Archive for the ‘תרבות פופולרית’ Category

צלילה אל תוך הלובן

5 ביולי 2012

האם שמעת כבר על נסיך סוכר?
האם סיפרו לך על גורלו המר?
נולד ביום סגריר, מוקף רואי שחורות
שלמלכה אמרו שהנסיך ישרוד –
אם לא ייצא מהארמון ויסתגר תמיד,
כי את גופו הצח יחמוד הגשם להשמיד.

 אנחנו שייכים לדור אומלל, או לפחות פאתטי. אף פעם לא נדע אם האפלה בחוץ, מחוץ לחומות המגן שבנינו בעמל רב, היא באמת כבדה כמו שמספרים לנו, או שכפינו על עצמנו מרצון כליאה. המפגש המחריד-מהנה עם הסבל המרחף בעולם שמחוץ לבית הוא נושאה של הבלאדה "נסיך סוכר" – משל על עידן פסימי. גיבורו של השיר הוא נסיך מתקתק, "מוקף רואי שחורות". הנסיך השמרן, עתיר הפריבילגיות, כילה את ימיו בצלם החביוני של קירות הארמון, "ציית להוראות, שמע לפרשנים".

מתוך הצלילים האלקטרוניים בשיריו של יוני ליבנה צפות המלים: לובן; שינה; חוסר תנועה. אלה הם חומרי הגלם המומסים במוסיקה שלו. כשמדובר במוסיקת פופ, אלה חומרים מוזרים: הפופ הוא ז'אנר המקדש את התנועה, הדינאמיות, התזזיתיות. בשעות הלילה, זמר הפופ הממוצע רוצה להתנועע. ליבנה, לעומת זאת, רוצה לישון: לישון, לישון.

זוהי הפנייה מן המרחב המסוכן שבחוץ אל הבית הסגור, אל המיטה ומעבר לה. שהרי, בד בבד עם בניית הגדרות, כפופים הצעירים בני זמננו לתביעה הרודנית "לצאת" ו"לבלות" – כאילו היציאה מהבית לתוך מכלאה הומוגנית של צעירים מתנודדים, בימים ובשעות המוקצות לפעילות זו, אינה כפויה עוד יותר מההסתגרות עצמה. וזה עוד לפני שהזכרנו שכל יוזמה פוליטית הופכת כאן בסוף למסיבה.

מתברר שהבריחה פנימה אינה מובילה לשלווה: אין מקום מאיים יותר מהמיטה. כמו כל שינה, שנתו של ליבנה היא ההפלגה המסוכנת ביותר. "ומני אז רחצתי בשירה ימית, שופעת כוכבים חלביים", כתב רימבו ב"אוניה שיכורה" (תרגום: מ' בן שאול). בשיר "כדורי שינה", התרדמה היא תחילתו של מסע רפאים נטול חלומות בתוך המרחב הדומסטי. מה שנראה כמו שינה תמימה מתגלה כעסקת סמים ביתית בלובן הסדינים. כמו השינה המוזנת בכדורים, גם האינטימית הזוגית היא מתוקה אך מינורית, נמנעת ממחוות גדולות וממאמצים להפגנת אותנטיות –

הפה שלך מטונף,
אבל לבך – טהור כמו אור ראשון:
אתה נותן לי מתנה כדורי שינה,
ואני נותן לך לבוא לישון.

כעת נחשף הלבן כצבע מיעוטי, כאקסטרימי ביותר מכל הגוונים שבטבע האורבני. סוכר, וניל, שוקולד לבן: כל אלה נחשבים לרוב לחומרי בסיס שקופים, להיעדר של צבע. אבל בדרך למקור הלובן, "אל מכרות הסוכר", מתגלה הצד האחר, הסמיך והאכזרי, של הצבע הבהיר ביותר. אבקת הסוכר המתקתקה מזיכרונות הילדות מופיעה כאן כמחצב נחשק, המתקשר לטשטוש חושים ולמוות מענג.

וכך, על רקע מי השפיר הלבנים, מזדקרים תוצריו של הפה המטונף והופכים לעולם אגדות אירוטי. השיר "לרקוד בלי לזוז" סוגר את מחזור שירי הוונילה בתשוקה דומה אל האקסטזה הראשונית שבמצב השינה הסוכרי. מן הסטאטיות המכונסת מנצה תנועה סובטילית: ריקוד של גופים עובריים רוטטים, "קלים וחופשיים מכל תוספת".

לידיים, לרגליים, לבית ספר —
לכל מה שיכול להילקח.
קלים וחופשיים מכל תוספת,
עכשיו אפשר לצאת להפלגה

האם ניכרת כאן נוסטלגיה אל הילדות? בוודאי, זו בהכרח נוסטלגיה אירונית: השביל אל הבית "נשכח ונעקר", ועם עזיבתו של האדון נותרו הנערים "עם בליטות בתחתונים". ליבנה הוא הומוארוטיקן אירוני: המיניות הטווינקית של שיריו עומדת תמיד על גבול החביוניות, נסוגה אל האדיפאליות ומגיחה בהתפרצויות קצרות. יותר מתשוקה, זהו חשק: גירוי שאינו מובחן עדיין לגמרי מהמשיכה לאכול ממתקים גנובים או לברוח מבית ספר.

נשוב לנסיך הסוכר: רק כשהסתלק מהעולם דור ההורים שבצלו גדל, נפתח פתח לפרשנות חדשה של מקומו בין הישים. הנער הלבן יוצא אל העולם, אל פגעי הטבע ועוולות החברה. מה מבקש נסיך הפחמימות הלבן? להתפוגג בעונג. להינמס. הוא עשוי מסוכר.

אין צורך לספר שיום אחד קרה
שהאביב נסוג לחורף חזרה.
הוריו כבר נפטרו, וגם היועצים –
הרוח בחצר רקדה בין העצים.
הגשם אז ליקק אותו, רוחות נשבו עליו,
עסיס דובדבני אדום נטף מבין רגליו.

מה יעלה בגורלו של הנסיך הלבן בעידן הנוכחי? ההבדל בין התפוגגות בחוץ לתרדמה בפנים אינו משמעותי. אך שתיהן מותירות הבטחה סמויה לעתיד: יקיצה.

sleeping-pills

דימויים מתוך אדוארד השני, דרק ג'רמן

על התערוכה "איראן" ועל איראן באופן כללי

26 במרץ 2012

 יהושע סימון

התערוכה

לפתיחת התערוכה "איראן" בירקון 70 הגיע כתב גל"צ נחמד והכין כתבה על האירוע. כתגובה לדברים שנאמרו על ידי מארגני ופוקדי הפתיחה בכתבה , הוא הביא מדבריו של ח"כ דני דנון מהליכוד (שבין יתר הישגיו פירסם לאחרונה מאמר ב-USA TODAY נגד הדיון הציבורי בשאלת ההתקפה הישראלית האפשרית באיראן). אלה הדברים שאמר דנון לכתב התרבות של הצבא: "האיום האיראני הוא איום אמיתי. אי אפשר לטמון את הראש בחול. ולכן אומר לאותם אמנים, עם כל הכבוד, אולי אתם מבינים באמנות, בתרבות. אבל בענייני בטחון, אנא השאירו את זה לאנשי הבטחון לקבל את ההחלטות האלו".

את דבריו של דנון יש להבין במלוא חומרתם – בין רשלנות במקרה הטוב, להתרת דם במקרה הרע. כי מה שדנון אומר זה שאנחנו, אזרחיות ואזרחים, אלה שמחושבים על ידי "אנשי הבטחון" כ"נזק נלווה", לנו אין יכולת או זכות לדבר בעניין בו חיינו, חיי כולנו, מוטלים על הכף. אותו משטר שיוצא למלחמות בזבזניות תוך שהוא מפריט את טקסי הזכרון לחללים (אולי דרך טובה לממן מלחמות להבא היא לחייב באופן גורף נוכחות בטקסי יום הזיכרון ולגבות תשלום כניסה מופקע מכולם, עם הנחות סמליות למשפחות הנופלים), הוא משטר שאומר לאזרחיות ולאזרחים שאין להן מלה בעניין חישוביו שבהם הוא מבטיח לקפד את חייהם. מופקרים ללא מקלטים אפילו, אנחנו מנועים לפי הח"כ דנון מלהציל עצמנו מטבח בחסות מעשי הממשלה.

את תוכנית הפרטת המקלטים בישראל בצורת ממ"דים מטומטמים (מה עושה אדם בחדר ממ"ד אחרי ששרד התקפה? כשיפתח את הדלת, שמח על שניצל, הוא הרי יהיה תלוי באוויר 8 קומות מעל אדמת השכונה החרוכה בנתניה או ראשל"צ. כל שישאר לו הוא לגווע בצמא וברעב בחדר תלוי באוויר!) מפמפים בין היתר עם פרוייקט בשירות הקבלנים – תמ"א 38: בחסות הפחדה מרעידת אדמה (מודל קלאסי של צבירה פרימיטיבית שמראה כי לא הרבה השתנה מאז הספרדים הביאו את הגיהינום הקתולי לילידים בעולם החדש), הקבלנים "מחזקים" בניין כנגד הסכנה ומקבלים אחוזי בנייה מזורזים לקומות עליונות ופנטהאוזים בהם יסחרו – ממש ספר לימוד לצבירה תוך נישול.

הדמוקרטיה

אם נחזור לח"כ דנון, חייבים להודות שגם בעניין הנוכחי הוא כלל לא מקורי. אחד הדברים שמאפיינים את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה הוא הוצאה של הפוליטיקה מחיי היומיום. כאילו הפוליטיקה קורית אי-שם – במקום אחר. "אל תכניס פוליטיקה", "למה להיות פוליטי?" וכדומה, הם ביטויים להסכמה עם הפעולה הפוליטית המתמדת שבייסודה דה-פוליטיזציה של החיים. בתוך הדה-פוליטיזציה הזאת מתקיים מרחב כל כך מצומצם ועלוב של פוליטיקה, שהשאלות בתוכו מסתכמת בבחירות כמו – ערוץ 10 של רון לאודר או ישראל היום של שלדון אדלסון, האח הגדול של קשת או תחקירים של רז שכניק אצל נוני מוזס, שאול מופז או ציפי לבני; יש יותר בחירה בשאלה אם לאכול מצה מקמח לבן או מצה מקמח מלא.

עשור של פעילות בעולם האמנות המקומי ובמסגרות בינלאומיות גרמו לי להכיר בכך שאל מול הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, בהיות הפוליטיקה א-פוליטית, יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות. בהיעדר מקום אחר, פרוייקטים שאפתניים שהם לא רק פוליטיים, אלא ממש עושים ודורשים להתערב בפוליטיקה, מוצאים מקלט בדיון אקדמי ובפעילות אמנותית.

את התערוכה "איראן" אפשר לראות גם לאור המציאות הפוליטית המוגבלת בתוכה אין מקום לרעיונות שהתערוכה מעלה. לכן אפשר רק להודות על כל תגובה, גם אם זו מופיעה רק בעמודי ובשעות שידור של בידור ותרבות – מסתבר שבלעדיהם אין כלל דיון פומבי מחוץ לקונצנזוס הצבאי. תערוכה פוליטית מציעה במקביל יחסים הווים עם המציאות הפוליטית והאסתטית ולא יחסי זכרון והיכרות מוקדמת; לא רק הנושא שעל הפרק דחוף היות שהוא קורה עכשיו, אלא גם המצע האסתטי מתעקש על הרגע, על כל הטעם החדש והרע שלו.

ככל שהתגובות במסגרות תרבותיות מושכות יותר תשומת לב, כך טוב יותר, ומבחינה זו הביקורת על התערוכה מאת גליה יהב – רצף אינטנסיבי של קטילות בטורים גבוהים – פועלת באופן הזה. זכור לי למשל איך כשראתה אור האסופה "לצאת!" נגד הגרניקה בעזה בדצמבר 2008, מדור ספרותי זיכה אותה בביקורת שהיא לא יותר מהגהה נוקדנית.

המתחים הפנימיים שלא ניתן לגשר עליהם מביאים את השלטון להשתמש תדיר באויב חיצוני. כך, התשובה למהפכת ההפרטה, למונופולים שהם התוצאה של מה שנקרא תחרות, לבעיית הדיור באיזור המאוכלס ביותר במדינה והיחיד עם מקורות הכנסה, לדור שסובל מכישורי יתר בתוך שוק עבודה פרימיטיבי, למציצת החיים בידי ההון, לאלימות הגזענית של השלטון – אלה ועוד דרישות שיכולות עוד לצאת מתוך מה שהתחיל בקיץ האחרון, לכל אלה התשובה אחת – תוכנית תקיפה הרפתקנית אל עבר רמות פרס. את הקריאה מהקיץ האחרון ששמה את ראש הממשלה הישראלי בשורה אחת עם עריצים מתנדנדים מהאיזור – "אסד, מובארק, ביבי נתניהו", יש להבין לא רק כהפללה של שלטון מקומי לא לגיטימי, אלא גם כתיאור של ברית ממש בין משטרים – אסד, מובארק, ביבי נתניהו. אבל, השימוש באויב חיצוני לא מצליח לגשר על המתחים אלא רק משמר רגעית את מראית העין של איזון המתחים. למעשה, לאורך זמן, האיום החיצוני מצטרף לרצף המתחים הפנימיים החופפים ולכוחות הסותרים, כך שהיום אנחנו נתונים במצב פרדוקסלי מדהים לנוכח המשטר הנוכחי.

אפילוג / תקציר מנהלים

אחד הנושאים שעלו בשיחות סביב אפשרות של תגובה איראנית להתקפה ישראלית, היא הסכנה להמשך החיים במרכז הארץ. אומרים שלעומת התל אביבים, המתנחלים חסינים. אלה, היושבים בקרבת ובתוך אוכלוסייה פלסטינית, נהנים ממגן אנושי שאותו אחמדינג'אד כביכול לא מעוניין לתקוף – העם הפלסטיני. שמעתי אפילו דרישה שבעניינים של אפשרות תקיפה באיראן, לחברי ממשלה מתנחלים ותושבי ירושלים לא תהיה זכות הצבעה מאחר והם מוגנים ולא יפגעו מתוצאותיה.

כשמפרשים את הדרישה הזאת מבינים שהדרך הטובה ביותר בשביל כל הישראלים להתמודד עם האיום האירני היא זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים. בהיותם מגן אנושי מהתקפה אירנית אפשרית, רק זכות השיבה של כולם לגבולות 48' תאפשר הגנה מלאה על כל הישראלים. כך, ניתן רטרואקטיבית להכריז על כולם כאזרחים ומיד לדרוש מהם, בכפוף לתקנות הצבא, לשוב לארץ במעין צו 8. בהמשך למדיניות מראשית המדינה, דפוסים של פיזור אוכלוסייה יופעלו בתחילת תהליך הקליטה על מנת לפזר את הפליטים הפלסטינים השבים באופן שיוויוני ברחבי הארץ. לזה אפשר להוסיף תוכנית אופרטיבית נוספת; למעשה ניתן ליישב את הפליטים הפלסטינים, הבנים החוזרים, בעזרת תמ"א 38 – אישורי בזק לבניית שתי קומות עליונות ופנטהאוז בכל בניין בארץ יישבו במהרה את הישראלים החדשים – הפליטים הפלסטינים. אל מול המלחמה המתחרחרת, מתברר שהדרך היחידה להציל את חייהם של הישראלים היא זכות השיבה. זו הדרך היחידה שלנו לשרוד.

הדימויים: גיא ברילר, הטיל נמרוד; רועי רוזן, צא (וידאו); חיה רוקין, להרוג את השמש , שלוש יריות שלוש דקות בשקיעה (וידאו); שחר פרדי כסלו, רטייה כפולה

מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

14 בפברואר 2012

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

האנשים כבר לא כל כך חדשים

2 בפברואר 2012

שי זמיר

עברי לידר הוא חדשן בלתי נלאה. בניגוד לאמנים אחרים שמדשדשים במוכר, מתמיד לידר, שבקרוב ימלאו לו כבר – לא להאמין – 38 שנים, להמציא את הגלגל מחדש, ולהישאר מעודכן באופנות המוזיקליות האחרונות. האוזניים של לידר כרויות לנעשה מעבר לים, והידיים שלו מלאות תמיד עשייה שנועדה להשאיר אותו מחובר ורלוונטי.

The Young Professionals, הפרויקט החדש שהוציא לאחרונה יחד עם יונתן גולדשטיין, הוא דוגמה מובהקת לגישה האומנותית שלו: ברוח הזמן, יצרו לידר ושותפיו מוזיקת פופ אלקטרונית באריזה העדכנית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. העיצוב מושלם, והתוכן, כמו התקופה, סינטתי; לא במובן הרע של המילה, אלא כמוזיקה נקייה, מהוקצעת לעילא ולעילא ובעלת צליל אורבני חזק. בסוף השבוע יופיע לידר עם כמה שירים מהאלבום החדש, שישולבו במופע מחווה לאלבום אחר מאוד שלו כמעט הפוך – "מלטף ומשקר",שיצא לפני 15 שנה ולמרות גילו הצעיר בהחלט אפשר להגדירו כ"נוסטלגי".

הבחירה להקדיש מופע מחווה ל"מלטף ומשקר" (1997) רחוקה מלנבוע ממניעים מסחריים גרידא: יותר מכל דבר אחר, היא מציינת את המקום בו מדשדשת היצירה של לידר, שבתורה היא משל לתרבות ההומולסבית הישראלית, שעברי לידר, ברצונו או שלא ברצונו, מבטא במוזיקה שלו את הלך הרוח שלה. רק כך אפשר להסביר מדוע לידר, חובב הגאדג'טים והחדשנות, האיש שפעם שר על "האנשים החדשים" (2002), בוחר לשוב לתחילת הקריירה שלו ולסוף שנות ה-90, במקביל לפרויקטים האופנתיים שלו.

החזרה ל"מלטף ומשקר" היא הזמנה לעצירה ולהתבוננות עצמית – של לידר במהלך היצירתי שלו עצמו, ושל המאזינים של לידר, אלו שגדלו יחד איתו, במוזיקה של חייהם שלהם. יתכן שאפשר היה להימנע מעצירה שכזו, אלמלא נקלעה הקריירה של לידר למשבר מסוים, שממנו לא ברור אם הוא כבר יצא.

אלבומו הקודם, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (2008), התקבל באופן צונן וכמעט שלא הושמע בהשוואה לאלבומיו המוקדמים יותר, שזכו להצלחה אדירה וחרכו את הרדיו. משהו באלבום הזה, ובייחוד בטקסטים שבו, פשוט לא עבד. ואולי להפך – משהו במילים שלידר שר – על שעמום, על צריכה ראוותנית ובינוניות בורגנית – עבד יותר מידי, עד שהפך בלתי נעים לאוזן.

באלבומים הראשונים שלו, הרגיל לידר את מאזיניו לשירים אופטימיים – על חדוות הגילוי העצמי, על העולם שמחכה לנעורים שיבואו ויטעמו ממנו, על העיר הגדולה ומלאת ההפתעות שנגלית מבעד למכונית יפנית חדשה, ועל האהבה שמסתתרת מעבר לפינה. לידר של תחילת שנות ה-2000 סיפר סיפור ורוד: הוא הציע לישראל הקרתנית ושטופת הפיגועים עתיד טוב יותר, קוסמופוליטי יותר.

ב-2001, לפני שיצא מהארון, היו שהזהירו אותו שיהפוך לאמן נישה, "זמר של הומואים", אבל לידר נכנס ללב המיינסטרים; "זמר השנה" שכולם אוהבים. סיפור ההתקבלות של לידר לחיקה החמים של החברה הישראלית מובא בדרך כלל כסיפור על האופן שבו כישרון יכול לגבור על דעות קדומות – "מה אכפת לי שהוא הומו? העיקר שהשירים שלו יפים" – אבל יתכן מאוד שהאהבה של הקהל הישראלי ללידר לא הגיעה על אף ההומואיות שלו, אלא בזכותה.

ההומוסקסואליות של לידר לא היתה רעש לוואי בתהליך ההתקבלות שלו, אלא הדבר עצמו, כי הומוסקסואליות כפי שמיטיבים לדעת ממשלת ישראל ומשרד החוץ שלה מזוהה כתופעה שהיא שיא של מודרניות, ושם רצינו ועודנו רוצים להיות.

ההומואיות של לידר הייתה חלק בלתי נפרד מהמניפסט שלו ומההצעה שהציע לחברה הישראלית: הומואים היו האנשים החדשים המובהקים ביותר שאפשר לשיר עליהם, אבל האנשים החדשים של לידר הציתו את דמיונם גם של סתם צעירים ישראלים "רגילים" שביקשו לראות גבריות אחרת, רגישה ולא כוחנית, קשובה ולא חומרית, גלובלית ולא מקומית או לאומנית.

לידר הציע משהו לכל אחד, אולם אין ספק שהבשורה המשמעותית ביותר שלו היתה לקהילה ההומולסבית, שעברה באותן שנים מהפכה של ממש. נראטיב היציאה מהארון שלידר גילם הבטיח שחרור והגשמה עצמית: נגלה מי אנחנו, נצא מהארון, נעבור לתל אביב, נמצא אהבה ונגיע אל המנוחה והנחלה.

החמוד שעל קו המים לא ראה שטוב ושבחוץ הכול שמח פשוט משום שהוא היה תקוע עמוק בארון, אך החמוד של תחילת שנות האלפיים כבר קרע את העיר בחולצת פסים: הוא בא לאחד, יצא עם אחר, והמשיך לדהור ברחובות כדי להספיק לבלוע את הכול. אלא שהעיר נתקעה לו עמוק בגרון: להשתכר ולעשות שטויות בגיל שלושים ומשהו זה כבר לא אותו דבר, ולרדוף אחר ריגושים וקצת חום גם זה לא אותו דבר.

כך קרה שבחצי השני של העשור הקודם המנגינה התחלפה. המגמה הזו החלה כבר ב"זה לא אותו דבר" (2005) והמשיכה עם "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". בשירים שהופיעו באלבומים אלו, התברר שהחיים לא ורודים כפי שהיו אמורים להיות, ושההבטחה הבורגנית ריקה מתוכן, ובעיקר משעממת.

אם להיות הומו לפני שני עשורים היה בגדר "וואו", הרי שבשנים האחרונות נראה שיותר ויותר אנשים למדו לבלוע גם את הצפרדע הזאת, ובלבד שההומו ייראה ויתנהג בהתאם לנורמה הכללית: כלומר, ישתקע בעבודה מסודרת ויביא ילדים. העיקר הילדים. לידר, ברגישות האופיינית לו ותמיד עם היד על הדופק, התעסק בנושאים הללו בדיוק: בשעמום הגמור שהוא נחלת המעמד הבינוני. בני גילו הסטרייטים של לידר קרוב לוודאי שכבר עסוקים היום בגידול ילדים זבי חוטם ובתשלום המשכנתא, ומה נשאר למי שביקש לפסוע בנתיב אחר, או שלא יכול לחקות את המסלול הרגיל? עיסוק בכלום, או מה שלידר מכנה באחד השירים "אנטיפסטי".

הצעירים שביקשו להיות אינדווידואלים חושבים ומרגישים הפכו לקרבן של המלכודת הצרכנית. האדם החדש הפך ל"הומוצרכן", זה שמגדיר עצמו לפי המזון האורגני שהוא רוכש בסופר הטבעוני, הקולנוע המשובח שהוא רואה או ההשקפה הפוליטית שאותה הוא בחר מסופרהדעות, ושאיתה הוא יכול לדגמן בפייסבוק אישיות עצמאית.

ההומואים החדשים, אלו שהיו אמורים להיות הסוכנים הראשיים של "הגבריות הישראלית החדשה", הפכו לקרבן מספר אחת של תרבות הצריכה הרעבה תמיד. הרווקות המאוחרת יוצרת עודפי זמן, אנרגיות וכסף, שמחפשים מקום לבוא לידי ביטוי. היא גם יוצרת צורך אינסופי בהמצאת העצמי ובשיווקו כדי להתחרות בהצלחה בשוק הפנוייםפנויים, וכך מביאה לקיום חלול ומלאכותי שמאופיין בכמיהה שכלל אין לה מושא – אולי מלבד אהבה.

העולם הפך מלאכותי, אבל לידר לא הצליח לטפל בחומרים האלו באופן מרגש, ואולי הקהל העדיף את השירים המתקתקים שהציעו סוף טוב. בכל מקרה, לידר בחר בשתי נקודות מוצא, הפוכות לגמרי זו מזו: לחגוג את המלאכותיות הזו, את הצליל המנוכר של העיר הגדולה כמו שהוא עושה במסגרת TYP למשל ומהכיוון הנגדי לחזור לשירים של פעם, הרגישים, אלו עם הגיטרות ששרו על תקוות גדולות ועל תמימות. האלטרנטיבה הראשונה מייצרת מוזיקה כיפית ונהדרת שלא מתמודדת עם שאלות שחורגות מתחום ה"פאן". השנייה מבטאת את הבריחה של לידר מהאתגר שהביא עמו העשור החדש: ליצור מוזיקה שתציע כיוון רענן לאנשים שכבר הספיקו להתיישן.

הכפילות הזאת מאפיינת מאוד את לידר: מצד אחד הוא משפריץ תחכום אופנתי ועדכניות בינלאומית, ומצד שני, סוד הקסם שלו – לפחות זה שאיתו פרץ אל הבמה בסוף שנות ה-90 – טמון דווקא בכך שהוא מגלם את הבחור הטוב והנחשק מהסוג הישן – זה עם החיוך המבויש, שנולד בקיבוץ, גדל מחוץ לעיר הגדולה, ויש בו משהו מהתום שהקהילה איבדה וכעת מבקשת להחזיר לעצמה. עברי לידר יש רק אחד, וכנראה שיישאר אחד – כי אי אפשר לשיר את הנאיביות של ראשית הדרך פעמיים.

לידר הוא הדבר הכי חו"ל שיש כאן, ובו בזמן הוא גם סמל הישראליות: הוא מוזיקת מועדונים חסרת נשמה כמו הסקס שהיא פס הקול שלו, והוא גם החלום לגור בבית הרעפים האדומים שעל גביע הקוטג'. הקהילה, אולי כמו לידר, טרם החליטה מה היא רוצה להיות: מלח הארץ או דקדנטית במופגן; כמו כולם או בדיוק ההפך. ואם ההפך – אז איך? איך בועטים בשעמום הרווח של עבודהמשכנתאילדים ובמיתוסים ההטרוסקסואלים, ובכל זאת מצליחים לחייב דברים אחרים או לחשוב שהם בעלי משמעות? איך לא שוקעים בציניות, או בצורת חיים שכולה ביטוי האישיות באמצעות בחירות צרכניות?

כדי שהקהילה תוכל להמשיך ולייצר תרבות משמעותית ומעניינת, היא מוכרחה לברר בינה לבין עצמה את השאלות האלה. קל מאוד, ללידר ולקהל המאזינים שלו, לחזור לשירים שובי הלב של לפני היציאה מהארון, אבל קשה הרבה יותר לשיר על זוגיות יוםיומית, אפורה ורוטינית, או לכתוב מוזיקה לעידן הפוסטארון והפוסטתמימות של הקהילה. יתכן שהאתגר הזה גדול על לידר, שאולי כבר שייך לפרההיסטוריה הקהילתית, אך יתכן שהוא יחליט להיענות לו. כך או כך, עד שיבוא לציון גואל, ייאלצו המאזינים להסתפק בנוסטלגיה. למזלו של לידר, הוא יודע להגיש אותה מצוין, וגם בסיבוב ההופעות הקרוב סביר להניח שהקסם של ליאונרדו ימשיך לעבוד כאילו כלום לא השתנה ב-15 השנים האחרונות ובעצם אולי באמת שום דבר לא השתנה.

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

14 בינואר 2012

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

מה שצריך בשביל עיתון שמאל

22 בדצמבר 2011

בסתיו האחרון, כשהתקשורת בישראל החלה להפנות עורף למחאה, עלתה טענה בשמאל שהגיע הזמן "להתנתק מהתקשורת", ולהקים עיתון אינטרנט עצמאי. הטענות האלה מלוות בדרך כלל בחרחור בוז כלפי התקשורת הקיימת.

אני חושב שעיתון אינטרנט עצמאי הוא באמת מטרה חשובה – חשובה אולי יותר מכל דבר אחר. עיתון הוא במובן מסוים המסד לרפובליקה העתידית. הוא מיקרוקוסמוס של המבנה פוליטי אחר שיהיה כאן. גם לציונות, כמו לתנועות פוליטיות טובות יותר וגרועות יותר, היו עיתונים עוד לפני שהיו מוסדות פוליטיים משמעותיים אחרים.

אני רוצה לנסות להציע מה נדרש כדי להקים עיתון שמאל, ומה המכשולים שצריך להתגבר עליהם כדי שזה יקרה. אך לפני כן, אני רוצה להתייחס לזלזול בעיתונות מצד "האינטרנט", זלזול שהוא לדעתי חלק מהבעיה. כאן ברצוני לציין שהביקורת שאכתוב כאן על הבלוגוספירה חלה כמובן גם על הבלוג הזה.

מה שמעניין הוא שהטענות הגורפות נגד התקשורת מגיעות בדרך כלל מאנשים שרוב עיסוקם סובב סביב האקדמיה, שלא עסקו מימיהם בעיתונות וכנראה גם לא יעסקו בה בעתיד. למה להם? באוניברסיטה הרבה יותר נוח. מהעמדה הזאת, קל לצחוק על הבורות והמוגבלות של העיתונאים.

אין הרבה דברים טובים להגיד על התקשורת הישראלית. טענתי כבר שהתקשורת בישראל עוסקת בעיקר בהסתרת המציאות. ובכל זאת, יש משהו די מרגיז בזלזול המתחסד בעיתונאים. בתור מישהו שעבר פחות או יותר מהעיתונות לאקדמיה, אני חייב להודות שמבין שתי האוכלוסיות אני מעדיף בהרבה את העיתונאים. לאנשי אקדמיה קל לאהוב את עצמם: לכאורה הם הרבה יותר אינטליגנטים, וכמובן חושבים בצורה הרבה יותר "נכונה". נורא קל גם לדבר בשבחי המחקר המדעי, בעוד העיתונות נחשבת למשהו קצת מלוכלך.

אני לא מוצא סיבה להיעלב בשם העיתונאים, כי הם יודעים להיעלב די טוב בעצמם. אבל היומרה לזרוק לפח את העיתונאים היא קצת מתנשאת. עם כל הביקורת על עיתונאים, ומבלי להיגרר לאנטי אינטלקטואליות, אי אפשר לקחת מהם דבר אחד: הם אנשים שמתחככים עם המציאות הקיימת, ולא עם ממלכת האידיאות.

למעשה, ההיכרות של אקדמאים עם העולם הממשי מועטה בהרבה; הם מדברים יפה, אבל לרוב רק על מה שרלוונטי לשדה ההתייחסות האקדמי שלהם; ולמרות השחיקה המשמעותית במעמדם, הם  הרבה יותר מפונקים מעיתונאים. על אף התככים והפוליטיקה שקיימת כמובן באקדמיה, ברמה המיידית זו סביבה חברתית מוגנת למדיי. אקדמאים לא רגילים שצורחים עליהם או מאיימים עליהם – מה שעיתונאי ממוצע חווה לפחות פעם ביומיים (ולפעמים הרבה יותר). כדי לכתוב טקסט, לרוב יש לאקדמאים חצי שנה ולא חצי שעה. יש לציין גם שבאקדמיה הישראלית, ובמיוחד בפקולטות למדעי הרוח, יש גם הרבה פחות מוביליות חברתית מאשר בעיתונות.

כל זה על בסיס הנחת היסוד, שעיתון הוא עסק כלכלי, שפועל בתוך הקפיטליזם. הדבר הזה מוטח לפעמים בעיתונות כאילו היה עלבון נורא, בעוד למעשה הוא עובדה די מובנת מאליה. בתוך תנאי האפשרות האלה, שבה היא פועלת, יש בעיתונות הישראלית הרבה יותר אומץ מאשר באקדמיה. למעשה, כמעט כל ידיעה בעיתונות שמנסה בכל זאת להגיד את האמת ולבקר את מנגנוני הכוח היא כיום בבחינת פעולה בניגוד לאופן שבו המערכת רוצה לפעול, במובן הרחב. זאת בניגוד לכתבי עת מדעיים בינלאומיים באנגלית, שמאוד מלטפים אנשים ביקורתיים, אם הם רושמים כמו שצריך את ה-footnotes.

אני נזכר שכשעבדתי ב"הארץ", היו כל מיני אנשים שאהבו להטיף לי שאין בעיתון מספיק ידיעות על הכיבוש. הם אמרו שבמצב נורמלי כל העיתון היה צריך לעסוק בכיבוש. שאלתי אותם: ואם העיתון היה ככה, הייתם קונים אותו? הייתם קונים אותו יום אחרי יום? עיתון הוא בסך הכול עיתון. היו גם תמיד את הטלפונים שביקשו ממני "להכניס" איזשהי ידיעה על משהו חשוב, למשל עניין כלשהו שקשור למצור על עזה. הרבה פעמים עשיתי את זה. אין לי טענות – זה בעצם מה שקראתי "השמאל ככת סתרים", כלומר מודל של השמאל כמעין רשת סודית פחות או יותר שפועלת במסגרת הקפיטליזם האוטוקרטי וגורמת מדי פעם לאיזה שיבוש מקומי. זאת גם צורת פעולה לגיטימית של עמותות שמאל. אבל צריך לומר בכנות שהיא מבוססת על צורה של טפילות: מצד אחד שונאים את התקשורת ומשמיצים אותה, מצד שני מחפשים כל הזמן את אנשי שלומנו שאפשר לפעול להם על המצפון שיגניבו ידיעות כשהעורכים לא שמים לב.

מבחינה סוציולוגית, השתדלנות הזאת מבוססת על העובדה שהתקשורת בתל אביב בנויה מהרבה מאוד אנשים שמחזיקים בהשקפות שמאליות. וזאת בעצם עוד נקודה מגוחכת בביקורת של השמאל על אנשי התקשורת: שמחנה השמאל בעצמו מורכב מלפחות 30% עיתונאים, ואם מכלילים אנשי תקשורת במובן הרחב יותר אז הרבה יותר. כך שבמסגרת הקבוצה הזאת יש מין פיצול של הנפש והגוף: עורך בדסק יכול להיות אנרכיסט, אבל במסגרת תפקידו הוא יעלה על העמוד טקסטים של נחמיה שטרסלר.

בקיצור – אלה כל מיני פרדוקסים, או מחלות כרוניות, שקשורות למצבו של השמאל הישראלי. אבל הצטדקות והטחת עלבונות בעיתונאים לא תעזור הרבה. זה גם ממש לא חכמה לדבר על אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, אבל לדלג באלגנטיות על השאלה איך בעצם אפשר לממש את האלטרנטיבה הזאת, בהתבסס על כך ש אנשים צריכים לחיות ממשהו.

דבר אחד צריך להגיד: אנחנו אפילו לא קרובים להגשמה של המטרה הזאת. יש כבר כמה שנים איזה דיבור בבלוגוספירה הפוליטית הישראלית, שאוטוטו הבלוגים האמיצים מחליפים את העיתונות המושחתת. בולשיט. יכול להיות שבלוגים מחליפים את הפובליציסטיקה. אבל תראו לי יותר מחמישה פוסטים משמעותיים שהתפרסמו בעברית שלא מבוססים על מידע שהביאו עיתונאים. עם כל הכבוד לבלוגרים (וזה כולל כמובן גם את הבלוג הזה), עיתונאים ממש קמים בבוקר, נוסעים למקומות, מבקשים תגובות, ורודפים אחרי אנשים.

נכון שזאת העבודה שלהם. אבל בתמורה הם עושים דבר שנקרא עבודה עיתונאית. כרגע אין לזה ממש תחליף. בלוגי השמאל הקיימים הם ממש לא עיתונות. במקרה הטוב, הם מתפקדים כמו התוף שנותן קצב בהפגנות. לא יותר מזה.

אבל אני לא בעניין של לבקר סתם. בהתבסס על מה שנאמר עד כה, אני רוצה כאמור רוצה להציע שני קווי יסוד לעיתונות אינטרנט עצמאית שיכולה להיות ברת קיימא.

הדבר הראשון שצריך להיות בעיתון אינטרנט אלטרנטיבי הוא קללות והשמצות.

להלן ההסבר: הדבר הראשון שעיתון אינטרנט צריך להשיג כדי שיהיה לו קיום משל עצמו, כלומר שהוא ייפטר מאותן מחלות שתוארו למעלה, היא שאנשים ממש ירצו לקרוא אותו. זה מאוד שונה מהטקסטים שמתפרסמים היום בחלק ניכר בבלוגי השמאל, שמבוססים לעתים קרובות על הציוויי "חובה לקרוא!" שמופיע ליד הלינק בפייסבוק. אני לא מזלזל חס וחלילה – כשאומרים לי חובה לקרוא אני מיד לוחץ על הלינק ועושה לייק. אבל יש כאן איזה פרדוקס, שמומחש בתופעה הזאת באופן בוטה במיוחד: כל האנשים שחושבים ש"חובה לקרוא" את הטקסטים האלה, ממילא מסכימים מראש עם רוב מה שכתוב בהם. החובה פועלת רק על מי שמקבלים אותה על עצמם. מבחינת אותם אנשים, קריאת טקסטים צדקניים היא מין תפילה או ריטואל. על כל פנים, על רוב האנשים זה לא עובד. אנשים לא מרגישים שהם בעונש, ושיש להם סיבה לקחת על עצמם איזשהן חובות מעבר לאלה שכבר יש – ויש הרבה.

אז מה יכול להפוך עיתונות אופוזיציונית למשהו שהרבה אנשים ממש ירצו לקרוא? הדבר האטרקטיווי הראשון שהיא יכולה להציע, זה זעם. ראינו בקיץ שלהרבה מאוד אנשים בישראל יש זעם על כל מיני כוחות שולטים, ולזעם הזה אפשר בהחלט להתחבר. זה גם מה שיכול להבדיל בין עיתונות אופוזיציונית לדיבורים המלוקקים שמוכרים מהתקשורת. אבל יש הבדל מהותי בין זעם לצדקנות. זעם מתבטא למשל בניבולי פה. שמאל עם רצון חיים צריך לדעת לקלל, ולא רק "להציע קריאה ביקורתית". ושוב, התקדים נמצא במהפכה הצרפתית. הלוואי שהיה לנו עיתון כמו "פר דושן" (Père Duschene) – העיתון המהפכני שהיה מלא בניבולי פה נגד האצולה והכוחות הקונטר-רבולוציונריים. למעשה, אפילו המוטו שלו כלל קללה. אחר כך הוא קם מחדש בקומונה הפריזאית, ובתקופות משבר אחרות. הלוואי שהיינו רואים יותר טקסטים עם מלים כמו "חלאת המין האנושי". מי שלא נוח לו עם אלימות מילולית – צריך כנראה להזכיר שבשונה ממטוסי קרב ופגזי פלאשט, אלימות מילולית לא הורגת. אם המצב כל כך גרוע, תתגברו על האנינות ותקללו. ואם מה שיש זה זעם, תכתבו עיתון של זעם. אבל זעם אמיתי אי אפשר להכיל רק במלים יפות.

בישראל, המופתים העיקריים שאני מכיר לסוג כזה של עיתונות, מכיוונים שונים, הם "העולם הזה", "חץ מסילבי קשת" והבלוג YES.

הבעיה היא שבתנאים הנוכחיים, אף אחד לא רוצה לחטוף תביעת לשון הרע של שלושה מיליון שקל בגלל איזו קללה נגד דן מרידור. זאת בעיה שאפשר אולי לפתור, אבל היא רצינית מאוד, אפילו לפני שינויי החקיקה של הזמן האחרון. זה אומר שעיתון כזה יצטרך אולי להתבסס על שרתים בחו"ל, ואולי אפילו על כותבים עם שמות בדויים. כל זה ירחיק אותו מהמציאות.

כאן אנחנו מגיעים לרכיב השני שצריך להיות לעיתון עצמאי: תיאור של המציאות. זה גם משהו שאפשר היה לראות במחאה: אנשים צמאים לקרוע את מסך השקרים והיחצ"נות, לשמוע על דברים שקרו לאנשים אחרים ושדומים למה שקרה להם. אני יודע שהיו כבר כל מיני יוזמות כאלה, של עיתוני גולשים. ההבדל הוא שכאן יהיה לעיתון קו מערכתי, וגם סוג של כתבים קבועים בכל מיני מקומות בארץ, שפשוט יתארו דברים משמעותיים שהם רואים, או יעשו מאמץ סביר לצאת מהבית ולהביא אינפורמציה. סוג של ארגון. זאת כבר התחלה של מודל.

אבל צריך להדגיש שני דברים: קודם כל, ועם כל ההערכה, שהדיווחים לא יכולים להיות רק מהפגנות, או מאירועים מאורגנים שגם ככה היו בהם הרבה אנשים. כל העניין הוא שהם צריכים לעסוק ממש בחיים, בדברים שבגללם עושים הפגנות.

דבר שני – הידיעות צריכות להיות ידיעות, ולא פרופגנדה. תיאור עובדתי וממצה. אם המציאות כל כך מחרידה, מספיק לתאר אותה ולא צריך להסביר כמה היא מחרידה. בשונה מבלוג, בעיתון צריך גם לבקש תגובה על הטענות – ולו רק כדי להבין מה הרציונל של שני הצדדים בפעולה שהם ביצעו.

קללות ותיאור של המציאות – זאת הסינתזה שיכול עיתון אופוזיציוני להציע. שני הרכיבים האלה הם ברי השגה. אבל יש גם בעיות בסיסיות יותר שעומדות בפני עיתון שמאל. עיתון, למשל, הוא לא לוח מודעות של החבר'ה. הוא לא יכול לפרסם טקסט רק בגלל שמי שכתב אותו "נורא נחמד", "נורא בסדר" ו"ביקש נורא יפה", או כי איזשהו חבר ממשרד יחצ"נות עושה על זה קמפיין. הוא צריך לפרסם טקסטים מעניינים ורלוונטיים.

יותר מכך: כדי לעמוד, לתאר את המציאות ולהשמיץ את הראויים להשמצה, צריך גם לדעת מי אתה. לא מספיק לנהל כל מיני קמפיינים, או להתנגד לצעדים כאלה ואחרים. לא מספיקה צדקנות ועיקום אף. צריך חזון, צריך תפישה של המציאות, וצריך גיבורים. צריך נראטיב, צריך מיתוס, וצריך גוף. כי העיתון הוא משהו שקיים בעולם. הוא לא סתם שלילה טהורה.

למרבה הצער, כל אלה דברים שקצת חסרים במחנה השמאל. אבל כמו שאומרים – בראשית היה המעשה. יכול להיות שקודם יהיה עיתון, ורק אחר כך נראטיב.

(הדימויים מתוך עיתונים במהפכה הצרפתית)

מי באמת מפסיד מסגירת ערוץ 10?

18 בדצמבר 2011

יואב ליפשיץ,  Occcupy Tikshoret

בכל הדיון סביב סגירתו של ערוץ 10 הוצנע סוד מאוד גלוי – ערוץ מסחרי הוא סוכנות פרסום. בדיוק כמו גורדי השחקים המשקיפים על איילון, הוא משתמש במשאבים, משאב ציבורי במקרה הזה – זמן אוויר, על מנת למכור לנו מוצרים. באותו אופן ניתן להסתכל גם על גוגל כעל סוכנות הפרסום הגדולה בעולם.

אני יודע, יש שיגידו שזו ראיה צינית של המציאות, אך ראו מה קורה כאשר המחאה החברתית משפיעה על הכנסות הפרסום – אנשי התקשורת הצינים, בצוותא עם הפרסומאים הצינים, מפסיקים לדווח עליה. מכירת פרסומות היא אולי לא הסיבה היחידה לקיומו של ערוץ טלוויזיה, וודאי לא מה שמניע את כל העוסקים במלאכה שלחלקם לפחות יש תחושת שליחות חברתית, אך בסופו של דבר זהו האינטרס העליון של הערוץ. בלי פרסומות אין לו זכות קיום, ובהיבט הזה אין הבדל בין תשומת הלב הבוטה שהעניק דודו טופז לפר-סו-מות לבין ה"היו עמנו" של אילנה דיין.

ואם ערוץ 10 הוא סוכנות פרסום, הרי שניתן בקלות למפות את ה-stakeholders העיקריים של הערוץ: בעלי המניות והפרסומאים. הראשונים מרוויחים את כספם משידור הפרסומות שמייצרים האחרונים, והאחרונים מרוויחים את לחמם מייצור הפרסומות עבורם משלמים גופים המעוניינים להפיץ את שמם במרחב. ניתן להניח שבעלי המניות מצפים לרווח נוסף, בדמות שליטה והכוונה של גוף תקשורת המחזיק בידיו כוח רב לרווחת עסקיהם, הן במובן הצר (אי פרסום שלילי לעסקים הקשורים לקונצרן שלהם, למשל) והן במובן הרחב (נקרא לזאת עידוד הציבור להשקיע את כספו, זמנו ותודעתו בתחומים המניבים להם רווח).

כמובן שיש בעלי עניין נוספים בערוץ ובקיומו – העובדים ובני משפחותיהם, העסקים שמספקים שירותים לערוץ ועוד. כולם מרוויחים מקיומו של הערוץ, וסגירתו תהיה מכה כלכלית עבורם, מי יותר ומי פחות. וגם הציבור, לפי התפיסה הרווחת קיומו של ערוץ ברודקאסט נוסף וודאי מוסיף משהו למרחב הדמוקרטי בישראל, ובכל מקרה אינו גורע ממנו.

עם זאת, חשוב לי להתעכב על בעלי המניות והפרסומאים, כי לאור ההתפתחויות נראה שהם ככל הנראה המרוויחים הגדולים מקיומו. אמנם בעלי המניות יכולים לפזר סיכונים, והעובדים משקיעים את כל מרצם, את עתידם ועוד בערוץ הספציפי, אך אם היו עובדים במקום אחר, הם היו עושים זאת במקום אחר. בשוק ריכוזי כמו שוק התקשורת הישראלי, לבעלי המניות ולענף הפרסום סגירת הערוץ משמעו פחות מקור הכנסה עיקרי.

תצלום: דוד שי

אלא שמשהו קרה בתקופה האחרונה. בעלי הערוץ כבר לא ממהרים להזרים אליו כספים, וזאת למרות שעובדיו מתעקשים שהוא עתה ערוץ מאוזן, ושעם המעבר לרשיונות – שיתעכב בשנה אחת – ירוויח מאוד יפה. בעלי המניות כנראה לא קוראים באותו האופן את הדו"חות הכספיים, ומבחינתם, לפחות על פי המוצהר בשלב זה (לא מן הנמנע שברגע האמת יזרימו כסף מכיסם), הם מעדיפים לקצץ בהפסדים ולצאת מהביזנס. לפי אחד הדיווחים, הם אפילו סירבו לחתום על ערבות שאם ידחה חובו של הערוץ הוא ישולם במועד מאוחר יותר. לתשומת לבו של דנקנר, הרווח שהם חשבו שירוויחו מאחזקה בערוץ תקשורת ככל הנראה לא משתלם להם.

כך שנשארנו עם הפרסומאים. ואכן, מסתבר שהפרסומאים מאוד מודאגים מן האפשרות שהערוץ יסגר. שימו לב לפאניקה העולה מדבריו של קופירייטר בשם אילן שילוח, שבספין שקוף ועלוב מצא עצמו מצטרף לשורות המחאה החברתית. הם כל כך מודאגים, שמודי כידון, יו"ר איגוד חברות הפרסום, מציע לחבריו להציל את הערוץ ע"י רכישה מראש של זמן אוויר לשנה הבאה בשווי חובות הערוץ למדינה (למותר לציין כי זהו מחזור של יוזמה ישנה, שעלתה גם באחת הפעמים הקודמות בהן הערוץ היה בצרות כלכליות). מבלי להיכנס לשאלות ההגבליות והרגולטוריות שעולות מן המהלך, הרי שהמהלך הזה מאיר בזרקור ענק את הסוד הגלוי, עליו ממעטים לדבר בתקשורת, בקשר לערוץ המסחרי: ערוץ 10 הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת השיווק של המפרסמים. הפרסומאים, לא בעלי המניות ולא הציבור (בין באמצעות נציגיו ובין באמצעות מטקבקיו), הם אלו שיש להם את האינטרס החזק ביותר להמשך פעילותו של ערוץ 10.

התקשורת כולה עסוקה בימים האחרונים בסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית מסגירת הערוץ, ותוקפים את ביבי וחבריו על זה שהם לכאורה (מבלי שזכינו לראות ראיות מהימנות בנושא) דוחפים בכל מאודם לסגירת הערוץ. כמעט ולא מדברים על כך שלבעלי ההון פשוט נמאס. בוודאי שלא מדברים על כך שמדובר, לפני הכל, בסוכנות פרסום שיש לה חלק רב בסיבות שהובילו למחאה החברתית בקיץ האחרון, ובצורה בה היא טופלה ע"י התקשורת.

ככל שהסכנה המרחפת מעל הערוץ הופכת ממשית יותר ויותר, המסיכות יורדות ואנו מגלים מיהם בעלי האינטרס האמיתיים בערוץ. אם לפי ההגיון הכלכלי המקובל נכס עובר ידיים כאשר נמצא מי שמוכן לשלם עבורו או להשקיע בו על מנת להפיק ממנו את המירב, הרי שאולי עקב האירועים ניתן להגיד שאם הפרסומאים יהיו אלו שבסופו של דבר יצילו את ערוץ 10 הם למעשה יהיו הבעלים בפועל שלו. ביכולתם יהיה לנווט את מהלכיו. פשוטו כמשמעו, הערוץ יהיה חייב להם. הפרסומאים – לא הציבור, לא הממשלה ולא בעלי המניות – מצמצו ראשונים. ברור מדוע, אחרי הקיץ הקשה שעברה תעשיית הפרסום, השקעה בערוץ מסחרי היא השקעה משתלמת מאוד עבורם.

לאור זאת, אפשר להגיד שתמיכה ממשלתית בסוכנויות הפרסום הרעילות ובאינטרסים הכספיים המובילים את שולחיהן, תהיה צעד נגד הדמוקרטיה של ההמון בישראל, שבימים אלו יוצא נגד הטייקונים והמסרים הכוזבים שהם האכילו אותו משך שנים. ואפילו יותר מכך, גם אם ינצל הערוץ עקב הזרמת הון השייך לטייקונים שונים שאינם בעליו, לא בטוח שהדמוקרטיה בישראל הרוויחה. עיתונות חופשית זה לא רק תחקירים נגד הנסיעות של ביבי, אלא גם לשדר סרטים כמו שיטת השקשוקה ללא פחד.

watch?v=_v5SGlf9q6E&feature=player_embedded

* בהערת אגב, בהקשר לנושא זה אציין שכשמדברים על כך שתוכניות ריאליטי למיניהן, הדורשות מן הצופה לסמס ולהכניס כסף ישירות לערוץ, בלי התיווך של חברת הפרסום, הן עוד שלב בדמוקרטיזציה של שוק התקשורת, אין לדבר על כך רק במובן הברור מאליו, שהצופים בוחרים את מי הם רוצים להשאיר בתוכנית; אלא יש להדגיש שהמודל העסקי לאט לאט הופך להיות פחות תלוי בלחצים של תאגידים שונים שאינם תאגידי התקשורת עצמם ורצונם לספק את הצופה (כלומר, במצב היפוטתי בו כל התקשורת תמומן ישירות ע"י סמסים, לא יהיה מתח בין רצונו של גוף התקשורת לספק את הצופים לבין צרכי המפרסמים ושולחיהם). במילים אחרות, ככל שהטלוויזיה היא יותר ספקית תוכן גרידא המוכרת "את עצמה" ופחות סוכנות פרסום המוכרת פרסומות, כמו הטלוויזיה בכבלים למשל, הרי שהיא פחות נתונה ללחצים. ביום שכך יפעלו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים גלום פוטנציאל מהפכני.

* בהערת אגב נוספת, יש לציין שמדובר בסוכנות פרסום שאוכלת את הדיסה אותה היא בישלה. אחרי שבמקום לעסוק במפוטרים למיניהם, מפיקים בערוץ תוכניות בסגנון "מעושרות" ו"המדריך למליון הראשון", אין להתפלא כאשר אנשי הערוץ לא מצליחים לזכות ברחמי הטוקבקיסטים כאשר הם כותבים טקסטים מכמירי לב על אנשי תקשורת שימצאו עצמם ללא עבודה בקרוב.

מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

9 בדצמבר 2011

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

אין שום שגרה לחזור אליה

15 באוגוסט 2011

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

מחשבות על עיסות

11 באוגוסט 2011

גור אילני

באחד הימים בתחילחת השבוע, יצאתי לשיטוט של בוקר במאהל. משתדל לא לצעוד לאנשים לתוך מברשת השיניים, התקרבתי לעבר אזור שתמיד משך אותי בכל התארגנות – המטבח. ברור לי שאם הייתי גר במאהל, במקום לדון בנושאים שברומו של עולם הייתי פועל מטבח פשוט, או מקסימום אחראי על הפס הקר, עד כמה שמשהו יכול להיות קר בחוץ באוגוסט. אדם ניגש אל ה'דלפק' וקיבל מנה לא גדולה של עיסה חסרת צבע במכת מצקת לתוך צלחת הפלסטיק הרב פעמית שלו.

אוכל יכול להסעיר את החושים כשהוא נתחב באירוטיות אל תוך פיו העורג של אהובך, הוא יכול להיות חומר לספר נהדר שמקשט את השולחן, הוא יכול להיות סיבה לצאת למסע הרפתקני למערב אוסטרליה, וכן – הוא יכול להיות הדבר הזה שהוגש באותו בוקר במאהל המחאה.

בשנים האחרונות מצא את עצמו האוכל במרכז העשייה המקומית. תכניות טלויזיה בכל שעה, שוקי מזון, מסעדות שף, בלוגים על אוכל, ספרי בישול שנארזים יחד עם קופסה לקחת למשרד, וסיבה עיקרית של גולים לבוא לביקור בארץ – כי הדבר היחיד שנשאר לצפות לו בכיליון עיניים במהלך התור להחתמת הדרכון הוא הביקור אצל אבו-חסן.

רון מיברג תיאר פעם את ישראל אהרוני שוכב על הרצפה מותש וחבול אחרי ביקור של משטרת ההגירה שעצרה עובדים לא חוקיים במסעדתו. כמו ב"עפיפונים" של רומן גארי – התותחים ניסו לעצור את היצירה הקדושה שמתרחשת במסעדתו, אך הוא, בעזרת כוחות על-אנושיים, הצליח לעמוד בלחצים ולהמשיך להגיש למקומיים דים-סאם.

אני ממשיך לעבר חלק אחר של המאהל במטרה ללמוד עוד על המטבח המהפכני ועולה לעבר פינת בר-אילן. אוהל תמים למראה, ועליו מדבקה עם מסר: בתוך האוהל הזה שובת רעב אדם מאז ה-19.7.

(הדימויים מתוך הסרט "הזלילה הגדולה)

 האוכל הפך עבורי למפלט היעיל ביותר מפני המציאות. כשאין לך על מה לדבר ומה לעשות ואיפה לקבור את עצמך, לפחות יש את השוק עם הקובה של עמומה, הדוכנים עם הירקות בלאדי, הקצב שמוכר בשליש מחיר מהסופר בשר טרי וטוב, אם כי מקורו אינו ידוע. אחר-כך אפשר לבשל. פאי בטטה ועשבי תיבול, פלפלים ממולאים בבשר ואורז.

בשורת האוכל האורגני והטבעי הביאה איתה את הדרך החדשה להתכחש לכל מה שקורה מסביב: במסווה של חלב עיזים גלילי נמכר במחירים גבוהים נוזל לבן שמקורו בהתנחלות מהר חברון. טחינה מלאה, קמח מלא, בצלצלי שאלוט ופטריות פורטובלו כבשו את המדפים ואת המטבחים – לא לפני שחלפו בסערה על פני מחסום היציאה מן השטחים הכבושים.

קווי תעופה חדשים נחנכו בין ישראל לבין ארצות שונות – שולחים מטיילים רעבים בכיוון אחד וצדפות וחסילונים בכיוון הנגדי. המעמד הבינוני גיבש תכנית: אם לא נצליח לשנות את העולם, פשוט נאכל אותו.

אלא שמשהו קרה. התכנית עלתה על שרטון – והמחאה פרצה. ההמון גדש את השדרה, והררי קרטוני פיצה נערמו ליד פיצריית טוני ווספה. יחצ"נים מן הממסד שיסו את המגיבים בתשלום בתרבות בתי הקפה, הקרואסונים, והזמנת הסושי למאהל. תגיד לי מה אתה אוכל ואני אגיד לך מי אתה. כי אם אתה אוכל סושי אז כנראה שאתה גם ממומן ע"י הקרן החדשה. קבוצת פעילים יצאה לעבר ביתו של ראש הממשלה, כשבאמתחתם סושי ונרגילה כשי ממעמד הביניים הנשחק. חשבתם שנאבקים על אידיאלים? זה נראה יותר כמו פוד-פייט.

האיש מהאוהל החליט שהוא שובת רעב. שלושה שבועות (עד מוצאי צום תשעה באב) שהוא לא אכל קבבוני-טלה. אולי החום עוזר, התיאבון גם ככה לא משהו. ההיסטוריה מלאה בשביתות רעב. מאייבי נתן ועד למתמחים בבי"ח מאיר, מאבקים צודקים מצטיינים ביכולתם למצוא את אותו אדם שבוחר להקריב את בטנו למען מטרה נעלה ולחוש את עקצוצו המענה של הרעב. זה, בתמורה, מקנה לשובת את העליונות המוסרית הנחוצה לדימויו העצמי, ומבדילה אותו מהשבעים והמושחתים.

תרבות הרעב אינה זרה ליושבים בארץ, גם לא ליהודים בכלל. למעשה היא נעה על ציר אחד, שנמתח בין מחנות הריכוז לבין מסעדת מול-ים.

אבל עוד יותר מששובתי הרעב משמעותיים – אוכלי העיסות הם מובילי תרבות הנגד. כי לא לאכול בכלל זה אצילי – אבל לאכול עיסה בתיאבון זה מהפכני. באותה מידה שהאיש בתחתונים היה הסמל של המאבק בראשיתו (ולא אדם עירום, לדוגמה) – איש העיסה שפגשתי אתמול בבוקר מגדיר עבורי את המקום שהדברים נמצאים בו כעת.

אני מברך על בואם של השפים לבשל למוחים ולהעניק את הברק החסר, לכאורה, בחיי המאהל, אבל בשביל מאפים איטלקיים כמו שהכין השף הנודד מאיר קרנש אפשר לבקר אצל טוני וספה. לעומת זאת, בשום ספר מתכונים מעוצב לא תמצאו את הרצפט למה שראיתי מוגש אתמול בבוקר.

 

היום, בניגוד לעבר, יש כאן אנשים שמוכנים לאכול מרקחת שאפילו סבתא שלהם לא היתה מאשרת. אולי הם מכפר שמריהו, אבל הם לא נרתעים מקצת איכסה. הם קוראים בכך תיגר על תרבות השפע והצריכה, ועל תרבות השואה של הסבתא, שעברה לה איכשהו בלי משים דרך אמא. העיסה נראית ממש טעימה כשהם אוכלים אותה, ואני מקווה שבעתיד לא ימציאו שום מתכון שישדרג אותה ויהפוך אותה למשהו אחר ממה שהיא. מי היה מעלה על דעתו שהמרדף אחרי טעם החיים האבוד ימצא מרגוע דווקא כאן?

אחרי שנסיים להחליט אם בכלל צריך להציג דרישות, נגבש את מסמך הדרישות, וניישם אותן עד האחרונה, אני מקווה שנדע לשמור על המצה הקדושה של מאבק האוהלים. שהעתיד הוורוד טומן בחובו, בנוסף לרשימת הישגים, עוד קצת תבחיל חסר צבע.