השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

"הדבר הזה"

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית –  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

תגובה: לא רק ברחובות, לא רק אונס

רוויטל מדר

תהל פרוש כתבה את הרחובות נשמטים לאט. היא כתבה מתוך מצוקתה, אני מאמינה, כאישה, והתחילה את דבריה בציטוט עבה מכתבה בעיתון הארץ שעסקה בביטחון של נשים, ונשענה על סקר שנעשה בנושא. תהל ענתה לציטוט שבחרה בעשר נקודות ואני מעוניינת להגיב לאלה, מתוך התחושה שבמקומות מסוימים תהל שגתה, עת הדיסקורס הנתון על תקיפות מיניות של נשים היווה את הגבולות שבתוכם תהל ניסתה לכונן תשובה.

תהל כתבה 10 נקודות בעקבות הציטוט שהביאה. אני כותבת בעקבותיה גם כן בנקודות, אך בתשע נקודות, שכמעט כולן מקבילות לאלה של תהל, מהוות תגובה לדבריה.

1. תהל מתחילה את דבריה מהתייחסות לרחוב החשוך, לאותה סיטואציה שבה אישה נדרשת לשוב לביתה בשעת לילה מאוחרת יותר או פחות. זו סיטואציה מוכרת ולא נעימה, שכל כולה נתונה לרוב בתוך התקוה שזה לא יקרה, שלא יציקו לך, ושהגרוע מכל לא יתרחש – שלא תיאנסי. הבעיה היא שזהו לא המרחב היחידי שבו אנחנו הנשים חשות את הפגיעות הזו. מי שהגיעה למפתן ביתה, ובביתה אין אינטרקום מוסדר, נכנסת כעת לחלל שני שבו אנחנו מפוחדות, שבו אנחנו מחפשות מיד את האור, מקוות שאף אחד לא ימתין לנו בו. השיבה הביתה, יש לקוות, תסתיים בכניסה לדירה. זאת בהנחה שהדירה עצמה מהווה מרחב מוגן. זה לא ברור מאליו, שכן כאשר יותר מ-80% מהתקיפות המיניות שמתבצעות בנשים מקורן בגברים שאינם זרים לנשים, וכאשר 50% ממקרי האונס מתבצעים בבית הנתקפת או בבית התוקף, ניתן להניח שלא פעם המרחב הפנימי אינו אותו מרחב מוגן. זה לא רק הרחוב, וזה לא רק הרחוב בלילה, זה ההיות אישה שמתאפיין בכך שכל תנועה-עמידה-היות מרחיב סביב עצמו את המרחב הלא מוגן. להיות אישה זה אומר לצערי שאין כזו חיה מרחב מוגן. אין חדרי ממד ואין חדרי מדרגות. הפגיעות כל הזמן שם.

תהל בדבריה מתייחסת בצדק לתחושה הזו שעולה בתוכנו כאשר אנחנו הולכות ברחוב החשוך, שמהווה את המרחב הלא מוגן בה' הידיעה, שכן הוליווד חינכה אותנו כך, אותה תחושה שעולה כאשר חולף לפנינו גבר או שמא אפילו חבורת גברים, ואז כל תקוותינו נתונות לכך שהוא לא יפגע בנו. שכמו במשחק מחשב, הוא יהווה עוד איזה טרול רגעי שעלינו להצליח לחמוק ממנו, כדי שהמשחק לא יגיע לסיומו. אל מול התחושה המוכרת הזו אני רוצה להדגיש שוב שכל מפגש וכל שהייה עם גבר בחלל שבו אין לך אפשרות להיות אחראית לגורלך הוא מפגש כזה, קפוץ שנתון בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. למעשה, אם אשתמש בבמה הזו כדי להשיב לכל מי שמנסים להאשים את הפליטים בכך שהם פוגעים בבטחוננו, אני רוצה לומר מזה זמן מה, שהלוואי שהפליטים היו מהווים את הבעיה, הלוואי שהיתה לי דרך לדעת מתוך חיצוניותו של אדם, שהוא הולך להיות מסוכן עבורי. אולי אז היינו יכולות להתרחק מהמסוכנים שבניהם, שכן נכון להיות כל גבר מהווה סכנה, כי אין סימני אזהרה על פניהם של אלה שפוגעים בנו. למעשה זוהי הנורמטיביות שהיא מנת חלקם, ומנורמטיביות את רובנו לא מלמדים לפחד.

באותו האופן לא מלמדים אותנו לחשוש ממקומות הומים, שעומדים בניגוד מוחלט לרחוב השקט והחשוך שמתארת תהל. הפגנות המוניות, שנשים מעוניינות לקחת בהן חלק, הן לא פעם קרקע פורייה למטרידים ותוקפים, שמנצלים את הדחיסות כדי לגעת בנו ללא הסכמתנו. אלה מגיעים גם לשוק הכרמל בימי שישי העמוסים, וכך בעודך הולכת וזוכה לממטר של הטרדות מצד העובדים של השוק, את עלולה לזכות גם בליטוף מזר של ישבנך. וכאשר לא מלמדים אותנו לפחד גם מזה, אנחנו עומדות בסיטואציות הללו חסרות אונים. כאילו אין לנו דרך לדברר את שאירע כעת, כי אל מול הפחד מהרחוב החשוך, כל אלימות אחרת שמופעלת עלינו, מפסיקה להיות ברורה. וכדי שזו תהא ברורה, אל לנו לדרג את הסכנה.

2. ראשית יש לדייק בסטטיסטיקות: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית בחייה, ואחת מתוך חמש עוברת אונס, בעוד אחת מתוך שש עוברת גילוי עריות. וגם כאן יש להרחיב, ולציין, שבעוד שאחת מתוך שלוש מותקפת מינית ואחת מתוך חמש עוברת אונס, ואחת מתוך שש עוברת גילוי עריות, הרי שיש מבנינו את מי שעוברת בילדותה גילוי עריות, ולאחר מכן אונס ותקיפות מיניות למכביר. רוצה לומר, האונס, שמבטא כל תקיפה של אישה, כל מקום שבו נאנס על אישה לעשות בניגוד לרצונה, הוא לא חוויה חד פעמית. העובדה שעברת אונס או תקיפה מינית או גילוי עריות, העובדה שנכנסת לסטטיסטיקה, לא אומרת בשום רגע שאת מוגנת. שמעתה והלאה את יכולה לפסוע בבטחה בעולם. ואת העובדה הזו הסטטיסטיקה לא מספרת לנו.

מעבר לכך, בעוד שגם אני מאמינה כמו תהל שהמהפכה הפמיניסטית והניפוץ של המבנה הפטריארכי יובילו בהדרגה לסילוק כל החולות של החברה שלנו (והשלנו כאן הוא עולמי), הרי שאמונה זו לא מאפשרת לדבר על הבדלי שכר ואי ייצוג של נשים כדברים נפרדים. אלה הולכים יד ביד עם אונס של נשים, כל אלה הם חלק מתרבות אונס, שעניינה הכפפת נשים לגברים. גם כאן אין צורך לייצר היררכיה של מה קדם למה, שכן הדברים הללו תמיד הלכו ביחד, תמיד היו קשורים אלה באלה. אנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו כפופות חברתית לגברים, כפי שאנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו נתונות לאלימות פיסית ותקיפות מיניות מצד גברים.

3. אחד הנתונים הבעייתיים של הסקר שפורסם בעיתון הארץ ושממנו תהל התחילה את דבריה נגע לטענה שנשים רווקות וגרושות נתונות ליותר אלימות. זהו נתון בעייתי שכן כמו סקרים רבים הוא מתחיל לבסס מיתוסים שאין בהם אמת, על פרופילים של נשים שמותקפות מינית. מעבר לכך, זהו נתון בעייתי, שכן הוא לא משקלל פנימה את העובדה שיכול להיות שהנשים שהן גרושות כעת נאנסו במהלך הנישואים, או שמא הרווקות נפגעו דווקא מהקרובים להן (כפי שניתן להניח שוודאי קרה), או שמא הן אלה והן אלה נאנסו בילדותן, הותקפו בצעירותן, מתי שלא היו אמורות להיות נשואות בין כה וכה. אין בנתון זה כדי להעיד על כך שהתקיפה שלהן נעשתה כאשר הן לא היו קשורות בגבר באותו המובן המגונן שתהל מסמנת.

4. מצב כלכלי אכן יכול להביא לדוחק שיגרור עמו אלימות מינית. אחד מהמצבים הללו הוא אותו דוחק שנחשפים אליו כל פעם שמנסים להראות לנו איך נשים "נורמטיביות" מחליטות לעסוק בזנות, כדי להציל את משפחתן מעוני מחפיר. אישה כזו למשל תיאנס על בסיס יומיומי, אך ספק אם היא חלק מהסקר שהתקיים. ספק אם לכל אחד מהפעמים הללו שבהן נאנסה – כי כל הליכה לזונה היא אונס – היינו קוראות וקוראים אונס.

אפשר להניח שלא, על אף שהאימה מצדה אינה ממוקמת במקום אחד. מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים לא מתרחשים רק בשכונות הלא טובות. כמו שאינם מתרחשים רק ברחוב, או רק במקום שבו אין אנשים. אל מול הפחד המבוסס הזה, אין לחשוב שהסכנה חולפת כשאנחנו עוברות לשכונות בטוחות יותר. ואין בדבריי כדי לא להכיר במגפת האלימות נגד נשים שעוברת על דרום העיר, שלמולה מתקיימת עצרת המחאה המוצדקת והחשובה.

5. הפוסט של הגר שיזף חשוב אך גם אצלה וגם אצל תהל לא ברור מדוע אנחנו נותנות לאונס למלוך בכתר. האם ביצוע מעשה סדום באישה מכאיב לה פחות, או האם התחככות מדורגת נמוך יותר מאשר נשיקה כפויה? החוק יצר מדרג של עונשים ביחס לכל אחת מהתקיפות המיניות הקיימות. הוא עשה זאת כי את זה הוא עושה, כי הוא מנסה (לשווא ומתוך תחושת אלוהות) לייצר את המשוואה המושלמת בין הפשע לעונש. אז הוא יצר מדרג של עונשים למדרג של פשעים ואנחנו הפנמנו לתוכנו את ההיררכיה הזו, עת מלמדים אותנו לפחד מאונס, אך לא מלמדים אותנו את האימה שנתונה על כל המדרג של התקיפות המיניות. והעובדה שליתר אנחנו לא קוראות בשם, והעובדה שהאונס הוא המלך של התקיפות המיניות מבחינת היראה שלו ומבחינת הכיסוי התקשורתי, מובילה לכך שאנחנו מפנימות לתוכנו את ההיררכיה הזו, ואנחנו נדרשות לדון עמה ביתר שאת כאשר מתרחשת תקיפה מינית שאינה מהווה אונס לפי הספר.

למעשה, יש להבהיר מה המשמעות של כל אחת מהתקיפות המיניות, וזאת רק כדי להיפטר מהן מייד לאחר שהובהרו.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. (כל ההגדרות לקוחות מאתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

עלינו לזרוק את ההגדרות הללו כי לא יכול להיות שהמדרג שלהן מנהל אותנו, עת אנחנו למדות להתייחס בביטול לתקיפות מיניות מסוימות, כל עוד אלה אינן נופלות תחת הגדרתו של אונס by the book. אנחנו צריכות לזרוק אותן כדי לנקות את חיינו באופן מוחלט מתקיפות והטרדות מיניות. כי לא יכול להיות שחלקים בגופנו מושמים ביחס עקום של פגיעים יותר או פחות, ולא יכול להיות שניתן לאונס – מפאת היותו פשע שיכול להיות מבוצע רק באשה, שכן נדרש איבר מין נשי כדי לבצעו – להקטין את כל יתר התקיפות המיניות שאנחנו עוברות.

5. אם אנחנו מעוניינות לשמר את האונס, כדי לעשות בו שימוש מילולי, עלינו להרחיב אותו. עלינו להחזיק בו ורק בו לא כדי לייצר את העיוות הנוכחי, עת האונס ממוקם בראש ההיררכיה, כי בכוחו לנתק את בתוליה של אישה, כי אונס – אותה חדירה – מנקודת מבט גברית, נדמית כמו חילול של הרכוש. האונס שעומד בראש ההיררכיה לצד יתר התקיפות המיניות שנשים עוברות, הוא האונס כפי שקוראת אותו הפטריארכיה. האונס, כפי שאנחנו, הנשים קוראות אותו, הוא לא זה שמופיע בסטטיסטיקה של אחת מתוך חמש נשים, כי אם הוא שם כולל לכל תקיפה מינית של אישה, שם כולל לאותו מקום שבו אישה נאנסה לדבר מה בניגוד לרצונה.

6. אני מסכימה עם הגר – הדיבור המשותף עוזר מאוד להילחם באונס, להפסיק להפוך אותו לסוד. אך יש צורך בציבוריות רחבה יותר של האונס, כזו שתבהיר לנו שכל יום כאשר אנחנו הולכות והולכים ברחוב אנחנו הולכות והולכים בין קורבנות של תקיפה מינית. יש להבהיר שקורבן של תקיפה מינית אינה מגיעה עם פרופיל מסוים, שהיא אינה מתנהגת בצורה מסוימת, או הולכת בצורה מסוימת. יש סקאלה רחבה של תגובות כשם שיש נשים שונות. אין שום סיבה להביע פליאה כשמישהי שחיה "חיים מלאים" מספרת בפניכם ובפניכן שהיא עברה כל סוג של תקיפה מינית. ואם לחזור לסעיף הקודם, אין שום סיבה להיות מזועזעים יותר כאשר מישהי מספרת לכן ולכם שהיא עברה אונס, מאשר אל מול אישה שמספרת לכן ולכם שנעשה בה מעשה מגונה.

7. אכן, הפטריארכיה לא תעשה עבורנו את העבודה, אך לא יכול להיות שהאחריות מוטלת רק עלינו. זה דבר אחד לצאת ביוזמות שונות שעניינן מלחמה בהיעדר הביטחון שמקיף אותנו, וזה דבר אחר לבלוע הכי עמוק שאפשר את המציאות הזו, כך שהפעילות החינוכית כנגדה תהיה של התגוננות מפניה, ולא של הדרתה. כאשר תהל מציעה לנו ללמוד הגנה עצמית היא מסכימה – אם במודע ואם לא – עם המציאות. היא אומרת לנו שתמיד יהיו אנסים, ולכן עלינו ללמוד להתגונן הן פיסית והן תודעתית. זאת במקום לחשוב על חינוך לשוויון ולכבוד, על חינוך שיעזור לילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרות ומבוגרים להבין שהיעדר הסכמה מפורשת משמעה לא.

כשאנחנו נדרשות ללמוד הגנה עצמית לא רק שאיננו דורשות את השינוי של הנורמה הזו, אלא אנו גם מתעלמות מנשים שאל מול תקיפה קופאות במקום, נשים שברגע האמת לא יוכלו לעשות שימוש בשיעורי ההגנה העצמית, כי הן לא יהיו שם עבור עצמן. ומעבר לזה, אנחנו דואגות שאותו דיאלוג שתהל תיארה נפלא, אותו אחד שמתנהל בין האשה לבין עצמה עת היא מנסה למנוע עד כמה שאפשר את היפגעותה, יהיה אינהרנטי לפנימיותה, כי היכן שניתן להתגונן ניתן להאשים את הקורבן.

8. הבעיה הגדולה במאמר של תהל מבחינתי, שהוא מאמר שרצוף כוונות טובות ושנכתב לדעתי ממקום כן מאוד, קשורה בכך שתהל מנסה לעשות סדר בדברים. היא מתחילה בשימת האצבע על המקום המסוכן ביותר, שניתן להאמין שעבורה הוא המפחיד ביותר, והיא ממשיכה בשרטוט תכנית הגנה אל מול המציאות הזו. אך כאשר פועלות כך, אין אפשרות אלא להפסיד בדרך חלק מהמערכת, ואין אפשרות אלא להתמסר למקום שבו מתחילים לבנות לתקיפה המינית קטגוריות, שמשליכות בהמשך גם על פרופיל של נאנסת ועל פרופיל של נאנס. המחשבה בעקבות תקיפות מיניות צריכה להיות כזו שקוראת את האלימות הזו כנורמה חברתית שמושרשת בחברתנו ושמתנגדת לכל היררכיה של התקיפה או של ההטרדה. במובן הזה מדובר כאן בכאוס, שלצערי לא ניתן לעשות בו סדר. ושכל ניסיון לעשות בו סדר יהא בו לא יותר מאשר הפנמת הקול המדכא כבר. זה שמסדר אותנו בתיקיות, וממיין את פגיעותינו, ואומר לנו כמה ואיך עלינו להרגיש למול דבר מה, ואיזה סוג של התנהגות עלינו לפתח כדי לדאוג לעצמנו. הניסיון לעשות סדר מחייב כבר ומראש את קבלת הסדר הקיים. הוא מחייב גם את העמידה החסרת אונים מול הטראומה והטראומה העיקשת, כי היא אף פעם לא מוכנה להיכנע לסדר, להבין את עצמה בהגדרות, לקרוא את סיפורה ככזה שנע על ציר ליניארי.

9. באשר לאחריות שמטילה תהל על הגברים – אני יכולה רק לברך. עם זאת, צריך להמשיך ולהבחין בין הדרישה לחינוך מגדרי לבין הדרישה ללמידת הגנה עצמית. גם משום שאין התחייבות שהגנה עצמית תעמוד לרשותה של אישה ברגע האמת, אך מעבר לכך מפני שלימוד של אשה להתגונן מתקיפה מינית – אם באמצעות אמנויות לחימה ואם על ידי פיתוח רגישויות למצבים – אומרת באופן ברור שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. כי אם חושבים שהמציאות היא כזו שלא אמורה להכיל בה את הנורמה האלימה כלפיי נשים, אז פשוט מלמדים גברים לא לפגוע בנשים. לא מלמדים נשים לזהות מצבים ולהפוך לחוקרות של היום יום שלהן, כדי לאתר כל סכנה שאורבת להן. גם כי אלה לא חיים, וגם כי זה פשוט בלתי אפשרי.

* דימויים: ארבעה ציורים של ארטמיסיה ג'נטילסקי (1593-1656) – סוזאנה והזקנים, יהודית משספת את גרון הולופרנס (שתי גרסאות), יהודית ושפחתה עם ראשו של הולופרנס.

הרחובות נשמטים לאט

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר – הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות – ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות – או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאת, זאת וזאת).

8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה – נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה – זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת – אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?

תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת אי–אמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכל–יכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.