עם נבל ולא חכם

*

נאמר זאת בפשטות: הרבה אנשים שאני מכיר לא כל כך אוהבים את עם ישראל. אני מדבר כמובן על ישראלים-יהודים, לא על גרמנים או איראנים. בחוגי השמאל, זה סנטימנט נפוץ למדי, שנעשה נפוץ יותר ויותר ככל שהחברה היהודית בישראל נעשית לאומנית ושוביניסטית, וככל שהמדינה היהודית מחדדת את אופיה הגזעני-אתנוקרטי. עם זאת, ברמה המוצהרת הסנטימנט הזה מוכחש בדרך כלל, ונשמר לרוב לבדיחות או לשיחות סלון. השמאל, בהיותו שמאל, מעדיף לתאר את עצמו כאילו יש מאחוריו גייסות עצומים מהשכבות העממיות, שאם רק יקולף מעליהם קרום דק של תודעה כוזבת הם ישליכו מעליהם את המשטר המיליטריסטי המדכא.

לכן נוצרו בשנים האחרונות כל מיני אידיאולוגיות שנועדו במידה רבה להתמודד עם הקונפליקט. למשל, שהציונות היא אנטישמית, ואילו האנטי-ציונים הם היהודים האותנטיים; או שהעם היה רוצה להתנער מהגמוניה של הכנופייה הציונית, ורק בגלל מניפולציה של התקשורת מחאת ההמונים לא נשמעת. אני נשבע לכם שפעם דיברתי עם פעיל שמאל כלשהו, שהסביר לי שאתרי החדשות מצנזרים מאות ואלפי טוקבקים שמאלניים שנכתבים לכל ידיעה – מעין צבא פנטום של שמאלנים מושתקים. פעיל שמאל אחר נאם נאום חוצב להבות באירוע של חד"ש, שבו הבטיח שבבחירות הבאות המפלגה עומדת לגזול כמה וכמה מנדטים מליברמן.

נדמה לי שחשוב לשים על השולחן סנטימנטים כאלה, ולא לנסות לטשטש אותם באמצעות קלישאות נוחות. בסופו של דבר, ועל אף הייחודיות של המצב בישראל, הניכור מהציבור הרחב הוא בעיה שקיימת גם בתנועות שמאל במערב, שנעשות אליטיסטיות יותר ויותר ומתנתקות במידה רבה מהקהל "הטבעי" שלהן, כלומר מהפועלים ומהשכבות המדוכאות.

למעשה, בתרבויות שמאל אחרות, הרעיון של שנאה כלפי העם שלך היתה די מקובלת – במיוחד בסיטואציות קיצוניות. אבל בשמאל הישראלי מעטים מצהירים על שנאה כזו, אולי מחשש שהיא תתפרש כגזענות כלפי מזרחיים, ואולי מאימת רוח הרפאים של האוטו-אנטישמיות. ואכן, האבחנה בין עוינות כלפי יהודים לבין עוינות כלפי רוב מוחלט של היהודים היא די עדינה.

**

במשך השנים, פעילי שמאל מסורים ניסו כל מיני דרכים, ויצרו מיני קואליציות כדי להתקרב אל העם. אבל הייתי מציע לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לבחון כיצד הגענו לסיטואציה הנוכחית. לא הייתי מתחיל באינתיפאדת אל-אקצה, אלא בנקודה מוקדמת הרבה יותר. נראה לי שאפשר להיזכר במקור קאנוני מאוד ופופולרי מאוד, שעשוי להיות רלוונטי להבנת היחסים האלה; מקור שקשה להחשיב אותו לאנטישמי, אך שבהחלט מעודד שנאה לעם ישראל. אני מתכוון לתורה.

יש המחפשים ציטוטים אנטי-יהודיים בקוראן, אבל למעשה, מעטים הספרים הגדושים יותר בשנאה לעם ישראל מהתנ"ך. דיוקנם של בני ישראל המצטייר מהספרים שמות, דברים ובמדבר הוא בלתי מחמיא באופן כמעט מביך, למשל בשירת האזינו:

"הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"

(דברים ל"ב, ו)

או למשל בישעיהו:

"הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"

(ישעיהו א, ד)

אלה רק שני ניסוחים בוטים, אבל למעשה, כמעט לכל אורך המקרא, העמדה שמביע הטקסט כלפי עם ישראל היא שלילית להפליא – בין אם בתוכחות שמוטחות בו על ידי משה, הנביאים והקב"ה בכבודו ובעצמו; ובין אם בתמונה המצטיירת מהסיפור המקראי, של עם אנוכי, חסר אופי ובעיקר, כמובן, קשה עורף.

המסורת הפרשנית היהודית התמודדה עם הקושי הזה במגוון דרכים יצירתיות. אבל היו מי שאימצו את עמדתו של הטקסט המקראי כלפי עם ישראל כפשוטה, והוסיפו לפתח אותה הלאה. זוהי למעשה העמדה הנוצרית מפאולוס ואילך, שמבחינה בין קידושו של הטקסט התנ"כי לבין הפללתו של העם התנ"כי. זהו הפירוש של פאולוס למושג "זרע אברהם", על פיו בניו האמיתיים של אברהם אינם צאצאיו בבשר אלא צאצאיו ברוח. כותבים נוצרים מאוחרים יותר הוסיפו והדגישו את היותו של עם ישראל עם קשה עורף – לא רק בתקופתו של ישו, אלא כבר מתקופתו של משה. על אף כל התעמולה היהודית שספגנו מגיל צעיר, קשה לומר שההליכה בקו התנ"כי האנטי-ישראלי איננה בבחינת קריאה סבירה של הטקסט המקראי, לפחות כמו הקריאה היהודית שנאחזת במעלותיו של עם ישראל. התנ"ך, בסופו של דבר, הוא לא ספר יהודי; הוא לא שייך "לנו" יותר משהוא שייך לנוצרים.

***

על כל פנים, הקו הנוצרי הזה בקריאת התנ"ך עבר בירושה במאות ה-17 וה-18 להוגי הנאורות דוגמת שפינוזה וולטייר, שתיארו את העברים כעם גס, נבער, ואצל וולטייר אפילו קניבלי. באמצעות אלה, עברה הגישה הזאת גם לחוגים מסוימים של ההשכלה היהודית, ואחריה – לציונות.

כאידיאלוגיה, הציונות היא ביסודה תנועה אליטיסטית שנעה בין אהבה היסטרית כלפי עם ישראל לבין שטנה ובוז עמוק. הדבר נכון במיוחד למנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שעוד בפאזה שלפני עלייתם לארץ נדרשו להסביר לחבריהם היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות לא-יהודיות מדוע הם מתעקשים להיאחז בעם ישראל. בהתאם לכך, הם תיארו את העם כחומר אנושי גולמי ומושחת שיש לעצב מחדש. מפא"י העמידה את עצמה ככאוונגרד מהפכני הקשור אל העם ומגלם את רצונו. המשבר האידיאולוגי שהתעורר בעקבות העלייה הרביעית, שהיתה ברובה "לא פועלית", הביא את משה בילינסון לקבוע שהתנועה החלוצית היא דמוקרטית משום שמהותה הרעיונית זהה עם רצונו האמיתי של העם. במושגים של רוסו, היא מגשימה את "הרצון הכללי" של העם, ובאותה שעה מנסה ללמדו מה עליו לרצות (כלומר להתאים את "רצון הכלל" ל"רצון הכללי"). לפי בן גוריון, המהפכה החלוצית היא "לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם". ובילינסון מסכם שהחלוציות "כובשת מתוך פרוצס מכאיב ולעיתים מחריב את ההמונים".

מאידך גיסא, קיומו של העם היהודי מוצדק בכך שהוא מהווה בסיס שמתוכו מתקלפת ועולה התנועה החלוצית. לפי תורתו של טבנקין, ההגשמה הציונית היא בחשבון אחרון השתלטות רצונו של האדם על הטבע. השתלטות כזו חלה על הטבע במובנו המצומצם ("הטבעת חותם יהודי על כל הארץ"), אך בו זמנית גם על הטבע האנושי, כלומר על המכשולים והמשקעים ההיסטוריים והמסורתיים שמגבילים את חיבורו של היהודי אל הקרקע.

העמדה האליטיסטית-בן גוריונית הזאת, שלא במקרה הסתמכה לעתים קרובות על "מוסר נביאי ישראל", התמידה במידה רבה לכל אורך שנות שלטונה של מפא"י, עד הנאומים האחרונים של פרס לפני ההפסד לבגין. מבחינה זו, ניצחון הליכוד שיחרר לראשונה את העם מכבליו; למעשה, זה היה הניצחון הראשון של העם, והשתחררות האמיתית מהאנטישמיות הסובלימטיווית של השמאל. במושגים פרוידיאנים, העם הנבער רצח את משה באופן סופי (מה שמעורר מחשבה גם על רצח רבין). אהבת העם הפכה לאידיאולוגיה של מדינת הליכוד. אז פחות או יותר התחילו לשיר בכל הזדמנות את השיר הדבילי "לחיי העם הזה/ וכמה טוב שהוא כזה".

****

העמדה האנטישמית / אנטי פופוליסטית של הנביאים (ואולי של אלוהים עצמו) עברה עכשיו לאופוזיציה, ובעיקר לשני מחנות: המתנחלים והשמאל הרדיקלי. שני מחנות אלה הם היחידים שתובעים תביעות מהעם ושוללים את צורת קיומו הנוכחית. שימו לב למשל למאמר בשם "תשבי תל אביב, תתעוררו!" שפירסם מנהיג האיחוד הלאומי יעקב כץ, בשבתו כיו"ר הוועדה לעובדים זרים בכנסת:

כבר מזמן איש לא מתפלא הכיצד זה שרבים מתושבי ת"א מוכנים למכור את יו"ש וירושלים אבל לפלא עצום בעיני הוא איך לא מפריע להם שעירם שלהם הופכת להיות עיר אריתראית וסודנית. מתגנבת מחשבה לראשי כי ציבור חילוני, ליברלי ואליטיסטי זה פשוט איבד כל חשק לחיות. אני קורא לו להוציא את ראשו מן השמיכה ולהביט סביבו. האם לזה ייחלו כשבנו את ביתם בתל-אביב? שהיא תהיה עיר אפריקנית? איזה אדם רוצה למכור את עצמו ואת מקום מגוריו? על זה אמרה התורה "עם נבל ולא חכם". "נבל" כלפי אחיו תושבי ירושלים ויו"ש; "ולא חכם" כלפי עצמו.

מן הצד השמאלי, העמדה של תוכחה כלפי העם היא פחות נפוצה. השמאל, כאמור, מעדיף להציג עצמו כנציגו של העם, או לחילופין כמתנגדה של המדינה. העמדה הנבואית המתייצבת מול העם היא די נדירה, לפחות מאז מותו של ישעיהו ליבוביץ, שכונה כזכור "ישעיהו השלישי". גם נועם חומסקי מרגיש בנוח בעמדה הזאת, למשל בריאיון קצר בעקבות מותה של טניה ריינהרט:

מישהו שואל למה מרטין לותר קינג בחר להישאר בארה"ב, אף שהוא האשים אותה בגזענות, דיכוי מעמדי וחוסר צדק? או למה הנביאים לא נדדו לארצות אחרות, והשאירו מאחוריהם את כל אלה שקראו להם 'עוכרי ישראל'?… יש עוד הרבה אחרים שאנחנו מכבדים, בזכות המסירות שלהם לחברה שלהם. אבל כשמדובר בישראל, העניין חורג מעבר לכך. אם הישראלים יבחרו לדחות את הדרך להישרדות ראויה, ייתכן מאוד שהם לא ישרדו בכלל. זה הרי לא לקח חדש, הוא מוכר מההיסטוריה הפוליטית של היהודים, אבל בישראל של היום יש לו משמעות מרה במיוחד".

קשה לומר, עם זאת, שההשוואה הזאת לנביאי ישראל ממש הוטמעה בשמאל הישראלי. לגבי חומסקי – יכול להיות שבמקרה שלו מקורה של העמדה הזאת הוא דווקא נוצרי-פרוטסטנטי (נוסח מרטין לותר קינג), יותר מאשר יהודי.

*****

כל זה מעורר מחשבה, האם לא הגיוני יותר לנטוש את הפרדיגמה הנבואית, כלומר את אותו קו אנטי-עממי שמתמשך ממשה והלאה. שהרי, הקריאה בתנ"ך מעוררת לעתים קרובות הזדהות חזקה דווקא עם העם, ולא עם החוק ונציגיו עלי אדמות. יתכן מאוד, שהעמדה העממית-אנרכיסטית הזאת, שמבקשת לנער מעל עצמה את הכהנים, הנביאים והטהרנים האחרים, היא הבשורה הפוליטית העיקרית של התנ"ך – ולא העמדה שמייצג הטקסט עצמו.

קשה, עם זאת, לומר מה המשמעות של עמדה כזאת בישראל של היום – בעיקר בהתחשב בכך שהמשטר הליכודניקי הוא גם ככה פופוליסטי מאוד, ונעשה פופוליסטי יותר ויותר. אבל אפשר לדעתי להציע למחנה המוקצה והזעוף של השמאל לבחור באחת משתי העמדות שמציעים לנו הטקסטים המכוננים: בין אם בעמדה הנבואית המתייצבת מול העם באופן בוטה וברור, ובין אם בעמדה הפופוליסטית המתמרדת ומתנערת מכל ניסיון של יישור או תיקון.