"מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – קריאה בדרשה של ח"כ קלדרון

כשנודעו תוצאות הבחירות, והתברר ש"יש עתיד" זכתה ל-19 מנדטים, הסתמנה כניסתה של ד"ר רות קלדרון לכנסת כאחת הבשורות המסקרנות שהביאו הבחירות. הכנסת הנוכחית גדושה בעיתונאים, אבל אין בה כמעט אינטלקטואלים (אלא אם מחילים את ההגדרה על יאיר לפיד, כלומר על כל אשכנזי שיודע לשיר שיר של ביטלס באנגלית). שלמה בן עמי ויולי תמיר הלכו כבר לגן העדן של הח"כים לשעבר, ולא הותירו מורשת מזהירה במיוחד. ככלל, אינטלקטואל חדש בכנסת לא מבטיח שום דבר, אבל תמיד יש תקווה שהוא יצליח לנסח טוב יותר את המצב, להביא אמת ובהירות לתוך אחיזת העיניים של המערכת הפוליטית הישראלית.

פוטנציאלית, קלדרון הכילה את ההבטחה הזו, ואולי מכילה עדיין. מבחינת עמדותיה המוצהרות, היא שייכת לכאורה לאותו פלג שמכונה על ידי המשטרה והצבא "אנרכיסטים". היא תיארה את השתלטות המתנחלים על שייח ג'ראח כ"עוול גדול", וציינה כי " מי שהחליט על זה כנראה לא קרא מסכת גיטין" (ראו כאן, 3:22). בהזדמנות אחרת היא אמרה (7:44) –

היהדות היום זה להיות בנאדם. זה לנסות לנהל מרחב ציבורי הוגן, שמדבר על כשרות גם על כשרות של תרנגולות שכן יראו לפעמים חושך ויהיה להן על מה לעמוד, ושחיטה כשרה, ופועלים זרים שיש להם שכר מינימום ולעמוד מול כיבוש שהורג אותנו.

נניח לעובדה שהכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר. נניח גם לזיהוי ההכרחי של "יהודי" עם כל דבר טוב. עדיין יש כאן בהירות מוסרית מסוימת – בהירות שאבדה לחלוטין כבר בנאומה הראשון ורב התהודה של קלדרון בכנסת.

קלדרון עמדה על דוכן הנואמים ודרשה בפני חברי הכנסת מן התלמוד. לכאורה – פעולה חתרנית: אשה חילונית (האמנם?) מפרשת בפני הנבחרים ממסכת כתובות. אבל תחת המעטה הזה מתחבא תוכן ריאקציונרי ורגרסיבי להחריד. למעשה, אם לא היה מדובר באשה, התוכן השמרני-לאומני של הנאום הזה היה זועק לשמיים. אבל גם כשהוא נישא על ידי חברת כנסת, שמץ החתרנות שבפעולה טובע בתוך נחשולים של סכרין ישראל-סבא ושמן זית זך. קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית.

להלן, אני מציע קריאה צמודה בנאומה הקצר של קלדרון, בניסיון להבהיר מה כל כך נורא בו.

"הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן.

"אבי… נולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור… גויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון… אמי שנולדה בגרמניה… עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בסוף המצור על ירושלים…" – השושלתיות חוזרת, הפעם בסיפור משפחתי מצחיק מרגש, שמשלב את הדוברת בסיפור העל הציוני ובמסורת מייסדי הארץ ובד בבד מגלם את קיבוץ הגלויות.

"אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי" – גם חילוני, גם מסורתי, גם רליגיוזי? וכל זה "מאוד"? כדאי לשים לב גם למלה "רליגיוזי" – מושג מרשים מאוד, שממקם מיד את המשתמש בו גם במסורת המיוחסת של בובר-שלום-קורצווייל (ע"ע הון תרבותי).

"כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר… דבר מה בזהות הישראלית של אליק שנולד מן הים, היה חסר"  – קצת ניחוחות פוסט ציוניים לא מזיקים בתור קוסמטיקה.

"משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.

"ייסדתי את עלמה… בתל אביב… ואת אלול" – בבחינת: דעו מאין באתי ולאן אני הולכת.

"התורה… היא המתנה שקיבלנו כולנו… אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד… במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר – לבנות מדינה…" – זאת הצגה מעוותת של הדברים, כאילו בן גוריון ויתר על התלמוד כי לא היה זמן ללמוד. למעשה הציונות השקיעה משאבים עצומים בכינון תרבות, ובד בבד במחיקה והשכחה של תרבות – גם ובעיקר בעתות חירום. אבל קל יותר להתפייס עם העבר כשאומרים "פשוט לא היה להם זמן, הם היו עסוקים".

"עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו..." – הון תרבותי (Capital culturel) הוא מושג ביקורתי שטבע פייר בורדייה, ומתייחס לידע המשעתק את אי השוויון החברתי. להתגאות בהון התרבותי שיש לך זה כמו להתגאות בזה שירשת דירה בבאזל, ובגלל זה אתה שווה יותר. עדיף, כמו שאומרים, לעשות זאת בפרטיות. יפה שאת קוראת למעריצייך להתענג על ההון התרבותי שלהם – אך האם זה לא מה שעשינו עד עכשיו?

"אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.

בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.

יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.

"רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה" – כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".

"אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?

היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה" (ממשיכה הלאה).

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים.

"היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.

"עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאת במפלגת הטלוויזיה.

"מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרון לדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות

"אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".

"הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

"אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה..." – עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!

"ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר.

ועכשיו נשאר רק להתמוגג – חיבוק עם היו"ר, ועם כל השאר.

"יש עתיד" היא לא מפלגה חילונית. היא מפלגה של מטיפים: יש בה שני רבנים, מומחית לתפילה, תלמודיסטית,  ופרשן מקרא (היו"ר). זאת בראש ובראשונה מפלגה יהודית מאוד: תנועת התעוררות יהודית, המציבה על הבמה הפוליטית סוג חדש של ציונות דתית ללא סממנים חיצוניים. מבחינה זו, יותר מאשר תוצר של המחאה החברתית, היא תוצר של גל ההתעוררות היהודי-אשכנזי שהחל אחרי רצח רבין. התיאולוגיה של "יש עתיד" כוללת תמיד מרכיב של לידה מחדש, של גילוי הדת בתוך העצמי, מחוץ למסגרות הממוסדות. היא ממקמת את הדת במרחב הפרטי, בספירה הביתית האינטימית שמזוהה עם הנשיות. לפיכך היא ראויה להיקרא: המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית.

הייתי אומר שאסור לחשוף ילדים לחומרים האלה. אבל אני מעדיף להימנע ממקרתיזם. בכל מקרה, אחרי שראיתי את הנאום הזה, תקף אותי דחף בלתי ניתן לשליטה לשטוף את הסכרין מהפה ולצפות שוב בקליפ של גל ווליניץ, ואם אפשר – כמה פעמים ברצף.

אתם בצד של Jehovah או של Jesus?

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע –

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  – מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

 

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו