מחשבות על עיסות

גור אילני

באחד הימים בתחילחת השבוע, יצאתי לשיטוט של בוקר במאהל. משתדל לא לצעוד לאנשים לתוך מברשת השיניים, התקרבתי לעבר אזור שתמיד משך אותי בכל התארגנות – המטבח. ברור לי שאם הייתי גר במאהל, במקום לדון בנושאים שברומו של עולם הייתי פועל מטבח פשוט, או מקסימום אחראי על הפס הקר, עד כמה שמשהו יכול להיות קר בחוץ באוגוסט. אדם ניגש אל ה'דלפק' וקיבל מנה לא גדולה של עיסה חסרת צבע במכת מצקת לתוך צלחת הפלסטיק הרב פעמית שלו.

אוכל יכול להסעיר את החושים כשהוא נתחב באירוטיות אל תוך פיו העורג של אהובך, הוא יכול להיות חומר לספר נהדר שמקשט את השולחן, הוא יכול להיות סיבה לצאת למסע הרפתקני למערב אוסטרליה, וכן – הוא יכול להיות הדבר הזה שהוגש באותו בוקר במאהל המחאה.

בשנים האחרונות מצא את עצמו האוכל במרכז העשייה המקומית. תכניות טלויזיה בכל שעה, שוקי מזון, מסעדות שף, בלוגים על אוכל, ספרי בישול שנארזים יחד עם קופסה לקחת למשרד, וסיבה עיקרית של גולים לבוא לביקור בארץ – כי הדבר היחיד שנשאר לצפות לו בכיליון עיניים במהלך התור להחתמת הדרכון הוא הביקור אצל אבו-חסן.

רון מיברג תיאר פעם את ישראל אהרוני שוכב על הרצפה מותש וחבול אחרי ביקור של משטרת ההגירה שעצרה עובדים לא חוקיים במסעדתו. כמו ב"עפיפונים" של רומן גארי – התותחים ניסו לעצור את היצירה הקדושה שמתרחשת במסעדתו, אך הוא, בעזרת כוחות על-אנושיים, הצליח לעמוד בלחצים ולהמשיך להגיש למקומיים דים-סאם.

אני ממשיך לעבר חלק אחר של המאהל במטרה ללמוד עוד על המטבח המהפכני ועולה לעבר פינת בר-אילן. אוהל תמים למראה, ועליו מדבקה עם מסר: בתוך האוהל הזה שובת רעב אדם מאז ה-19.7.

(הדימויים מתוך הסרט "הזלילה הגדולה)

 האוכל הפך עבורי למפלט היעיל ביותר מפני המציאות. כשאין לך על מה לדבר ומה לעשות ואיפה לקבור את עצמך, לפחות יש את השוק עם הקובה של עמומה, הדוכנים עם הירקות בלאדי, הקצב שמוכר בשליש מחיר מהסופר בשר טרי וטוב, אם כי מקורו אינו ידוע. אחר-כך אפשר לבשל. פאי בטטה ועשבי תיבול, פלפלים ממולאים בבשר ואורז.

בשורת האוכל האורגני והטבעי הביאה איתה את הדרך החדשה להתכחש לכל מה שקורה מסביב: במסווה של חלב עיזים גלילי נמכר במחירים גבוהים נוזל לבן שמקורו בהתנחלות מהר חברון. טחינה מלאה, קמח מלא, בצלצלי שאלוט ופטריות פורטובלו כבשו את המדפים ואת המטבחים – לא לפני שחלפו בסערה על פני מחסום היציאה מן השטחים הכבושים.

קווי תעופה חדשים נחנכו בין ישראל לבין ארצות שונות – שולחים מטיילים רעבים בכיוון אחד וצדפות וחסילונים בכיוון הנגדי. המעמד הבינוני גיבש תכנית: אם לא נצליח לשנות את העולם, פשוט נאכל אותו.

אלא שמשהו קרה. התכנית עלתה על שרטון – והמחאה פרצה. ההמון גדש את השדרה, והררי קרטוני פיצה נערמו ליד פיצריית טוני ווספה. יחצ"נים מן הממסד שיסו את המגיבים בתשלום בתרבות בתי הקפה, הקרואסונים, והזמנת הסושי למאהל. תגיד לי מה אתה אוכל ואני אגיד לך מי אתה. כי אם אתה אוכל סושי אז כנראה שאתה גם ממומן ע"י הקרן החדשה. קבוצת פעילים יצאה לעבר ביתו של ראש הממשלה, כשבאמתחתם סושי ונרגילה כשי ממעמד הביניים הנשחק. חשבתם שנאבקים על אידיאלים? זה נראה יותר כמו פוד-פייט.

האיש מהאוהל החליט שהוא שובת רעב. שלושה שבועות (עד מוצאי צום תשעה באב) שהוא לא אכל קבבוני-טלה. אולי החום עוזר, התיאבון גם ככה לא משהו. ההיסטוריה מלאה בשביתות רעב. מאייבי נתן ועד למתמחים בבי"ח מאיר, מאבקים צודקים מצטיינים ביכולתם למצוא את אותו אדם שבוחר להקריב את בטנו למען מטרה נעלה ולחוש את עקצוצו המענה של הרעב. זה, בתמורה, מקנה לשובת את העליונות המוסרית הנחוצה לדימויו העצמי, ומבדילה אותו מהשבעים והמושחתים.

תרבות הרעב אינה זרה ליושבים בארץ, גם לא ליהודים בכלל. למעשה היא נעה על ציר אחד, שנמתח בין מחנות הריכוז לבין מסעדת מול-ים.

אבל עוד יותר מששובתי הרעב משמעותיים – אוכלי העיסות הם מובילי תרבות הנגד. כי לא לאכול בכלל זה אצילי – אבל לאכול עיסה בתיאבון זה מהפכני. באותה מידה שהאיש בתחתונים היה הסמל של המאבק בראשיתו (ולא אדם עירום, לדוגמה) – איש העיסה שפגשתי אתמול בבוקר מגדיר עבורי את המקום שהדברים נמצאים בו כעת.

אני מברך על בואם של השפים לבשל למוחים ולהעניק את הברק החסר, לכאורה, בחיי המאהל, אבל בשביל מאפים איטלקיים כמו שהכין השף הנודד מאיר קרנש אפשר לבקר אצל טוני וספה. לעומת זאת, בשום ספר מתכונים מעוצב לא תמצאו את הרצפט למה שראיתי מוגש אתמול בבוקר.

 

היום, בניגוד לעבר, יש כאן אנשים שמוכנים לאכול מרקחת שאפילו סבתא שלהם לא היתה מאשרת. אולי הם מכפר שמריהו, אבל הם לא נרתעים מקצת איכסה. הם קוראים בכך תיגר על תרבות השפע והצריכה, ועל תרבות השואה של הסבתא, שעברה לה איכשהו בלי משים דרך אמא. העיסה נראית ממש טעימה כשהם אוכלים אותה, ואני מקווה שבעתיד לא ימציאו שום מתכון שישדרג אותה ויהפוך אותה למשהו אחר ממה שהיא. מי היה מעלה על דעתו שהמרדף אחרי טעם החיים האבוד ימצא מרגוע דווקא כאן?

אחרי שנסיים להחליט אם בכלל צריך להציג דרישות, נגבש את מסמך הדרישות, וניישם אותן עד האחרונה, אני מקווה שנדע לשמור על המצה הקדושה של מאבק האוהלים. שהעתיד הוורוד טומן בחובו, בנוסף לרשימת הישגים, עוד קצת תבחיל חסר צבע.

הזיות של מלקט בודד

עומר אורי

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

2. יותר משהטבע הוא מושג ריאקציונרי, הוא פשוט מושג מופרך. אם בכלל יש לאדם טבע שמייחד אותו לאורך כל תולדותיו, הטבע הזה הוא קודם כל הנטייה של האדם לעצב-מחדש שוב ושוב את מנהגיו, אורחות חייו וסביבתו. החל בכמה קופים שהתחילו לעצב לעצמם כלים לפני 2 מיליון שנה, עבור בהגירה מאפריקה לאקלימים ולסביבות הזרות של שאר העולם, דרך תחילת השימוש באש לפני כמה עשרות אלפי שנים, המעבר להתיישבות קבע וביות צמחים ובעלי חיים (10,000 BC בערך), ועד למהפכה התעשייתית של העת החדשה – האדם שוב ושוב יוצר את עצמו, ואת העולם שסביבו, מחדש.

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

3. הפרדוקס של התשוקה אל הטבע: הנטייה של האדם לעיצוב-מחדש חוזר ונשנה של עצמו כרוכה בחוויה של ניכור הולך ומעמיק. ניכור מהמקור ומהשורשים, מהעבר, ניכור מהסביבה הלא-אנושית, ניכור עצמי, ניכור חברתי. זה מוביל לתשוקה אל "הטבע", אל עולם לא מעוצב, עצמי לא מעוצב, חברה לא מעוצבת. אבל מה לעשות שהעיצוב, ההיות-מעצב וההיות-מעוצב הם מטבעו הבסיסי ביותר של האדם? אי אפשר להתנכר אליהם באמת. ואם אפשר, התוצאה היא רק תוספת ניכור, לא הפחתה שלו.

אופק אפשרי ליציאה מהפרדוקס: עיצוב לא מנכר. יש דבר כזה?

4. בל נשכח גם שניכור יכול להיות לפעמים ממש מענג. אחרי הכל, הוא בטבע שלנו!

5. גם מרחב שקט עם עצים ושמיים ואוויר צלול וזמן איטי יכולים להיות ממש מענגים, ולהרחיב את הנפש (את שלי לפחות). איך זה קשור בכלל לטבע?

6. מתבקשת כאן אנקדוטה על אחת מאותן "יציאות אל הטבע" שמתרחשות בעצם בחורשת אורנים שנטועה על חורבות כפר פלסטיני, אבל נראה לי שאני אוותר עליה.

במקום זה, אספר על טיול ליקוט נהדר שהשתתפתי בו באביב שעבר. מדובר בטיולים קבוצתיים של שלושה ימים (ויותר), שיוצאים אליהם בלי אוכל, בלי כסף, בלי מכשירים סלולריים ובלי יעד מוגדר. הרעיון הוא לטעום מעט מגן העדן הלקטי שהיה נחלת האדם כאשר היה חלק אורגני מממלכת מהטבע, לפני נפילתו אל השליטה באש, החקלאות, התיישבות הקבע, המזון המעובד, כל סממני התרבות.

החוויה באמת היתה סוג של גן עדן. אבל שלא במפתיע, רוב האוכל שאכלנו היה פירות שנשרו במטעים תעשייתיים. קשה למצוא בארץ פיסות טבע ללקט בהן, גם אם מתכוונים ל"טבע" במובן המצומצם של טרום-עיבוד-תעשייתי גרידא. העונג שחוויתי שם התקשר לי בעיקר לחוויה המשחררת של ויתור על שליטה לטובת הישענות על נדיבות ידה הרחבה של ההוויה. איך זה קשור בכלל לטבע?

בלילה הראשון של הטיול, כשהייתי ממש רעב ולא היה לי מה לאכול (לוקח קצת זמן לסגל הרגלים תזונתיים שונים), הסתובבתי קצת על החוף של נהריה עד שמצאתי חבורה קטנה ונדיבה שישבה מסביב למדורה, וליקטתי סטייק בפיתה משאריות המנגל שלהם.

 

פרט מתוך "גן התענוגות הארציים", הירונימוס בוש

 

7. בדומה לדת, גם לטבע יכול להיות ערך ככלי להגנה עצמית מול מערכי השליטה והכוח: טיול לקטים כחיפוש אלטרנטיבות למירוץ ההישרדות המשעבד בעולם קפיטליסטי; "חינוך טבעי" כנשק בפני מערכת חינוך שעוצבה כדי לייצר חיילים ופועלים יעילים וממושמעים; "רפואה טבעית" ככלי להתגוננות בפני המכניזציה הרפואית והפסיכיאטרית של הגוף, כמו גם בפני היפר-צרכנות של תרופות ושירותים רפואיים; "הגנת הסביבה" כפרספקטיבה לבקר ממנה את הניכוס וההרס של משאבים ציבוריים לטובת המעטים החזקים.

אבל נראה לי שכל הפרקטיקות הללו (ואחרות) יצאו נשכרות ככל שישתחררו מהמשגתן הראשונית במושגי ה"חזרה לטבע", ויתחילו לתפוס את עצמן דווקא כטכנולוגיות עתידניות, מהפכניות. זה לא אומר לוותר על השאיבה ממימי הידע המסורתי רב השנים. זה רק אומר לחפש את הלגיטימציה לא בעבר המדומיין, אלא בעתיד פוטנציאלי.

8. דרך אגב: העולם הקטן, הצפוף והמעובד שלנו מוקף ביקום שלם של טבע זר ובלתי-נגוע, שעל המתרחש בו איננו יודעים דבר כמעט.

[הערת המביא לדפוס: הכותב ביקש להתנצל: אין לו אינטרנט באוהל, אז לפעמים לוקח לו כמה ימים להגיע לרשת]

הייעוד האמיתי שלי

זאת השעה האחרונה שלי בפאריס. עוד שעה, לא, חמישים דקות, אני עולה על הרכבת מגאר דה ל'אסט למאנהיים, גרמניה. זאת גם הארוחה האחרונה שלי בפאריס. תוך כמה שעות אני חוזר לשיממון הקולינרי של סקסוניה התחתית, עם הקרואסונים הגרועים, הקרטופלנסלט ועוגות השמנת המחניקות בסגנון האייכספלד.

אני יושב בבראסרי ליד תחנת המטרו גי מוקה. השעה רק 11:45, אבל אני אוכל כבר עכשיו צהריים. אין לי הרבה זמן. אפילו בלי להוריד את התיק מהגב, קראתי למלצר וביקשתי את מנת היום. אין זמן לגינוני נימוס בורגניים, הרכבת כבר מחכה בתחנה. המלצר מביט בתמיהה מסוימת על התרמיל, אם כי לא נראה שהוא ממש מופתע. אני כנראה לא התייר הראשון בפאריס. מנת היום היא  tête de veau, הוא אומר בענייניות. אני מהנהן עוד לפני שהבנתי. זה הימור, אבל אין ברירה אחרת. אני חייב להצליח לאכול ארוחה אחת, לא, מנה אחת בפאריס שלא תהיה כישלון. זה יהיה אסון אם זה לא יעבוד הפעם.

הפעם האחרונה שהייתי בפאריס היתה לפני 23 שנה. מאז ועד היום אני מחכה להזדמנות הזאת, לאכול ארוחה אמיתית בפאריס. בעצם חיכיתי להזדמנות הזאת גם לפני הנסיעה הקודמת. הבעיה היא שהייתי אז בן שמונה. נסעתי לצרפת עם המשפחה בחופש הגדול, לביקור אצל קרובים רחוקים שגרים בגרנובל. זאת היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל; שבועות לפני שנחתנו בצרפת כבר התכוננתי וקראתי בהתרגשות את הפרק על המסעדות בפאריס מתוך "מדריך לפיד לאירופה הקלאסית", מהדורת 1986. אני עדיין זוכר איזו סערת נפש גרם לי התיאור של מנת החזרזיר בשזיפים שהביא המחבר בסגנונו השופע.

 

אתונה. הייתי ילד שמנמן

 

אבל ההורים הקיבוצניקים שלי היו כנראה פחות בוגרים קולינרית ממני, או שלא היה להם מספיק כסף לממן אוכל משובח לחמישה בני אדם. לגבי הקרובים המקומיים – הם היו אמנם צרפתים, אבל כמקובל אצל יהודים ממוצא פולני הם לא הבינו באוכל. רוב הזמן הם ניזונו רק מבגט עם נוטלה, או מימ"חים של קיש פטריות שעוזרת הבית שלהם הקפיאה לפני שהיא יצאה לווקאנס.

כך קרה שבמשך חודש, לא אכלנו אפילו פעם אחת במסעדה.יום אחרי יום הלכנו למקדונלדס, או במקרה הכי טוב, אכלנו פיצה. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לדרוש תמיד את הפיצה עם Fruits de Mer, שהיתה יקרה פי שתיים מהאחרות. אבל זה לא הספיק: רציתי לאכול את הדברים שעליהם קראתי אצל טומי לפיד. פעם כשהלכנו באחד הרחובות ליד הלובר, ראיתי בחלון מין בופה עם כמה דליקטסים בוהקים, יפים להדהים: גלילות ממולאות בגבינות, שבלולים, דיונונים קטנים. היה שם משהו, מין משחה ירוקה נימוחה, ואני עצרתי מול החלון, רק להסתכל מה זה, אבל מיד משכו אותי משם ונזפו בי: "איך אתה יכול עוד לחשוב על אוכל? כרגע אכלנו פיצה!". חלון הראווה נעלם, ואיתו המאכל הירוק, המסתורי. הייתי ילד שמנמן, היחיד בשכבה שלא ידע לנסוע על אפניים.

2.

האם גאולה אישית באמצעות אוכל היא מין האפשר? האם אכילה יכולה להביא אותנו לרמה גבוהה יותר של תודעה? בהקדמה לאנליטיקה של היפה ב"ביקורת כוח השיפוט", מדגים קאנט את ההבחנה בין "הנעים" (למשל אוכל) לבין "היפה" (למשל יצירת אמנות), ולנחיתותו של הראשון לעומת השני, שהוא נטול אינטרס. הוא מביא  את הדוגמא הזאת (בתרגום מקורב):

כאשר נשאלת השאלה אם משהו הוא יפה, איננו רוצים לדעת…[שום דבר] בנוגע לקיומו האמיתי של הדבר, אלא רק איך אנחנו שופטים אותו בהתבוננות טהורה… כאשר מישהו שואל אותי אם אני מחשיב את הארמון שלפני ליפה, הייתי עשוי לענות שאני לא אוהב דברים שמיועדים רק כדי שיסתכלו עליהם; או לחילופין כמו אותו אירקוזי, שמה שמצא חן בעיניו בפאריס היו דוכני האוכל.

220 שנה אחרי קאנט, לא רק אירקוזים נוסעים לפריס בשביל האוכל. הרבה מאוד אנשים (אם כי אולי לא גרמנים, שמעדיפים נקניקיות) חושבים שאוכל הוא הדבר שבשבילו שווה לנסוע לפאריס. גדלתי על מדורי בישול, בדיוק בתקופה שבה הם התחילו לתפוס מקום מרכזי במוספי סוף השבוע. האליטה, שביסודה היתה עדיין די מפאיניקית, התחילה לנסוע לפאריס בתכיפות גדלה והולכת ולבלוס שם פואה גרה. אני זוכר שאסי דיין התארח בתוכנית של גידי גוב, וסיפר איך הוא אכל שלפוחית שתן של חזיר בטיול מסעדות מיוחד של 12 יום בצרפת. האורח הנוסף היה הרב בא-גד, שהציג במקביל את הספר שכתב על מכניקת הקוואנטים והיהדות.

 

לפלנד. זה פשוט חשוב לי

 

לאחרונה נדרשתי להסביר כמה פעמים למה אכילה משחקת תפקיד כל כך מרכזי בשבילי בנסיעה לחו"ל. זה מוזר, כי כבר יותר מעשר שנים אני לא מבשל שום דבר חוץ מטחינה, ובחיי היומיום אני אוכל בעיקר חומוס. ככלל, אני די חשדני כלפי אנשים שמסעדות ממלאות תפקיד מרכזי מדי בלייפסטייל שלהם. בתקופה הברברית שלנו, הקולינריה הפכה לתחום הידע המועדף המסמן את הבורגנות הגבוהה. אנשים כבר לא צריכים לגעת צרפתית, שלא לדבר על לטינית, כדי לשבת במסעדות שף ולאכול קיפודי ים. כך נוצרה צורה די דוחה של עידון, שמייצרת בהמות טורפניות כמו הבעל הסדיסט בסרט "הגנב, הטבח, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי, או במקרים חמורים יותר כמו טומי לפיד, שכבר הוזכר כאן קודם.

אני גם מאוד לא מזלזל באידיאולוגיה הצמחונו-טבעונית, שנראית לי כמו אחת התנועות הפוליטיות היותר אותנטיות של תקופתנו. לא פלא שהכוחות החדשים והויטאליים ביותר שמגיעים לשמאל בישראל באים כיום בעיקר משם, כלומר מהאגף הפאנקיסטי טבעוני. ובכל זאת, כשמעמתים אותי אם השאלה למה אני אוכל חיות מתות, התשובה היחידה שלי היא שזה פשוט חשוב לי מדי כדי לוותר על זה. הייתי אומר שאם הייתי טבעוני, הייתי בנאדם קצת יותר מוסרי אבל מרוקן לגמרי, אולי אפילו חסר תשוקת חיים מינימלית. מבחינה זו, זה אני רואה באכילת בשר (במצבים מסוימים) חטא שאני נאלץ לחיות איתו כדי שתהיה משמעות לחיים שלי.

 

פולין. סוג של פשע

 

התקווה שמשהו יקרה בארוחה הבאה היא למעשה הדבר העיקרי שמוליך אותי הלאה משעה לשעה. תמיד יש איזו הבטחה למשהו שיקרה: דוכן פלאפל שמוכר סביח עם בזיליקום, מנה שעוד לא טעמתי במסעדה הודית, אפילו סוג חדש של קוטג' עם קצח. אני מדגיש את המלה יקרה כי אכילה היא בעיניי בעיקר התרחשות או אירוע. זה אירוע עם שני מומנטים: במומנט הראשון האוכל נמצא מולי על השולחן או בפיתה; במומנט הבא הוא נמצא בתוכי. אני לועס מהר, לא משתהה יותר מדי: כמו פושע, שודד כספות, אני חייב לנכס לעצמי את האוכל ולרוץ הלאה. זה נכון בעיקר במצב של תיירות בחו"ל – מצב אקזיסטנציאלי די מוזר ובעייתי, שבו בעצם לא לגמרי ברור מה אמורים לעשות. היום, כשאת כל הארמונות ויצירות האמנות אפשר לראות באינטרנט בלי לצאת מהבית, הבעיה הזאת עוד יותר חמורה. האוכל הוא בעצם כמעט הדבר היחיד שהנוכחות בארץ הזרה יכולה להציע לך; הדבר היחיד שיכול לקרות.

כך שבשביל אנשים מסוגי, האכילה של מאכלים חדשים היא כנראה מין שריד של מסע הצייד. אני באמת מסתכן די הרבה כדי לאכול את המאכלים שהמקומות שאני נמצא בהם מציעים לי. פעם, בהודו, נסעתי במשך שמונה שעות ללקנאו המאובקת, כי קראתי במדריך לונלי פלנט שמוכרים שם סוג מיוחד של קבאב. היה חם מאוד, ותעיתי ברחובות של הרובע השיעי בעיר. בסופו של דבר מצאתי דוכן עלוב שבו שכבו קציצות בשר שהוכנו כנראה לפחות יממה לפני כן. ידעתי שזאת התאבדות, והמוכר בקושי הסכים למכור לי, ובכל זאת הייתי חייב לאכול את הקבאב. התוצאה החיובית העיקרית של האירוע הזה היתה שאחרי כשלושה שבועות של סבל, רזיתי בערך בעשרה קילו. אבל ממילא, התוצאה לא חשובה: קאנט אמר שהאסתטי הוא נטול אינטרס.

 

בקנטינה בצ'רנוביל. הייתי חייב

 

בקהיר אכלתי יונה במיץ יונים במנזה של אוניברסיטת אל-אזהר. בצ'רנוביל אכלתי חתיכת חזיר אפרפרה-סגולה בקנטינה של העובדים. יכולתי לדלג על הארוחה הזאת, ולאכול אחר כך במקדונלדס בקייב. אבל הייתי חייב. ידעתי שלא אחזור לשם בקרוב, ופשוט לא יכולתי לוותר על עוד הזדמנות לאכול אוכל אוקראיני. באיסטנבול כפיתי על עצמי לאכול את הקינוח הנורא ביותר בעולם, טאבוק גוסו, מין פודינג שעשוי מחזה עוף טחון. לא מזמן כמעט הסתכסתי עם חבר יחצ"ן שהזמין אותי לתערוכה של איזה צלם: ידעתי שיש לי רק רבע שעה, ובכל זאת באתי, אכלתי מהקרפצ'ו וברחתי.

3.

כל העולם יכול להישרף, אבל מה שעל הצלחת חייב להיות בתוכי. ובכל זאת, זה לא ממש עניין אגואיסטי: יותר נכון לומר שזה מין יעוד.אני כמו גשושה שנשלחת על ידי המין האנושי לפלנטה זרה, וחייבת לתפוס בידיים המתכתיות שלה את הסלע שבו עשויים להימצא חיים. הכול תלוי בזה, עיני כל האנושות נשואות לכאן. אכילת המנה המדויקת במקום הנכון היא מבחינתי עניין ממש גורלי. לא פלא שהביקור הזה בפאריס היה כל כך טראגי. כי את כל שש הארוחות הקודמות לנוכחית, הצלחתי לפספס. תכננתי לאכול ארוחת צהריים כבר ברגע שאגיע, אבל בגלל ההתרעות על הפיגוע של אל קאעדה הרכבת התעכבה, ונאלצתי לאכול לחמנייה עם גבינת ג'לי גרמנית בקרון המסעדה.

 

טאבוק גוסו באיסטנבול. את זה באמת אל תנסו בבית

 

באותו יום, כשנחתי בפאריס, המבחר האינסופי של המסעדות, המאפיות והמעדניות פשוט בלבל אותי לחלוטין. וכך, בערב, מצאתי את עצמי דווקא בבבראסרי הגרועה והמגוחכת ביותר ליד כיכר הרפובליקה: מין מלכודת תיירים מצועצעת עם תמונות של מרילין מונרו, שבה הרהיטים, התקרה, השירותים ואפילו בעלת הבית מכוסים בבדים מנומרים, או צבועים בחברבורות. מרק הבצל שאכלתי שם היה למעשה יותר גרוע מזה שיכולתי לאכול בקפה "משוגעת" ברחוב אבן גבירול. וכל זה בעיר שבאמת קשה למצוא בה מנה גרועה.

אחר כך, במקום אחר, הזמנתי את העוגה הכי נוראה ברפובליקה, למרות שראיתי אותה מול עיניי על הדוכן. ביום שאחרי זה, נפלתי איכשהו דווקא על מין סטקיית פירי-פירי פורטוגלית, שבה הגישו לי רבע עוף עם קצת ספגטי בלי רוטב. ואחר כך, ברו דה טמפל, פספסתי את השעה שבה מגישים את מנת היום. משום מה התעקשתי להזמין משהו שראיתי בתפריט שאפשר היה עדיין לאכול. איך לא הבנתי ש- fromage blanc  זה פשוט גבינה לבנה, במובן הבסיסי ביותר, בדיוק כמו ב"מגה בעיר"? וכשנסעתי לעיר שדה במערב, וקיוויתי להתנסות במטבח המקומי, התברר שהרחוב הראשי בשיפוצים וכל המסעדות סגורות. נאלצתי לאכול פיצה. כן, פיצה.

4.

האיש שלידי אוכל קוסקוס. אני מתחיל לחשוב שאולי הזמנתי את הדבר הלא נכון. בשעה 12:25 מגיע המלצר עם הצלחת. אה כן, tête de veau: מוח של עגל. אלוהים.

זה לא "היפה", זה לא "הנעים". סביר להניח שזה "הנשגב".

נתזים (12): קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם

chatroulette.com, אתר הפגישות הרנדומאליות, הוא ההשראה לכלי חדש ומנוכר במיוחד לגיוס עובדים, jobroulette. הסוף לראיונות עבודה ארוכים מדי, לפחות בצרפת.

הסייבר אקטיוויסט קורי דוקטורוב פירסם ספר מסקרן על אקטיוויזם של גיימרים, ועל סולידריות והתארגנויות של סייבר-פרולטריון בעולם השלישי

בריטניה: פנסיונר נאסר על סקס עם חמור וסוס.

המסעדה האקזוטית של גן החיות בביג'יין מציעה לסועדים היפופוטמים, תנינים ועקרבים ישירות לצלחת. כעת, גל של ביקורת ציבורית עשוי להביא לשינוי התפריט. מסתבר שבעבר זה היה בוטה עוד יותר: על הכלובים היו תלויים הסברים באשר לחלקים הטעימים ביותר של החיה לפי המטבח הסיני המסורתי.

ומייקל פולן מאפיין את אחת התנועות הפוליטיות המשמעותיות בתקופתנו: תנועת המזון (The Food Movement), שנפרשת מזכויות בעלי חיים, דרך רפורמות אגרריות ועד סימון תזונתי.

פיגוע תופת בבגדאד הרס בטעות את ביתו של הסופר הפלסטיני הפליט מבית לחם, ג'ברא איבראהים ג'ברא. בשטח נותרו רק סיפורים של צ'כוב כאבן שאין לה הופכין, ובניו יורק טיימס מתפייטים על הלוואנט האבוד.

על אף התמיכה המאסיווית בהורים, שיעור הילודה בגרמניה ממשיך לצנוח.

שערורייה פוליטית סביב בחירת נציג אוקראינה לאירוויזיון: הנשיא הפרו-רוסי הדיח את הנציג שנקבע בימי הממשל הקודם. כעת נבחרה נציגה חדשה, שהתגלתה, אגב, כאקטיביסטית סביבתית שרופה.

מייקל הארדט, מחבר Empire ועוד, מתראיין לטלפוליס ומדבר על הפוטנציאל המהפכני שטמון בחרדות הפרנואידיות מסוף העולם.

ראיתם פעם שני הומואים משוחחים ולא הבנתם כלום? אולי הם דיברו בפולארי, השפה הסודית של ההומואים.

וסידרה חדשה ב-BBC על מיס אן ליסטר, הלסבית המודרנית הראשונה בבריטניה.

כולם מדברים על שני ההומואים המסכנים ממלאווי שנשלחו ל-14 שנות מאסר עם עבודת פרך בגלל שהתחתנו. נטשה קנדי מזכירה שאחת מהשניים, טיוונגה צ'ימבלנגה, היא לא בדיוק הומו אלא אשה טרנסג'נדרית או אינטרסקס, ובכל מקרה מחשיבה עצמה לאשה.

הגיליון האחרון של GLQ, כתב העת ללימודים הומו-לסביים, מוקדש ברובו לנושא החם של קוויריות ילידית או queer of color, בזיקה להתעניינות המתרחבת  במעמד ה-Two-Spirit"" או Niizh manidoowag האינדיאני. בני מעמד זה, שהתקיים בכמה עמים אינדיאניים, נחשבו לנושאים של שתי רוחות, נשית וגברית, והתנהגו בהתאם. אנדראה סמית דנה בבעייתיות שבעיסוק בנושא זה, ובסכנה (המתממשת) שנכסים תרבותיים ילידיים יישדדו על ידי חרושת התרבות והתעשייה הגלובלית החמדנית של הכתיבה האקדמית הרב-תרבותית, ויהפכו לנושאי דוקטורט של קווירים פוסטמודרנים לבנבנים.

ובגיליון האחרון של Israel Studies, סוקרת תמר הרמן את הקבוצות הפציפיסטיות בישראל בתקופה שמיד אחרי הקמת המדינה, ומתמקדת בפרט בדמויותיהם של הפעיל האנטי-מיליטריסטי נתן חופשי וסרבן הגיוס הישראלי הראשון, יוסף אבילאה. אסף לחובסקי מכריז על הדור השלישי של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, "הפוסט-פוסט ציונית" – מה שאנחנו מכנים "היסטוריוגרפיית אם תרצו". למרבה המזל, כמה מההיסטוריונים המשויכים לאחרונה לקבוצה בכלל לא מזהים את עצמם עם האיפיונים שהתגית הזאת כפתה עליהם.

נחשף המתחזה שפתח לאחרונה טוויטר על שם הפילוסוף יורגאן הברמאס – ברזילאי שעושה דוקטורט בארה”ב. הברמאס מסרב להתרגש, אבל מנדב ריאיון נדיר לפייננשיאל טיימס. הוא פסימי לגבי האינטרנט והטענות כאילו שם מתחדשת "הספירה הציבורית" האבודה – אבל אופטימי לגבי האיחוד האירופי בפרט וההיסטוריה בכלל.

מעטים יודעים שבימי הביניים, נוצרים באירופה היו נתונים שליש מהשנה לסוגים שונים של צומות ואיסורי אכילה. די צייט מספר על המאכלים שנוצרו כדי להתמודד עם האיסור.

אף פעם לא מיותר להשמיץ אחת הדמויות השטניות והפשטניות במאה העשרים, הסופרת איאן ראנד – במיוחד שהיא זוכה כעת לתחייה בארה”ב (רק ב-2008 נמכרו מספריה לא פחות מ-800 אלף עותקים!). הפעם ב"דה ניישן”, כולל השוואות להיטלר וגבלס.

הצבע החם בתעשיית האופנה בקיץ 2010, כך מסתבר, הוא nude, צבע עירום. בגרדיאן חוששים מגזענות.

פרופ' אקסצנטרי לפילוסופיה מסתמן כברק אובמה של קולומביה. בארץ האמורי קוססים ציפורניים – הבחירות לנשיאות ב-30 במאי.