Posts Tagged ‘אבל’

יומן שבעה

13 באוגוסט 2012

ליאור קיי אבישי

יום שני, 6.8

חברי אלי ז"ל – היום הראשון של השבעה. חזרנו מההלוויה.

אלי ואני היינו מספרים אחד לשני הכול. ככה זה שאתה מכיר מישהו 24 שנים, מכיתה ז'.

פתאום אני חושב מה אני אעשה בלי אלי, כשיצאתי מבית העלמין עברה באינסטינקט מחשבה שצריך לצלצל לאלי ולספר לו איך הייתה ההלוויה. אבל ההלוויה הייתה של אלי. למי אספר את כל החוויות וגם החוויות השטותניקיות שלי?
למעשה אלי ואני הפכנו לחברים טובים מגיל 15 שלמדנו יחד בכיתה.

זה התחיל אי שם בכיתה י' בפגישה אחת ללמוד יחד למבחן בתנ"ך ונמשך עד היום.
שם סיפרתי לו על התשוקה שלי לבנים ועל הפעם הראשונה שיצאתי למטרו, מהשנייה הראשונה ידעתי שאלי אוהב בנים כמוני אך אני זה שבחרתי לצאת מהארון. בלי לומר מילה כיבדתי את רצונו להישאר בארון השקט שלו, וכן החלטתי על אף משיכתי לאלי לשמור איתו על קשר אפלטוני. וגם אז בכיתה י' 1, בלי להגיד את הדברים במפורש, היו לנו פנטזיות וקצת תחרות סמויה (ללא הצלחה מרובה…) לנסות לכבוש את החתיכים של הכיתה: מי יצליח לשבת ליד אחד החתיכים של הכיתה ומי יצליח למשוך מהם כמה שיותר נגיעות ומשחקי טיזינג.
בתקופת סיום התיכון דרכינו התפצלו, כל אחד והמסלול הטראומטי שלו בשירות הצבאי.
אחרי ששנינו שרדנו, כל אחד והצלקות שלו, את בית המטבחיים של הצבא נתקלנו שוב אחד בשני: שבת אחת של תחילת קיץ בחוף הילטון, פתאום אחרי שלוש שנים אני רואה את אלי הולך עם האופניים שלו על החוף. " מה אתה עושה כאן ?!", עושה את עצמי מופתע.
"אני, סתם מסתובב כאן", אמר אלי. נו טוב אמרתי לעצמי, אמשיך לכבד את הרצון שלו להישאר בארון, כל דבר בזמן שלו אמרתי לעצמי.
ואכן אחרי שבועיים אני שוב נתקל חזיתית באלי על מדרגות הפאב הגאה "הי- שי". "ומה אתה עושה כאן?!?!", שאלתי. "אני כלום סתם מסתובב…" אמר אלי. ואז די נמאס לי מהמשחקים האלו, ראיתי שהוא מחזיק ביד עיתון מגולגל, משכתי אותו מידו וראיתי שזה היה גיליון של "הזמן הוורוד", אמרתי בזעם "וזה גם משסתם הסתובבת?!".
אז אלי חייך ואמר, "לא רציתי להגיד לך בתיכון את זה, אתה והפרובוקציות השמאלניות שלך, אבל אני הייתי כבר הומו בזמן שאתה סיפרת לי. אני נמצא כאן עכשיו כי אני מחפש בחור שהתאהבתי בו… אמרו לי שהוא בפאב הזה".
הימים שפגשתי את אלי היו הימים הראשונים שלי מחוץ לבית. שכרתי דירת חדר בכרם התימנים, 250 מטר מאימא שלי ושיחקתי אותה עצמאי. אלי היה גר באותו זמן עם ההורים שלו, וכדי שלא יהיה לי לבד ומשעמם שכנעתי אותו לצאת מהבית ולשכור חדר בבניין שממול לחדר שלי. וככה הפכנו לעזריאל וגבריאל, היינו צמודים אחד לשני. כל בחור שהוא הביא לבית ושנכנס לחדר שלו הבעתי את דעתי וכל מי שבא אלי, אלי נתן את חוות דעתו. לרוב לשנינו היו טעמים שונים וטוב שכך.
אחרי שנה וחצי כזה אלי הכיר בחור יפה תואר בשם דני. הם הפכו לחברים, הייתה שם אהבה גדולה, כן, קצת קינאתי, פתאום אלי הוא לא רק שלי צריך להתחלק איתו ועם האהבה הצעירה שלו.
אחרי כמה זמן הם נפרדו, אך דני ואלי שמרו על קשר מצוין אחרי הזוגיות שלהם. וכך עזריאל וגבריאל והפכו לשלישית המוסקטרים, כל אחד על העצבים של השני , קואליציות נבנות קואליציות נופלות. היו לשלושתנו בני זוג, פרידות, רכילויות עקיצות – בקיצור חברים טובים.

אלי, עשינו כמעט הכל יחד – טיולים בארץ ובחו"ל, טקסים שונים , ארוחת של שבת בצהרים, האוחצ'יאדה של הילטון ועוד ועוד. ואפילו הצלחתי להביא פעם פעמים את אלי "להפגנות השמאלניות" שלי, נסענו לצעדת אחד במאי בנצרת, זאת אומרת שאלי ודני הלכו לעשות שופינג ואני צעדתי עם שלט ודגל אדום. היינו יחד בטיולים בערים בשטחים הכבושים – רמאללה, שכם, בית לחם וירושלים העתיקה. הייתי אומר לאלי שהוא יותר פלסטיני ממני, הוא היה מסכים אבל בבחירות הצביע לביבי ולישראל ביתנו, הוא הצליח באמת להרגיז אותי. מה שכן לדעתי הוא הצביע בבחירות לעירייה בפעם הראשונה לעיר לכולנו ולדב חנין – הייתי מבסוט.

בשנים שהכרנו היו לאלי והיו לי גם רגעים קשים, תמכנו אחד בשני חזק וחזק, אך מהסערה האחרונה היד שלי השתחררה ואלי נסחף בסופה האדירה. אתה שומע אותי אלי? אלי נקטף ומסתכל עלינו מאיזה מקום עכשיו, אגדל, תהיה לי כרס יותר גדולה, בטח גם שיער לבן ומדולל אני אהיה זקן, צעיר לנצח כמו שרצית בן 37.
אלי אני כבר מתגעגע אליך, אולי עוד פעם נפגש, מי יודע.

זהו, הדמעות כבר מציפות אותי…

 

יום שלישי, 7.8

היום השני של השבעה על חברי הטוב אלי ז"ל.

היום הגענו שלושת החברים הקרובים לאלי של הזמן האחרון , דני, יואב ואני לשבעה.
אלי צעק מהקירות: תעודות הוקרה, מכתבי תודה התלויים על הקיר בצלוטייפ, המגנט מהטיול האחרון שלנו יחד לסן פרנסיסקו, אפילו הריח של הגרביים של אלי בחדר הקטן בבית הוריו הורגש באפי. כרגיל גם הבלגן בחדר, הכול כל כך טרי.
וכן כמו בשבעות אחרות כולם יושבים בחדר ומדברים. אני יושב ליד אימא של אלי, היא אוהבת כמוני לדבר, הדיבור שלה מרגיע אותי, כולם אוספים בסקרנות כל פירור מידע. מישהו מוציא גזיר עיתון על מותו של אלי כאילו היה אוצר בלום בידיו.

חלק הולכים להתפלל בבית הכנסת, כולל דני ויואב, אני נשאר בבית להרגיש עוד קצת את אלי.

אני פותח את האורגן הישן שאלי אהב לנגן בו. "כן , גם לי יש בבית אורגן שאימא שלי אוהבת לנגן" , אמרתי כאשר ישבתי בפעם הראשונה בביתו של אלי בכיתה י', אותם צהרים של השרב של סוף הקיץ. שנינו נכנסים עם חולצות בית ספר מיוזעות לחדר הקטן של אלי, והדלת נסגרת, הלב שלי פעם. טוב, אנחנו הולכים ללמוד למבחן לתנ"ך ושום דבר אחר לא, אמרתי לעצמי בחשש. וכך היה.
והערב בשבעה, הגיעו החברים של אלי מהגימנסיה, מוסד לימודים שכל כך אהבתי וגם כל כך שנאתי. הגיבוש הקולקטיבי והאפילו הספרטני שלו הגנו עלי, ומצד שני כשהייתי במצוקה על עץ גבוה הצוות המקצועי של התיכון עטור ההילה וההיסטוריה הסתכל עלי בעייני עגל, כאילו לא מבין מה אני בכלל רוצה. אבל הערב בבית של אלי, כולנו הגימנסיה העברית הרצליה וכולנו הומואים מחוץ לארון. הערב בשבעה של אלי הרגשתי התרוממות רוח שמעולם לא הרגשתי עם חבריי לספסל הלימודים בתיכון.

מותו של אלי זימן לחדר אחד חברי "מלח הארץ" של הגימנסיה והחברים ההומואים שלי ממועדוני הגייז שטופי הזימה והסקס. סוג של פיצוי בשבילי, ואם אלי היה כאן סוג של פיצוי בשבילו – משהו שלא היה לי ולא היה לו.
פתאום אחד הגימנסיונרים החתיכים, מושאי הערצה מהתיכון, שולף תמונות ילדות של אלי מהדירה בטבריה. פתאום מישהו מקרובי המשפחה של אלי שואל ממתי אלי הומו, וכאילו העולמות מתערבבים – אופוריה של אבק כוכבים, שלא הייתה לאלי ומעולם לא הייתה לי.
ישבנו בבית של משפחת אלי יותר מ-4 שעות , לא רציתי לעזוב, עוד קצת משלוות הנפש הזאת. אני, המטריאליסט, נדבקתי במחלת הנוסטלגיה של אלי – נוסטלגיה שהמציאות היא אפר ואבק. עם כאב לב גדול, כאב בלי דמעה אחת בשבעה.

ובאמת יואב ודני משכו אותי לכיוון האוטובוס חזרה הביתה, ירדה השמש, כבר לילה, חושך.

בנסיעה באוטובוס נתקפתי עצב גדול. מה יהיה העתיד? מה ומי ימלא את החלל של אלי? האם דני ואני נמשיך להיות חברים גם שאלי הלך? מה טיבעו של הקשר עם יואב? מה עם טיולי האוהלים שלנו בחגים? השבתות בהילטון וההומור העוקצני שלנו?
אני רוצה עוד קצת לחלום אלי, עוד קצת לגעת בזיכרון, בלילה בסופו של היום שכולם הולכים הביתה יש חלל גדול. חותם בדמעה של היום השני לשבעה. ליאור

 

יום רביעי, 8.8

אלי ז"ל, היום השלישי של השבעה.

היום היה לי לו"ז עמוס: נסיעה מתל אביב לאוניברסיטת באר שבע, עבודה של כמה שעות, ביקור בשבעה, אירוע סיום השנה של פרויקט ברק שאותו הקמתי לפני 4 שנים – אירוע שהחזיר לי חיוך ראשון מזה חמישה ימים, כמה גאווה יש לי מהפרויקט שגם הוא הוקם משרידיו של חוסר התקווה והייאוש, ובסיום היום ישיבת עבודה של פורום דיור ב"עיר לכולנו". היה יום ארוך וטוב שכך.

היום כשיצאתי מהעבודה לכיוון השבעה, הסקרנות הובילה אותי למקום שבו אלי סיים את חייו. כמי שמכיר את צעדיו של אלי הגעתי למקום אחרי דקותיים. אני מכיר את הראש שלו וכל החישובים, סימני הפרידה מארץ החיים ניכרו היטב על השטח , כאילו האדמה המפויחת לא השלימה עם הקרב שהתחולל עליה בין החיים למוות, שהמוות ניצח, ניצחון ידוע מראש.

היום בשבעה אבא של אלי סיפר את חוויותיו כנער בעיראק של מלחמת העולם השנייה, "והנה הגענו בשלום להיות זקנים היום"…. אלי פחד להיות זקן, אפילו נבעת מהומואים בוגרים משמעותית ממנו. הוא ראה בהם את הסיוט שלו, בעיניו זקנה של הומואים היא בדידות, ואיך נוצרת בדידות? מחוסר אטרקטיביות, בעיקר מינית. צעיר = נאהב ויפה, זקן הומו = דחוי, מקסימום הוא יוכל לקנות מהצעירים את יופיים. ועל מנת להישאר צעירים תמיד צריך לצאת לבלות מהר מהר לפני שיגמר. גם כשאלי תפקד באופן "נורמטיבי" הוא תמיד אמר לי שקשה לו לראות את עצמו זקן כמו אבא שלו, שהשבוע חג יום הולדתו ה-82.

ואכן אלי התברך במראה צעיר, הוא הרגיש צעיר, ונראה צעיר, בעוד שרבים מחבריו מבית הספר התיכון פיתחו כרס, שיער דליל ומשכנתא תופחת עם אישה ושלושה ילדים, אלי עבד קשה אך גם פיזז במסיבות. בקלות אפשר היה לחשוב שהוא 10 שנים לפחות יותר צעיר מגילו.
לזכותו של אלי אומר שצעירות היא לא רק מראה חיצוני אלא גם התנהלות וגישה לחיים. אך הטבעת החברתית, וכן, גם הפיזית מתהדקת , חברים קרובים של אלי נכנסים כמוהו לשנות השלושים, מסיימים תואר ראשון, שני ואפילו שלישי. וכן, גם לי נמאס ממסיבות סטלה, ושיחות היי-ביי באיזה פאב רועש לצלילי אוחצ'ות, שמתאים לגיל העשרה.

וכן, בגיל 30 אתה פחות קופצני מגיל 16-17, וכן –  הערכים של הסגידה לצעירות פוגעת בביטחון העצמי. לנסות לעשות עיניים למישהו צעיר וחתיך ממך, ואז כדי לייצר ביטחון עצמי לוקחים איזה דרינק קטן, ואז עוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן, ועוד דרינק קטן ואחלה – חזר הביטחון העצמי בחדר החושך. ואחרי שהדרינקים הקטנים לא עוזרים אז מתחילים עם איזה פופרס קטן שמסובב את הראש, ואז עוד פעם ועוד פעם ואחרי שהפופרס לא משפיע נפגשים כל החבר'ה בלי הביטחון העצמי ועם קש יושבים ומכניסים לאף אבקת חגיגת, ועוד טיפה ועוד טיפה וכשזה כבר לא משפיע אז מערבבים עם וויאגרה ועם קלונקס ועם רעל עכברים ואבקת כביסה. וזה כבר לא משהו קטן וטוב שעושים אותו פעם ב… זה הופך להיות כמו נטילת תרופות, אין כבר הנאה –  זה הרגל שאי אפשר בלי זה להיות (אני לא מדבר על להנות) אלא רק להיות חצי שעה במסיבה.

ותיכף אל סם יצטטו אותי לקמפיין שלהם אבל לא, הסמים הם לא הבעיה, הם הסימפטום לערכים של הסגידה לצעירות. ולא אנסטסיה מיכאלי, זה לא בעיה של הומואים, זאת מחלה של הציונות ("שירת הנוער, שירת עתידנו") שבעליות נטשו את הזקנים למות בגולה והצעירים הגיעו. זאת הבעיה של הסוציאליזם, שתמיד נהנה לעטר בתמונותיו נערות ונערים יפי בלורית ותואר. וזאת המחלה של העולם המערבי.
וכן, אם צעיר זה יפה אז ככל שאתה יותר ויותר צעיר אתה יותר רלוונטי. אפשר לחנך אותך יותר וכן, יותר סקסי להתאהב בך ולעשות איתך סקס. אלו הערכים של אלי, ובלי להכליל אלו ערכים של חלקים נרחבים של קהילת ההומואים.
הפשע הגדול של אנסטסיה מיכאלי הוא שהיא יודעת את התורה אך היא משתמשת בה כדי לעורר שנאה ודעות קדומות במקום לייצר שינוי חברתי עם מערכות ומודלים לצעירים שעברו את גיל 40 ולא לקבור אותם.

ונחזור לאלי, אחרי הסמים והסגידה לצעירות, הגיעו הפיטורין מהעבודה. מצאו תירוץ ופיטרו אחרי תשע שנים את אלי –  עובד מסור ומצטיין מהעבודה – אני כמעט לא מכיר אנשים בני דורי שעובדים כל כך הרבה שנים בעבודה אחת. הפיטורין הגיעו מנורמה חברתית והומופוביה, שלפי בקשת המשפחה לא ארחיב עליה כאן במקום הזה. אבל הבושה, כן הבושה לקחה את אלי לגלות לאמריקה, שם ניסה להיות צעיר ולהתחבר לתרבות הספרטנית של אחרי הצבא: למכור מוצרי ים המלח בעגלות באמריקה.

אלי עבד 18 שעות ביום לעיתים והרוויח פחות משכר מינימום, אך בכוחותיו האחרונים רצה להיות צעיר כמו "תותחי המכירות" של העגלות ולנסות להתחבר להווי הסמי צבאי של "קדימה אחי, גבר גבר…". הווי שמעולם לא היה חלק ממנו, אך הוא העריץ אותו.

 ואז הסמים והאלכוהול הובילו אותו ליוזמות עסקיות שבהתחלה נשמעו לגיטימיות אך לאט לאט איבדו את השפיות שלהם: פתאום כל הכסף של הפיצויים הלך על בגדים, צעצועים או דיסקים – אני למדתי מאלי איך אפשר לבזבז יותר מ-120 אלף שקל בחודש וקצת על שטויות.
ואז כשלא היה כסף התחילה המיסטיקה, קולות ורוחות של אלוויס פרסלי, וכוחות על טבעיים. ושוב הסמים, והפעם כל כדורי חגיגת של נייס גיא עם רעל עכברים, אלא תותחים כבדים – אקסטות.
ואני כחבר מרגיש חסר אונים. אני האחד נלחם מול מערכות גדולות וערכים מושרשים החזקים ממני. טיפול לפי הספר של אלף אנשי מקצוע מוצלחים, טיפול הומיאופטי, דיקור סיני באוזן (או כמו שבהומור שלו דיקור בפי הטבעת…) , טיפול בתדרים עם אלקטרודות, ומצד שני הורים ומשפחה תומכת, חברים שהתגייסו לסייע. אך המכונה המשומנת של הערכים שאנחנו נושמים, שותים ואוכלים מחצה אותנו בהינף יד.
ואז בכוחות האחרונים סחבנו אותו לארץ, וכאן בחזרה למציאות של הבושה החברתית, איבוד העצמאות והעבודה הגיע הדיכאון – דיכאון בלי רעשים וצלצולים כמו המאניה, אך שקט ומקפיא דם.

 אלי כבר היה מת לפני כמה חודשים. אלי היה צייתן, כל מה שאמרו לו לעשות עשה, איבד את היכולת להיאבק, ואנחנו עבדנו "לפי הספר": לקחנו את אלי לפסיכיאטר, הפסיכיאטר נתן כדורים, בתחום החברתי המשפחה חיבקה ושמרה, החברים גילו אמפטיה, ממש כמו בסילבוס של הקורס ליסודות העבודה הסוציאלית והמבוא לפסיכולוגיה שלמדנו בתואר הראשון. אבל המוות הוא קליינט קשה, אני הסתובבתי חסר אונים ומותש.

כן, התקשרתי לאלי 3-4 פעמים ביום וגם דני וגם יואב וגם עוד ועוד חברים אך המוות היה שם.
אלי דיבר על הגורל החתום, פעם פעמים ניסה לסיים את חייו בשיטות שונות , לא הצליח לו. אולי כן הייתה תקווה.
השבועות האחרונים היו מתישים מאוד, לצד הדיכאון , אלי היה כמו חיה פצועה. היה צועק לעזרה אך כאשר מתקרבים החיה הפצועה משתוללת במלכודת ולא נותנת לגעת בה, ההשתוללות מסבכת עוד יותר את המלכודת הסתבכות שמובילה לאיבוד דם רב וקריעת איברים, עד המוות.
וכן ביום שישי האחרון אלי הצליח במשימה האחרונה שהוא הציב לעצמו. היום הלכתי למקום שבו חשכו עיניו של אלי, ניסיתי לחשוב מה עבר עליו, מה חשב ומה הרגיש כאשר ראה את האור האחרון של שישי של בין השמשות, השכיבה על הריצפה, ריח בנזין וריח עצי האורן , המבט לשמיים לצל ענפי העץ הגדול החוסה עליו, זיעה דביקה של קיץ בחום של תל אביב, שקט ואז אש, שריפה, התפתלות מכאבים ואז שקט – דממת מוות.

יום חמישי, 9.8

אלי ז"ל – היום הרביעי של השבעה, עיכול, עייפות, חיים חדשים וזיכרון ב-256 מילים.

היום אין לי כוחות לכתוב פוסט ארוך, אני עייף. כתבתי הרבה מילים בימים האחרונים, אני רוצה לנוח ולהתחיל לחשוב על העתיד, על היום שאחרי אלי.
היום עוד התקשרו חברים שלא ידעו על מותו של אלי, עוד כמה חברים ביקשו ללכת איתי לשבעה, חלק הגיעו, חלק עדיין לא, יש אפשרות עוד לבוא לנחם מחר לפני כניסת השבת ובמוצ"ש.
אני חושב על דרכים לכבד זכרו של אלי, בשישי הקרוב אשב עם דני חברי הטוב על כל התמונות של אלי וננסה לארגן מצגת. לפני היציאה של מסיבות השישי בלילה נארגן מפגש מצומצם עם חברים הקרובים של אלי ונקרין על המסך תמונות וקטעי ווידאו של אלי, כולל המצחיקים שבהם.
יש דיבור לעשות באחד ממקומות הגייז מסיבת להיטים שאלי אהב- 70-80-90, פסטיבלים ולהיטי מועדונים.
היום עבדתי משמרת שלמה בעבודה ועשיתי כמה לייקים, תגובה ופוסט בפייסבוק…
ביום ראשון עם סיום השבעה אוריד סממני האבל שקבעתי לעצמי – גילוח זקן הזיפים שגדלתי עם שמיעת בשורת המוות, ואחזור בהדרגה בסופה"ש לשמוע מוסיקה (אתחיל משירים שקטים בעברית וערבית ועם סיום השבעה אחזור למוסיקה קופצנית בכל השפות) ולשמוע רדיו וצפייה בטלוויזיה.
יש כמה מטלות הקשורות לחיי האישיים שגם אותם אחזור לבצע החל מיום ראשון של סיום השבעה.
היום אני לא דומע, אני עייף. הרבה עומס בימים האחרונים, מחר שבעה ימים למוות אבל גם נכנסים לסופה"ש שבו לא יושבים שבעה, אפשר לנוח מהטקסים, אפשר ללכת לים ולהתחיל את תהליך החיים החדשים לצד הזיכרון.
סופה"ש נעים.

יום שישי, 10.8

היום החמישי לשבעה של אלי ז"ל.

בשעה הזאת לפני שבוע עצם אלי פעם אחרונה את עייניו.

עוד מעט שבת, לא יושבים שבעה.

השיר הזה הוא אחד השירים המעוברתים של ג'ו עמר , זמר שאלי מאוד אהב, השיר הזה מוקדש לך אלי – שבת שלום.

שבת, 11.8

היום השישי לשבעה, דני ואני ישבנו ושקדנו על מצגת תמונות ושני שירים שאלי אהב.

ראשון, 12.8

היום השביעי לשבעה של אלי זלאייט ז"ל. היום בבוקר קמים מהשבעה, המשפחה עולה לקבר.
אנחנו החברים נכנסים לשבוע חדש, ממשיכים לחיות ואפילו אפשר לחייך, החיים ממשיכים.

שיהיה לכולנו אחלה יום ושבוע מקסים :)) 

מאחורי כל זה מסתתר עצב

9 במאי 2011

גלעד רייך
אמסטרדם

עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. חבריי, אנשים שפרקטיקת ההלקאה העצמית של השמאל מביאה אותם לפרסם באופן תדיר כתבות מאתר "הארץ" המוכיחות את נאמנותם לרעיון האנטי-ציוני, למען ידעו חבריהם שהם הם השמאלנים האמיתיים, חידדו את מקלדותיהם ושיחררו לאוויר מגוון הצהרות קולעות כגון: “‎נזכור, את חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים", בתוספת קטעי וידאו מצמררים בהם נראים חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים לפלסטינים. התגובות היו תואמות: “קלגסים ארורים! חיות אדם!”, כתב אחד. “רוצחים במדים", כתבה השנייה, “יפי הבלורית והתואר" התחכם השלישי, למקרה שמישהו פיספס התיזמון המקרי. 

אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות ולעיתים גם כותב תגובות ברוח דומה, מצאתי את עצמי פתאום מרגיש לא בנוח עם עיתוי הפרסום של הסטטוסים האלו דווקא בערב יום הזיכרון, בזמן שטקסי הזיכרון, רשמיים או אלטרנטיביים, עדיין לא הסתיימו. יקומו בוודאי המבקרים ויאמרו: זהו בדיוק היום להזכיר לכל שאר חברינו בפייסבוק את עוולות הכיבוש ואת האלימות הצה"לית הברוטלית כלפי הפלסטינים. יום הזיכרון הוא יום התעמולה הרשמי של האידיאולוגיה המליטריסטית הרצחנית ופולחן מוות בשירות המדינה. זה הכל נכון. ועדיין, הרגשתי לא נוח. יכול להיות שמכבסת התעמולה הציונית נצחה אותי אחרי כל השנים האלו? שאני כבר לא באמת שמאלני אמיתי כמו שהייתי? או אולי אילו החיים בנכר שגרמו לי לשכוח שמאחורי האבל הרשמי מסתתרת אידיאולוגיה לא פחות רשמית שנועדה להצדיק אותו?

הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. הבנתי שמעבר למסך העשן של הנאומים, השירים והטקסים הבלתי נסבלים, יום הזיכרון צרוב אצלי כיום (כמעט יחיד) של אינטימיות משפחתית, שעצב גדול מאפשר אותה. ולא שהכרתי את מי מהנופלים במשפחתי. אבל אני מכיר היטב את פניה העצובות של דודתי רותי, שאחיה, שעל שמו קרוי אני, נהרג במלחמת 73', ואת גל הרגשות הגואה שעובר בי כששקופית עם תמונתו, יפה וצעיר, מוקרנת על המסך בטקס ב"בית הלוחם". אפילו טוב יותר אני מכיר את כתפיה הרועדות של סבתי, כשהיא בוכה על קברו של אחיה שנהרג במלחמת 48' והוא בן 15. כשעוד גרתי בארץ, רותי ואני היינו יוצאים מהטקס מלאים בכעס עצור: על הנאומים הריקים, על האופי הקולקטיבי של הזיכרון, על הדימויים הסמי-פשיסטיים שבהם היו מעטרים את במת הטקס. מבית העלמין בקריית ענבים הייתי יוצא בדיכאון מהול בייאוש: מהמנהג הצבאי המגונה לירות שלוש יריות "של כבוד”, כאילו אלו שבאו לזכור צריכים עוד תזכורת, מהחיילים הצעירים המחלקים פרחים ולא רואים את האבסורד שבכל העניין, ובעיקר מהיררכיית החיים הציונית, שבה ממלאים גיא שלם בקברים אבל לא דואגים לסדר גישה לנכים שבאו לבקר אותם, כמו סבתא שלי.   

מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו. אני לא יכול לחשוב על 48' בלי לחשוב על הנכבה, על 73' בלי לחשוב על היהירות והאלימות שקדמו למלחמה הזו, או על צה”ל בלי לחשוב על פשעי המלחמה שחייליו/חיילנו מבצעים בכל יום. אבל אתמול, כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו.  

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

17 באפריל 2010

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.