Posts Tagged ‘אהוד ברק’

אין לאן לחזור

19 באוגוסט 2010

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.

"עדינות אינה יכולה למחות": הערה על אלימות ופעילי שלום

1 ביוני 2010

בין השנים 1945-1939 הרגו צבאות בעלות הברית מיליוני בני אדם. הם לחמו בפאשיזם ובגזענות ולמען השלום. בשנות החמישים והשישים טבחו לוחמי חופש באלפי אירופאים שבאו להתנחל על אדמותלאלהם באסיה ובאפריקה. הם לחמו בגזענות ובקולוניאליזם ולמען השלום. אבל אי שם בשנות השישים החלו לזהות את המילה "שלום" עם חבורות חבורות של צעירים יפים ובלונדינים. ירו עליהם ברובי צבע, תקפו אותם באלות, והם שרים, לא מפסיקים לשיר. כך נוצר הקישור הבא: אם אתה פעיל שלום אז אתה בלונדיני, ואם אתה פעיל שלום אתה כמובן נשמר מאלימות. כאשר את הספינה שלך שוטפים באשמורת ראשונה עשרות לוחמים חמושים, בגיבוי מסוקים, מצופה ממך לשבת על הרצפה ולשיר, רצוי באנגלית או בצרפתית.

כצפוי, מאז אתמול בבוקר מתמקדת ההסברה הישראלית באלימות שהיתה או לא היתה בספינה "מאווי מרמרה". השאלה "מי ירה ראשון?” או "מי שלף סכין ראשון?” הופכת למרכז הדיון. אבל האמת היא שזה לא משנה. ואולי כן. אדרבא: אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

מוסלמי מפחיד. נכס הסברתי

אבל כאמור, "פעילי שלום" אמורים כנראה לשבת על הקרקע ולשיר; ולא פחות חשוב מכך – הם אמורים להיות בהירי עין ושיער ולדבר שפה אירופית כלשהי. ואכן, גם על הקלף הזה משחקת ההסברה הישראלית. מעבירים לתקשורת תמונות של מוסלמים זועמים ושחומים, ובערוץ 2 מוקרן סרטון ובו מוצגים "כלי הנשק" שהיו על הספינה, בליווי קריינות: מוטות ברזל, גולות וכמובן – כאפיות. כאפיות! אתם קולטים? כאפיות! זה המסר: ערבים אינם יכולים להיות "פעילי שלום", אלא רק טרוריסטים.

בתגובה, במקום להבהיר שיושבי הספינה אינם טרוריסטים, הגיע הזמן לעדכן את המשמעות של הביטוי "פעיל שלום": פעילי שלום פועלים למען החירות והשלום ונגד דיכוי ורצח – ומול רוצחים יש לפעול לעתים באלימות. אמנם נכון, כאשר אפשר רצוי לפעול ב"דרכי שלום": יש בתי משפט, חוק בינלאומי וכדומה. בשנות השישים, הדמוקרטיה האמריקאית הוכיחה שדרכי הפעולה הללו אפקטיביות לפעמים, לפחות במידת מה. אבל את התובנה שצמחה ברגע ההיסטורי ההוא – שהיתה נכונה לזמנה ולמקומה – הפכו לעיקרון מוסרי אלזמני ואוניברסאלי: לעולם לא נפעל באלימות. הרי אנו פעילי שלום.

העיקרון הזה מתוחזק על ידי גורמים שונים, בשמאל ומחוצה לו: הליברלים מתנגדים להרג באשר הוא הרג, וזרמים "רוחניים" שונים מרחיקים עד כדי התנגדות לאלימות באשר היא אלימות, כאשר “אלימות” כאן היא בהוראה הרחבה ביותר. סיפרו לי שבפסטיבל האקטיביזם האחרון, שהתקיים בסוף השבוע בהרי ירושלים, נשמעה ביקורת על אחד המיצגים. הוקרנו שם סרטים שצילמו משפחות פלסטיניות בחברון (במסגרת מיזם "חמושים במצלמות" של בצלם), ובתגובה תהה מישהו אם הצילום של החיילים, ללא רשותם, אינו בגדר אלימות.

אז כן, זו אכן אלימות. אבל זו אלימות מוצדקת. וגם אלימות חמורה יותר יכולה להיות מוצדקת – הגם שאני מסכים שחשוב לנקוט בה כמה שפחות. כאשר אפשר – ולפעמים עדיין אפשר – עדיף לנצל את ההסדרים הדמוקרטיים והבינלאומיים כדי להילחם בה. אבל לא בכדי כתבתי "לנצל" – ההסדרים הללו אינם חזות הכל, אלא אמצעי במסגרת מלחמה פוליטית. מה שאזרחים ישראלים יכולים לעשות פלסטינים אינם יכולים, במיוחד בעזה. לכן מוצדק שפלסטינים יפנו לעתים לאלימות. אבל גם אז תלוי איזו: זה לא צודק ופושע לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים, אבל אולי זה כן צודק לפגוע בחיילים בשטח כבוש. זה תלוי אם יש דרכים אחרות לפעול בהן, ועד כמה הן מוצו, ועד כמה האלימות צפויה לקדם את התכלית הצודקת – חירות אישית ופוליטית, כלומר סביבה פחות אלימה בטווח הארוך יותר. גם פעילים בינלאומיים, כמו אזרחים ישראלים, יכולים עדיין לעשות הרבה מבלי לפנות לאלימות. אבל כאמור, גם לזה יש גבול: כאשר יורדים עליכם חיילים מן השמיים, זה מוצדק לחבוט בהם במוטות ברזל.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם.

יש להצטער על כל אלימות, גם צודקת – ולהתאבל על קרבנותיה – וזה קורה, באופן טבעי, במיוחד אם הקרבנות קרובים אליי, פוליטית, תרבותית או משפחתית. אבל במקביל חשוב להיזכר בעובדה שיש כזה דבר, אלימות צודקת. אין עקרונות מוחלטים, נוסחאות ליברליות פשוטות כמו “אלימות היא תמיד פסולה”, שיגידו לנו מה צודק ומה לא. זה מאוד לא פוליטי (כלומר לא רלוונטי למציאות) להיתלות בעקרונות מופשטים שכאלה, גם אם זה מאפשר למאן דהו להרגיש מוסרי ויפה נפש. כדי להכריע באופן פוליטי יש ללמוד לעומק את הסיטואציה, להבין את הכוחות המתמודדים בה ולבחור צד.

חברת פייסבוק שלי, די שמאלנית, כתבה בסטטוס שלה ש"עכשיו, אחרי שפורסמו הסרטונים של דובר צה"ל, התמונה יותר מורכבת". חבל, ההסברה הישראלית משיגה את מטרתה. התמונה אכן "מורכבת", שני הצדדים היו אלימים מרגע שהחיילים נחתו על הספינה. אבל תמונת המיקרו הזו היא הכי פחות רלוונטית.

התמונה הגדולה והחשובה היא פשוטה בהרבה: מאז אוקטובר 2000 מנהלת ישראל מערכה שיטתית להרס מוסדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הצלחה לא מבוטלת. במו ידיה הביאה לניצחון חמא"ס בעזה, רק כדי להתלונן מרה לאחר מכן. המצב בשטח אמנם שקט בדרך כלל (לפחות מאז הרג ברק 400 ילדים), אבל אלימות היא לאו דווקא הברזל הפוגש בעור החשוף. האלימות הגדולה באמת, הקולוסאלית, נעשית בחדרים האפלוליים של אהוד ברק ושמעון פרס, האיש שביקש למכור נשק גרעיני לאחת הדיקטטורות החשוכות והגזעניות ביותר של זמננו. אפילו ליברמן עדיף עליהם, עם הפה המלוכלך אך השקוף שלו.

מול האלימות הזו יצאה הספינה "מרמרה" להילחם, תחילה בדרכי שלום. אבל אז תקפו אותה לוחמי השייטת. איך אמר אחד מהלוחמים? “מצחיק לחשוב שככה התייחסנו לזה. אחרי שבאנו להידברות ולא להילחם, על כל אחד מאיתנו התנפלו שלושה ארבעה אנשים". זה באמת מצחיק. ככה כנראה באים להידבר: משתלשלים ממסוקים באישון לילה.

נזכרתי היום בהקדמה שכתב ז'אן פול סארטר לספרו של פרנץ פאנון, “המדוכאים עלי אדמות". אתן לו לסיים במקומי, למרות שקולו הבהיר קצת גדול על מוטות הברזל של אתמול בבוקר. הוא לקח על עצמו משימה גדולה בהרבה: להצדיק את הרג המתנחלים הצרפתים באלג'יריה. ובכל זאת, אפשר להגיד קל וחומר. אם שם האלימות היתה מוצדקת, היא ודאי מוצדקת נגד לוחמי השייטת, 75 מייל מחופי ישראל:

אני חושב שפעם הבנו את האמת הזו, אבל שכחנו אותה – שום עדינות אינה יכולה למחות את סימני האלימות; רק אלימות יכולה להרוס אותם. היליד מרפא את עצמו מהנוירוזה הקולוניאלית באמצעות גירוש המתנחל בכוח הנשק. כאשר זעמו פורץ, הוא מגלה מחדש את תמימותו שלו ולומד לדעת את עצמו בהיותו יוצר את עצמו. רחוקים מהמלחמה הזו, אנו רואים זאת כניצחון לברבריות; אבל מרצונה שלה משיגה האלימות, לאט אך בביטחון, את שחרורו של המורד, שכן אט אט היא הורסת בו ומסביבו את האפלה הקולוניאליתנשקו של המורד הוא ההוכחה לאנושיותו".