Posts Tagged ‘אוניברסיטאות’

נתזים (14): יולאמו המספרות!

16 ביוני 2010

בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.

מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה,  ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.

"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.

וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.

מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.

מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.

ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?

האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.

אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.

האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?

ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.

הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?

מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.

וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.

גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".

אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן  שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס.  ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד  הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!

ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.

אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.

מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?

אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.

"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.

מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.

ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש  אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.

"האנשים ישנים, אך כאשר ימותו – יעורו": הערה על ערבים ופילוסופיה

11 במאי 2010

"מי מאיתנו לא שואל את עצמו מפעם לפעם – או לפחות שאל אותו בתקופת נעוריו כאשר סקרנותו הפילוסופית עוד היתה בתוקפה – אם יתכן שכל חייו אינם אלא חלום מתמשך?". כך כותב הפילוסוף יובל שטייניץ, שר האוצר וידידה של אשת ראש הממשלה, בספרו הקלאסי טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה (איורים: נעם נדב) המוקדש לאלוהים ולרנה דקארט. אני בספק אם כששטייניץ כתב את הדברים סקרנותו הפילוסופית עוד היתה בתוקפה. זה היה ב-1998, זמן קצר לפני הפריימריז הראשונים שלו, וכמה שנים לפני שהחליט שהדרך להציל את הכלכלה הישראלית היא להתחפש לג'וליאני ולהעניק עוד סמכויות לשוטרים. אבל כבר אז הוא ממש אהב טילים, כך מתברר.
בכל מקרה, שטייניץ צודק. כולנו מכירים את טיעון החלום של דקארט. אלה מאיתנו שלא התפנו לחשוב עליו בתקופת נעוריהם, נתקלו בו אולי בשיעור "קריאה מודרכת א" (שהעברתו הוא תחנה בביוגרפיה של כמה אושיות תרבות מקומיות), או "מבוא לתרבות המערב", ויודעים שזהו המהלך המחשבתי המשמש בסיס לפילוסופיה החדשה כולה, ואולי לסובייקט המודרני ולמה שאנחנו באופן כללי. אבל נדמה לי שבאף שיעור מבוא סטנדרטי לפילוסופיה, לא מזכירים שטיעון החלום של דקארט הוא בכלל לא של דקארט. לי בעצמי זה נודע במקרה, כשהופניתי בקורס כלשהו בתואר השני לספר הפודה מן הטעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות, מאת הפילוסוף האיראני (זהירות!) אבו חאמד מוחמד אלגזאלי. בפרק ב' של הספר מציג אלגזאלי את המהלך שעשה (תרגמה: חוה לצרוס יפה), והנה הוא עם קיצורים אחדים:

אז בחנתי את ידיעותי וארא, כי אין בי ידיעה כזאת אלא בדברים שבחוש ובחיוב ההיגיון ואומר: עתה, כבר נואשתי, אין ברצוני ללמוד עוד אלא מן הניגלות… החילותי במרץ רב להתבונן בדברים הנתפסים בחוש ומחויבי השכל, כדי לראות אם אוכל לעורר בנפשי ספק כלפיהם, ויביאני הפקפוק הממושך לידי כך, שנפשי לא נתנה עוד אמון גם בדברים הנתפסים בחוש, והספק עלה בה כפורח ויאמר: מניין הביטחון בדברים הנתפשים בחוש…
נפשי היססה מעט להשיב על כך, ואז חיזקו החושים את הספק שעוררו על ידי דוגמת השינה לאמור: האינך רואה שבשעת השינה הינך מאמין בדברים ומזהה מצבים, בהיותך בטוח בשעה זו שהם קיימים ועומדים ללא כל ספק – עד אשר תתעורר ותדע, שכל הדברים אשר דימית והאמונות אשר האמנת אין בהם כל שורש ותועלת! על מה, איפוא, בטחת, שלא כן הוא בנוגע לכל אשר אתה מאמין בו – בהיותך ער – בחוש ובשכל? … יתכן אשר יבוא עליך לפתע מצב, שיחסו אל היותך ער יהיה כיחס היותך ער אל שנתך, והמצב שבו אתה ער יהיה לעומתו כמצב של שינה.
ואולי זהו המצב, שאליו מתכוונים הצוּפים שעה שהם טוענים כי בצלוח עליהם הרוח, בהיותם שקועים בתוך נפשם ומשוחררים מחושיהם, יחזו מצבים, שאינם תואמים את הדברים הנתפסים בשכל. ואולי זה המוות, כדברי שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום: "האנשים ישנים, אך כאשר ימותו – יעורו".

איור מתוך כתב יד של אלגזאלי. 500 שנה לפני דקארט

אפשר היה לחשוב שאלגזאלי העתיק מדקארט, לולא נכתבו הדברים בערבית בנישאפור שבצפון פרס בסביבות שנת 500 להיג'רה, כלומר 1106 לספירה – 500 שנה לפני שדקארט נולד. ממעטים להזכיר שדקארט שאל מאלגזאלי חלק גדול ממהלך הספקנות המתודית שלו, ובמיוחד את האופי החווייתי-ביוגרפי של המהלך (אם כי כמובן לא את כל המהלך, ואולי אפילו לא את החלק החשוב ביותר שלו), כפי שמוצג במאמר הזה של מקס פאוורס. אולי יהיו מי שיראו בזה אנקדוטה ותו לא, אבל נדמה לי שבהקשר הישראלי היה יפה אם היו מזכירים את זה בקריאה מודרכת א'.
למה נזכרתי בעניין? כי לפני כמה ימים פירסמה המועצה להשכלה גבוהה את מסמך ושמו דו"ח הוועדה הבינלאומית לבחינת לימודי הפילוסופיה במוסדות המוכרים להשכלה גבוהה בישראל. אפשר לקרוא אותו במלואו כאן. זהו אחד מכמה דוחות על מקצועות שונים שנכתבו על ידי ועדות בינלאומיות של מומחים (כמובן, כאלה שבכלל בא להם להתעסק עם ישראל) ופורסמו בזה אחר זה בשנים האחרונות. הדו"ח די חיובי בסך הכול, ופרקים שונים בו יכולים לעניין תלמידי פילוסופיה החרדים לעתידם. הוא מציין בין השאר שנשים סובלות מתת-ייצוג במחלקות לפילוסופיה בישראל. אבל מה שעוד מעניין, ואולי יותר מפתיע, זה ההמלצה היחידה של הוועדה בענייני תוכן  הלימוד באוניברסיטאות, שאותה (בניגוד למנהגי) אביא כלשונה באנגלית (ההדגשות שלי). בלעדי לארץ האמורי!

This recommendation is purposely not numbered because it is in certain respects different  in kind from the others but no less pressing. Rather than assign it a rank, we have decided to let it stand apart as a supplementary observation.
While perhaps understandable and hardly exceptional for Israeli universities, the relative lack of Arab-Israeli professors and students in philosophy is particularly lamentable.
It is particularly lamentable for at least two reasons. First, as a matter of historical fact, Western philosophy was dependent upon Muslim thinkers for the transmission of Greek thought to the Latin West. Through their translations and interpretations of Aristotles logic and philosophy of science, his philosophies of nature and mind, his ethics and politics, Islamic thinkers shaped the received view of Aristotle and, as a consequence, standard European approaches to these subjects so central to the dawn of modernity. Here is a genuine context and theme for mutual research and understanding among Islamic and Israeli scholars of the history of philosophy.
Second, philosophy has a unique capacity to question and evaluate commitments (cognitive, moral, artistic, and so on), without privileging a particular religious outlook or tradition, whether Jewish, Islamic, Christian, or otherwise. In this respect, too, it represents a potential place for a critical meeting of minds on neutral turf. In each of the aforementioned respects, philosophy offers a particular promise for reaching out to a younger generation of Arab-Israelis and bringing them into significant scholarly dialogue in the university with other Israelis. Given Israels demographics and the philosophical penchant of its citizenry (mentioned earlier), it is easy to imagine that Israels interests would be well-served by programs that enhanced the prospects of Arab-Israelis studying philosophy in Israels departments. We encourage CHE to consider ways to develop and implement such programs.

אני מניח שאם היו ערבים בחוגים לפילוסופיה, אולי היו מזכירים את אלגזאלי בקריאה מודרכת א'. ואם לא, לפחות בקריאה מודרכת ב'. אבל בינתיים, יותר מעניין את הרשויות בישראל להכניס לכלא מומחים לאבן סינא.

(ובינתיים מי שמתעניין יכול לקרוא בבלוג הזה, "חלון לפילוסופיה הערבית בימי הביניים").