Posts Tagged ‘אביב גפן’

מסמך וינקלר-אושר

22 באוגוסט 2010

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.

"אני רק רדיו": על פחדנותם של הזמרים המקומיים

7 ביוני 2010

 

   בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר אחר

(מתוך "שיחה עם רדיו", מאיר ויזלטיר. השיר המלא  למטה)

אתמול, אחרי ההודעה על ביטול ההופעה של הפיקסיז, התפרסמה ב"עכבר אונליין" ידיעה שקיבצה כמה תגובות לביטול. אני מודע לכך שביטולי ההופעות הן נושא שנחשב נורא משמעותי בתל אביב – סוג של פרובינציאליות מטרופולינית שאופייני "לעיר הזאת" (כפי שאוהבים זמרי רוק תל אביביים לשיר ברגש, קצת לפני איזו מטאפורה המרמזת שהם עשו פעם סקס [הם ממש פרועים, הצעירים האלה!]). בכל מקרה, מכיוון שממילא לא התכוונתי ללכת להופעה של הפיקסיז, אין לי הרבה מה להגיד על הנושא. מה שכן קצת הדהים אותי היתה תגובתו של רמי פורטיס שהובאה בידיעה. פורטיס הביע חשש שגם אלטון ג'ון לא יבוא, והוסיף כי:

"אני לא יכול לשפוט את מי שמבטלים, כי מרחוק הכל נראה כאן מלחיץ ובתקשורת בחו"ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות. מצער אותי שאצלנו אף אחד לא פותח את הפה ויש קול ענות חלושה גם מצד משרד התרבות".

 אני מודה שדי הופתעתי מרמת הטמטום של התגובה הזאת, בהנחה שהציטוט מדויק. אם זה היה ציטוט של ח"כ כרמל  שאמה, זה לא היה מפתיע אותי. אבל מדובר בפורטיס, ההוא ממינימל קומפקט. מילא המשפט הראשון: 'בחו'ל הכל נראה מאוד גדול וחסר פרופורציות' – כאילו שהדברים שקורים כאן בחודשים האחרונים (או למעשה בעשורים האחרונים) הם אירועים מינוריים שקורים איפשהו בפריפריה הרחוקה של איזו פריחה תרבותית שאין דומה לה. אבל מתסכלת יותר היא המסקנה שמסיק פורטיס מהביטולים: 'יש קול ענות חלושה גם ממשרד התרבות'. כלומר, מה שבאמת מכעיס אותו זה ששרת התרבות לא פתחה את הפה כדי לצרוח על הפיקסיז. זה מה שנשאר מהרוח של פורטיס: כיסופים ללימור לבנת. לדיסק הקרוב יצורף מכתב המלצה משרת התרבות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אבל פורטיס הוא רק דוגמא אחת לתופעה הרבה יותר נרחבת: אף אחד מהזמרים בדור שלו, ולמעשה גם בדור שלפניו ובדור שאחריו, לא מעלה על דעתו לפתוח את הפה ולהגיד משהו על מה שקורה מסביב. מעצרים בלי משפט; חקיקה גזענית; מעשי טבח; ירי על מפגינים; היסטריה מיליטריסטית; פוליטיקאים פאשיסטים; פולחן של כמה בעלי הון מגעילים; מדיניות חוץ ברוח מוסוליני; כנופיות אלימות ברחובות תל אביב; ובאופן כללי: פרידה מהמין האנושי לטובת אטאוויזם פרנואידי ואלים. יש כאן כל כך הרבה נושאים לשירי מחאה, שאפשר היה לייבא זמרים מתאילנד כדי להתמודד עם ההיצע. אבל הזמרים שלנו מוצאים לנכון להתבכיין רק על ביטולי הופעות, או על הזמרים המזרחיים. אני נאלץ להסיק שהזמרים הישראלים, ובפרט הרוקרים, הם או פחדנים או סתומים לגמרי.

 אף אחד לא מצא לנכון להגיב לשוקי וייס, שאיים כי אם ימשיך גל הביטולים "כל אותם ביטויים יפים באנגלית, כמו 'Music speaks louder then words' [ השגיאה במקור], או 'Bridge Over Troubled Waters' יתגלו כריקות מתוכן". אמאל'ה. ממש שבר ציוויליזטורי. משבר הייצוג. תיכף הוא יצטט את  אדורנו שאחרי אושוויץ לכתוב שירה זו ברבריות. נדמה לי שלהתאמן בשתיקה בזמן שמסביבך נרמס כל שריד לחופש ולהומניזם זה קצת יותר בעייתי.

תפסיקו לרחם על עצמכם. תאמינו לי שעוד יקרו כאן דברים הרבה יותר טראגיים מהביטול של הפיקסיז. הרבה  הרבה  יותר טראגיים.

הייתי אומר שאם היה כאן זמר משמעותי אחד שהיה מעז לפתוח את הפה, היה מגיע להם לארח את אלוויס קוסטלו. אבל אין. אני לא מדבר כרגע על עמיר בניון, או על אתי אנקרי שעברה להתנחלות. זאת כבר תופעה אחרת, טראגית יותר אבל פחות פאתטית. כי עמיר בניון לפחות מביע מחויבות כלשהי לסביבה שהוא חי בה. כך גם אריאל זילבר. אבל לא ראיתי זמר אחד מהאליטה האשכנזית של הרוק המקומי שמעז אפילו להמהם משהו.

 

אני פשוט לא מבין את זה. הם לא שמעו על איזושהי מסורת, על זה שאמני רוק לפעמים אפעס קצת כועסים, ואפילו, רחמנא ליצלן, צועקים, ולא רק מזמרים בלאדות נוגות? אם עברתם לימין בלי ששמתי לב, אז תשירו אפילו שיר תהילה לאביגדור ליברמן, או תייללו נגד האיסלאמו-פאשיזם. אבל לפחות תתפסו צד. תגיבו לגירויים. תגידו מ-ש-ה-ו.  הרי בשונה מהבלוג האומלל הזה, לכם באמת יכולה להיות השפעה כלשהי.

נדמה לי ששלום חנוך כחכח  איזה שיר מחאה על זה שאלוהים שלא שייך לקיצוניים, או משהו כזה. אבל אפילו אותו הוא החליט לעכב כשהחלה עופרת יצוקה. "בזמן שהתותחים יורים, עם ישראל לא מסוגל להכיל שירי מחאה", הסבירה ההפקה. נדמה לי שנורית גלרון נשאלה לאחרונה בריאיון למה היא לא שרה שירי מחאה, אז היא ענתה משהו  בסגנון "בכל זאת משהו קרה כאן מאז שנות התשעים". כן, משהו בהחלט קרה.

ג'יזס. אני קצת לא מבין מה קורה כאן. אוקיי, אולי הם פוחדים מחמאס ומאיראן. אז תשירו לפחות משהו על שר החוץ שלכם. על סגן שר החוץ. על שר הביטחון. מ—ש—ה—ו. סליחה, הם מבולבלים. הם נבוכים. אני מבין – אלה מהם שלא נהיו אולטרה-לאומניים אולי פשוט צריכים להתפרנס. אם הם יגידו משהו "נגד צה"ל", לא יזמינו אותם לשיר עם  ילדי "כוכב נולד" במגדל דוד;  או שהחוזה של הפרסומת לעוף טוב עוד עלול להתבטל. וגם אם אין חוזה – תמיד יש סיכוי שיהיה בעתיד.

תשובתי: זובי. אם האמנים, האוונגארד,  אלה שסיפרו לנו איך הם חיים על "זמן סוכר", מחליטים להיות זהירים, מחושבים, לא לפגוע, לא להרגיז את הקהל – אז מי כן יפתח את הפה? נדמה לי שלפתוח את הפה זה המקצוע שלכם. אה, אתם צריכים להאכיל את הילדים? זובי. לא כל דבר אפשר לתרץ בזה שצריך להאכיל את הילדים. בספרד של פרנקו זמרים ישבו שנים בכלא, או יצאו לגלות. אחר כך, כשהדיקטטורה נפלה, הם חזרו למלא איצטדיונים. אם הבעיה כזאת גדולה, מצדי אל תעשו ילדים. תמותו ממנת יתר. אתם יודעים יותר טוב ממני.

אמרו לי שזה תמיד היה ככה. הזמרים האמיצים שלנו תמיד ידעו לעצום את העיניים. כשהם רצו לשיר שיר מחאה, הם שרו על פראג ולא על ביירות. מושא ההערצה שלהם תמיד היה שמעון פרס, במקרה הטוב, והם תמיד אכלו את כל מה שהוא מכר להם. ובכל זאת, לרגעים נדמה היה שהם בכל זאת מסוגלים לצייץ. הרי היה את "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", או אפילו את "גיבור גדול". והיה את אביב גפן עם "פרופיל 97 / בפנים הרבה פחות / המפקד אמר לירות". בכל  זאת היה רגע  כזה, שעשרות אלפי נערות ונערים בערד שאגו "צבא  הגנה למות". נראה אם הוא היה מעז לשיר את זה עכשיו. אולי במופע הצדעה ללוחמי השייטת. אבל הוא נעשה מיליטריסט אז כשהרסו את לבנון, הצטרף לתרועות  המלחמה, והתוודה שהוא היה יכול להיות חייל מעולה אם היו מוכנים לגייס  אותו. ואז הוא שוב ליכלך משהו על המדינה, בכפוף לצרכים.

 

מה  נשאר? יש את ברי סחרוף עם העיבודים המכוערים לשירת ספרד. כולנו אוהבים את הרשב"ג, אבל נדמה לי שסחרוף היה פעם רוקר קשה. האם רוקר קשה היה עובר פתאום לשיר מזמורי כנסייה קתוליים? כן, אני יודע שלבוב דילן יש אלבום נוצרי, אבל זה דווקא נועז למדי בשביל נימול. באמת, שיזדיינו. אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי אלה אנשים שלא אמורים נורא להיבהל מקללות. אה כן, יש את אלה שבשנות ה-90 ידעו להגיד כל מיני מלים מלוכלכות, כמו ההוא, מכרמלה גרוס וגנר, ועכשיו החליטו שהם "השתנו", "התבגרו", "כבר לא מרגישים צורך לבעוט". אז זהו,  שבעוד שנה וחצי, כשיחייבו אתכם להישבע לדגל לפני כל הופעה (במקרה הטוב), זה כבר יהיה מאוחר מדי.

 מצחיק שדווקא רבקה מיכאלי הקשישה, ועוד יותר ממנה זמרת המלחמות יפה ירקוני, הפתיעו לטובה, בזמן שכל הפחדנים של הניינטיז שותקים.

באמת, מזל שענבל פרלמוטר מתה. לפחות אפשר ליהנות מהספק שאולי היא היתה פחות קונפורמיסטית.

והנה השיר המלא של מאיר ויזלטיר:

שיחה  עם רדיו

בלי להסמיק
הרדיו שלי מזמר שיר-שחלמתי-על-פראג.
רדיו, רדיו, אני אומר
איך אתה לא מתבייש לזמר
לי עכשיו על פראג.
אולי תואיל לשיר דבר  אחר.

 עכשיו אוגוסט, הוא אומר
ואני מקפיד לציין את  יום-השנה לאבדן החרות
בצ'כוסלובקיה; פלישת הקלגסים,
הטנקים ברחובות – אתה לא זוכר?

 עכשיו אוגוסט, אני מאשר
אוגוסט 82'. אוגוסט יחיד במינו.
אין  זה חודש לימי-זיכרון
או לסנטימנטים על אבדן  חרות
אחרת, בזמן אחר.
פראג היא ילד על-יד בירות
(אני מנסה לדבר אל הרדיו שלי בלשונו)
אתה מחנטרש כשאתה מזמר;
כשאתה מדבר, אתה משקר.

 אני רק  רדיו, הוא אומר
אני מדברר, לא מדבר.
אני יודע למסור פריסות-שלום,
לצטט את דוברינו, את קשבנו;
מלל וזמר לחגים,
מועדים וימי זיכרון
אני משדר בשידור חוזר –

 מה אתה רוצה ממני?
אם אתה קורא  לזה שקר, 
הדרישה לאמת מביכה אותי.
בכלל, אל תלך שולל
אחרי התחכום האלקטרוני:
אני פרימיטיווי יותר מזקנה פלשתינאית
(אנאלפביתית וחסרת שיניים).

לכך לא נותר לי אלא להסכים.
אני הוא זה הצריך להסמיק.
מי אמר לי להיכנס בשיחה
עם מערכת אלקטרונית, שאין מאחוריה כלום
חוץ מהרצון הרווח להיות מרומה וצודק?