Posts Tagged ‘אוגנדה’

הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

3 בפברואר 2012

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגוןהכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

נתזים: נערים יהודים ו-asexual sluts

28 בספטמבר 2010

המאמר The Transgressive Possibilities of Jewish Boyhood של מייקל רייקרט ושרון רוויטש, שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת  Youth & Societyבוחן את חוויות הנעורים של בנים מתבגרים יהודים בארה"ב. החוקרים מצאו שצעירים יהודים בעלי זהות יהודית "אקטיווית ופוזיטיווית" חוו התבגרות משוחררת יותר מבני גילם נטולי הזהות היהודית. לטענת הכותבים, ההתבגרות היהודית מספקת מסלול עצמאי יותר שנתון פחות ללחצי הגבריות הנורמטיווית שמופעלת על רוב הנערים הבנים בגיל ההתבגרות. הם טוענים שסוג הנעורים שיצרו לעצמם הנערים האמריקאים הם הבטחה משחררת בעולם הנשלטת על ידי אידיאל גבריות מגביל

ומאמרם של יובל יונאי וערן שור בכתב העת Ethnic and Racial Studies בודק האם הימצאותם של ספורטאים פלסטינים בספורט הישראלי מגשר על פערים אתניים, או דווקא מסייע לנציח את הפערים ואת הדומיננטיות היהודית. החוקרים, שבחנו כתבות ואזכורים של שחקני כדורגל פלסטינו-ישראלים בין 2002 ל-2007, מצאו שהשיח התקשורתי ממשטר את השחקנים ומשתיק אותם, ובכך חוסם את אחד מאפיקי הביטוי המועטים שהיו למיעוט הערבי בישראל

סקר מקיף שנערך בבריטניה מעלה לכאורה שאוכלוסיית ההומואים והלסביות בממלכה הצטמצמה משמעותית בשנים האחרונות. האם אנחנו אחרי השיא? ייתכן שההסבר הוא שהסוקרים שאלו את המרואיינים האם הם קיימו אי פעם יחסי מין עם בני מינם. חוקרים מסבירים שבשל ההתקבעות של הדיכוטומיה הומו/סטרייט, פחות גברים שמחשיבים את עצמם לסטרייטים מעזים לעשות סקס עם גברים אחרים, או לפחות לא מעזים לדבר על זה

ובינתיים, מתחזקת ההתעוררות של התנועה הא-מינית, שדורשת מקום בשורות קהילת הלהט"ב. מניפסט חדש ומעניין שחיברה שרה בת' ברוקס, שמסתמנת כאחת ממנהיגות התנועה, מסביר על הסוגים השונים של א-סקסואלים: החלוקה הבסיסית היא בין א-סקסואלים א-רומנטיים לא-סקסואליים רומנטיים. הקבוצה השנייה כוללת הטרו-רומנטיים, הומו-רומנטיים, בי-רומנטיים ופאן-רומנטיים. אחד הטיפוסים הגנריים שצמחו בשורות הקהילה היא/הוא ה-asexual slut – שלא מפסיק/ה לחפש המון פרטנרים ליחסים א-מיניים. נדמה שרבים מאיתנו הם כאלה

רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, מנתח בספר חדש את מצב הכלכלה האמריקאית ומסיק: המעמד הבינוני יצטרך להדק את החגורה, וכתוצאה מכך עשויה ארה"ב ליפול לידיו של מנהיג פופוליסט מסוכן

סיימון פיירלי, כתב הגרדיאן שחקר במשך שנים את תעשיית הבשר, הגיע למסקנה שהתעשייה הזאת אמנם מזיקה, אבל להפסיק לגמרי לאכול בשר זה לא הצעד הנכון מבחינה אקולוגית. במוקד ספרו נמצאים למשל החזירים, שיכולים דווקא להפיק בצורה יעילה מאוד אנרגיה מזבל ביתי

יאללה, תכרתו לי את השד הימני! תערוכה בנושא האמזונות וייצוגיהן לאורך ההיסטוריה

חדשות טובות: זינוק במספר חיות הבר באוגנדה, כולל היפופוטמים

זה אפשרי להנדס מחדש את האקלים של העולם, אבל קודם צריך להחליט באופן דמוקרטי: איך אנחנו רוצים את מזג האוויר שלנו, ואיפה?

התאורטיקן צבטאן טודורוב בריאיון מיוחד: אנשים במערב חוששים משינוי תרבותי יותר מאנשים במדינות המתפתחות

יומני המלחמה של ארנסט יונגר יוצאים לראשונה במהדורה בלתי ערוכה

איך עושים סקס שמאלני, והאם יש בכלל דבר כזה? ג'ונגל וורלד בפרויקט מיוחד

רומן חדש של ג'ונתן פרנזן נופל למלכודת המלתוסיאנית ולפנטזיה על צמצום האוכלוסייה. רמה נמוכה

FP בפרויקט מצולם מיוחד על אופנה של דיקטטורים – מקים ז'ונג איל דרך קדאפי ועד בכלל

FW הסורי בכתבה על תפקידם של היהודים הסורים במלחמה נגד הקולוניאליזם הצרפתי

נתזים (18): טלכארד, קפה וסיגריות

16 ביולי 2010

הגיליון האחרון של "צוהר לבית הסוהר" כולל מאמר של תומר עינת וגילה חן על "רכילות והלשנה בקרב אסירות". על סמך ריאיונות עם 46 אסירות בכלא נווה תרצה מסיקים המחברים "על הנפיצות הרבה של תופעת הרכילות וההלשנה בכלא" וקובעים שבניגוד גמור לבתי כלא לגברים, "נשים אסירות נוטות להלשין על חברותיהן למאסר באופן שכיח וגלוי". יש במאמר כמה ציטוטים די מזעזעים שמספקים תחושה מסוימת של חברת האסירות והיחסים ביניהן. והנה כמה (הסוגריים במקור):

"הם (השב"ס) ניצחו אותנו בזה וגרמו לרוב הבנות להלשין זו על זו לאנשי הסגל… יש בנות שמקבלות פריבילגיות ויש שלא. יש כאלו שמגיעות מחופשה עם עשרה טלכארדים ולא אומרים להן כלום ולא מעירים להן למרות שהן חורגות מהמותר ויש כאלו שמגיעות עם שלושה ואומרים להן שהן הגזימו"

“פה (בכלא) זה היום היא הולכת איתך (בת-זוג שלך) מחר כל האגף יודע. יש את הקטע של הריכול. היא (הבת-זוג לשעבר) הולכת ואומרת שהיא (בת זוגה לשעבר) ככה וככה וככה. כאילו, נגיד עכשיו יש לי מערכת יחסים עם מישהי.  היינו ביחד שבוע, היה טוב, הכל היה יפה ולא יצא (מערכת היחסים הסתיימה), יצא ריב (היחסים הסתיימו בריב), היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת לפני כולם…"

"יש פה (אסירות) צווארון לבן ואלו הכי מניאקיות. אלו הכי סכנה. יושבות בשקט אבל משתנקרות (מלשינות) מניאקיות".

המחברים מסיקים ש"ששלטונות הכלא מעודדים הלשנה כאמצעי להשגת מידע מודיעיני באמצעות מתן פרסים חומריים למלשינות, הכוללים אמצעים בסיסיים והכרחיים  לקיומן כגון טלכארד, קפה וסיגריות", ומסכמים כי "ממצאי מחקר זה מעידים על חוסר לכידותה של תת-תרבות הכלא לנשים בישראל ועל היותה מושתתת על חשדנות, יריבות ואויבות".

ועוד נתזים:

הסרט ההודי השערורייתי "היטלר יקירי" הוא רק ביטוי אחד להערצה המשונה-מדאיגה של הודים בני זמננו להיטלר, שמשתלבת בגל הפונדמנטליזם ההינדואיסטי

ורמ'צ'נדרה גוהה טוען ב-Hindustan Times שבהודו צומח דור של צעירים חסרי תקווה, המנתבים את הייאוש שלהם לאלימות שרירותית, כמו מהומות הרחוב של מעריצי השחקן ראג'קומאר

האם חובבי טבע צריכים להתמסר לקינה מתמשכת על הכחדת מינים, או לחגוג את אהבתם לעולם הטבע הקיים?

הדור הראשון של הומואים גרמנים מחוץ לארון מגיע לגיל פנסיה

הייצוא הפלסטיני של מוצרי מזון לארה"ב זינק מ-63 אלף דולר ב-2005 למיליון דולר היום. כתבה ב-Foreign Policy מתארת בהרחבה את הכניסה של ישויות פוליטיות קטנות לשוק המזון האמריקאי, ומתמקדת בעיקר בפלסטינים: למשל Canaan Fare Trade, קואופרציה של מגדלים פלסטינים מאזור ג'נין. וכדאי לנסות גם את Jericho Chocolate Wafers

המיתוס של השגשוג הכלכלי בגדה והפרכתו

יותר גרוע מפורנוגרפיה, יותר מסוכן מהימורים: שירות סינון חדש, godblock.com, מבטיח להגן על ילדיכם מחשיפה לתכנים דתיים (אל תדאגו, זה לא כולל את הבלוג של תומר פרסיקו

כולנו שמענו על Peak Oil (אני מקווה), אבל באופק נראה עוד איום: Peak Phosphate – מחסור בפוספטים שיאיים על ייצור המזון העולמי (שמבוסס על דשנים). סמי עופר יכול לחכך את ידיו בהנאה

טרנד מתחזק: שימוש בצואת כלבים כתרופה הומיאופטית

שמאלנים יקרים, שלא יהיה לכם ספק: למרות שערוריית בטאנקור, סרקוזי ייבחר מחדש ב-2012, כותב הולק. ויש לו גם טענה רחבה יותר: הימין הניאו-ליברלי כבר נטוע עמוק בחברות האירופיות, ואין דרך חזרה למשטר הישן

ואילו נועם חומסקי מוציא ספר חדש, Hopes and Prospects, ובו הוא מציב בין השאר את בוליוויה של איוו מוראלס כמודל החיובי ביותר לדמוקרטיה רדיקלית בזמננו

הצלם ריינייר גריצן מציג תערוכה המבוססת על תצלומים של אמריקאים ברכבת התחתית בנקודת השיא של המשבר הכלכלי. די צייט מביא את זה במצגת (האמת שרובם נראים כאילו שהם מוטרדים ממשהו אחר)

בריטניה נשטפת בגל של נוסטלגיה לאומנית סנטימנטלית, שמתבטאת בהמון אנדרטאות לחללי הממלכה. ג'וליאן גלובר חושב שאנחנו (כלומר הם) לא צריכים יותר אנדרטאות

המאבק בבונדסטאג בנושא ה-Bundesausbildungsförderungsgesetz. אצלנו בכנסת רעיון כזה לא היה עולה – ולו רק כי אף ח"כ לא היה מצליח להגיד מלה כזאת ארוכה

שתי שאריות מהמונדיאל: שיר חדש בשם The Shirt של קרול אן דאפי, משוררת החצר (poet laureate) הנוכחית של בריטניה, המגיב על כשלונה של נבחרת אנגליה; ופוסט של טל לינזן בבלוג "דגש קל" ממנו עולה (כנראה) שפירוש שם המשפחה של בסטיאן שוויינשטייגר הוא אשכרה "מטפס על חזירים". על כל המשתמע מכך

אף אחד לא ממש התעניין למה החליטו טרוריסטים סומאלים להכות דווקא באוגנדה (ולהרוג 74 אנשים). מייקל וילקרסון מזכיר שצבא אוגנדה הוא הזרוע המרכזית של ארה"ב בסומליה, ומחזיקה אלפי חיילים במוגדישו (לא שזה אומר שצריך להרוג אותם)

והמדינות שאובמה הזכיר הכי הרבה בנאומים שלו

האם ה-CIA ניסה להתנקש בחייו של בוב מארלי? ואיך יוצאי הס"ס קשורים למותו ב-1981? ביוגרפיה חדשה של בוב מארלי מנסה לספק תשובות

הצטרפו למועדון למועדון הספר הטוב של קארל רוב

בזיל דייוידסון, מחשובי ההיסטוריונים של הדה-קולוניזציה באפריקה וממנהיגי המאבק באפרטהייד, מת

תאורטיקן האינטרנט קליי שירקי הוציא ספר אופטימי במיוחד על האינטרנט, המתאר איך הרשת הפכה את הצרכנים הפאסיוויים של הטלוויזיה ליצרנים והולידה יש מאין משאבים קוגניטיוויים עצומים. לטענתו, הרשת מוכיחה שבני אדם הם הרבה פחות אנוכיים וחמדנים ממה שחשבנו

כמה ספרי פילוסופיה שיצאו לאחרונה – בניהם ספרה של סיגל בן פורת על מודל הפטרנליזם המובנה (Structured Paternalism). בן פורת גם התראיינה פעם לארנה קזין על מגבלות שיח ההטרדה המינית

וחיבור פילוסופי חדש של אמריטה סן על "רעיון הצדק"