כשפגשתי את ראש הממשלה: יומן ביקור

מדרש חלום

במלון זול בעכו העתיקה חלמתי שאני פוגש את בנימין נתניהו. רק אני והוא. אינני זוכר איפה או כיצד. אני אומר לו: ״אדוני ראש הממשלה, מה עמדתך בנוגע לירי על אזרחים במצבי לחימה? ברור שאנחנו לא מסכימים אבל הייתי רוצה להבין מאיפה אתה בא.״ ביבי נעתר ומתחילה שיחה ארוכה. הוא אומר לי: ״אפשר לומר שהגישה שלי, בסופו של דבר, היא אמפירית. תלוי בסיטואציה, בלי עקרונות אפריוריים״. השיחה נמשכת ונמשכת ואני מרגיש שנקשרים בינינו עבותות, דקים עדיין, של ידידות. אני אוהב את המחשבה שביבי מעריך אותי, אני אוהב את זה שהוא מעריך אותי כיריב. גם אני מעריך אותו כיריב. הרי הוא הומניסט, בסופו של דבר. אני רוצה להיפגש עם ביבי שוב. הוא גורם לי להרגיש רצוי. האם ככה ארי שביט מרגיש לפעמים, או לפחות הרגיש בעבר? או שמא בני ציפר? אני רוצה להיות ציפר. אולי מצאתי סוף סוף פטיש מקורי, אחרי שנתיים בברלין.

מה פשר החלום? בבוקר, ברכבת מעכו לחיפה, אני נזכר בארבעה רגעים:

1. יום לפני הטיול לעכו ישבתי עם עפרי בבית קפה פופולרי. פתאום, במרחק כמה מטרים, חצה את הכביש אהוד ברק. הוא נעלם וחזר אחרי רבע שעה, הפעם מלווה בזוגתו נילי פרי-אל, כנראה לאחר שאסף אותה מחוג יוגה או מקניות. צילמתי אותם מאחור. ברק היה כה קרוב וכה יומיומי. אני ועפרי פרצנו בצחוק, וכמונו גם מכרים שישבו בשולחן ליד. מה היה כל כך מצחיק? לדעתי היכתה בנו איזו מבוכה. כבר עשור לפחות שאני ״שונא״ את האיש הזה – הוא הרי ״פושע מלחמה״ – אבל ברגע האמת, תחת הפיקוסים הכבדים של מרכז תל אביב, לא יכולתי שלא לחוש איזו אינטימיות איתו. הקיבוצניק שהיה לאיש עסקים הזכיר לי את הוריי, ואולי את הוריי כפי שהייתי מעדיף לדמיין אותם, חזקים מספיק כדי להיות אובייקט של שינאה אינטימית. כמו עם ביבי, גם עם ברק התאשררה, שם ברחוב, איזו קירבה פרמורדיאלית. אולי זה עוד לא מאוחר מדי. אולי אני עוד יכול לשוב?

ואולי אי אפשר לשוב, פשוט מפני שמעולם לא הייתי שם. זה היה חלום. ואולי, זה לא הייתי אני, החייל הסטרייט שהצביע ל״ישראל אחת״ ב-1999 וצהל על ניצחונה. ההייתי או חלמתי חלום? אני עדיין מפנטז. הצחוק הוא עדות לפנטזיה, לפער האבסורדי בינה לבין המציאות.

2. השנה היא 2002, אולי 2003, ואני כבר קצין מודיעין. אני מגיע למתקן של השב״כ לחקור פעיל בכיר בזרוע הצבאית של פת״ח שנולד וגדל במחנה פליטים בשכם. השיחה נעימה, אפילו נלהבת. בניגוד לכמה קולגות שעניינם פעילות צבאית, תחום העיסוק שלי הוא אידיאולוגיה ומדיניות ועל זה אין לו בעיה לשוחח. אני שואל אותו על דעתו על הסכסוך, על העבר, על העתיד, על מדינה דו לאומית. אני שואל אותו מאיפה הוא. בלאטה, הוא אומר. ״לא, במקור, מאיפה אתה במקור?״ אומלבס, הוא עונה (היא היא פתח תקוה, השב״כניק מתרגם ללא צורך). ״גם אני״. אתה לא נראה ככה, הוא צוחק. גם אני צוחק. ״נכון. אני מאוקראינה״. הוא צוחק בקול רם. אינטימיות של יריבים, שינאה אינטימית. ושוב, זו ככל הנראה פנטזיה.

3. אולמות האבירים בעכו היו מלאים אשכנזים מזדקנים. הם שם לכבוד ״זמריית האופרה 2016״. אהוד ברקים בלי רקורד צבאי. ״ההורים של כולנו״ (כלומר חלקנו) אבל מבלי שהתאפשר להם לבצע את זממם בערבים, רק להצביע למי שביצעו ומבצעים. באחד מלוחות ההסבר מסופר על הידידות בין ריצ׳ארד לב-הארי לצלאח א-דין. במהלך המצור הארוך על עכו שלח האחרון רופאים מומחים שייקלו על כאביו של הראשון. אני מניח שאני מתרגש מסיפורים כאלה כי אינטימיות בין יריבים נראתה לי תמיד כאמיתית יותר, אמיצה יותר, מנתיבי האינטימיות הרגילים, כאילו אפשר לסמוך רק על אהבה שאינה תלויה בדבר, או יותר נכון: שמנוגדת ל״דבר״, יהיה מה שיהיה.

4. כמה ימים קודם לכן, בירושלים, לא איפשרו לי להיכנס למתחם הכותל כי בתיק שלי היה פוסטר VISIT PALESTINE מגולגל, מתנה מארץ הקודש לחבר ותיק. ״אסור חומר הסתה״, נאמר לי, וזה כולל כל דבר שכתוב עליו ״פלסטין״. דרשתי בתוקף לדבר עם האחראי. המאבטח הרוסי, שגימגם במבוכה, איים להחרים את הפוסטר אבל אז הוא נבהל קצת וניסה לרצות אותי מבלי לעבור על ההוראות. אחרי שנים של צייתנות לפקידים אמריקאים, ובעיקר גרמנים, הנה אני שוב אדוני הארץ, חווה את עצמי כבן האליטה הישראלית. הנה אני שוב אהוד ברק, גם אם מהשמאל הרדיקלי. הרי אפילו ברק היה מסכים שמדובר ב״שיבוש מערכות״, אפילו ״פשיזציה״. זה הזכיר לי איך פנטזתי/פחדתי, טרם הטיסה לארץ, שיעצרו אותי לחקירה בנתב״ג. בחלומי סירבתי לדבר על התבטאויות באינטרנט ורק הדגשתי שהייתי חתן פרס ההצטיינות של ראש אמ״ן (מה שנכון, אגב). הגם שזו היתה רק טקטיקה לשטות בחוקרים, ברור לי שגם הייתי נהנה לבצע את התפקיד הזה, אפילו מתענג עליו – לחוות את עצמי שוב כמי (שחלמתי) שהייתי. בסוף כמובן לא עיכבו אותי ואפילו ויתרתי על השיחה עם ה״אחראי״ בכותל. אולי הבנתי סוף סוף שאני מיעוט. גם אם לא ממש עוצרים אותי, מוטב להיזהר. או שמא רגשי האשם כבר חזקים מדי. אני מעדיף להפסיד. למי שאוהב או לפחות אהב להרגיש כמו אדוני הארץ, זו תחושה מוזרה.

ברלין: ניסוי בדיאלקטיקה

אני חולם לשוב, אבל קשה לשוב, אולי בלתי אפשרי. העיר באוגוסט, כידוע, חמה ומהבילה. אני בסנדלים וגופייה, חומק מצלו של פיקוס אחד למישנהו. בבית קפה פופולרי 2 אני ורוברט יושבים עם חבר ותיק. אנחנו מדברים על ״שוק הספרים״ בארץ. החבר הוותיק מנמיך את קולו, שמא חבר (של חבר) של מישהו שהוציא ספר, מצותת לנו מאחד השולחנות הסמוכים. אני אומר לרוברט: תסתכל על החצר הזאת. כל אדם שלישי שאתה רואה ודאי הוציא ספר שירה או פרוזה, או אפילו נון-פיקשן ברסלינג (בעצלתיים הלוהטים של אחר הצהריים איש מהנוכחים אינו מותיר רושם מרשים במיוחד). אנחנו מגחכים. זה מאיר באור משעשע משהו שנאמר לי בברלין: על העברית הישראלית כמאופיינת ב״זמן של הלאום״ – כספוגה תמיד בנוכחות, כאן ועכשיו, של הקולקטיב הלאומי כקהל אליו כותבים – לעומת ״עברית דיאספורית״ והנצח היהודי. איזה לאום ואיזה נעליים? אני חושב לעצמי, אולי אסיפת הקיבוץ. אני נזכר במאמרים של סבא שלי בביטאון של הקיבוץ, ״קול ברמה״. על חינוך והגשמה. זה מה שאתה מאחל לעצמך? אני שואל את עצמי, כאילו הייתי דמות ברומן של שבתאי. ובכל זאת, העיר מעוררת בי יצרים ששכחתי שפועמים בי. פתאום אני רוצה לכתוב. בעברית. יש למי לדבר. יש מי ששונא אותי באופן אינטימי, שאוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר. אחרי הכול, איזה דבר קושר אותנו פה, לקיבוץ הסמי-מדברי הזה, מלבד העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת?

אבל דווקא יש לאן ללכת. ברלין למשל. יצא שאני בתל אביב כשפורצת שוב סערת ברלין העתית. אורי אבנרי קרא לכמה ברלינאים לשוב כדי לתרום למאבק, כמה ברלינאים השיבו לו שהם גאים להשתמט מהמאבק, שהבחירה בברלין היא דחיית הישראליות.

ואולי הבחירה בברלין היא לא דחיית הישראליות אלא אשרורה? ברלין, או לפחות נויקלן וקרויצברג, היא כל מה שישראל היתה ואינה עוד: אשכנזית, סוציאל-דמוקרטית, בלי מזגנים, מלאה ״ערבים טובים״ וחומוס אותנטי בלי רגשי אשם. להיות בברלין, כולל שניים או שלושה ביקורים בשנה בארץ, זה יותר תל אביב מתל אביב העכשווית. וכמובן, ההתגייסות לגנות, ו/או לגנות בחזרה, ותמיד בארץ, מעל דפי ״הארץ״, תמיד לדבר, בקול רם, להגדיר את השיחה, להיות הגיבורים של המאבק או של העזיבה. (אפילו משתמטים, מסתבר, הם גיבורים, במובן שחשוב להוכיח שהם כאלה, קבל עם ועדה). האם, אם כן, עזבנו? האם אפשר לעזוב? ואם כן, מדוע אנו שבים וחוזרים כל העת? מדוע אני לא מפסיק לפנטז על שיבה?

נדמה לי שזו דיכוטומיה כוזבת. במאמר מאלף שהתפרסם ב״מכאן ואילך: מאסף לעברית עולמית״ (בעריכת טל חבר-חיבובסקי), אדוארד סעיד מתאר את כאביו של הגולה המודרני. הוא לא עזב לבלי שוב. אולי הוא אפילו יכול לשוב. אם גלותו היתה סופית ומוחלטת, לפחות הוא היה יכול להתאבל כהוגן על אובדנו. אבל יגונו, ולעתים יצירתו – המלנכוליה שלו – הם בביניים הצרים הללו, בשאלה הניצבת כל העת לפתחו, היכן אני, מי אני, מדוע אני כאן ולא שם. במאמר אחר, דניאל בויארין מדבר על דיאספוריות לא טראומתית, כזאת שאינה כרוכה בכמיהה ל״מקום״, שאינה מוגדרת על דרך השלילה, כמקום שאיננו ״המקום״. בויארין מרגיש לי אמריקאי מדי, ברקלי מדי. מי בכלל יכול או אפילו רוצה להשתחרר מהטראומה. אני אוהב את הטראומה שלי, אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל כמו סעיד אני חייב לשמור ממנה מרחק מסוים, להביט בטראומה כטראומה. אולי בסוף אצליח לדובב אותה.

מרחק גיאוגרפי, נגיד ברלין לעומת תל אביב, הוא לא תנאי הכרחי, אפילו לא מספיק, כדי לשמור את המרחק הנפשי הזה, הגם שהוא עשוי לעזור. ניטשה, ב״מעבר לטוב ולרע״, מזהיר: ״מי שנאבק עם מפלצות, מוטב שייזהר מלהפוך למפלצת, ומי שנועץ עיניים בתהום, התהום תביט בו בחזרה״ . למרות התקבולת המבנית, תמיד חשבתי שיש הבדל ניכר בין החלק הראשון והשני – השני הוא מעין פתרון לבעיה המוצגת בראשון. ממרחק בטוח, המפלצת הופכת לתהום. המבט שלה קשה, ממית, אפשר ליפול בו, אבל גם אפשר לשמור על מרחק מפריד, מפרה. האדם, אומר זרטוסטרא, הוא ״חבל מתוח על פני תהום – בין חיה לבין על-אדם״. כל זה, כמובן, רק למי שאינו יכול להניח לטראומה, מי שאוהב אותה. מי ששוכח, מוזמן להמשיך לשכוח ואפילו לכתוב ב״הארץ״ שהוא לא מפסיק לשכוח – אם זה מהגילמנאים הלוזרים שעזבו לברלין או מאלה שנותרו בתל אביב. אני רוצה לומר, כפי שאדורנו כתב פעם על טקסט של בנימין, ״לא מספיק דיאלקטי״ (unzureichend dialektisch), אבל ספק אם למישהו איכפת מדיאלקטיקה, ודאי לא לליסה פרץ (שאני רואה אותה, ממש עכשיו, בבית קפה פופולרי 3, נותנת כמה מטבעות לחסרת בית פופולרית ומנהלת איתה שיחה קלילה, כראוי לתל אביבית שנונה וחסרת תסביכים).

והנה אני יושב בבית קפה פופולרי 4 (אני נזכר ב״בית חולים פופולרי [של העם] מספר 4״ בעיר קאיפנג שבסין, שבחדר הבוילרים שלו מצאתי, מיד אחרי השחרור מהצבא, את הבאר של בית הכנסת העתיק. בית הכנסת עצמו נחרב בשיטפון ב-1876 ואיתו הקהילה כולה). בשולחן לידי שני הומואים סחו-היפסטרים מתכננים חופשה בברצלונה. אחד מהם, מסתבר, הוא עוזר של בוז׳י. ״היה לו שבוע מעולה, מצוין. הוא ניצח בוועידה. הוא אישר לי לפרסם סטטוסים סופר חריפים״, הוא אומר ומתחיל לרכל על איתן ברושי. אני צוחק ביני לבין עצמי וטומן ראשי במחשב. הם לא יודעים שאני מפרסם את הסיפור בפייסבוק. כמה עשרות לייקים מקלים מעט על חום הצהריים. אולי, בעצם, הכול בסדר? אולי כמעט כלום לא השתנה. החיילים הסטרייטים שתמכו אז בישראל אחת, הם עכשיו קצינים הומואים שעובדים במפלגת העבודה, ברק היה לבוז׳י, ביבי נותר אותו ביבי. גם הערבים הם אותם ערבים, והים כמובן הוא אותו הים. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו עדיין אשכנזים מוכי שמש, אבל עם הרבה יותר כסף. ברצלונה וברלין מעבר לפינה. תל אביב פורחת, מה שנקרא.

אבל תהיה מה שתהיה האמת, אני עצמי עייף ומסוכסך. מלבד אתנחתאות קומיות נדירות המקום הזה גורם לי להתקוטט כל העת עם יריבים אמיתיים ומדומיינים. אני מהלך ברחוב ומדקלם בזעם מונולוגים פנימיים שחוברו במיוחד בשבילם. אני רוצה הביתה, אני אומר לרוברט. איפה זה הבית? ברלין? הוא שואל, ומזכיר לי שאנו עוברים לניו יורק עוד חודש. ״הבית זה איפה שאתה״, ואז, כנראה כדי להקליל את כובד האינטימיות, אני נזכר בציטוט של רבי נחמן ומתרגם לאנגלית: ״כל מקום שבו אני נמצא, שם ארץ ישראל״.

מאוחר יותר אני מבין שטעיתי. רבי נחמן אמר: ״כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל״. אבל היות שהוא התחיל לומר זאת רק אחרי שחזר מביקורו היחיד בארץ, זה דווקא די הולם. כדי להיות בארץ ישראל הוא היה חייב להיות מחוצה לה, ללכת אליה ואף ללכת ממנה, אבל לא להלך ממש בה.

"נדמה לי שהמלחמות בעזה הן כבר חלק משיטת הממשל"

שיחה עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", על סוחרי הנשק ועל כלכלת המלחמה הישראלית

 

האמורי: אולי נתחיל משאלת "מעמדה הבינלאומי של ישראל". הסיטואציה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות מנוסחת לרוב בתור "בידוד עולמי גובר". אמנם יש נסיגות בבידוד, אבל יש הסכמה מהימין ועד השמאל שישראל נעשית פחות ופחות פופולרית עם כל מלחמה ומבצע. אתה אומר שזה בדיוק להיפך. בסרט שלך רואים קצינים מכל צבאות העולם שבאים לישראל לרכוש נשק – מאירופה, מהודו, מאמריקה הלטינית, כמובן מארה"ב – ממש כל עמי תבל. אז כל הדיבור על ביקורת ובידוד זאת הצגה שכולם משתתפים בה? או שהביקורת היא עוד כוח שמשוקלל לתוך המערכת?

יותם פלדמן: אני חושב שהתקבע יחס אל ישראל כמין פרא לא מרוסן שממוקם בסביבה ברוטאלית ולכן מפעיל כח מופרז אבל נדרש. מכאן שהיחס הוא בדרך כלל מתנשא-סלחני. חשוב יותר, אני חושב שהשיווק הביטחוני הישראלי מצליח איפה שההסברה הישראלית מצליחה פחות. רבים לא עושים את הקישור בין נשק ההיי-טק של ישראל לבין הכח הצבאי הבלתי מרוסן שעליו קוראים בדו"חות של ארגוני זכויות אדם. חושבים על זה כתופעות שונות שמתקיימות בזמן ובמרחב קרובים. כשקוראים בדו"ח גולדסטון על התקפת מסדר בית הספר לשוטרים ביום הראשון של עופרת יצוקה, וקוראים בפרסום שיווקי של רפא"ל על הניסוי המבצעי בלחימה של "ספייק-4" (הטיל שישראל ירתה על המסדר), צריך להתאמץ כדי להבין שמדובר בתיאורים שונים של אותו אירוע היסטורי. כך גם לגבי מזל"טים ששמשמשים לחיסולים בעזה. מצד שני, בהחלט יתכן שהאירופים מבינים את זה היטב ופשוט לא אכפת להם.

בעשור הקודם, אחרי מבצע עופרת יצוקה, היתה איזו הרגשה שזה לא יוכל להימשך יותר. שבקונסטלציה הנוכחית ישראל תצטרך לצאת למלחמת עזה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכך אולי גם בחזיתות אחרות – ומצד שני שהיא לא באמת תוכל לצאת לכל כך הרבה מלחמות.

אחרי ההתנתקות קרה לדעתי תהליך שמעטים מחוץ לצבא שמו לב אליו, שבו המלחמה הפכה מאירוע יוצא דופן, בלתי צפוי ודרמאטי בחיי האומה, לפעולה מחזורית שמלווה את חייה, כך שבכל זמן נתון ישראל במלחמה בעזה או בתקופת ההמתנה עד למלחמה הבאה. מאז ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה" היו "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ימי תשובה", "חורף חם" ועוד (כולם שמות של מבצעים צבאיים ישראלים בעזה, הרשימה חלקית. יואב גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בתקופה שבין ההתנתקות לבין עופרת יצוקה, ומופיע בסרט, נטל חלק משמעותי בגיבוש הדוקטרינה הזו. הוא השתמש במטאפורה של מכסחת דשא כדי לתאר אותה, המלחמה בפעולת תחזוקה שגרתית מחזורית מעבר לגדרות הגבול.

תורם לזה השימוש המאסיבי במיגון ובכלים אוטומאטיים ובלתי מאוישים, שמאפשר מלחמות שבהן אין פרופורציה בין הסיכון שנוטל צד אחד לבין זה שנוטל השני. זה טורף את כל הקטגוריות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות שבהןֲ רגילים לחשוב על מלחמה. אם כל המערכות האלה מתבססות על ההנחה שמדובר בעימות שבו  צדדים מקבלים על עצמם את האפשרות להרוג או למות, כאן בחלק מכריע מהמקרים צד אחד הוא זה שהורג והשני הוא זה שמת. התעשיות הביטחוניות, שמפתחות מוצרים לעימות מהסוג של עזה, ולוחצות על הצבא הישראלי לרכוש אותם, ממלאות כאן תפקיד משמעותי. התוצאה היא מטרידה כי נדמה לי שהמלחמה בעזה הפכה אינהרנטית למערכת הפוליטית הישראלי, אולי חלק משיטת הממשל. זה בלט במבצע עמוד ענן שהתנהל תוך כדי מערכת הבחירות, אבל התמיכה בו איחדה את כל המתמודדים על השלטון.

האם אתה חושב שהבדיקה של מערכות נשק שיחקה תפקיד למשל בהחלטות של ברק במלחמות האחרונות בעזה?

קשה לי לתאר שלא. זה חיבור ישיר הרבה יותר מהחיבור שעשה דן חלוץ בין המלחמה בלבנון לתיק ההשקעות שלו. הקשרים בין התעשיה הביטחונית לבין הצבא והמערכת הפוליטית הדוקים מאוד. החברה הביטחונית הרווחית ביותר היא אלביט, בבעלותו של מיקי פדרמן אחד האישים המקורבים לאהוד ברק ואיש מפתח במסעות הבחירות שלו. החברה הזו מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק מנהל בשנים האחרונות בעזה, יש עוד קשרים רבים כאלה. יותר מכך, זה אינטרס כלכלי לאומי. למשרד הביטחון יש תפקיד כפול כממונה על המערכת הצבאית וכמקדם מכירות של התעשייה הביטחונית הישראלית בחו"ל. זה נראה לי לא אנושי לדרוש מברק לעשות את ההפרדה. אני לא אומר שיוצאים למבצעים בעזה על מנת לבדוק אמצעים ולהרוויח כסף, אבל זה בהחלט משחק תפקיד.

ברמות זוטרות יותר, החברות הביטחוניות הישראליות משקיעות מאמצים רבים כדי לגרום לקציני לצה"ל לקנות את מוצריהן ולהשתמש בהם כדי להגדיל את פוטנציאל הייצוא. הן עושות את בין היתר באמצעות גיוס המוני של קצינים בכירים כאחראי פרויקטים ומקדמי מכירות מול עמיתיהם ופקודיהם לשעבר בצה"ל. מקרה בולט הוא של אלביט והאלוף במיל' יפתח רון-טל.

יש לזה תוצאות בשטח. אדם מרכזי בתעשייה הביטחונית סיפר לי שניסוי מערכת צי"ד של חברת אלביט (צבא יבשה דיגיטלי – מין אינטרנט לכוחות הקרקע), פרויקט ענק של מיליארד דולר, איפשר להעלות את המחיר שלה בעיסקה שנחתמה שנה אחרי המבצע עם אוסטרליה. כך גם לגבי חברת רפא"ל, שאמרה בגלוי שתמנף את סבב ההסלמה שקדם לעמוד ענן, ואת ההפעלה של כיפת ברזל כדי לגייס כחצי מיליארד שקל באג"ח. איש מכירות של התעשייה האווירית אמר לי בשיחה שחיסולים ומבצעים בעזה מביאים לעלייה של עשרות אחוזים במכירות החברה.

ובכל זאת, איכשהו קשה להשתכנע בזה. יש הרגשה שהגברת האיומים על ישראל, הצורך לבנות חומות, לירות עוד טילי הגנה, להפעיל עוד חטיבות בכל החזיתות, בכל זאת תביא למצב שבו "הכסף נגמר". השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך.

השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה, התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות.

האם יש כאן משהו חדש? תמיד היו סוחרי נשק ישראלים, ובכלל מדינות תמיד הרוויחו ממלחמות.

בתחילת התחקיר לסרט הזה באתי לבית של סוחר הנשק יאיר קליין מעל שוק הפישפשים ביפו, היתה לנו שיחה ארוכה על התיזה של הסרט והתכניות שלי. לכאורה קליין אמור להיות דמות קלאסית לסרט כזה. קצין לשעבר מסיירת חרוב שמכר למיליציות בקולומביה את הטקטיקות של ארץ המרדפים בבקעת הירדן, בתקופה שבה גנדי היה אלוף הפיקוד ועשה שם ככל העולה על דעתו. אבל תוך כדי השיחה איתו הבנתי שלמעשה אין לו מושג על מה אני מדבר. הוא בא מדור שלא מכיר את המציאות הנוכחית. כיום סדרי הגודל שונים לגמרי, הרווחים מהנשק הישראלי גדולים בעשרות מונים אבל חשוב מזה המוצר הישראלי הוא אחר.

קליין התעסק במכירת אמצעים קטלניים ובאימונים. היום ישראל מציעה למכירה מודל פוליטי שלם למלחמה א-סימטרית, קונפליקט בין מדינה לבין לוחמים לא סדירים. במודל הזה יש מרכיבים קטלניים וגם מרכיבים "רכים". ישראל מייצאת טילים של חברת רפא"ל שמשמשים לחיסולים בעזה, מזל"טים של התעשייה האווירית, שיטות לחימה של אביב כוכבי, חומות הפרדה של מגל אבל גם משפטנים, מומחים לממשל באוכלוסייה בסגנון המינהל האזרחי ואפילו מוסר לחימה. זו אולי הסיבה שלשמאל יש דריסת רגל גדולה יותר מבעבר בעסקים האלה. יוסי ביילין מוכר מוצרים ביטחוניים, שלמה בן עמי שימש בתפקיד בכיר בחברה Global CST שמכרה ואימנה בקולומביה ואהוד ברק כמובן שהגיע לעסקים האלה בשיאם, אחרי ה-11 בספטמבר.

 

אתה בעצם אומר שמאז 11 בספטמבר, ישראל היא שוב המחנכת של המין האנושי בתחום המרכזי ביותר שעלה על סדר היום הבינלאומי – מלחמה א-סימטרית. כלומר, היהודים הם שוב בחזית המחשבה – כמו עם משה, ישו, שפינוזה, פרויד, איינשטיין, קפקא…

אני לא יודע עד כמה נכון לחשוב על המחנכים הצבאים הישראלים כיהודים. הגניאולוגיה הצבאית של הקצינים שמתוארים בסרט מתחילה ביגאל אלון עוברת דרך מאיר הר-ציון ואריק שרון ומגיעה לאהוד ברק ואביב כוכבי. אלה לאו דווקא אנשים שהיהדות היא מרכיב קריטי בזהותם.

אבל ברור שבענינים האלה יש למדינות העולם יחס מיוחד לישראל ולישראלים, שאולי גם ניזון קצת מהיחס ההיסטורי שאתם מדברים. זה קשור בעיקר לכך שהעימות הא-סימטרי הישראלי עם הפלסטינים, ובמידה מסוימת בלבנון, הקדים את אלה שפרצו אחרי ה-11 בספטמבר. מוצרים ישראלים ושיטות ישראליות נמצאים במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטאן, בעימות עם הפאר"ק בקולומביה, במלחמות עם סוחרי סמים במקסיקו, בסיכסוכים אתניים בקשמיר וגם קונפליקטים כלכליים כמו למשל קהילות מגודרות לבעלי אמצעים בדרום אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. ההשפעה הכלכלית של זה על ישראל היא עצומה. היצוא הביטחוני הישראלי שילש עצמו מ-2 מיליארד דולר בשנה בראשית שנות ה-00' ל-7 מיליארד דולר בשנה שעברה, וישראל הפכה ליצואנית הנשק ה-4-6 בעולם לאורך העשור.

אתה מביא את הנוסחא המתמטית שפיתח פרופ' בן ישראל למספר ההרוגים האופטימלי בסיכול ממוקד. אתה יכול להסביר מה הנוסחא הזאת אומרת?

בן ישראל השתמש במשוואה מתמטית כדי להסביר את שיטת הסיכול הממוקד בישראלית. המשוואה נגזרת מתוך משוואות האנתרופיה, תיאור התנהגות מולקולות בגז ומידת הסדר שלהן. ככל שמעלים את הטמפ', פוחתת מידת הסדר של המולקולות. בן ישראל עשה אדפטציה למשוואה כדי לשאול כמה מאנשי ההתנגדות הפלסטינית צריך לחסל או לעצור (תקצרה היריעה מלהסביר את הפיתוח המתמטי). ביישום של זה עזה מדובר בעיקר בחיסולים.

כשרואים את זה, זה נשמע די הגיוני. זאת באמת צורה מדויקת להרוג כמה שפחות אנשים ובכל זאת להביא להתמוטטות של הכוח הלוחם של האויב… אפשר לומר שצה"ל באמת נהיה יותר יעיל במניעת הרג של אזרחים?

כן, במובן מסוים. אין ספק שחלק מרעיון המלחמות הא-סימטריות הוא איפוק מסוים או ריסון מרכיב האלימות העודפת במלחמה, והאינטרס הישראלי הוא לא להרוג אזרחים סתם. נשאלת השאלה איך זה שעדיין החימוש המדויק הורג מאות ואלפים. יש לזה כמה הסברים, אחד הוא ההגדרה של "מעורבים". ההגדרה הישראלית למעורבים היא רחבה מאוד וכוללת גם את 89 מסיימי קורס שוטרי התנועה שנהרגו ביום הראשון של עופרת יצוקה, כך גם רבים שחוסלו במה שמכונה signature strikes, התקפות ממזל"טים שמופעלות על בסיס פעילות "חשודה" של יעדי התקיפה. פעילות כזו יכולה להיות כל מה שנראה דומה לשיגור רקטות אבל גם שימוש בטלפון סלולארי לצילום, שמביא לסיווג בעל הטלפון כתצפיתן. בארה"ב מתקיים כיום דיון על אפשרות השימוש האוטומאטי בהתקפות כאלה. כבר קיימת טכנולוגיה להתקפה אוטומאטית על מי שעונים על דפוסי התנהגות מסוימים, עוד לא החליטו אם נכון מבחינה מוסרית לאפשר את זה.

אחת הדמויות הבולטות בסרט היא שמעון נווה, שיישם תיאוריות ביקורתיות של דלז וגוואטרי לצורך הפלישה לקסבה של שכם בחומת מגן. האם אתה חושב שהוא משתמש בפילוסופיה הזאת באופן מעוות?

רבים בפקולטות למדעי הרוח הזדעזעו כשקראו על נווה, בין היתר כי לא ציפו לפלישה הזו של המדינה ושל הצבא אל מה שהם חווים כמרחב אוטונומי שלהם. בסך הכל, אני מסכים עם נווה שאומר שדלז לא שייך רק למי שמשייכים אותו אליהם. עדיף בעיני שמרחב הדיון לא יהיה סטרילי ו"יזהמו" אותו גם גורמים מבחוץ, שיחייבו שאילת שאלות. אולי גם שאלות על הפילוסופיה של דלז – האם האימוץ שלה בידי נווה אומר משהו על הפילוסופיה עצמה, קשה לי לדמיין שימוש צבאי בפוקו למשל או בוולטר בנימין מסיבות אחרות. יותר מכך, הסטריליות של מדעי הרוח היא מראש אשלייה. מעבר לקיר הכיתה שבה יושבים תלמידים שלומדים דלז ושמעו על נווה, יש סמינרים של התכנית ללימודי ביטחון, שם התלמידים לומדים נוה ושמעו על דלז. קירות בין חדרים – כמו שנווה הראה – זה דבר רעוע.

אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של סרטים ישראלים אחרים שנעשו לאחרונה שהעדיפו להפנות את העדשה אל בעל הכח ולא אל הקרבן, שלטון החוק ושומרי הסף. אתה מזהה את עצמך איתה?

צופים ויוצריםָ נעשו רגישים יותר לסרטים שבהם יוצר ישראלי לוקח כסף של משרד התרבות הישראלי ועושה מסרטים בשמם של קורבנות פלסטינים. הסובלנות לסרטים האלה אזלה וטוב שכך. מצטרפת לכך כנראה גם השפעת מה שקראו לו לפני שנתיים "הפשיזם" – ההשפעה של לימור לבנת על מוסדות התרבות.

מצד שני, יהודים עדיין רוצים לעשות קולנוע פוליטי, וכדי לצמצם את הזיוף הם שואלים שאלות על בעלי הכח, מי שדומה להם יותר – במקום על הקורבנות. זה מאפשר  הבנה רציונלית יותר של סיטואציה פוליטית. במקום לגייס את אפקט התקוממות הרגשי נוכח מציאות מסוימת, שואלים שאלות על המציאות הזו – מה המבנה הפנימי שלה, מי נהנה ממנה. בעיני זה חיובי, כי הפעולה הפוליטית היא רגשית אבל גם רציונלית. חשוב לגייס זעם, אבל צריך גם לגייס כלים שיכווינו אותו למקומות הנכונים.

לסרט יש מסקנה מוסרית ברורה? האם צופה יכול לצאת ממנו, לקבל את הניתוח הכלכלי שלך ולשמוח בכך שלישראל יש משאב רווחי כזה, שנותן תעסוקה ותורם למשק

נדמה לי שזו שאלה רלוונטית לכל פרויקט מטריאלי. הרי קאפיטליסט יכול לקרוא את הקפיטל של מרקס ולנסות להפשיט מעליו את המסקנות הפוליטיות והמוסריות. לחשוב עליו כתיאור ממצה של היחסים בחברה ולגזור ממנו אתיקה בורגנית – איך להעצים את עודף הערך, להפיק יותר הון מעבודה. אני מתאר לעצמי שיש גם מי שעושים את זה. ֿכך גם לגבי הסרט – נדמה לי שעל חלק גדול מהאמירות שלי – הסיכסוך שהפך למשאב כלכלי – גם אהוד ברק יכול לחתום, וגם סוחרי נשק רבים או מנהלי חברות ביטחוניות בשינויי ניסוח קלים.

בכל זאת, ניסיתי לגייס אופטימיזם ביחס לאפקט הפוליטי של הסרט. להניח מראש שרוב הצופים יחושו שיש משהו לא מוסרי בהפקת כסף מדם או ברווח משלטון צבאי מתמשך. אחת ההוכחות לכך שהאופטימזם הזה מוצדק היא העובדה שתעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה. זה מראה שבכל זאת מישהו חש שזה תוכן בעייתי, שיש כאן משהו שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי.

האם אפשר לחלץ מהסרט אסטרטגיה פוליטית – לצורך סיום הכיבוש, שוויון, שלום?

אני חושב שמסקנה אחת קשורה למקומות שאליה מופנית האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל. נוטים למקד אותה באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים.

מסקנה שנייה נובעת מההיבטים גלובאליים של הסיכסוך המקומי. מדינות שרוב מוחלט של אזרחיהן מגנים את פעולות הצבא הישראלי בעזה, מאפשרות אותו בכך שהן קונות נשק שנוסה שם. רכישת הנשק הזו הכרחית לתעשייה הביטחונית הישראלית, שהיא היחידה בעולם שמייצאת יותר משהיא מוכרת לשוק המקומי, ולכן היא דרושה גם לצה"ל כדי שהתעשיות ייפתחו בעבורו כלי נשק חדשים למלחמות הבאות בעזה. ייתכן שאם אזרחי אותן מדינות היו יודעים על כך הם היו מוחים ומקימים קולע צעקה. אבל גם זה מעורר קושי. אני לא יודע אם אנחנו רוצים ששבדים יגידו לממשלתם "אל תקנו טילים ישראלים" במקום "אל תקנו טילים".

כתב הצלה

יניב רון-אל

איך מגינים על דברי גזענות? בתגובות לפוסט "יבבה אשכנזית" הזמין אותי גל כץ לספק "הגנה ראויה" למירון בנבנישתי, בעקבות הריאיון המושמץ שלו לארי שביט. אני לא בטוח שאפשר. נדמה לי שמה שניסה גל לעשות, כשהעלה את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין, הוא הגנה באמצעות אנלוגיה לגזענות נסבלת יותר. אך גם אם נאמר ששימושה של בן דיין בגזענות הוא נסבל יותר ונאצל יותר, המהותנות האסטרטגית שלה וההתנשאות המתבצרת של בנבנישתי אינן בנות השוואה, לא מבחינת עמדות המוצא ויחסי הכוח עם מושאיהן ולא מבחינת תכליותיהן. דרך נפוצה אחרת היא פשוט לבטל את הדברים, בטענה שזקנתו של הדובר מביישת את בחרותו. אך לא זו בלבד שיהיה זה עוול גדול לבנבנישתי להתייחס לדבריו כאילו היו פליטה לא רצונית של זקן נרגן, תהיה זו גם צביעות מצד אלה שנושאים אליו עיניים בנושאים אחרים כמו דו-לאומיות.

איך בכל זאת מגינים על דברי גזענות? פשוט לא מגינים. איני בטוח שגזענות היא השם הנכון לכנות את הדברים של בנבנישתי, אבל במידה שכן, הם אינם ראויים להגנה. ועם זאת, נדמה לי שראוי להקשיב לבנבנישתי ולהציע פרשנות לדבריו, כולל לאותה פסקה מושמצת. כי בנבנישתי מציע תפיסה בלתי שגרתית ואפילו מעוררת השראה של הקשר בין עשייה פוליטית לאחריות היסטורית. את התפיסה הזו ראוי להציל מתוך הדברים של בנבנישתי, למרות גזענותם האפשרית, למרות הביקורת הכה מוצדקת עליהם. זו תפיסה שיש בה רעננות ואומץ, אולי גם הבטחה. זה אינו כתב הגנה איפוא. לכל היותר זהו כתב הצלה. יש משהו בדברים של בנבנישתי שראוי להציל מתוך אמירותיו הבוטות.

האילוזיה האוניברסלית של אווה

כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

הביקורות על מאמריה, ובפרט על המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", נזעקו מייד לומר שעדתיות היא נחלת העבר, רק בשביל להכחיש את האפליה הממשיכה להתקיים היום. הבלוג הזה אינו המקום להתמודד עם ביקורת עיוורת ונבערת מסוג הזה. ביקורות מהכיוון השני, מ"מזרח", הוכיחו את אילוז על כך שבהצביעה על פוליטיקת הקיפוח של ש"ס, וגרוע מכך, בהאשימה את האינטלקטואלים המזרחים ששקעו בפוליטיקה של מרמור והתקרבנות, היא משעתקת את הטענות המוכרות עד לזרא על המזרחים שמתבכיינים על קיפוח במקום לקחת אחריות לגורלם. המבקרים טענו – ובצדק טענו – שאילוז התעלמה מתנועות מחאה מזרחיות בעבר ובהווה שדווקא כן דגלו באוניברסליות, וגם ש"שכחה" להתייחס להיבטים הדכאניים והאלימים של האפליה הממוסדת.

המבקרים העמידו בצדק את אילוז על טעויותיה ההיסטוריות, אך החמיצו את מטרת מאמריה. העובדה שבישראל התקיימה ועודנה מתקיימת אפליה נרחבת על בסיס גזעני היא נקודת המוצא, לא נקודת הסיום, של המאמרים. לא את האפליה ואת הסיבות לה ניסתה אילוז להסביר, אלא את המנגנונים שמאפשרים את המשך קיומה מחד ואת הכחשתה והשתקתה מנגד. ביקורתה כלפי האינטלקטואלים המזרחים התבססה על כך שבניסיונם לשקם את מורשת האבות שהושפלה והאחים שדוכאו, מבטם עדיין צופה לאחור. כפי שכתבה במאמר התגובה: "לאינטלקטואלים המזרחים […] יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר".

מבחינת אילוז, העתיד והחזון טמונים באוניברסליות. באופן שאינו בלתי קשור לביוגרפיה שלה היא מקדשת את האידיאל האוניברסלי הן כעמדה מדעית-מחקרית והן כחזון פוליטי. אפשר להסכים איתה ואפשר לחלוק עליה לגבי הצורך באוניברסליות או לגבי האפשרות למימושה. אפשר כמובן גם לבקר את ההנחות הפרטיקולריות הסמויות שעליהן עומד בהכרח כל חזון אוניברסלי. יותר חשוב לי כרגע להמחיש את תפיסתה לגבי עשייה פוליטית שמבוססת על שאיפות לעתיד, אך לא מתוך התעלמות מהעבר, גם לא מתוך מחיקתו, אלא מתוך הכרה בו והשלמה עם אי-הפיכותו. הדבר המצער הוא שהניסיון של אילוז לא עלה יפה. מרבית התגובות למאמר לקחו את התפקיד המצופה מהן בפוליטיקה של הזהויות, ועסקו בשאלה שממנה ניסתה אילוז להיחלץ, של קיומה או אי-קיומה של האפליה. כך, גם אילוז האוניברסלית נפלה במלכודת של השיח שממנו ניסתה להיחלץ.

היבבה הלבנבנישתית של מירון

עם כל הביקורות על הפסקה של בנבנישתי על היבבה המזרחית, מעיני רבים מהמבקרים חמקה הפסקה בראיון, שבה הוא מאשים גם את חבריו, הצברים הלבנים, ביבבנות:

כשאני מסתובב בארץ אני לא מבין בדיוק מה קורה. הכל אחר. לא מה שרצינו שיהיה. לא משהו שאני יכול להבין. אבל כל זה מחוויר לעומת ההישג הענק שהשגנו בכך שהקמנו כאן קהילה לאומית יהודית־ישראלית, שלמרות הכל היא חיה ובועטת. לכן, כפי שאני לא מקבל את היבבה של המזרחים אני גם לא מקבל את היבבה הלבנה של הישראלים הוותיקים. לא במקרה קראתי לספר שלי 'חלום הצבר הלבן'. כצבר הלבן אני לא מתבייש בשום דבר. עשיתי שגיאות ואני מודה בשגיאות, אבל בסוף אני גאה בזה שאני בן של האבות המייסדים.

מה שבנבנישתי מכנה "היבבה הלבנה של הישראלים הותיקים" היא בדיוק אותה התבכיינות בה הוא פותח את הפסקה: 'אני לא מבין מה קורה פה. שום דבר לא כמו שרצינו.' ההתמרמרות הזו משותפת לרבים מאלה המתכנים "ישראלים ותיקים" (וליתר דיוק: אשכנזו-ציונים / אחוס"לים / צברים לבנים וכיו"ב). ירון לונדון הוא דוגמה מייצגת. טומי לפיד, גם אם לא בדיוק היה חלק מהם, ידע לתרגם את יבבתם להון פוליטי באותו האופן שש"ס נהגה עם המזרחים, והלפיד הבן מנסה להמשיך את אותה מגמה נלוזה. במובן מסויים הרבה מהמומנטום של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה תיעול של אותה יבבה לבנה. למעשה, גם המאמר הראשון של אילוז קשור לכך. הוא פורסם במסגרת מוסף "הארץ" שציין 20 שנה למות בגין, פרויקט שגם הוא חלק מהיבבה הלבנה. האשכנזים אוהבים להתגעגע לבגין, באותה המידה שהם מתקשים לסלוח לו על שהפך את עולמם.

עיתון "הארץ" והמוסף שלו הם אמנם אחת הבמות המרכזיות של אותה יבבה לבנה, לצד במות צדדיות יותר. גם בבלוג הזה לא מעט פוסטים משקפים את התחושה הזו, המנוסחת לעתים במונחים של עגמומיות אשכנזית, או אפילו חורבן. מופע אחר, אינטלקטואלי יותר והיפסטרי למדי, הוא ההתרפקות של צעירים אשכנזים או משוכנזים על עבר חצי–מדומיין של תרבות יידית. הנה גם אינטלקטואלים אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות", כפי שהגדירה אילוז את פועלם של האינטלקטואלים המזרחים עשור קודם לכן.

בראיון שנערך לא מזמן עם רזי ברקאי באותו עיתון תחושה זו קיבלה ביטוי מזוקק, כאשר הוא ציין שהוא חש ש"אנחנו מתחילים לספור לאחור", ואמר מפורשות: "אם להיות ישר עם עצמי, אז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זה, משום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליות. פעם קראו לזה תנועת העבודה, מפא”י. היום זה מנוקז לקומץ קוראי “הארץ”, וזה עולם הולך ונעלם."

גאווה ילידית, שירים באשדודית

אולם בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית, כשם שמייד לאחר דבריו על כך ש"אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל תרבויות של מהגרים" הוא משבח את ההחלטה ההרואית לקלוט את כולם, למרות שהוא מקביל אותה להתאבדות. "אנחנו קיבלנו החלטה הירואית" הוא כותב, כאילו הוא ישב במשרדי הסוכנות והיה בישיבות הממשלה. ב-1948 הוא היה בן 15, אבל יש לו תחושת שותפות בהישג והזדהות עם הדור שקיבל את ההחלטות.

ייתכן שיש משהו מגוחך בהזדהות הזו וב"אנחנו" הזה, אבל הוא לפחות מרשים בכנות שלו. הוא גם משכנע יותר, למשל כשהוא כותב משפט אחד לפני כן "עשינו הרבה טעויות" – בוודאי משכנע יותר מבקשת הסליחה המגוחכת של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה. ההבדל בין ההתנצלות של ברק לעשייה הפוליטית והאקדמית של בנבנישתי (למשל בחשיפת היישובים הפלסטיניים שנמחקו מהאדמה ומהמפות), שמתעקש לא להתנצל, יכול ללמד משהו על תפיסת אחריות היסטורית. בדומה לכך השוו את דבריו של ברקאי לבנבנישתי. שניהם נוטים להשתמש במלה "חרא", בוולגריות שמאפיינת תרבות דורית מסוימת, אבל לפי ברקאי "השכונה הערבית היא חרא של שכונה", ואילו על פי בנבנישתי "יצא לנו די חרא. הכל הסתאב לנו תחת הידיים."

ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית. את הכינוי בו הוא משתמש בכותרת ספרו, "הצבר הלבן", הוא לוקח דווקא מכתב-האשמה שניסח יהודה שנהב (בספרו "במלכודת הקו הירוק"). בנבנישתי מבין את כללי-המשחק בפוליטיקה של הזהויות: קחי את תגית-הזיהוי שלך, זו שמצמידים אלייך, ולעתים מטיחים בך כקללה, ענדי אותה בגאווה, ותבעי את תביעותייך בשמה. מעניין להשוות את הפסקה הגזענית מהראיון עם פסקה דומה למדי מההקדמה לספרו החדש:

להצהיר שאני וחברי […] מייצגים את 'הזהות הישראלית הקולקטיבית' זו יומרה ריקה, לנוכח ריבוי הזהויות המאפיין את החברה הישראלית […] מזרחים, נשים, ערבים, דתיים לאומיים, מתנחלים, 'צפונים', חרדים ועוד. אכן, דומה שהגורם המלכד את כולם הוא טינה כלפינו, התובעים לעצמנו את התואר של 'ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים'. עם זה איני מרגיש מבוכה, או אפילו רגש אשם, אלא גאווה. אדרבה, בזכות קבוצתי, קבצת המייסדים ובניהם, יכולים המשמיצים והמבקרים לפתוח את פיהם. מה היה גורלם אלמלא היינו כאן לקלוט אותם? וכשינוחו כל הרוטנים מהתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים.

נדמה לי שלאור הדברים האלה מצטיירת הפסקה המושמצת באורח קצת אחר. ייתכן שהראיון חשף את המהות הגזענית המסתתרת מאחורי הפסקה הזו, הנייטרלית לכאורה. ייתכן גם שבראיון בנבנישתי סתם ייצר פרובוקציה לשם הפרובוקציה, או אף לשם קידום מכירות. כך או כך, ובין אם מבינים את הפסקה כגזענית ובין אם לאו, את הדברים עצמם אני מציע להבין כפשוטם במובן ההיסטורי (שהוא, כמו כל מובן היסטורי, לא כל כך פשוט). היסטורית, יש אמת בטענה של בנבנישתי שלולא מדיניות ההטמעה וההיתוך של ההנהגה הציונית, שאיפשרה או כפתה על המהגרים החדשים את הזהות הישראלית – באופן ההומוגני וההגמוני שהיא הבינה את הזהות הזו – היו נשארות הקהילות השונות, לפחות בשלבים הראשונים, "בליל תרבויות של מהגרים". הרי עצם הקטגוריה המאוחדת "מזרחים" שכפתה הצבריות הלבנה על שלל קהילות המהגרים, היא המצאה ישראלית, שנועדה להתיך את בליל התרבויות למקשה אחת, ישראלית, ועם זאת להבדילה (לשלילה, כמובן), מהתרבות העברית – שהיא אמנם גם נבדלת מהתרבות האשכנזית אך במובנים רבים אחרים היא גם ההמשך שלה.

הפנייה אל מורשת האבות-והאמהות של בני הדור השני והשלישי למהגרים היא פניה שנעשית מתוך היטמעות, גם אם מתנערת, באותה תרבות עברית. הזהות הישראלית היא במידה רבה תנאי-האפשר שלה. כאשר סמי שלום שטרית כותב "שירים באשדודית", הוא כותב אותם באשדודית-עברית (שהיא הרבה יותר עברית מזו של המשורר הלאומי), והוא מייעד אותם לאוזניים ישראליות, גם לאוזניים אשכנזיות/משתכנזות, גם כאשר הוא מקלל בערבית, שלא יבינו מילה. כך לדעתי יש להבין את דבריו של בנבנישתי. בין שירצה סמי שלום שטרית ובין שלא, האשדודית שלו נגועה בניאו-כנעניות שיצרה הציונות.

בנבנישתי, מקרה קיצוני של אותה ניאו-כנעניות, מבין או לא מבין אשדודית, קללות בערבית הוא דווקא מבין. אבל הוא מעדיף לראות את ההישג שגלום בהקמת קהילה פוליטית יהודית-ישראלית (שכן הערבים, כפי שהוא טורח להזכיר שנים, אינם באמת חלק מהקהילה הפוליטית בישראל). גם אם זה לא הגשמת החלום שלו, או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית. השגתו הייתה כרוכה בפשעים היסטוריים ובמחירים כואבים של מחיקת זהויות קודמות ושל יצירת הבדלים מעמדיים, תוצאותיה של פוליטיקה אשכנזית אתנוצנטרית מפלה, מדכאת ומרבדת. היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת. בנבנישתי כנראה מבין זאת, אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי, כשם שעיניו פקוחות לראות גם את "הברוטליות של המציאות שבתוכה אנו חיים" בהקשר הפלסטיני.

מעניין שגם אילוז וגם בנבנישתי מציינים בהרחבה – אילוז בפתיחת מאמרה ובנבנישתי בפתיחת ספרו – את היותם ספרדים (ספרדים, לא מזרחים). אילוז משתמשת בכך כדי להצביע דווקא על נקודת המבט החיצונית שלה. בנבנישתי מבקש להדגיש כיצד מרכיבי זהותו הרבים, וביניהם שורשיו כצבר חצי ספרדי וחצי אשכנזי ממחישים את היותו נציג הזהות הישראלית בהגדרה. אילוז פונה לקוסמופוליטיות, בנבנישתי פונה לילידיות. היא מדברת בשם האוניברסליות. הוא מבין שהקריטריונים ה"אוניברסליים" או הממלכתיים של הציונות לא היו אלא שם כיסוי לאשכנזיות בנוסחה הציוני, ומתחפר מאחורי המיתוג החדש של זהותו כ"צבר לבן".

אך נקודת הדמיון ביניהם היא בתפיסה הבסיסית שלהם ביחס לפוליטיקה: ראייה מכוונת לעתיד, מתוך הבנה בלתי-מתפשרת של ההווה. בכך הם שונים ממרבית התפיסות הפוליטיות הקיימות, שמדמיינות איזו מציאות של הווה אלטרנטיבי ונסמכות על עבר אבוד, תפיסות שמכוננות עצמן לפי "מה היה אילו" (אילו לא היתה אפליה פושעת מאז שנות החמישים ועד היום, אילו לא היה כיבוש וסיפוח זוחל משנות השישים ועד היום, אילו לא היה מהפך פוליטי ותרבותי משנות השבעים ועד היום).

פוליטיקה שמתנכרת לחטאי ההווה באמצעות התעלמות מפשעי ההיסטוריה היא מתכון לכישלון. אבל השלכה אוטומטית של הכרה בעוולות העבר על פרוגרמות פוליטיות מביאה לפוליטיקה של קריקטורות, כמו זו של מפלגות ש"ס ושינוי (וגלגולה הנוכחי "יש עתיד"), או כמו בקשת הסליחה של ברק. כשם שציון הנכבה וההכרה באסון העם הפלסטיני היא מעשה פוליטי הכרחי, אך שאינו מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית, כך ההכרה באפליה ובדיכוי של המזרחים הם הכרחיים לפוליטיקה בישראל, אך הם אינם מובילים בהכרח לרפורמת מקרקעין או למהפכה מזרחית. לא שההצעות הללו הן רעות בהכרח או מופרכות מיסודן. כלל לא. מרפורמה קרקעית דרך מדינה דו-לאומית ועד מהפכה, קשה לי לחשוב על אפשרות-פעולה פוליטית שאינה הגיונית בנסיבות מסוימות, ושאינה ראויה בכל מקרה לדיון ענייני. אולם הדיון צריך להיעשות בראייה לעתיד, לא בהסתכלות לאחור.

* החלק על אילוז נכתב בהשראה ובתגובה למאמרו של צבי בן–דור באתר "העוקץ". התודה לו ולגל כץ, שהדיאלוג עם רשימותיהם עיצב את הרעיונות שמובעים כאן.

** דימויים: עידו מיכאלי. מלמעלה למטה: בול מתוך הסדרה "אגדות אורבניות" (2005), פרטים מתוך חליפתו של הרמב"ם (2011), עץ גבעתי (מתוך התערוכה "מנקר בשמירה", גלריה רוזנפלד, 2009), פרט מתוך המיצב "הפרוכת האתיופית" (2012),  טייסת ניצי ציון (2008). חלק מהדימויים נלקחו מתוך ריאיון שפורסם לאחרונה באתר ערב רב, ובו משוחח בועז ארד עם מיכאלי על עבודתו בכלל ועל "הפרוכת האתיופית" בפרט. המיצב מוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

למה איראן?

 1. ברק

"הסייג הוא הגבול – הגדר שבה מקיפה הדממה האינסופית את המלים הסופיות ואת הסמלים שאין להן קץ. שם הגדר הוא 'אלם'. אחדות הרצף הזה נקראת 'תורה'. הציונות היא תופעת הגבול של תורה בקיום האנושי".
(גרשום שלום, מתוך "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים")

בכל ערב, כשאנחנו מתייצבים מול מגדל גינדי למשמרת המחאה היומית נגד המלחמה, אני שואל את עצמי מאיפה בעצם הופיע העניין הזה של איראן, ופרץ לתוך חיינו. אני חושב ומנסה להבין איך הגענו למצב הנוכחי. למה המחאה נגד התקיפה באיראן נחשבת מגוחכת או הזויה, אף על פי שאיום המלחמה נראה ממשי אפילו לנשיא המדינה ולנשיא ארה"ב? כיצד קיבלה השאלה של תקיפה איראן מעמד חוץ-פוליטי ואופי פטאליסטי?

בתוך ערפילי ההזיה של חודש אוגוסט, אני מנצל את הירידה הזמנית ברמת החרדה, שחלה מאז הצהרותיהם של דמפסי ופרס, כדי לחשוב קצת על מה שמביא אותנו למלחמה. במצב אידיאלי, אולי עדיף היה לחשוב את המחשבות האלה בדיעבד, כלומר אחרי המלחמה. אך מכיוון שלא בטוח שאהיה כאן כדי לחשוב, אני נאלץ לעשות את זה עכשיו.

יש הטוענים שהדיבורים על מלחמה הם לא יותר מספין, שהדרך הטובה להתמודד איתו היא להתעלם ממנו. "'אנשי הרוח' שמוחים נגד ספין המלחמה הם הראשונים לאכול את הספין", כתב עודד כרמלי בסוף השבוע האחרון. אבל אף אחד מאלה שאומרים זאת לא מציג תסריט משכנע כיצד יוכלו ברק ונתניהו לרדת מהעץ, ולפרק את המבנה שהאידיאולוגי שנבנה במשך שנים.

אם המצב הפוליטי בישראל היה משחק סנייק, המומנט הנוכחי דומה לזה של שחקן שתי שניות לפני שהוא נפסל, כשכל מה שנשאר לו זה להיתקע בקיר או להתנגש בזנב של עצמו. אבל למעשה, כמו כל משחק, מישהו הגדיר כאן את הכללים, ומישהו החליט איפה יוצבו גבולות המסך. מישהו תכנת אותנו להאמין שיש לנו רק שתי אפשרויות: לתקוף באיראן או לדרוש מהאמריקאים לתקוף באיראן.

אפשר לטעון שהנהגת ישראל רק מגיבה להתקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני, כלומר לעובדה "שרכבת הגרעין הגיעה לתחנתה האחרונה". אבל לצפון קוריאה, למשל, יש כמה פצצות אטום, והיא אף ביצעה ניסוי גרעיני. ולמרות שהיא מבצעת שוב ושוב פרובוקציות, ומאיימת במפורש לתקוף בגרעין את שכנתה, יפאן או דרום קוריאה לא יצאו נגדה למלחמה. כפי שכתב ספי רכלבסקי, גם פקיסטאן היא מדינה איסלאמית שיש לה פצצת גרעין. לכן צריך לשאול באיזה אופן יוצרה התודעה על פיה הגרעין האיראני הוא איום קיומי, וכיצד תומרן הציבור הישראלי לתוך התודעה הזאת.

מתי בכלל עלה הרעיון המטורף של מלחמה בין ישראל לאיראן – מדינה שנמצאת כמעט אלפיים קילומטר מאיתנו? כידוע, פרויקט הגרעין של איראן החל עוד בתקופת השאה, והתשתית לכור בבושהר ואיספהאן נבנתה בסיועה של ישראל. עם זאת, העיסוק האינטנסיבי בגרעין האיראני התחיל רק באמצע שנות ה-90, בתקופתו של רבין. במארס 95' פורסמה הערכה של אמ"ן, על פיה איראן עשויה לפתח פצצת אטום תוך שלוש שנים. מתאריך היעד עברו כבר 14 שנה. אבל רבין היה זה שהעלה לסדר היום את הפצצה האיראנית כאיום קיומי, כחצי שנה לפני שנרצח, ומאז למעשה לא מפסיקים לדבר על זה.

 מבחינה זו לא פלא שברק, השר היחיד בממשלה הנוכחית שכיהן בממשלת רבין, דוחף את התקיפה. אבל חשוב לציין, שרבין העלה את הגרעין האיראני בעיקר כטיעון לטובת חתירה לשלום על שכנינו, כלומר עם הפלסטינים ועם מדינות המעגל הראשון. הגרעין האיראני היה לפיכך טיעון של השמאל: בתשובה לטענות הימין כי נסיגה מהשטחים מהווה איום ביטחוני, טענו אנשי רבין שסכנה זו מתגמדת לעומת הצורך להתכונן לאיום המצפה באופק. מצב שבו ישראל מצויה בעימות עם שכנותיה, בעוד מדינות המזרח התיכון מתחמשות בגרעין, נחשב בעיניי רבין לגבול מרווח הקיום של הציונות. מצב מלחמה הוא אפשרי רק כל עוד לשכנות אין גרעין.

מה שהשתנה מאז הוא מחיקת אופציית השלום מסדר היום של ישראל – גם זה על ידי ברק. אופציית השלום בוטלה, אבל אקדח הגרעין האיראני נשאר על השולחן. כיוון שמצב המלחמה הוא בלתי נמנע, ברק השתכנע כעת שיש למנוע בכוח את כניסתו של הגרעין – כלומר להסתער על מה שהוגדר עד כה כגבול השרירותי של הקיום. כך נוצרה המשוואה הנוכחית, שכמעט איש אינו מערער עליה, והיא נחשבת רציונלית ולוגית לחלוטין. כיוון שהאיום האיראני נולד לכאורה מתוך הלוגיקה של השמאל, גם התמיכה וההתנגדות לו אינה מתחלקת לפי הקווים הפוליטיים המוכרים. אבל למעשה, כמו תמיד, ברק שכנע את עצמו: גם בסכנה האיראנית, וגם באי-אפשריותו של שלום. שוב נפלנו במלכודת ההיגיון של ברק.

2. נתניהו

"מי, מה, איך יכולתי להיות אילולא הייתי אני, אילולא סגרה עלי עצמיותי ואילולא תחמה אותי הכרתי והבדילה אותי מכל אלה שאינם אני! אורגניזם! התפרצות עיורת, פרועה, מעציבה, של הרצון המסתער! אכן, מוטב היה אילו ריחף לו אותו הרצון בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן, משיהיה נמק כאן בצינוק הזה, ששלהבתו הקטנה של השכל מאירה אותו בנוגה קלוש, מרעיד, מבליח!"
(תומאס מאן, מתוך בית בודנברוק)

הכותרת של מעריב משבוע שעבר, על פיה 37% מהציבור חושבים שאם יהיה לאיראן נשק גרעיני "תיתכן שואה שנייה", מדגימה את העובדה שהפצצה האיראנית נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת הקצה לתנאי האפשרות של הציונות.

אבל ציונות היא כידוע מושג בעל משמעויות רבות. אפשר להגדיר שלוש רמות של תודעה ציונית שמתקיימות בישראל במעורבב:

ציונות פרטית – "אני רוצה להמשיך לחיות. אני יהודי.לאורך ההיסטוריה יהודים נמצאים תחת איום. לכן אני צריך מדינה יהודית שתגן עליי".

הטיפוס הזה של ציונות הוא לא מאוד רחוק מפוסט ציונות, מבחינה זו שהוא לחלוטין בלתי-אידיאולוגי. אף עם פי כן הוא אפקטיבי מאוד ונפוץ מאוד בישראל החילונית. התקיפה באיראן לא משרתת סוג כזה של ציונות: ברמה הפרטית, היא עלולה להביא למותו של כל אחד מאיתנו, בעוד הפצצה האיראנית רק תתעכב.

ציונות לאומית – "אני רוצה שהעם היהודי ימשיך לחיות. העם היהודי צריך להיות נאמן לארץ ישראל. אם לא נהיה נאמנים לארץ ישראל לא נהיה יהודים, ואז ממילא הפסדנו. לכן שווה להקריב את החיים הפרטיים שלי ושל רבים אחרים למען הנצח של העם, שחי לפניי ויחיה אחריי".

טיפוס כזה של ציונות נעשה דומיננטי מאוד בשנים האחרונות. אבל גם אותו התקיפה באיראן לא משרתת, כי היא בכלל לא נוגעת לשלמות הארץ או לנאמנות לארץ.

ציונות קוסמית – "הציונות היא נושאת הדגל של עקרון קוסמי: מלחמת בני האור ובני החושך. היא מעבר לאדם הפרטי וגם מעבר לעם היהודי. ברגע שהציונות תחדל להיאבק היא תפסיד, והעולם ישקע בעלטה. בני החושך הם האיסלאם הרדיקלי, בהנהגת איראן".

בטיפוס הזה מחזיקה קבוצה אידיאולוגית קטנה אבל דומיננטית, ובראשה בנימין נתניהו. מבחינת מי שמחזיק בטיפוס כזה של ציונות, מלחמה נגד איראן היא הכרחית במוקדם או במאוחר.

למעשה, הציונות הזאת נולדה יחד עם המהפכה האיראנית. כמו שכתב חגי רם בספרו "לקרוא איראן בישראל" –

"בה בעת שהצגת השוני של איראן והצבתה כאנטיפוד מנטלי לישראל נועדו לכונן את הישראליות כסובייקט מערבי וחילוני, התפתחה גם תפיסה הפוכה הטוענת שישראל ואיראן דווקא דומות מאוד זו לזו. אף על פי שאיראן דומיינה כאחר, אותה איראן דומיינה גם כמין תחליף לישראליות זו – ואפילו כ"מין עצמי מחתרתי שלה" …"

באותו יום שבו נולדה איראן האסלאמית, נולד גם בנימין נתניהו – הגיבור שמשימתו להביס אותה בשם הלוגיקה והמערב. במשך שנים, החיכוך בין הגיבור וכפילו התרחש רק בשוליים, אך כעת ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כתבתי כאן כבר, שנתניהו מחויב יותר מכל ראש ממשלה אחר בעבר לחינוכו של המין האנושי, כלומר לבשורה האוניברסאלית של הכנסייה הציונית-אוונגלית. לא פלא שהוא מסתדר טוב מאוד עם האוונגליסטים הנוצרים, הרואים בעם היהודי רק מכשיר בדרך למלחמת גוג ומגוג. לכן, מבחינתם של הציונים הקוסמיים, ישראל חייבת לתקוף באיראן לבדה. רק עליה מוטל התפקיד של מיגור שר האופל.

בהדרגה, הופכת ישראל עצמה לתקיפה באיראן. זהו הטלוס היחיד של קיומה. ישראל הופכת לטיל – טיל לוגי-מדעי לאלוהים ובחזרה.

כאשר מזכירים כי פצצת אטום איראנית בוודאי לא תוטל על ישראל, כי היא עשויה להשמיד גם את העם הפלסטיני, יש המשיבים שהאיראנים המשיחיים יהיו מוכנים להכחיד את הפלסטינים, ואפילו את עצמם, אם הדבר יידרש כדי למחוק את ישראל. צריך לציין, שהדבר נכון גם לגבי הציונות הקוסמית. ברובד כזה או אחר, הניצחון על האיום האיסלאמי חשוב יותר לחסידי האידיאולוגיה הזו מן הקיום הפיסי. בעניין זה כדאי להזכיר את שירו המצמית של איתמר יעוז-קסט –

וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

וכך, אחרי היעלמותן של ישראל ואיראן, תמשיך הציונות לרחף "בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן", כמו הדהוד חלול של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו". סילוני המטוסים יציירו מגן דוד מעל העולם, שיתפוגג אחרי רגע. במימד החומרי, תישאר רק כמוסת זמן ובה הצוואה הביולוגית של העם היהודי, שתשוגר אולי אי שם לחלל מאחת הצוללות השטות במימי המפרץ. האוונגארד של הנצח הגנטי כבר הכין את הטכנולוגיה הנחוצה, כפי שמוסבר במאמר הזה של ארגון משפחה חדשה.

3. מלחמה גרמנית

הוא העמיק חקר, בעוד הירח סובב בגלגלו ממעל לגיא ההרים המתנוצץ בנצנוץ אלגביש, קורא על החומר המאורגן, על תכונות הפרוטופלזמה, אותו יסוד רגיש המתקיים בהוויית רפרוף מוזרה, בין בינוי ובין מקמוק… הוא קרא מתוך דחיפת רגש השיתוף בחיים, ובסודם הקדוש-הטמא.
(תומאס מאן, "הר הקסמים")

לא במקרה, הציטוטים שהובאו עד כה מבטאים רובם ככולם את רוח האידיאליזם הגרמני. המלחמה המתוכננת היא מלחמה גרמנית, עם צוללות גרמניות ומטפיסיקה גרמנית. אבל הרעיונות האלה הם ממשיים, במובן זה שהם פועלים בעולם ומפעילים את מקבלי ההחלטות. יהיו מי שיגידו שאני לא רציני, אבל אני רציני לגמרי. אכתוב את זה כאן באופן הנחרץ ביותר: מי שלא מאמין בכוחה של אידיאולוגיה בהיסטוריה, מי שחושב ש"הכול ספינים", הוא בעצמו ניהיליסט.

גם אם התקיפה באיראן תתמסמס איכשהו לעת עתה, למשל בסיועה של מלחמה אחרת, מונחת לפנינו אידיאולוגיה קודרת, אפוקליפטית, שמוכנה לעשות הכול כדי להנציח את עצמה, את הלוגוס שלה, גם ובעיקר על חשבון החיים.

ועם זאת, התעלמות ונסיגה אל השגרה והיומיום היא בעיני לא התשובה. אני חושב התשובה לציונות הקוסמית חייבת להיות קוסמית. אל מול הלוגוצנטריות הקטלנית אפשר לפיכך להעמיד רק את החיים, שממילא ימשכו גם אחרי המוות.

האם בשבועיים האחרונים היתה כוונה ישראלית קונקרטית לתקוף את איראן?

קריאה מחודשת בידיעות שהתפרסמו בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11

יוהנס דה סילנטיו

ביום שלישי האחרון, 8.11, פירסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) דו"ח חריף שקבע לראשונה באופן רשמי וגלוי, שאיראן בדרך לפצצת אטום. הדו"ח משקף עליית מדרגה במשחק המוחות הבינלאומי סביב איראן. זה משחק מסובך מבחינת מספר המשתתפים ומבחינת הסיכון והסיכוי שגלומים בו, אבל העיקרון הישראלי די פשוט: ישראל מקדמת את האפשרות שתתקוף בעצמה את פרויקט הגרעין האיראני, כמנוף על העולם לפעול נגד איראן באופן דיפלומטי וצבאי. במשחק הזה, ישראל לא יכולה להגיד שהיא עושה "כאילו". ייתכן שבסופו של דבר היא באמת תתקוף בעצמה.

אלא שרק העקרונות של משחק המוחות גלויים לנו, בעוד שהפעולות האמיתיות של השחקנים סמויות מהעין. מול משחק המוחות המדיני–צבאי, כל שנותר לנו, כציבור, הוא לקרוא את מה שמתפרסם – ולשחק במשחק ניחושים.

בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11, היתה התפרצות של ידיעות בעניין תקיפה ישראלית אפשרית באיראן. במסגרת משחק הניחושים שנותר לנו, אני מציע פה קריאה של כמה מאותן ידיעות, שממנה עולה המסקנה שישראל התכוונה לתקוף את איראן בתחילת החודש.

חשוב להבהיר שהמסקנה הזו היא ספקולציה, המנוגדת לדעתם של טובי הפרשנים בישראל, הטוענים שמקור ההתפרצות הוא בספין. אבל הספקולציה הזו מוצאת אחיזה בחלק מהידיעות שהתפרסמו, ונראה שחשוב להיות מודעים אליה, גם במחיר של טעות והלחצה, ולו בשם ה"איפכא מסתברא". כי זה מה שנשאר לנו: לנחש באופן מושכל. ועוד דבר נותר לנו: להבין שתקיפה באיראן אינה רק נושא לשיחה או משחק מלחמה. זה יכול לקרות בכל רגע.

תגובה חריגה

מי שחידש את הדיון הציבורי באפשרות של תקיפה ישראלית באיראן היה נחום ברנע. ביום שישי, 28 באוקטובר, תחת הכותרת "לחץ אטומי", הופיע טור של ברנע ככותרת ראשית בידיעות אחרונות. בקריאה ראשונית, לא היה במאמר משהו חדש באמת. אנחנו יודעים שישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף באיראן; פרשנים כבר קשרו לפני כן בין שחרור גלעד שליט להתרכזות בתקיפה באיראן; והעיסוק המפורט של ברנע במחנות היריבים בצמרת – נתניהו וברק התומכים בתקיפה, מול ראשי מערכת הביטחון המתנגדים לה – לא גילה דבר שלא נדון כבר אצל פרשנים רבים, או נאמר מפורשות על ידי ראש המוסד הקודם מאיר דגן.

ואכן, הציבור הישראלי לא התרגש יותר מדי מהריטואל האיראני שהנחית עליו ברנע. אנחנו מניחים שפעולה ישראלית רחוקה מביצוע, ומאמינים שפרסומים בנושא הם חלק ממשחק המוחות. אלא שהפעם הדיון בתקיפה הישראלית סירב לגווע, לא רק בארץ אלא גם בעולם, כשבמקביל החלו לדבר על תקיפה בינלאומית. שר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה הזהיר בכובד ראש מפני צעד כזה, נשיא רוסיה מדבדב היה יותר תקיף, ואפילו אחמדינג'אד חושש מכך באופן קונקרטי.

לא רק שהדיון הציבורי נמשך ונמשך, אלא שגם התוכן שלו היה לא ברור. התגובה הבולטת ביותר לפרסום של ברנע היתה התחרפנותה המוחלטת של הממשלה. בשביל חלק מהשרים הפרסום הפך להזדמנות לחלוק את תחושותיהם ביחס לתקיפה אפשרית, אבל התגובה העיקרית היתה כעס. מראש הממשלה ועד אחרון השרים – הזעם על הפרסום נשפך כיין. כל אחד בדרכו, כל אחד לפי ידיעותיו, ולפי יכולתו הרטורית. מה גרם להם לקפוץ כנשוכי נחש?

במשך כמה ימים לא הבנתי את התגובה הקיצונית הזאת, עד שהגיע הכתב הפוליטי של "לונדון את קירשנבאום", נדב פרי – הוא מכולם – ובמין אווירת דחקה התייחס למצב העננות באיראן, ואמר שנשארו שבועיים–שלושה לתקיפה. פתאום תהיתי: אולי כל מה שמוצג לפנינו אינו דיון פילוסופי אלא רמז לפעולה קונקרטית מאוד? חזרתי אל כמה מהידיעות הבולטות בשבועיים האחרונים, ולפתע התחברו לי כמה נקודות לקו מפתיע: האם ייתכן שנחום ברנע חשף ברגע האחרון כוונה של ישראל לתקוף את איראן בטווח הזמן המיידי?

הידיעה של ברנע

גם קוראי עיתונות מנוסים הבינו את הידיעה של ברנע כעוד מיחזור חומרים. שוקי טאוסיג הסביר ב"עין השביעית" שברנע מבקש לעורר את הדיון הציבורי הנשכח בסוגיה, ודחק את העיסוק בידיעה לאמצע טורו. דבורית שרגל (ולווט אנדרגראונד) הסבירה בסקירה שלה, תחת הכותרת "קשקושים וקשקשים", ש"מחסור בחדשות" הפך את הטור של ברנע לכותרת ראשית.

ייתכן שהם צודקים. אבל כדאי להסתכל שוב על הפרסום של ברנע. הוא מאוד יוצא דופן. זה נראה כמו הרבה יותר מהתמודדות עם "מחסור בחדשות". הפרסום הזה הוא צעקה רמה: הוא נבחר לכותרת הראשית של ידיעות ביום שישי, וניסוח הכותרת, "לחץ אטומי", משדר, ובכן, לחץ. לחץ זמן. משהו מיידי. את שני הרמזים האלה אפשר להבין כניסיון לצעוק משהו מפורש יותר, שאולי אסור להגיד אותו מטעמי צנזורה. האם יש דברים בגו, ובלחץ?

קריאה חוזרת במאמר מגלה שכותרת המשנה אכן חושפת שני פרטים חדשים: "האם נתניהו וברק סגרו ביניהם, בארבע עיניים, למרות התנגדות ראשי מערכת הביטחון ובלי שום שיח ציבורי, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, אולי עוד לפני החורף"?. במאמר עצמו ברנע מבליע את תזמון התקיפה: "השמועות מדברות על לחץ לפעולה. אחת הסוגיות היא מזג האוויר: החורף מתקרב ובחורף יש מגבלות".

נציין כאן, שהעיתונות בישראל משתמשת לעתים בפרשנות או בשאלה ככותרת, כדי לעקוף צווי איסור פרסום ואיפולי צנזורה. אולי סביר מצידנו להניח, שעיתונאי בכיר כברנע לא ישאל בכותרת ראשית שאלה היפותטית, אם אינו יודע – או מעריך בסבירות גבוהה – שיש לה גם תשובה חיובית.

"אולי עוד לפני החורף", אומר ברנע. מתי החורף מתחיל באיראן? ככה טהראן עשויה להיראות בין דצמבר לפברואר. הקיצר, "לפני החורף", זה נובמבר. החודש. עכשיו.

אם מתייחסים לשאלה של ברנע כאמירה, ומסננים את המידע שכבר ידוע, מה שבעצם כתוב במאמר של ברנע הוא: "נתניהו וברק מעוניינים בתקיפה באיראן בחודש הקרוב".

זה סקופ היסטורי. סקופ שאי אפשר לפרסם בגלל הצנזורה, אבל סיבה מספיק טובה להפוך את השאלה ההיפותטית לכותרת ראשית. האם ייתכן שבעוד הקוראים מן השורה לא ידעו להבחין בסקופ, הממשלה ידעה טוב מאוד במה מדובר – ונתפסה לכעס גדול?

חיזוק לטענה זו העניק דן מרידור.

המופע של מרידור

ברנע פירסם את טורו ביום שישי. ביום ראשון ושני התקשורת עסקה בעיקר בבלבולי ביצים של כל מיני שרים, שהולידו את הדיון הציבורי הרועש. ביום רביעי, 2.11, הופיע ב"לונדון את קירשנבאום" השר לענייני מודיעין וחבר השמינייה, דן מרידור.

בבוקרו של אותו היום, התפרסמו במעריב דברים חריפים שאמר מרידור למזל מועלם: "הדיון בנושא התקיפה באיראן, חמור מההדלפה של ענת קם". מרידור דיבר בגנות הדיון הציבורי בנושא, אבל מדוע הזכיר את המילה "הדלפה"? (יצוין שהוא לא היה הראשון לעשות זאת). כיצד קשורה הדלפה למאמר של ברנע, שבקריאה ראשונה לא נראה שיש בו מידע סודי פנימי שלא נדון בעבר?

מרידור בא לתוכנית כדי להבהיר את עמדתו, אלא שמרוב שניסה לבלום את הברברת, הוא דיבר לא מעט (אפשר לראות אותו כאן, החל מהדקה התשיעית). מרידור, אדם ליברלי, קצת הסתבך. ראשית, הוא ביקש לתקן את הרושם שעלה מדבריו למועלם, ואמר שהוא דווקא בעד דיון ציבורי בשאלה העקרונית אם לתקוף באיראן. אלא שעכשיו, כך הסביר, "לא דנים בשאלה עקרונית של כן מלחמה או לא מלחמה, אלא בתוכניות ספציפיות על מטרה מאוד ספציפית".

תוכנית ספציפית?! על מה הוא מדבר? צמד המראיינים החכמים התבלבלו גם הם. הם דיברו עם מרידור על הדיון הציבורי, וסירבו להבין את מה שאולי רמז להם לגבי הצד המבצעי. קירשנבאום שאל: "אבל (אנחנו) לא דנו בתוכניות (המבצעיות), אלא באפשרות (העקרונית) לתקיפה – דיון שנפתח (בכלל) על ידי ראש הממשלה, שהודיע שישראל לא תשלים עם גרעין איראני". אבל מרידור בשלו: "כאן מדובר על משהו מאוד ספציפי, בין אם זה נכון או לא, ואני לא מאשר, (לציבור ולעולם נמסר ש) 'עכשיו מדובר, עכשיו יושבים, עכשיו מאשרים' – דבר כזה לא היה מעולם. זה מעקר את היכולת של מדינה לפעול, לשרת מדינה".

מרידור מחזק כאן את הקריאה "המבצעית" של המאמר של ברנע – הפעולה באיראן היא עכשיו. ועוד הוסיף השר: "מה שחמור זה שיש אנשים שמוציאים פרטים כאלה, חסויים, מתוך דיונים, אם הם מתקיימים". והמסקנה שלו: "זה מעקר את היכולת לקבל החלטות". במילים אחרות, מרידור אמר שהדלפה לעיתונות דפקה כאן משהו חשוב מאוד, אופרטיבי.

לונדון לא הבין, וחזר בדיוק על השאלה של קירשנבאום: "יכול להיות שאני עיתונאי כושל, אבל לאוזניי לא גונבה שום תוכנית אופרטיבית". מרידור, מצידו, ממש ניסה לשכנע את הצופים: "אז אני חושב ירון, שאם אראה לך את הידיעות, תראה שם פרטים, שעכשיו יושבים, ועכשיו דנים, ועוד מעט דיון, ועוד מעט החלטה, ואם אני איראני, אני מכין את עצמי".

מתוך הנחה שהאיראנים ערים לאפשרות שישראל תתקוף, ומתוך הנחה שהם יודעים שישראל נוהגת לתקוף פרויקטים גרעיניים בשלב שבו הם עדיין לא מבצעיים, אבל הם תלויים באתר אחד מרכזי (ע"ע עיראק וסוריה), ומתוך הנחה שהאיראנים ממילא מגינים על עצמם, מדוע שהידיעה של ברנע תגרום להם להעלות כוננות? זוהי אמירה נוספת שממנה משתמע שלידיעה של ברנע יש חשיבות יוצאת דופן. היא מחזקת את התחושה, שהפרסום של ברנע התייחס לפעולה מיידית, וגרם לתגובה איראנית שהקשתה על ביצוע הפעולה (או בלשונו של מרידור, "זה מקשה על קבלת החלטות").

המטרה: דגן

באותו בוקר יצא גם השר בני בגין בדברים מפורשים, והתקשורת התבלבלה לגמרי. היא הציגה את מה שקרה באותו יום בתור רגע חשוב, שבו השרים האחראים – מרידור ובגין – יצאו נגד חבריהם הקשקשנים לממשלה. אלא שהאמת היא שהשרים הקשקשנים לא אמרו משהו חשוב מדי, ומרידור ובגין באמת לא התייחסו אל דברי הסרק שלהם. אם הם התייחסו למשהו, זה לסיפור שמאחורי הקלעים. זה שאותו אנחנו מנסים להבין כאן כ"תקיפה מיידית באיראן".

בגין התראיין לגלי צה"ל ותקף בחריפות שלא תיאמן את מאיר דגן (ולא את השרים) על התבטאויותיו נגד תקיפה באיראן: "זו מעילה באמון. פשוט מגעיל. זה מעשה נבלה שמקורו באנשים עם שיגעון גדלות" (גם יובל שטייניץ, המקורב מאוד לנתניהו, קרא לפתוח בחקירת ביטחון שדה נגד דגן).

אבל מה מאיר דגן קשור פתאום? הרי ההתבטאויות המפורשות האחרונות שלו בעניין התקיפה היו לפני חצי שנה, ולפני חמישה חודשים. אחרי כן הוא הודיע שכבר הסתבך מספיק, ועדיף שישתוק. ב-2.11 הוא כבר ממש שתק. למעשה, בגין קשר את דגן לדיון הציבורי, כלומר לפרסום של ברנע. ההתקפה החריפה הבהירה כי הפעם – אם אכן דגן תידרך את ברנע – יש לכך השפעה יותר משמעותית מההתבטאויות הקודמות שלו, למרות שהן היו יותר מפורשות. האם בגלל שהפעם מדובר במידע אופרטיבי?

אם ננסה להבין את המציאות לאור הספקולציה שאנחנו בוחנים כאן, אז בגין ומרידור ביחד, שלכאורה יצאו נגד הברברת, סיפרו את הסיפור הבא: גורם שהיה בתוך השיחות הסודיות בעניין התקיפה (על פי מרידור) ונחשף לכוונה לקבל החלטה "עכשיו" (מרידור), העביר את המידע למאיר דגן (בגין), שהדליף לנחום ברנע, שיוצאים למתקפה החודש ("לפני החורף").

[ודרך אגב, אם הדברים אכן קרו כך, אז סביר להניח שהגורם שהוציא לדגן את מה ששמע בשיחות, הוא גורם בכיר ביותר בצמרת הנוכחית, מה שמעורר פחדים אמיתיים לגבי מה שהולך שם].

[והנה עוד ספין אפשרי: בגין ומרידור מזוהים כמי שמתנגדים לפעולה באיראן. האם בהתבטאויותיהם רצו בעצם לתקוע מסמר אחרון בארון הקבורה של תקיפה מיידית?]

למחרת, 3.11 היו שני פרסומים, שאישרו את הרמזים של בגין ומרידור. בידיעות אחרונות צוטט דגן: "מי שמדבר על תקיפה באיראן זה נתניהו וברק. אני עבריין? שיעמידו אותי לדין". להיחקר על מה? התשובה ניתנה באותו בוקר בעיתון הכווייתי אל–ג'רידה: נתניהו הורה לראש השב"כ יורם כהן לחקור את דגן ואת ראש השב"כ הקודם יובל דיסקין (!!!!!!) בעניין ההדלפות על איראן.

אל–ג'רידה למעשה מאשר את הספקולציה, אם כי לא התייחס למועד התקיפה. העיתון הסביר כי ההכנות לפעולה צבאית באיראן עברו משלב התכנונים לשלב ההיערכות לביצוע. מקור ישראלי אמר לעיתון: "עובדה זו דחפה את מתנגדי הפעולה בתוך מערכת הביטחון להדליף את הפרטים לעיתונות וכך לסכל את הפעולה". וזה חשוב. אם הדיון הוא תיאורטי, הידיעה אינה סיכול. אם הדיון מיידי – יש סיכול. "החשודים הם מאיר דגן ויובל דיסקין", הוסיף העיתון על פי מקור ישראלי, "השניים גייסו כמה עיתונאים בולטים בישראל והדליפו להם מידע שרובו שגוי [למי יש אינטרס לכנות את המידע "שגוי"?] כדי לפגוע פוליטית בנתניהו וברק". לשכת ראש הממשלה לא הכחישה את הדיווח.

האמינות של אל–ג'רידה לא ברורה, וכך גם זהות המדליף. העיתון מפרסם באופן קבוע דיווחים מתוך לשכת ראש הממשלה (שחלקם נמצאו נכונים), אבל זה ממש לא אומר שהלשכה מדליפה. לא ניכנס לאפשרויות השונות, אפשר למצוא בידיעה חיזוקים לזהות כל אחד מהצדדים, ואולי באמת כולם הדליפו.

הבחירה בעיתון הכוויתי כנראה משרתת את המדליף: הסיפור שאסור לפרסום בישראל מתפרסם בישראל; לנפגעים קשה להגיב; כל המעורבים, כולל איראן, מקבלים את המסר; וחשוב מכך – הפרסום בכוויית לא באמת מבהיר את הסיפור לציבור בישראל. "עיתון של ערבים", אומרים לעצמם גם הישראלי הממוצע וגם התקשורת הישראלית, שנמנעת מלהפוך את הפרסום לכותרת ראשית מטלטלת. בכל זאת, זה לא הטיימס של לונדון, הניו יורק טיימס או הבי–בי–סי, שפרסום דומה אצלם היה זוכה להד ישראלי אחר לגמרי.

הבי–בי–סי, דרך אגב, פשוט בא לשאול את ברק מה התוכניות שלו לזמן הקרוב, והעביר גם הוא את התחושה שהתקיפה היא עניין של שבועות בודדים: "אני רוצה לשאול אותך עכשיו את כל השאלות, מחשש שישראל תתקוף את איראן בשבוע הבא", אמר המראיין.

אבל בארץ אי אפשר להגיד כלום. רק רמזים. למשל עודד בן–עמי, לשעבר דובר צה"ל, שאמר לאחד ממרואייניו בתוכנית הערב (אני לא זוכר מי): "התקשורת זוכרת את חטא יום כיפור, שידעו דברים ולא פירסמו". מה יודע בן עמי? או רון בן ישי שאומר שלישראל יש כבר יכולת לתקוף, רק שההחלטה לא התקבלה. את זה הצנזורה כן מרשה לפרסם, משום מה.

ההצלחה של ברנע

מכל הדברים האלה נראה שחשיבות המאמר של ברנע אינה כל כך בתוכנו, אלא באופן הפרסום והעיתוי.

למרות היותו מאמר סתום (כנראה בשל מגבלות הצנזורה), היה בו המון כוח. בצד הגלוי, הוא אכן העלה את התקיפה באיראן לדיון הציבורי, עד ש"הארץ" עשה סקר בסוגיה, שגילה ש-39 אחוזים מהציבור מתנגדים לתקיפה, לעומת 41 אחוז תומכים. זהו שיעור התנגדות גבוה מאוד, בהתחשב באינסטינקט הביטחוניסטי הישראלי, בפרנויה מפני פצצה איראנית שבה הלעיטו את הציבור, ובכך שלא היה דיון ציבורי משמעותי בהשלכות החמורות של תקיפה באיראן.

בצד הסמוי, המאמר של ברנע כנראה עשה משהו לתוכנית המבצעית – כי הממשלה התחרפנה, ולמעשה חשפה בעצמה כמה משמעותי היה הפרסום הזה.

במקביל, נתניהו ממשיך בתוכניותיו, המשדרות רצינות ישראלית לתקוף באיראן. ב"הארץ" פורסם כי הוא מנסה להשיג רוב לפעולה בשמינייה, ובפוקס ניוז פורסם ששרים שהתנגדו בעבר לתקיפה, עכשיו בעדה. ייתכן שהשרים שינו את דעתם בגלל המידע בדו"ח של סבא"א, לפיו האיראנים כבר התחילו בניסויים מעשיים.

אותו שידור של רצינות נמשך בשאר הפרסומים: שיגור הטיל הישראלי, פרסום התמונות של התרגיל הגדול של חיל האוויר באיטליה, ותרגיל העורף. אלו מסרים שהממשלה מעביר לאיראן ולעולם דרך קבע.

אלא שאם הספקולציה שהעלינו פה נכונה, דגן תקע את הממשלה עם ברנע ועם הדיון הציבורי והקשקשת על איראן. כך קיבלנו מסר מבולבל: הממשלה התחילה לדבר נגד ההתבטאויות בנושא איראן, בעוד מדינת ישראל שולחת מסרים רבים לאיראן. או כמו שאור הלר אמר: "לו אני קצין מודיעין של משמרות המהפכה, אני לא מבין מה רוצים ממני". אבל האמת שהכל עולה בקנה אחד, והאיראנים הבינו את זה טוב מאוד.

ואולי לא

בכלל לא בטוח שהספקולציה נכונה. אפשר לקחת את אותן ידיעות ולטעון שהלהבות לא עד כדי כך גבוהות. אפשר לטעון לפיהן, שעדיין מדובר רק בהמשך משחק המוחות, והתקיפה לא אקטואלית. אפשר בהחלט לתהות, אם הניתוח שהובא כאן נכון. יכול להיות שהכל הרבה יותר פרוזאי. ברנע סתם רצה להצטרף לחבריו הפרשנים שכותבים על איראן; לידיעות אחרונות לא היתה ידיעה יותר טובה לכותרת ראשית; הממשלה רוצה להיכנס בידיעות אחרונות ובמקורותיו.

הנה עיקרי דבריו של נחום ברנע ב"לונדון את קירשנבאום" (מדקה 7:00) ביום שני 31.10, עם הערותיי בסוגריים:

"המידע עבר צנזורה, לא גילינו שום סוד צבאי, הכל ידוע גם לאיראנים.

"יש פרשנות מקובלת בעולם שהדיבורים אינם אלא ניסיון ללחוץ על מדינות זרות, ויש גם השערות אחרות [כלומר, התקפה ישראלית].

"דיון ציבורי לא מכשיל פעולה. אנשים שמדברים איתנו על כך, נתונים חלקם בחרדה שהדבר יברח להם [כלומר הם כרגע במערכת], וחלק תומכים בפעולה, אבל התחושה היא שאי אפשר ללכת לפעולה כזאת, בעיקר בגלל התנגדות המערכת הצבאית, בלי דיון ציבורי".

ברנע נשאל, מה הידיעה שלו מחדשת. "ידיעות פורסמו פה ושם [לא מדויק – פורסמו בצורה מאוד שיטתית] חלקן בצורה מרומזת [גם של ברנע מרומזת], ושמועות יש למכביר [גם הטור של ברנע מסתיים בשמועה], אבל דיון ציבורי לא התקיים. הנושא עבר לידינו, ואני חושב שהרבה מהקולגות שלי מכים היום על חטא שלא טיפלו בכך בצורה מעמיקה.

"אני לא בקיא בצדדים האופרטיביים, וגם אם ידעתי, אני מנוע מלומר אותו. אי אפשר להשאיר את זה כחידון שמתעסקים ברמזים".

בהמשך סיפר ברנע על נסיעתו לאמריקה של סגן הרמטכ"ל אהוד ברק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. מהסיפור ניתן ללמוד שהמטרה של נתניהו וברק היא לגרום לעולם לפעול במקומנו.

האם ברנע חשף תקיפה ישראלית מיידית באיראן? האם מנע אסון? האם סיכן חיילים? האם רק רצה להעלות נושא לדיון ציבורי? האם דבריו השפיעו – כלומר, האם המבצע של "עכשיו" עדיין רלבנטי, או שהוא נדחה לאחרי החורף, כפי שהציע ברנע בסוף טורו? האם רצונם של ברק ונתניהו בכלל רלבנטי, ללא אור ירוק מהאמריקאים? האם ייתכן שתגובת הממשלה כה קיצונית פשוט כי נמאס לנתניהו ולשרים שמתעסקים להם בצעצועים? אבל מה זה הדבר הזה?

כך או כך, התובנה שתקיפה ישראלית עשויה היתה להתרחש בטווח זמן מיידי, עטפה אותי בתחושה שאלו ימי פומפיי האחרונים שלנו כאן. האפשרות שבתוך שבועיים–שלושה או ארבעה–חמישה חודשים, חיינו ישתנו מהקצה לקצה – אינה דמיונית כלל וכלל. זה הזמן לצאת מהבורסה, לחדש את הקשרים עם החברים בירושלים ובנגב (אבל לא באיזור דימונה), לבדוק אם הדרכון בתוקף, למצוא את הקיטבג עם המדים מהמילואים, להתחתן עם בעל/ת אזרחות אוסטרלית, לקנות פנסים ומאסקינג–טייפ, להיצמד לאת חפירה ובלון חמצן, לסחוב תמיד תמרים ומים (זה עוזר מתחת להריסות), לא להיתקע בקומות גבוהות, לצלם את החברים הקרביים, לחבק חזק את הילדים ולהתפלל.

הכותב הוא צרכן תקשורת ביקורתי שביקש להישאר בעילום שם.

ניפגש בשש אחרי המהפכה

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלא–אזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה — במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה — לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר — זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאי–נחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.

אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי — שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"

אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניה–דפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יולי–אוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.

אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

הקומדיה הציונית

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלא–ידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה — לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברלי–קפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלא–ידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבות–מדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לא–מפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.

ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרני–ליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציונים–ליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטי–אנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוני–ליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתי–טראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנו–דתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב א–פוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמו “לאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

המטרה הבאה של ברק

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

אדמה חרוכה, או: האסטרטגיה של הימין

1.

אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ושמעון "פצצות לאפרטהייד" פרס מזדעזעים מאותו הדבר, זה אומר דרשני. מכתב הרבנים הוא אכן מצער, אבל צריך לשאול מי יותר גזעני: האם חמישים רבנים שאסרו להשכיר דירות, או שמא מדינת ישראל, שבה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז היווסדה (לעומת 700 יישובים חדשים ליהודים); שבה הערבים הם 20% מהאזרחים (וזה חוץ ממיליוני נתינים חסרי זכויות), אך אוחזים רק ב-3.5% מהקרעות; ושבה האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה מאז 1948, אך הקרקע שברשותה קטנה במחצית? וזה עוד מבלי לדבר על הנכבה, שהיתה, אפעס, סוג של תרגיל רחב היקף באיסור השכרת דירות לערבים.

נראה שהם מתקשים למצוא דירה. ולא בגלל הרבנים

התשובה המתבקשת היא שגם המדינה גזענית וגם הרבנים גזענים. אבל אם נזכור שרבים מהרבנים מקבלים משכורת מהמדינה, אז התמקדות בהם מעידה (במקרה הטוב) על ניתוח פוליטי שטחי, או (במקרה הרע) על התחמקות שיטתית משאלות נוקבות.

לכעוס על הרבנים זה כמו להתעצבן על הפקיד בבנק בגלל הכסף ששרי אריסון גונבת מאיתנו. זה באמת מעצבן, אבל הם פשוט ממלאים את תפקידם – עוד אחת מהזרועות באמצעותן מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלה, בדומה לקרן הקיימת או לסוכנות היהודית. ככה אפשר להעמיד פנים שמדובר בדמוקרטיה ליברלית, למרות שמיליוני דונם שייכים בלעדית ל"עם היהודי" (דרך הקרן הקיימת), ולמרות שדלתות הארץ פתוחות ליהודים עשירים מאמריקה בזמן שבחירי ליבן של אזרחיות פלסטיניות אינם זכאים לאזרחות, ופליטים אפריקאים ניצודים ברחובות תל אביב.

גם לממסד האורתודוקסי יש תפקידים חשובים בתמנון הציוני – למשל, מניעת הרעה החולה של "נישואי תערובת" ושמירה על טוהר המחנה היהודי. עם זאת, לא כדאי להתבלבל: הכלב מכשכש בזנב ולא ההיפך. ראש הנחש אינו בהיכל שלמה – מטה הרבנות הראשית – אלא לא הרחק משם, ברחוב בלפור, ולא משנה אם ראש הממשלה הוא אהוד ברק, בנימין נתניהו, או יאיר לפיד.

2.

האמת שאני לא כותב את הפוסט הזה בגלל מכתב הרבנים, אלא בגלל הטקסט המדהים שהתפרסם בסוף השבוע באחד מעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת (אליו הגעתי דרך מדרון חלקלק). הראל חצרוני, פעיל מרכזי "לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערביים" מספר שהצעירים הישמעאלים נעזרים ב"נשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כגון ריאות של ארנבת וכיוצא באלה, הנטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה". או אז, בהתאם למקובל בסיפורי עם שכאלה, "הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו" (שימו לב, לא לבחורים בכלל, ואפילו לא לבחורים ערבים בפרט, אלא לבחור המסוים שהגיש לה אותו. אני מניח שאחיו הגדול, או הקטן, או אולי בנו של השולטאן, יכולים לגנוב את השיקוי ולשבש סדרי עולם!).

יש רגע שבו הזעזוע מתחלף בפליאה – וזה בדיוק מה שקרה לי כשבהיתי בטקסט הזה, קורא אותו כמה פעמים. חשבתי לעצמי: הרי זה נשמע כמו ריב בין שני שבטי צוענים בימי הביניים, לא משהו שהייתי מלשין עליו לאו"ם או לבידיאס.

מאוחר יותר, בישיבת מערכת של ארץ האמורי, עלתה האפשרות שזו בדיוק האסטרטגיה של הימין! אולי יגיע רגע, הציע עפרי, שבו ישראל תיתפש כדתית ואטאוויסטית כל כך עד שלא יהיה הבדל גדול בינה לבין סומליה או סודאן או חוף השנהב? או אז לעולם פשוט כבר לא יהיה אכפת מאיתנו, בדיוק כמו שלא אכפת לו – או לפחות הרבה פחות אכפת לו – מהמתרחש בסומליה. ובזאת נפתרה הבעיה. הימין הקיצוני יוכל להתמסר לעיסוק החביב עליו: מלחמות שבטיות עם השבט השכן, מה גם שבשלב זה הוא כבר יצליח להיפטר משאריות האליטה הפלסטינית.

למה בעצם לעולם כל כך אכפת מאיתנו (נכון לעכשיו)? אמנם מתים פה אנשים לעתים קרובות, ופעם גורשו פה מאות אלפי אנשים, אבל בן דרור ימיני צודק (חלקית): זה קורה גם במקומות אחרים. הסיבה שאכפת מאיתנו היא, בפשטות, שישראל נתפשת כ"מערב", ומה שמותר לממשלת סודאן אסור למדינה שנתפשת (בטעות) כדמוקרטיה ליברלית מערבית.

נתחיל בזה שהמדינה הזו הוקמה כ”מדינה יהודית”, ואילו היהודי במסורת של הנאורות רחוק מלהיות מאפיין אתני או דתי בלבד; היהודי (בשביל היגל, מרקס, סארטר או לוינס) הוא שאלה פוליטית כללית, כמעט עיקרון מטאפיזי, “האחר" באשר הוא. השואה רק ביצרה את המעמד הזה, והקמת המדינה – כתוצאה של החלטת או"ם – נתפשה כתיקון מוסרי אוניברסאלי. מעבר לכך, האליטה הפוליטית, הכלכלית והאינטלקטואלית בישראל במשך כל שנות קיומה ראתה (ורואה) עצמה כחלק מ"המערב", הן כשהיא היתה ברובה סוציאליסטית והן כשהיא הפכה ליברלית.

כאשר אזרחי ה"עולם" – כלומר אירופה וצפון אמריקה – מביטים לכאן, הם לא רואים את הראל חצרוני או את הרב שמואל אליהו אלא את בני דמותם – אותו צבע, אותו עולם מושגים, אותה שפה פוליטית. לפיכך, ההתנהלות הפושעת של ישראל נתפשת כבגידה בייעוד האוניברסאלי שלה – שמכוחו היא הוקמה – וכסתירה פנימית באתוס של האליטה השלטת. זו סיבת העומק לקמפיין החרם הבינלאומי, כמו גם ללחץ (החלש מדי) של ממשלות המערב.

אם הניתוח הזה נכון, אז אפשר לגזור ממנו מסקנה מעניינת: היות שהאסטרטגיה של השמאל הישראלי נשענת במידה רבה – אם לא במידה מוחלטת – על זה שלעולם אכפת מאיתנו, אז מוטב לא לקחת את הזעזוע מהראל חצרוני או ממכתב הרבנים רחוק מדי. מה שכדאי להראות לעולם זה בדיוק את הצביעות של האליטה הליברלית בישראל, הסתירה בין היומרות המערביות שלה לבין מעשיה בשטח: בין תל אביב, אחת "הערים המגניבות בעולם”, לבין מה שקורה חצי שעה נסיעה משם, בין האנגלית המצוחצחת של נתניהו לערבית העילגת של חיילי המחסומים, בין אהוד ברק שכביכול "ויתר על הכל" בקמפ דיוויד לאהוד ברק אלוף הבנייה בהתנחלויות, בין ההתיפייפות של אהרן ברק לשיתוף הפעולה של בג"צ עם הכיבוש. אפשר לדבר כמובן גם על מכתב הרבנים, אבל מה שחשוב זה להצביע על הסתירה בין הזעזוע של נשיא המדינה לבין העובדה שהרבה מהרבנים הללו הם, כמוהו, עובדי מדינה.

אחרת, אם השיח של השמאל יסתכם בזעזוע מהראל חצרוני, העולם אולי יתרחק מישראל אבל בשלב מסוים פשוט יניח לה לבדה. הדיווח על הזוועות יסתכם באייטמים קצרים באתר הביביסי ובדיווחים עתיים למוסדות האו"ם בז'נווה, ממש כמו היינו מלחמת האזרחים התורנית באפריקה.

בשלב זה רבבות הפליטים הליברלים מישראל יהגרו ללונדון ולניו יורק ויתקבלו שם כגיבורים של מלחמה אבודה, כמי שכשלו בהבאת אור הציביליזציה למזרח. אני מדמיין את אבירמה גולן ויוסי שריד מהגגים להנאתם בניו יורק ריוויו, ואת יוסי גורביץ' ונעמה כרמי נקלטים בהצלחה בהאפינגטון פוסט. כמה בתי קפה תל אביביים יוכלו לעבור בשלמותם לפינת רחוב בברוקלין או באיסט וילג'. וכמובן – תמיד תהיה לנו ברלין. לשם יהגרו (וכבר מהגרים) החתרנים האמיתיים, אנשי הפלג האנטי ציוני של התנועה הציונית.

אם יש דרך להימנע מכך (ואני בספק אם יש), היא תחייב את האליטה הליברלית בישראל לקבל אחריות על הבלגאן שהיא עשתה. יש לאלץ אותה לנצל את המשאבים הכלכליים והסימבוליים הגדולים שצברה לא כדי להתבסס מחדש בניו יורק אלא כדי לשנות מן היסוד את המצב בין הים לנהר. לכן הביקורת האימננטית שאני מציע – כלומר ביקורת שמצביעה על הסתירות הפנימיות בתוך האתוס הציוני–ליברלי – היא חשובה לא רק בשיח של השמאל הישראלי עם העולם, אלא גם בתוך ישראל (ואף בתוך השמאל). הלחץ מהעולם יעזור רק במידה מוגבלת כל עוד האליטה הישראלית תחווה אותו כלא יותר משיגיון של הגויים, כלומר כל עוד היא לא תקשור אותו למעשים ולמחדלים שלה עצמה ותעשה חשבון נפש.

עם זאת, אולי כדאי להשתהות מעט עם האסטרטגיה הזו. אני מודה שלא אצטער על הגירתם של כמה ציונים–ליברלים מגעילים במיוחד, למשל נשיא המדינה, שר הביטחון ואולי גם ראש הממשלה (למרות שאני מחבב אותו קצת יותר מאשר את השניים הראשונים).

3.

הערה קצרה לסיום, אפרופו אסטרטגיה. בין שלל ההצעות המועילות בעקבות השריפה בכרמל, נרשמה בסוף השבוע גם זו של אריה איסר, "פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון".

איסר מציע לקוראי הארץ "להיפרד מהיערות", כלומר להפסיק לקוות לשיקום היער בעקבות השריפה הגדולה. למה? בידי "אלה שממשיכים באיומיהם למחוק את ישראל מהמפה מצויה כמות ענקית של פצצות זרחן ופגזים מכל הסוגים", כמו גם "תצלומי לווין, שעל פיהם אפשר לקבוע את סוג היערות וצפיפותם". לכן "שחזור הנוף", מסכם איסר, “הוא שחזור המטרות של אויבינו".

הרשו לי להציע עוד כמה רעיונות ברוח דומה: למה לא להרוס כמה מגדלים בתל אביב, ואולי אף את הקריה? זה לבטח יצמצם את בנק המטרות של "אויבינו". למעשה, אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר פשוט לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" עוד לפני שהתחילה המלחמה, וכך למנוע את פריצתה! ישראל תיחרש לאורך ולרוחב ותיהפך למדבר או להר טרשים קירח, או בקיצור – “תימחק מהמפה” בדיוק כפי שאויבינו רוצים, ובכך תישמט מהם באיבחה אחת המוטיבציה למחוק אותה. גאוני.

האם זה יהיה ניצחונה הסופי של הציונות, או שמא תבוסתה? לא ברור. מצד אחד, לאויבינו כבר לא יהיו מטרות לפצצות הזרחן שלהם ואילו ישראל תשתלב במרחב הגיאוגרפי; מצד שני, יער האורנים של הקרן הקיימת, שלא נדבר על המגדלים בתל אביב, הם הסימן המתריס לכך שאנחנו כאן.

ואולי איסר עלה על הלוגיקה המוזרה של המצב הישראלי: הניצחון המוחלט של הציונות יהיה תבוסתה, ותבוסתה – ניצחונה. ייתכן שזו הסיבה בגללה אנחנו מתעקשים להישאר באמצע.

אין לאן לחזור

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.