דיווח משומקום

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישה–עשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאי–מיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

על–פי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץ–לארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד – לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללא–רלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץ–לארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום – כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.

למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרח–התיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוף–סוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסרי–העכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה – על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי – האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה – מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.

תגים: ברלין, גרמניה, האביב הערבי, המאהל ברוטשילד, מהו הפוליטי, מחאת האוהלים, מחאת הדיור, שדרות רוטשילד