Posts Tagged ‘אווה אילוז’

כתב הצלה

3 בנובמבר 2012

יניב רון-אל

איך מגינים על דברי גזענות? בתגובות לפוסט "יבבה אשכנזית" הזמין אותי גל כץ לספק "הגנה ראויה" למירון בנבנישתי, בעקבות הריאיון המושמץ שלו לארי שביט. אני לא בטוח שאפשר. נדמה לי שמה שניסה גל לעשות, כשהעלה את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין, הוא הגנה באמצעות אנלוגיה לגזענות נסבלת יותר. אך גם אם נאמר ששימושה של בן דיין בגזענות הוא נסבל יותר ונאצל יותר, המהותנות האסטרטגית שלה וההתנשאות המתבצרת של בנבנישתי אינן בנות השוואה, לא מבחינת עמדות המוצא ויחסי הכוח עם מושאיהן ולא מבחינת תכליותיהן. דרך נפוצה אחרת היא פשוט לבטל את הדברים, בטענה שזקנתו של הדובר מביישת את בחרותו. אך לא זו בלבד שיהיה זה עוול גדול לבנבנישתי להתייחס לדבריו כאילו היו פליטה לא רצונית של זקן נרגן, תהיה זו גם צביעות מצד אלה שנושאים אליו עיניים בנושאים אחרים כמו דו-לאומיות.

איך בכל זאת מגינים על דברי גזענות? פשוט לא מגינים. איני בטוח שגזענות היא השם הנכון לכנות את הדברים של בנבנישתי, אבל במידה שכן, הם אינם ראויים להגנה. ועם זאת, נדמה לי שראוי להקשיב לבנבנישתי ולהציע פרשנות לדבריו, כולל לאותה פסקה מושמצת. כי בנבנישתי מציע תפיסה בלתי שגרתית ואפילו מעוררת השראה של הקשר בין עשייה פוליטית לאחריות היסטורית. את התפיסה הזו ראוי להציל מתוך הדברים של בנבנישתי, למרות גזענותם האפשרית, למרות הביקורת הכה מוצדקת עליהם. זו תפיסה שיש בה רעננות ואומץ, אולי גם הבטחה. זה אינו כתב הגנה איפוא. לכל היותר זהו כתב הצלה. יש משהו בדברים של בנבנישתי שראוי להציל מתוך אמירותיו הבוטות.

האילוזיה האוניברסלית של אווה

כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

הביקורות על מאמריה, ובפרט על המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", נזעקו מייד לומר שעדתיות היא נחלת העבר, רק בשביל להכחיש את האפליה הממשיכה להתקיים היום. הבלוג הזה אינו המקום להתמודד עם ביקורת עיוורת ונבערת מסוג הזה. ביקורות מהכיוון השני, מ"מזרח", הוכיחו את אילוז על כך שבהצביעה על פוליטיקת הקיפוח של ש"ס, וגרוע מכך, בהאשימה את האינטלקטואלים המזרחים ששקעו בפוליטיקה של מרמור והתקרבנות, היא משעתקת את הטענות המוכרות עד לזרא על המזרחים שמתבכיינים על קיפוח במקום לקחת אחריות לגורלם. המבקרים טענו – ובצדק טענו – שאילוז התעלמה מתנועות מחאה מזרחיות בעבר ובהווה שדווקא כן דגלו באוניברסליות, וגם ש"שכחה" להתייחס להיבטים הדכאניים והאלימים של האפליה הממוסדת.

המבקרים העמידו בצדק את אילוז על טעויותיה ההיסטוריות, אך החמיצו את מטרת מאמריה. העובדה שבישראל התקיימה ועודנה מתקיימת אפליה נרחבת על בסיס גזעני היא נקודת המוצא, לא נקודת הסיום, של המאמרים. לא את האפליה ואת הסיבות לה ניסתה אילוז להסביר, אלא את המנגנונים שמאפשרים את המשך קיומה מחד ואת הכחשתה והשתקתה מנגד. ביקורתה כלפי האינטלקטואלים המזרחים התבססה על כך שבניסיונם לשקם את מורשת האבות שהושפלה והאחים שדוכאו, מבטם עדיין צופה לאחור. כפי שכתבה במאמר התגובה: "לאינטלקטואלים המזרחים […] יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר".

מבחינת אילוז, העתיד והחזון טמונים באוניברסליות. באופן שאינו בלתי קשור לביוגרפיה שלה היא מקדשת את האידיאל האוניברסלי הן כעמדה מדעית-מחקרית והן כחזון פוליטי. אפשר להסכים איתה ואפשר לחלוק עליה לגבי הצורך באוניברסליות או לגבי האפשרות למימושה. אפשר כמובן גם לבקר את ההנחות הפרטיקולריות הסמויות שעליהן עומד בהכרח כל חזון אוניברסלי. יותר חשוב לי כרגע להמחיש את תפיסתה לגבי עשייה פוליטית שמבוססת על שאיפות לעתיד, אך לא מתוך התעלמות מהעבר, גם לא מתוך מחיקתו, אלא מתוך הכרה בו והשלמה עם אי-הפיכותו. הדבר המצער הוא שהניסיון של אילוז לא עלה יפה. מרבית התגובות למאמר לקחו את התפקיד המצופה מהן בפוליטיקה של הזהויות, ועסקו בשאלה שממנה ניסתה אילוז להיחלץ, של קיומה או אי-קיומה של האפליה. כך, גם אילוז האוניברסלית נפלה במלכודת של השיח שממנו ניסתה להיחלץ.

היבבה הלבנבנישתית של מירון

עם כל הביקורות על הפסקה של בנבנישתי על היבבה המזרחית, מעיני רבים מהמבקרים חמקה הפסקה בראיון, שבה הוא מאשים גם את חבריו, הצברים הלבנים, ביבבנות:

כשאני מסתובב בארץ אני לא מבין בדיוק מה קורה. הכל אחר. לא מה שרצינו שיהיה. לא משהו שאני יכול להבין. אבל כל זה מחוויר לעומת ההישג הענק שהשגנו בכך שהקמנו כאן קהילה לאומית יהודית־ישראלית, שלמרות הכל היא חיה ובועטת. לכן, כפי שאני לא מקבל את היבבה של המזרחים אני גם לא מקבל את היבבה הלבנה של הישראלים הוותיקים. לא במקרה קראתי לספר שלי 'חלום הצבר הלבן'. כצבר הלבן אני לא מתבייש בשום דבר. עשיתי שגיאות ואני מודה בשגיאות, אבל בסוף אני גאה בזה שאני בן של האבות המייסדים.

מה שבנבנישתי מכנה "היבבה הלבנה של הישראלים הותיקים" היא בדיוק אותה התבכיינות בה הוא פותח את הפסקה: 'אני לא מבין מה קורה פה. שום דבר לא כמו שרצינו.' ההתמרמרות הזו משותפת לרבים מאלה המתכנים "ישראלים ותיקים" (וליתר דיוק: אשכנזו-ציונים / אחוס"לים / צברים לבנים וכיו"ב). ירון לונדון הוא דוגמה מייצגת. טומי לפיד, גם אם לא בדיוק היה חלק מהם, ידע לתרגם את יבבתם להון פוליטי באותו האופן שש"ס נהגה עם המזרחים, והלפיד הבן מנסה להמשיך את אותה מגמה נלוזה. במובן מסויים הרבה מהמומנטום של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה תיעול של אותה יבבה לבנה. למעשה, גם המאמר הראשון של אילוז קשור לכך. הוא פורסם במסגרת מוסף "הארץ" שציין 20 שנה למות בגין, פרויקט שגם הוא חלק מהיבבה הלבנה. האשכנזים אוהבים להתגעגע לבגיןבאותה המידה שהם מתקשים לסלוח לו על שהפך את עולמם.

עיתון "הארץ" והמוסף שלו הם אמנם אחת הבמות המרכזיות של אותה יבבה לבנה, לצד במות צדדיות יותר. גם בבלוג הזה לא מעט פוסטים משקפים את התחושה הזו, המנוסחת לעתים במונחים של עגמומיות אשכנזית, או אפילו חורבן. מופע אחר, אינטלקטואלי יותר והיפסטרי למדי, הוא ההתרפקות של צעירים אשכנזים או משוכנזים על עבר חצימדומיין של תרבות יידית. הנה גם אינטלקטואלים אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות", כפי שהגדירה אילוז את פועלם של האינטלקטואלים המזרחים עשור קודם לכן.

בראיון שנערך לא מזמן עם רזי ברקאי באותו עיתון תחושה זו קיבלה ביטוי מזוקק, כאשר הוא ציין שהוא חש ש"אנחנו מתחילים לספור לאחור", ואמר מפורשות: "אם להיות ישר עם עצמיאז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זהמשום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליותפעם קראו לזה תנועת העבודהמפא”יהיום זה מנוקז לקומץ קוראי “הארץ”וזה עולם הולך ונעלם."

גאווה ילידית, שירים באשדודית

אולם בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית, כשם שמייד לאחר דבריו על כך ש"אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל תרבויות של מהגרים" הוא משבח את ההחלטה ההרואית לקלוט את כולם, למרות שהוא מקביל אותה להתאבדות. "אנחנו קיבלנו החלטה הירואית" הוא כותב, כאילו הוא ישב במשרדי הסוכנות והיה בישיבות הממשלה. ב-1948 הוא היה בן 15, אבל יש לו תחושת שותפות בהישג והזדהות עם הדור שקיבל את ההחלטות.

ייתכן שיש משהו מגוחך בהזדהות הזו וב"אנחנו" הזה, אבל הוא לפחות מרשים בכנות שלו. הוא גם משכנע יותר, למשל כשהוא כותב משפט אחד לפני כן "עשינו הרבה טעויות" – בוודאי משכנע יותר מבקשת הסליחה המגוחכת של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה. ההבדל בין ההתנצלות של ברק לעשייה הפוליטית והאקדמית של בנבנישתי (למשל בחשיפת היישובים הפלסטיניים שנמחקו מהאדמה ומהמפות), שמתעקש לא להתנצל, יכול ללמד משהו על תפיסת אחריות היסטורית. בדומה לכך השוו את דבריו של ברקאי לבנבנישתי. שניהם נוטים להשתמש במלה "חרא", בוולגריות שמאפיינת תרבות דורית מסוימת, אבל לפי ברקאי "השכונה הערבית היא חרא של שכונה", ואילו על פי בנבנישתי "יצא לנו די חרא. הכל הסתאב לנו תחת הידיים."

ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית. את הכינוי בו הוא משתמש בכותרת ספרו, "הצבר הלבן", הוא לוקח דווקא מכתב-האשמה שניסח יהודה שנהב (בספרו "במלכודת הקו הירוק"). בנבנישתי מבין את כללי-המשחק בפוליטיקה של הזהויות: קחי את תגית-הזיהוי שלך, זו שמצמידים אלייך, ולעתים מטיחים בך כקללה, ענדי אותה בגאווה, ותבעי את תביעותייך בשמה. מעניין להשוות את הפסקה הגזענית מהראיון עם פסקה דומה למדי מההקדמה לספרו החדש:

להצהיר שאני וחברי […] מייצגים את 'הזהות הישראלית הקולקטיבית' זו יומרה ריקה, לנוכח ריבוי הזהויות המאפיין את החברה הישראלית […] מזרחים, נשים, ערבים, דתיים לאומיים, מתנחלים, 'צפונים', חרדים ועוד. אכן, דומה שהגורם המלכד את כולם הוא טינה כלפינו, התובעים לעצמנו את התואר של 'ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים'. עם זה איני מרגיש מבוכה, או אפילו רגש אשם, אלא גאווה. אדרבה, בזכות קבוצתי, קבצת המייסדים ובניהם, יכולים המשמיצים והמבקרים לפתוח את פיהם. מה היה גורלם אלמלא היינו כאן לקלוט אותם? וכשינוחו כל הרוטנים מהתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים.

נדמה לי שלאור הדברים האלה מצטיירת הפסקה המושמצת באורח קצת אחר. ייתכן שהראיון חשף את המהות הגזענית המסתתרת מאחורי הפסקה הזו, הנייטרלית לכאורה. ייתכן גם שבראיון בנבנישתי סתם ייצר פרובוקציה לשם הפרובוקציה, או אף לשם קידום מכירות. כך או כך, ובין אם מבינים את הפסקה כגזענית ובין אם לאו, את הדברים עצמם אני מציע להבין כפשוטם במובן ההיסטורי (שהוא, כמו כל מובן היסטורי, לא כל כך פשוט). היסטורית, יש אמת בטענה של בנבנישתי שלולא מדיניות ההטמעה וההיתוך של ההנהגה הציונית, שאיפשרה או כפתה על המהגרים החדשים את הזהות הישראלית – באופן ההומוגני וההגמוני שהיא הבינה את הזהות הזו – היו נשארות הקהילות השונות, לפחות בשלבים הראשונים, "בליל תרבויות של מהגרים". הרי עצם הקטגוריה המאוחדת "מזרחים" שכפתה הצבריות הלבנה על שלל קהילות המהגרים, היא המצאה ישראלית, שנועדה להתיך את בליל התרבויות למקשה אחת, ישראלית, ועם זאת להבדילה (לשלילה, כמובן), מהתרבות העברית – שהיא אמנם גם נבדלת מהתרבות האשכנזית אך במובנים רבים אחרים היא גם ההמשך שלה.

הפנייה אל מורשת האבות-והאמהות של בני הדור השני והשלישי למהגרים היא פניה שנעשית מתוך היטמעות, גם אם מתנערת, באותה תרבות עברית. הזהות הישראלית היא במידה רבה תנאי-האפשר שלה. כאשר סמי שלום שטרית כותב "שירים באשדודית", הוא כותב אותם באשדודית-עברית (שהיא הרבה יותר עברית מזו של המשורר הלאומי), והוא מייעד אותם לאוזניים ישראליות, גם לאוזניים אשכנזיות/משתכנזות, גם כאשר הוא מקלל בערבית, שלא יבינו מילה. כך לדעתי יש להבין את דבריו של בנבנישתי. בין שירצה סמי שלום שטרית ובין שלא, האשדודית שלו נגועה בניאו-כנעניות שיצרה הציונות.

בנבנישתי, מקרה קיצוני של אותה ניאו-כנעניות, מבין או לא מבין אשדודית, קללות בערבית הוא דווקא מבין. אבל הוא מעדיף לראות את ההישג שגלום בהקמת קהילה פוליטית יהודית-ישראלית (שכן הערבים, כפי שהוא טורח להזכיר שנים, אינם באמת חלק מהקהילה הפוליטית בישראל). גם אם זה לא הגשמת החלום שלו, או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית. השגתו הייתה כרוכה בפשעים היסטוריים ובמחירים כואבים של מחיקת זהויות קודמות ושל יצירת הבדלים מעמדיים, תוצאותיה של פוליטיקה אשכנזית אתנוצנטרית מפלה, מדכאת ומרבדת. היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת. בנבנישתי כנראה מבין זאת, אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי, כשם שעיניו פקוחות לראות גם את "הברוטליות של המציאות שבתוכה אנו חיים" בהקשר הפלסטיני.

מעניין שגם אילוז וגם בנבנישתי מציינים בהרחבה – אילוז בפתיחת מאמרה ובנבנישתי בפתיחת ספרו – את היותם ספרדים (ספרדים, לא מזרחים). אילוז משתמשת בכך כדי להצביע דווקא על נקודת המבט החיצונית שלה. בנבנישתי מבקש להדגיש כיצד מרכיבי זהותו הרבים, וביניהם שורשיו כצבר חצי ספרדי וחצי אשכנזי ממחישים את היותו נציג הזהות הישראלית בהגדרה. אילוז פונה לקוסמופוליטיות, בנבנישתי פונה לילידיות. היא מדברת בשם האוניברסליות. הוא מבין שהקריטריונים ה"אוניברסליים" או הממלכתיים של הציונות לא היו אלא שם כיסוי לאשכנזיות בנוסחה הציוני, ומתחפר מאחורי המיתוג החדש של זהותו כ"צבר לבן".

אך נקודת הדמיון ביניהם היא בתפיסה הבסיסית שלהם ביחס לפוליטיקה: ראייה מכוונת לעתיד, מתוך הבנה בלתי-מתפשרת של ההווה. בכך הם שונים ממרבית התפיסות הפוליטיות הקיימות, שמדמיינות איזו מציאות של הווה אלטרנטיבי ונסמכות על עבר אבוד, תפיסות שמכוננות עצמן לפי "מה היה אילו" (אילו לא היתה אפליה פושעת מאז שנות החמישים ועד היום, אילו לא היה כיבוש וסיפוח זוחל משנות השישים ועד היום, אילו לא היה מהפך פוליטי ותרבותי משנות השבעים ועד היום).

פוליטיקה שמתנכרת לחטאי ההווה באמצעות התעלמות מפשעי ההיסטוריה היא מתכון לכישלון. אבל השלכה אוטומטית של הכרה בעוולות העבר על פרוגרמות פוליטיות מביאה לפוליטיקה של קריקטורות, כמו זו של מפלגות ש"ס ושינוי (וגלגולה הנוכחי "יש עתיד"), או כמו בקשת הסליחה של ברק. כשם שציון הנכבה וההכרה באסון העם הפלסטיני היא מעשה פוליטי הכרחי, אך שאינו מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית, כך ההכרה באפליה ובדיכוי של המזרחים הם הכרחיים לפוליטיקה בישראל, אך הם אינם מובילים בהכרח לרפורמת מקרקעין או למהפכה מזרחית. לא שההצעות הללו הן רעות בהכרח או מופרכות מיסודן. כלל לא. מרפורמה קרקעית דרך מדינה דו-לאומית ועד מהפכה, קשה לי לחשוב על אפשרות-פעולה פוליטית שאינה הגיונית בנסיבות מסוימות, ושאינה ראויה בכל מקרה לדיון ענייני. אולם הדיון צריך להיעשות בראייה לעתיד, לא בהסתכלות לאחור.

* החלק על אילוז נכתב בהשראה ובתגובה למאמרו של צבי בןדור באתר "העוקץ". התודה לו ולגל כץ, שהדיאלוג עם רשימותיהם עיצב את הרעיונות שמובעים כאן.

** דימויים: עידו מיכאלי. מלמעלה למטה: בול מתוך הסדרה "אגדות אורבניות" (2005), פרטים מתוך חליפתו של הרמב"ם (2011), עץ גבעתי (מתוך התערוכה "מנקר בשמירה", גלריה רוזנפלד, 2009), פרט מתוך המיצב "הפרוכת האתיופית" (2012),  טייסת ניצי ציון (2008). חלק מהדימויים נלקחו מתוך ריאיון שפורסם לאחרונה באתר ערב רב, ובו משוחח בועז ארד עם מיכאלי על עבודתו בכלל ועל "הפרוכת האתיופית" בפרט. המיצב מוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

כתריאליבקה החדשה

19 באפריל 2012

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.