודד כל אדם ששייך לציבור מסוים, להשתתף בדיון, בקבלת ההחלטות ויישומן בכל נושא שנוגע לאותו ציבור. על מנת להצליח להגיע לשיתוף עמוק ואמיתי, על האנשים שמחוברים לכוח יותר מאחרים להיות מודעים לאחריות שלהם להגביל את הפריבילגיות ה"טבעיות" שלהם ולהעצים את החלשים שלצידם. חשוב להבדיל את השיתוף הפוליטי משיתוףלכאורה, שמאפשר למי שרוצה להשתתף בסך הכל לקחת חלק בהוצאה לפועל של ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו אי-שם.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של הכלה. טיעוני מפתח של תומכי הגישה המשתפת נשמעים, פחות או יותר כך – "בלי שיתוף האנשים אין הצדקה לפעולה בשמם, וממילא הם לא יזדהו איתה". כמובן שכשיש לך משאבים כלכליים משמעותיים, אתה לא באמת זקוק לשיתוף פעולה אקטיבי מצד ציבור גדול כדי להשיג אפקטיביות לטווח קצר.

האסיפה של אירוע ה-15 באוקטובר 2011, רחבת מוזיאון תל אביב

אסיפת העם, שהתקיימה לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, לבשה בשנה האחרונה צורה חדשה והיוותה את הבסיס של מבנה תנועת ה-15 במאי הספרדית, כמו גם של תנועת ה-Occupy האמריקאית, תנועת המחאה הבריטית והתארגנויות דומות במקומות אחרים. תנועות אלה הושפעו במידה רבה גם מהמאבקים בעולם הערבי וגם ממאבקים קודמים ברחבי העולם. גם בארץ נוצרו מבנים דומים, אם זה באסיפות במאהלים השונים ואם זה ברמה הארצית. מאחר ואסיפה יכולה להתארגן באופן אפקטיבי רק מסביב לעניין משותף ברור, פירוק המאהלים גרר בדרך כלל גם פירוק של האסיפות שהתהוו בהם. עם זאת, ניתן היה לראות שהרעיון עצמו מסרב לדעוך והצורה הפוליטית הזו צצה מחדש במקומות שונים בהם היה ניסיון לגבש קבוצה או קואליציה של קבוצות מסביב לעניין משותף – נושאי או גיאוגרפי. דוגמאות לאסיפות "גיאוגרפיות" ניתן למצוא בת"א, שם המשיכו להתארגן אסיפות שכונה, אסיפות של קהילת המחאה של מאהל נורדאו וגם ברמה העירונית במהלך רוב החורף. בקרית שמונה אסיפת המאהל ממשיכה להתכנס באופן שוטף יחסית. אסיפות אחרות ממשיכות להתקיים מסביב לנושאים ארוכי טווח כמו ועדת החינוך של מאהל רוטשילד, או אד-הוק כמו התארגנות קואליציית הפעילים של ה-12 במאי. למעשה, אני צופה שהצורה הזו רק תמשיך להתפתח, להשתכלל ולהתרבות, מאחר ומי שחווה אותה בעוצמה, מתקשה לחזור ולהשלים עם הצורות הפוליטיות הדכאניות הנפוצות.

מעצם טבעה, אסיפה היא אמצעי ביטוי והעצמה לאנשים שלוקחים בה חלק ולכן היא מקבלת צורה ספציפית ייחודית בכל מקום ובעצם בכל מפגש בפני עצמו. ניתן לראות שאסיפה מצליחה להגשים את ייעודה כאשר היא שומרת הן על תהליך משתף ודיאלוגי והן על מבנה שמחזיק את התהליך ומאפשר להתקדם באמצעותו לעבר תוצרים שיש עליהם הסכמה רחבה. זה דורש הרבה סבלנות וסובלנות, בעיקר משום שכאשר התהליך מצליח לגעת בנושאים שהם באמת רלוונטיים, השונוּת בין המשתתפים מקבלת ביטוי פומבי וכל אחד צריך להתפתל לנוכח עמדות וזהויות שנשמעות זרות ולכן – מאיימות. הנחיה טובה תצליח להכיל את השונוּת, ליצור אווירה של סולידריות מסביב לעניין המשותף לכל הנוכחים ולעודד הגעה להסכמות דרך הכלת השונוּת לתוך ההצעה עליה נדרשים להחליט. חשוב להבין שאין כמעט שום דבר בחברה שלנו שמכין אותנו לכך. הגישה הריכוזית, שעוקפת את נקודות המחלוקת על מנת לקצר את הדרך בשם האפקטיביות, מביאה אותנו (במקרה הטוב) להכרעה באמצעות הצבעת רוב לאחר דיון קצר שמבוסס על ויכוח ולא על דיאלוג (אני לא צריך להתאמץ להגיע להסכמה עם השונה ממני, מספיק שאשכנע את רוב האחרים), כך שקשה לנו לחוש באופן טבעי את העוצמה שמציעה הגישה המשתפת. את העוצמה נרגיש רק כאשר נסכים לסבול את האחר עוד קצת, ממקום של שוויון-ערך-פוליטי בינינו.

אסיפה המונית בפוארטה דל סול, מדריד, 28.5.2011

מכל הדברים האלה מתברר שאסיפה מציעה כוח קודם כל לאלה שרחוקים ממנו במארג יחסי הכוח הכללי. אלה שקרובים יותר לכוח, נאלצים לוותר על הפריבילגיות שהורגלו להן ונדרשים, למשל, לחכות לתורם על מנת לדבר, אפילו אם הם בטוחים שהפתרון הנכון לסוגיה כבר מונח להם בכיס. הם גם נדרשים להקשיב לכל השאר ולפתח רגישות לקולות האחרים אם הם רוצים שהצעתם תתקבל בקונצנזוס. ואכן, במבט לאחור, המתנגדים הכי עקביים וקולניים לתהליכים של דמוקרטיה משתפת הם תמיד החזקים שמסרבים לוותר על פריבילגיות של כוח, בעוד החלשים (מוחלשים, ליתר דיוק) – ממשיכים לבחור בצורה שמגבירה את הקול שלהם. ה"חזקים" שמצליחים לשרוד, למרות הקושי (שיש לי הרבה אמפתיה כלפיו, אגב) לוותר על פריבילגיות, הם כאלה שלמדו שלטווח הארוך – גם הם מרוויחים מהיותם חלק מקהילה שחרתה על דגלה מסע-שאין-לו-קץ להקטנת ההדרה הפוליטית. לפי הניתוח הזה, ניתן למצוא את אותה צורה פוליטית אצל ביבי נתניהו, אצל "הנהגת המחאה" (שחלקם ממשיכים עד היום לטפח את התדמית התקשורתית של עצמם כמנהיגי המחאה ונציגיה עלי אדמות) ואצל חלק ממבקריהם שבעצם רוצים להחליף אותם בהנהגה אחרת (שאותם מבקרים, מן הסתם, נמנים עליה). עם זאת, ציבור הולך וגדל מבין הפעילים מבקר את עצם התפיסה הכוחנית שמחייבת הנהגה ריכוזית ומדירה, מצפה מכל פעיל שמתראיין בתקשורת לדבר בשם עצמו בלבד ודורש מכל התארגנות חדשה לנקוט בגישה משתפת ונטולת אגו.

ראוי לציין את המודל של האסיפה הכללית של וול-סטריט, שלא הסתפקה בבניית מודל ביורוקראטי להנחיית אסיפות, אלא הוסיפה קוד אתי כהצעה להתכוונות נפשית לכל משתתפי האסיפות. אחד הסעיפים האהובים עלי, שמכונה "Step up, Step back", מבקש מכל משתתף להיות מודע למידת הקרבה שלו לכוח ביחס לשכניו לאסיפה – אם הוא מייצג אליטה עליו לרסן את עצמו, למעט בהשתתפות פעילה ולהעדיף הקשבה. אם הוא שייך לקבוצה מוחלשת – האסיפה מעודדת אותו להשמיע את קולו יותר מאחרים. או בפרפראזה מקומית על ביטוי מאצ'ואיסטי מפורסם – ברגעים כאלה, חשוב שתהיה חלש.

האסיפה הכללית של וול-סטריט, ניו יורק, סתיו 2011

אסיים בציטוט של יוג'ין ויקטור דבס, שמבטא בעיניי כמיהה-שלא-נגמרת לסולידריות: "כל עוד יש מעמד נחות – אני נמנה עימו. כל עוד יש יסוד פלילי – אני חלק בו. כל עוד שוכנת נפש אחת בכלא – אינני חופשי".


מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

30 באוקטובר 2011

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיביתליברלית הדוגמטית.

ישימעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "איאלימות" סותמים את הפה לכל הלאלבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתינסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייללשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעהההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאולותהיה שביתה כללית כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ"היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהוםסטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, וויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחףובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישיוואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאוליבראלית אצלו זה פשוט בילטאין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמוכן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסטטראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאולאבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדהטוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטיתרדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או וביתר שאת ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישימסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתיסקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצברוח קונטררבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריהקצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעלשררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דברמה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבהפועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, ביןתרבותיים, לארקאינטלקטואלים/שמאלנייםרדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסרמחויבותםהאורתודוקסיתלרעיוןהמהפכההנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגיתאישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתלאביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.