Posts Tagged ‘אוהלים’

הבעיה אינה פוליטית אלא מיתית

19 בספטמבר 2011

לקראת תיאולוגיה ביקורתית של הפוליטי העכשווי

יצחק בנימיני

מה שמוצע בשלוש התזות להלן אינו אלא מצע לתיאולוגיה ביקורתית, שהיא גם תיאולוגיה לעומתית, לא-אמונית בהכרח; מחשבה שאינה זונחת את התיאולוגי, מתוך הנחה שהוא פועל כתת-מודע קולקטיבי של האזרחי, גם הישראלי. הוא האחר כביכול של האזרחי, האחר האויב שמוצג לרוב כדכאני או כאחראי על הדכאנות. במטרה לחולל תזוזה משחררת במשברי הציונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר החברתי-כלכלי יש צורך בתמרונו ו/או בהתססתו של התיאולוגי לעבר תיאולוגי אחר, במקום ביטולו.

יתר על כן, הניסוח הנוכחי מבקש לחמוק משיח התיאולוגיה הפוליטית (מבית מדרשו של קרל שמיט) האופנתית בימינו, מתוך הנחה שהדיבור המקורי של התיאולוגי אינו כולל בהכרח את ריבונו-של-עולם טרנסצנדנטי שאינו כפוף לחוק שהוא מייסד, שיש באפשרותו להשהות אותו בשעת משבר חירום, במסגרת הנס. וגם שהתנועה מהתיאולוגי לפוליטי אינה כה מובנת מאליו ואף הכרחית. הצגת דמותו של היהודי המסורתי ודמותו של אברהם, בספרי "צחוק אברהם", מבקשת לפתוח פתח לתיאולוגיה ביקורתית החותרת, בין היתר, גם תחת הנחות המוצא של התיאולוגיה הפוליטית המערבית בימינו, זו הלכודה ברשת ההמשגה של אויב, משבר, חירום, החוק ומה שמחוץ לחוק, הריבון, כמושגים מוחלטים ולא גמישים (ואולי בכך יש מענה עקיף למאמרו של ניצן ליבוביץ כאן). במקום זאת תבוא לידי ביטוי הצגה של האלוהים לא כאחר-מוחלט, והמאמין – לא ככפייתי ונשלט בהכרח. עניין זה גם משליך על האפשרות לכונן מחדש את שדה התיאולוגיה המונותיאיסטית לעבר עמדות משחררות, או לחלץ מחדש את אפשרות השחרור השורה בהן.

אברהם, שרה והגר באוהל. מתוך תנ"ך פוסטר, 1897

תזה א – האחר של האחר

אנו, הליברלים, חיים עדיין בעיצומו של פרויקט השחרור המודרני, דהיינו הפרויקט שביקש לשחרר את האחרים שנטועים בתוך דיכוי חמור. אחרים לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד, וממד זה נכון גם לשלוחה הפוסט-מודרנית של אותו פרויקט ממש.

אלא שכדי לשחרר את האחר זיהה הפרויקט בדרך כלל את מי שהוא תופס כאחראי באופן ישיר לדיכוי של האחר. אחראים אלו יכולים היו להיות: גבר, הטרוסקסואל, לבן, נוצרי, אשכנזי וכו'. והאחר של האחר נתפס לרוב כשייך לשדה התיאולוגי המערבי היהודי-נוצרי-פטריארכלי כביכול. במישור הפוליטי פעולת השחרור התבטאה ביציאה כנגד המדכא. על הרקע הזה נשאלת השאלה: האם פרויקט השחרור יוצא כנגד כל ישותו של האחראי ככזה או כנגד מומנט הדיכוי שבו? כלומר מיהו האחראי? האם כל מהותו הפעלת דיכוי?

כדי ללמוד כיצד התרחשות זו משפיעה על האחר של האחר, נתמקד לרגע בפמיניזם, משום שהוא הביטוי הפרדיגמטי ביותר של תנועות השחרור. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו-צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

ומה, כנראה, חווה אותו גבר-אחראי בתגובה למעשה הפמיניסטי? מתוך התבוננות בתחושותיהם של גברים "ממוצעים" ושל ייצוגיהם בתרבות הפופולרית אפשר לומר שהם חשים שהמלחמה אינה רק כנגד היבט הדיכוי שבהם אלא כנגד מהותם שלהם, מכיוון שעד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות, דהיינו התחושה שיש קיר שאינו מאפשר את קידום השחרור הנשי. וכאן אנו מציעים לראות קיר זה כמה שהתנועה עצמה בנתה ובכך חסמה עצמה. קיר האוטומטיות. קיר זה נבע באמת מהדיכוי הנורא שסבלו הנשים, אשר נדמה כביכול, ובצדק, לאותה תקופה כתוצר של הקיום הגברי והפטריארכלי. מתוך עוצמת ההתנגדות של התנועה לשחרור האחרת-אישה הוצב הגבר כמי שאחראי לדיכוי זה ועל כן הופעל מנגנון הענשה אוטומטי על הגבר תוך זיהויו כגורם שלילי ותוך דרישה לדיכוי גבריותו.

נראה שאותו גבר מרגיש מאז מאוים על ידי התנועה הפועלת מולו, ובלית ברירה כמו מקבל על עצמו את ההגדרה של היותו מדכא. מכאן שלעתים אף ישנם גברים שנוטלים על עצמם זהות כזו כדי למנוע משבר של זהות. משבר זה נובע מהשאלה שהגבר ההטרו-סקסואל שואל עצמו: מי אני? ואם אני=דיכוי-האחר, אז שיהיה כך כדי שאוכל לחוות את העצמי הברור שלי.

בעקבות הפרדיגמה הפמיניסטית כדאי שנפנה לעוד מקרים של הצבעה על מדכא: מה לגבי אלה המקדמים את מצעד הגאווה ברחבי ירושלים ראשית כול כדי לשחרר את ההומוסקסואלים הדתיים מהדיכוי החרדי. הם מסמנים אחראי לדיכוי של ההומוסקסואל: הדתי-החרדי. ובתגובה החרדי שאינו מקבל את טענת הפלורליזם התרבותי חש שהליברליזם מדכא אותו יותר מאשר הוא מדכא את האחר-ההומוסקסואל, מדכא אותו מלפעול כרצונו בגטו הפרטי של דרכי חייו.

ובמקרה אחר: שמא המבקרים הישראלים של הציונות הם למעשה יותר אנטי-ציונים מאשר פרו-פלסטינים, כך לפחות חשים ישראלים רבים, ומכאן דרך התמודדותם שאינה לקראת סיום הסכסוך אלא התמדה שלו, שכן הם הפנימו בצורה מקבעת את שאומרים המבקרים שציונות=דיכוי? או-אז ישנה התבצרות. מעשה החרם על ישראל ביצר אותה עוד יותר תחת חמימות הרחמים העצמיים המצדיים.

שמא האחראים לדיכוי של האחרים סומנו בצורה כזו שהם עצמם חשים, בלי קשר ל"מציאות", שהם-הם האחרים של העולם הדמוקרטי-ליברלי? שהם תחת מתקפה של דיכוי, כמו: הגבר, החרדי, המוסלמי והנוצרי הפונדמנטליסט, ההטרוסקסואל/ית, היהודי-ישראלי, האשכנזי… ולרוב הם נתפסים כנציגי השיח המונו-תיאיסטי.

אמן לא ידוע, אלוהים האב עם גופתו של ישוע, הולנד, המאה ה-15

תזה ב – הלא-מודע התיאולוגי

מכאן נפנה לתזה הבאה הנוגעת לעצם התימרון של האחר התיאולוגי לקראת שיח של שחרור ותקווה, תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים.

אנו שקועים בייאוש עמוק, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות צודקים שיישומם אינו נראה באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הירואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב. אבל רק מתוך עומק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות.

אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוך-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הוא מגשים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן כפייתי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים זה מזה, וכה שונאים זה את זה.

השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת.

כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס, בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות, ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לנוכח כל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.

אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר המשנה את כל שדה המשמעות. כלומר אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם במפתח חדש שישנה את שדה ההזדהויות כולו, על ידי כינונו מחדש; מפתח שאם יהיה מספיק חזק הוא יפתה את התיאולוגי לחולל שינוי פנימי כמו מתוך עצמו.

גוסטב ויגלנד, האב

תזה ג – הביתי הלא-ביתי

ומכאן לתזה האחרונה הנוגעת לימי המחאה האחרונים. היא הוקראה בערב תשעה באב במאהל רוטשילד וזכתה לתגובה השותקת של הקהל.

בימים אלה סערה מאיימת בשם הבית למוטט את הביתיות הישנה לעבר ביתיות חדשה. רוח-עולם מקומית שנישאת על כתפי סטודנטים ועובדים עמלים המבקשים בית, פרנסה, מוצא. אמנם המחאה הנוכחית מדברת על הצורך בהפיכת הסדר הכלכלי-חברתי הישן, כך שהמדינה תשרת כבית את כולם (בלא רפלקסיה מהו אותו "כולם"), בעצם חלוקת ההון, אלא שחלוקה זו אינה יכולה להתגשם בלא טיפול שורש במתח החילוני-דתי והמתח היהודי-ערבי, מתחים שהם בבסיסם זהותיים, ושמהווים חסמים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית. יתר על כן, את הממשי התיאולוגי יש לדובב בעדינות ולא בחשיפה אלימה של ה"אמת".

דברנו כאן הם אולי תשובה למי מאלו החושבים שהאזרחי-חילוני הוא תחום נקי וניטרלי בלא רוח רפאים תיאולוגי צמוד, שאפשר לכונן כאן צ'יק-צ'ק סדר-יום אזרחי על בסיס אוניברסלי, ושאחרי הצהרת פיוס יפה ישבו כאן כולם באחוות עמים ודתות שונות. הרוח העכשווית טורפת את הקלפים הישנים של זהויות פנים-יהודיות כמו מזרחי/אשכנזי ומארגנת מחדש את שדה המסמנים ימין ושמאל, תוך המתנה דרוכה מול שדה הזהויות של דתי/חילוני וערבי/ישראלי. רוח פרצים שחודרת אל פנים הבית, מניפה את יושביו החוצה ופנימה בלא שידעו להיכן בדיוק ישתייכו.

הבית הביתי היה מושאה של הציונות עוד בתחילת דרכה (מתוך תחושה תמימה לעתים שאין זה בא על חשבון הביתיות הפלסטינית). התשוקה הייתה יותר מכול לבית קבוע עבור היהודי הגלותי שחש זרות וניכור בביתו האירופאי. כך ממש במובן מעורר החלחלה של מושג "המאוים" של זיגמונד פרויד. המאוים הוא בו-זמנית הביתי והלא-ביתי, תחושת הביתיות הלא-ביתית. הציונות ביקשה את המנוח הזה, אל הבית הלא-אמביוולנטי, אל הבית הביתי, אל הנחלה, אל הנורמלי ואל האזרחי, תוך ניתוקו למעשה מהחוץ התיאולוגי, מהזרות האלוהית-טרנסצנדנטית לעבר בית פיזי.

במובן הזה, מה שנתפס הרבה פעמים כפוסט-ציוני, כפוסט-מהפכני או כאנטי-ציוני מתבטא למעשה כהגשמה של הרצון העמוק ביותר של מגמות מסוימות בציונות המקורית. אלא שכפי שחשש גרשום שלום, האזרחי הזה יגלה מהר מאוד שהקדוש, התיאולוגי, אינו מוכן להיוותר מחוץ לבית, אינו מוכן לאפשר קיום נורמלי, אזרחי. במיוחד יבוא האיום על האזרחי כאשר זה יגלה אורך רוח כלפי זהויות ומיעוטים לא-יהודיים-אורתודוכסים שהשיח הלאומני-תיאולוגי רואה בהם ערב-רב ערב השמדה. את האיום הזה חווה החילוני הליברלי כאשר שליחי אלוהים וחרון אפו עלי-אדמות ביקשו לרסק את ביתו הסמלי, את בית המשפט העליון בירושלים (ובהקשר לכך ראו מאמרו של יותם חותם על היהודוקרטיה כאן).

ניתן לקשר זאת לתחושת האין-האונים של צעירים ישראלים רבים בימינו, שמוחים על אי-יכולתם לרכוש בית, אבל ניתן גם לטעון שמה שעומד בבסיס תביעה זו אינו רק הצורך האמיתי בבית פיזי עם קירות וחדרים ברחוב אבן-גבירול בתל אביב. שמא מה שמניע באופן מודע או בלתי מודע הוא תחושת העלבון, האובדן של תחושת הביתיות, התסכול על כך שהטריטוריה האזרחית שלהם מאוימת על ידי האחר התיאולוגי-הקדוש-הדתי, כשזה מסמן להם שישראל אינה ביתם, וגם לא הייתה בדיעבד. לאורך השבועות האחרונים התוודענו למאמרים שונים בעיתונות, במיוחד המקוונת, לקינות צעירים חילוניים (ואשכנזים ברובם יש להודות) המחפשים ביתם מחוץ לארץ, מחוץ לבית, במיוחד מסיבות כלכליות, ולא רק. במיוחד בולטת התופעה במאמרים המתייחסים להגירה של צעירים לגרמניה, כדבר שבשגרה. הלא-ביתי השרוף משמש בית אלטרנטיבי.

עתה, כשמהפכה אזרחית ישראלית כזו מתרוממת ועולה ומבקשת את הבית אבל חזרה גם את תחושת הביתיות עבור האזרח, נשאלת השאלה כיצד ניצב האזרחי הזה אל מול התיאולוגי שהפך מזמן גם ללאומני? האם אפשרית מהפכה אזרחית תוך אדישות מוחלטת למשלב התיאולוגי של חיינו, שהרי אנחנו כביכול אתיאיסטים?

או שמא אפשר אחרת? מה בדבר האפשרות של תיאולוגיה ביקורתית? תיאולוגיה חדשה שאינה מתלהמת את דבר הקדושה הבטוחה, אלא תיאולוגיה מרוסקת ומגמגמת. היש אפשרות של עבודה ביקורתית הנוטלת מהתיאולוגיה היהודית את ביטחונה העצמי, את תחושת הביתיות שלה, תוך החדרת זרות לתוכה, תוך כינונה מחדש, כינון מחדש של השדה התיאולוגי-הלאומי-המיתולוגי, כדי לחלץ ממנו את הממד האמיתי והעמוק שבו, שבראשיתו לא היה אלא אזרחי קדם-פוליטי. זהו עצם האופק האנושי כפי שבא לידי ביטוי באתוס המקראי הראשון, בקינה על חורבן בית האלוהים, שממשילה למעשה את תחושת האובדן של הבית האישי והביתיות האזרחית בכנען אי-אז.

גבעתיים, ‏18 בספטמבר 2011

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

21 ביולי 2011

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.


אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.